אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/בבא בתרא/קנ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

מיזמים חדש על ה(מ)דף בבא בתרא קנ

אין כותבים פרוזבול אלא על הקרקע

קרקע כל שהוא כותבים עליו פרוזבול

במשנה במסכת פאה (פ"ג מ"ו) שנינו: רבי עקיבא אומר קרקע כל שהוא חייב בפאה [- שנאמר 'פאת שדך'] ובבכורים [- שנאמר בהם 'אדמתך'] ולכתוב עליו פרוזבול [- יבואר להלן] ולקנות עמו נכסים שאין להם אחריות [- בקנין אגב] כו'.

וכן שנינו במסכת שביעית (פ"י מ"ו): אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע.

דעת הר"ש ודעימיה שעל ידי הקרקע חשוב המלוה כגבוי

ובטעם הדבר שאין כותבים פרוזבול אלא אם כן יש ללוה קרקע, נאמרו בראשונים שתי דרכים מרכזיות:

א' הרשב"ם (קנ. ד"ה ואיידי) כתב וזה לשונו: הכי תקון רבנן אם יש ללוה קרקע כותבין פרוזבול למלוה לגבות חובו בשביעית, דדמי כמאן דאית ליה משכון, דמקרקעי דלוה משתעבד ליה, וגבי משכון לא משמטא שביעית דלא קרינא ביה 'לא יגוש' הואיל ואית ליה משכון, ולא רצו בית דין לעקור תקנת שביעית מן התורה, עכ"ל.

וכוונתו לכאורה, שאף שיש כח ביד בית דין להפקיע ממונו של זה מדין 'הפקר בית דין הפקר', לא רצו חכמים לעשות כן ולעקור תקנת שביעית מן התורה, ולכן לא תקנו 'פרוזבול' אלא באופן שיש ללוה קרקע שאז רואים אנו קרקע זו כ'משכון' שהרי היא משועבדת למלוה, ושנינו במסכת שביעית (שם מ"ב) המלוה על המשכון... אינן משמטין. וטעם הדין הוא שבאופן זה כשגובה את אינו בכלל 'לא יגוש' כיון שיש לו את המשכון.

וכ"כ לעיל מזה (סו.) וז"ל: והני מילי כשיש לו קרקע ללוה דדמי כאילו יש למלוה משכון, דבמשכון לא שייך 'לא יגוש' דכגבוי ועומד הוא. שכל מה שיוכלו חכמים לתקן כדי שלא יהו נראין עוקרין דבר מן התורה התקינו, כן נראה הטעם בעיני, עכ"ל.

כיוצא בזה כתב הר"ש (שם מ"ו): אלא אם כן יש לו קרקע ללוה, דאז חשיב החוב כגבוי ביד בית דין ולא קרינא ביה 'לא יגוש', וכמלוה שיש עליה משכון דמי. וכן יש שלמדו בדברי התוספות (כו: ד"ה ולכתוב) שכתבו שם: ורבינו תם פירש דהיינו טעמא שכותב פרוסבול על הקרקע, משום דראוי לגבות חובו כו', ע"כ, ופירשו שלכך נתכוונו התוספות שכיון שכן חשוב החוב כגבוי ולא קרינן ביה 'לא יגוש'.

והר"ש הוסיף שם וביאר הטעם שקרקע עדיפא ממטלטלין וז"ל: כך הוא הדין דקרקע חשיבא כגבויה טפי.

דעת רש"י ודעימיה שכשיש לו קרקע חשיב 'מילתא דשכיחא' שתקנו בה חכמים

ב' רש"י (גיטין לז.) ביאר הטעם שאין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע באופן אחר, וזה לשונו: דלא תקנו אלא בזמן שהחוב כשאר רוב שטרות שהן נגבין מן הקרקע, דהוי מלתא דשכיחא, כדאמרינן בכמה דוכתי דבמילתא דלא שכיחא לא עבוד רבנן תקנתא. וכ"כ התוספות (שם ד"ה אלא): משום דמלתא דשכיחא היא שמלוה למי שיש לו קרקע, לפי שאין יכול לכלותו, ועומדת בפניו.

וכ"כ רש"י ותוספות בקידושין (כו:) דכי תקון הלל פרוסבול אשיעבוד קרקעות תקון דמלוה המצויה היא (לשון רש"י), וכי אין לו קרקע אין כותבין עליו משום מלתא דלא שכיח שמלוין לאדם שאין לו קרקע ומלתא דלא שכיח לא עבדו רבנן תקנתא (לשון תוספות). וכ"כ הרשב"ם (ב"ב סו.) בשם רש"י.

היתר פרוזבול דהוי כמלוה על המשכון או שהוא אינו הנוגש אלא בית דין

ויש מהאחרונים שרצו לתלות מחלוקת הראשונים האם בעינן קרקע כדי שתהיה המלוה 'מלוה המצויה', או כדי שיהיה אפשר להחשיב החוב כ'גבוי', במחלוקת ראשונים אחרת בגדרו של פרוזבול, מה תועלת יש בו, וכמו שיבואר.

במשנה במסכת שביעית (פ"י מ"ג-ד) שנינו: פרוזבול, אינו משמט. זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה... התקין הלל לפרוזבול. זהו גופו של פרוזבול, מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי, שאגבנו כל זמן שארצה כו', ע"כ.

ונחלקו הראשונים בגדרו של פרוזבול. רש"י (לו. ד"ה מוסרני) מפרש וז"ל: מוסרני לכם את שטרותי, שאתם תהיו נוגשים ואני לא אגוש כו', ע"כ. מבואר מדברי רש"י שהפרוזבול מועיל לפי שבמסירת חובותיו לבית הדין נמצא שלא הוא הנוגש כי אם בית הדין וממילא אינו בכלל 'לא יגוש'.

אמנם בתוספות בסוגיא שם מבואר טעם אחר, וכפי שנתבאר לעיל שגדר הפרוזבול הוא שחשוב 'כגבוי' וכמו שכתב הרשב"ם שהוא כעין דין המלוה את חברו על המשכון שאינו משמט בשביעית אף שהוא הנוגש, כי מאחר ויש לו משכון תחת ידו לא קרינן ביה 'לא יגוש'.

תלייה המחלוקת בטעם שצריך קרקע במחלוקת בגדר היתר פרוזבול

ומעתה יש לתלות את שתי המחלוקות זו בזו, שכן לדעת הסוברים שהיתר הפרוזבול הוא על ידי שנחשב המלוה כגבוי בזה שפיר יש לומר שצריך שתהיה לו קרקע שהקרקע משועבדת לו והרי זה כאילו יש בידו משכון, משא"כ אם הטעם הוא משום שבית דין הם הגובים את החוב אם כן שוב אין לפרש שהטעם שצריך שתהיה קרקע ללוה היא כדי שייחשב כגבוי שהרי בלאו הכי אין כאן 'לא יגוש' כיון שבית דין הם הנוגשים.

לפיכך רש"י הסובר בגיטין שפרוזבול מועיל כי בפרוזבול הרי הוא אומר לבית דין "שאתם תהיו נוגשים ואני לא אגוש", הוצרך לפרש טעם אחר לכך שצריך שתהיה קרקע למלוה ולכך פירש שהוא כדי שתהיה מילתא דשכיחא שרק בה תקנו חכמים.

דחיית התלייה מכח דברי הרשב"ם שתפס את החבל משני קצוותיו

אלא שיש להעיר על תליה זו מדברי הרשב"ם (ב"ב סו.) שם כתב הרשב"ם וז"ל: גופו של פרוזבול מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי אצל פלוני שאגבנו כל זמן שארצה כו' והלכך משמסר שטרותיו לבית דין לגבותן ואיהו לא קגבי לא קרינא ביה לא יגוש דדיינין קגבו ליה והפקר בית דין הפקר, והני מילי כשיש לו קרקע ללוה דדמי כאילו יש למלוה משכון דבמשכון לא שייך לא יגוש כו'.

הרי שתחילה ביאר הרשב"ם כיצד מועיל הפרוזבול וביאור שהוא משום ש'דיינין קגבו ליה' ו'איהו לא קגבי' ולכן 'לא קרינא ביה לא יגוש', וסמוך ונראה הוסיף וכתב טעם הדבר שצריך שתהיה קרקע למלוה ונקט הטעם משום 'דדמי כאילו יש למלוה משכון דבמשכון לא שייך לא יגוש' - הרי להדיא שאף להטעם שפרוזבול מהני כיון שלאו איהו קגבי הצריכו קרקע כדי שיהיה כמשכון, ואין המחלוקות תלויות זו בזו.

דעת הר"ן בנפקא מינה שבין דעת רש"י לדעת הר"ש כשמכר את הקרקע אחר כתיבת הפרוזבול

והנה הר"ן בגיטין הביא דעת רש"י שצריך שיהיה לו קרקע כדי שתהיה המלוה מילתא דשכיחא, ובין דעת הר"ש שצריך שיהיה לו קרקע להחשיבו כגבוי, וכתב שלדעת רש"י קרוב הדבר לומר שכיון שבשעת כתיבת הפרוזבול היה הקרקע בחזקתו מהני, אבל לדעת הר"ש שהטעם הוא משום שאז החוב כגבוי בית בית דין אם כן לא מהני מה שבשעת כתיבת הפרוזבול היה הקרקע בחזקתו, וסיים: וכן הדין אם היה לו קרקע בשעת כתיבת הפרוזבול ומכרו קודם שביעית, שהדבר תלוי בסברות שני הפירושין, זהו דעתו, עכ"ל הר"ן.

ובפשטות מבואר בר"ן שבאופן שהיתה ללוה קרקע בשעת כתיבת הפרוזבול ואחר כך מכרה קודם שהגיע זמן השמיטה, לדעת רש"י לא ישמט החוב, ואילו לדעת הר"ש ישמט החוב. והיינו שלדעת הר"ש שהטעם שצריך שיהיה ללוה קרקע הוא משום שבכך חשיב המלוה כגבוי אם כן צריך שבעת שמיטת הקרקעות בסוף השביעית תהיה קרקע ביד הלוה שאז חשוב המלוה כגבוי ואינו נשמט, משא"כ אם מכר את הקרקע אחר כתיבת הפרוזבול סוף סוף נשמט המלוה בשביעית שהרי יש כאן חוב שאינו גבוי.

משא"כ לדעת רש"י שביאר הטעם שצריך שיהיה ללוה קרקע משום 'מילתא דשכיחא' ומזה משמע שלפי דעתו אין צריך שיהיה המלוה כגבוי, ואם כן כל שבעת כתיבת הפרוזבול היתה קרקע ללוה הרי מלוה זה ככל חובות דעלמא ומועיל בו פרוזבול אף אם לבסוף מכר את הקרקע.

ביאור הדבר אברהם שרש"י מודה לר"ש אלא שהוקשה לו למה לא די במטלטלין

אמנם הדבר אברהם (ח"ב סימן יז אות ה בהגה"ה) חולק ומעיר שהטעם לתלות דין זה כנפקא מינה בין דעת רש"י לדעת הר"ש הוא רק אם ננקוט שלדעת רש"י אין טעם הפרוזבול משום שעל ידו החוב נחשב כגבוי, ולכן הוצרך לפרש שצריך שתהיה קרקע ללוה משום 'מילתא דשכיחא'. והדבר אברהם תמה מנין לנו להעמיד מחלוקת מחודשת בין רש"י לר"ש, הרי אדרבה יש לומר שגם רש"י מודה שענין הפרוזבול הוא משום שעל ידו נחשב החוב כגבוי ביד בית דין, ומה שפירש רש"י שהוא משום 'מילתא דשכיחא' הוא מאחר שהוקשה לרש"י להיפך, מדוע אין כותבים פרוזבול אלא על הקרקע הרי ניתן לגבות את החוב גם ממטלטלין ואם כן מדוע לא ייחשב החוב כגבוי על ידי בית דין גם כשיש בידו רק מטלטלין. ועל זה כתב רש"י שאף שמצד היות החוב כגבוי די במה שיש בידו מטלטלין, מכל מקום כל שאין בידו קרקע לא תקנו לו פרוזבול משום שהוא מילתא דלא שכיחא.

והדבר אברהם מוסיף שאף שיש מי שפירש את דברי הר"ן כפשוטם שכוונתו לתלות אופן זה במחלוקת רש"י והר"ש וכמו שנתבאר, הרי שלו נראה לומר שאף הר"ן לא לכך התכוון, וכוונת הר"ן לאופן אחר, שבשעת כתיבת הפרוזבול היתה קרקע ללוה, ואחר כך מכרה ועדיין נשארו בידו מטלטלין, שלדעת הר"ש אין נחשב כגבוי אלא באופן שבשעת השמיטה יש בידו קרקע, וממילא באופן זה ישמט החוב. ואילו לדעת רש"י הרי לענין להחשיב את החוב כגבוי די במה שיש ללוה מטלטלין, ומה שצריך קרקע הוא רק כדי להחשיב המלוה כ'מילתא דשכיחא' ולזה די במה שהיתה לו קרקע עכ"פ בשעת כתיבת הפרוזבול.

טעם היראים משום שאינו נראה נוגש, הערת הדבר אברהם ותמיהה על דבריו

עוד הוסיף הדבר אברהם והביא את טעמו של היראים (סימן קסד) שכתב: וטעם פרוזבול דמהני, כיון שכתב שמסר חובו לבית דין אינו נראה נוגש ולא קרינן בהי לא יגוש שהרי בית דין נוגשים ולא הוא. ולפי זה העיר הדבר אברהם שאין צריך כלל לטעם שהזכיר הר"ש שהוא כגבוי.

ופלא, שהרי טעם זה שמזכיר היראים מפורש גם בדברי רש"י וכפי שנתבאר, ואם סובר הדבר אברהם שלפי פירוש זה אין צריך כלל לטעם שהזכיר הר"ש, אם כן בהכרח שאי אפשר לפרש שרש"י מודה לר"ש ורק מוסיף טעם לכך שצריך קרקע ולא די במטלטלין, ובהכרח שאכן לדעת רש"י כל הטעם שצריך קרקע הוא רק בשעת כתיבת הפרוזבול משום 'מילתא דשכיחא', ואכן יש נפקא מינה בין רש"י לר"ש באופן שמכר את הקרקע בין כתיבת הפרוזבול לזמן השמיטה, וצ"ע.

· מעבר לתחילת הדף