אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/בבא בתרא/פה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

מיזמים חדש על ה(מ)דף בבא בתרא פה

כלי לוקח בתוך כלי מוכר ברשות לוקח

מחלוקת הראשונים אם כלי של זה ברשות של זה לא קנה מספק או מעיקר הדין

בגמרא במסכת בבא בתרא (פה:) בעא מיניה רב ששת מרב הונא, כליו של לוקח ברשות מוכר, קנה לוקח או לא. ובהמשך הסוגיא (פו.) ומדכליו דמוכר ברשות לוקח לא קנה, כליו דלוקח נמי ברשות מוכר לא קנה.

ובשו"ע (חו"מ סימן ר ס"ג,ה) כתב: כליו של אדם, כל מקום שיש לו רשות להניחו – קנה לו...לפיכך אין כליו של אדם קונים לו ברשות הרבים ולא ברשות המוכר, אלא אם כן אמר לו המקנה לך וקנה בכלי זה ואז קנה אם הוא ברשות המוכר... כשם שאין כליו של לוקח קונה לו ברשות מוכר, כך אין כליו של מוכר קונה ללוקח אע"פ שהוא ברשות לוקח, ע"כ.

ונחלקו הראשונים בביאור מסקנת הגמרא שכליו של לוקח ברשות מוכר ולהפך לא קנה. דעת הרא"ש (פ"ה סימן טו) שספק הגמרא לא נפשט, ולכן מספק לא קנה בין באופן שכלי לוקח ברשות מוכר ובין באופן שכלי מוכר ברשות לוקח. וכן הביא המגיד משנה (מכירה פ"ד ה"ג) בשם הר"י מיגאש, שכיון שלוקח מוציא מיד מוכר, לענין כליו של מוכר ברשות לוקח אזלינן בתר כלי, ובכליו של לוקח ברשות מוכר אזלינן בתר חצר. דהיינו שהגמרא הסתפקה אם רשות המוכר מבטלת את כלי הלוקח או לא, ומספק אין מוציאים מרשותו.

אמנם הרמב"ם (מכירה פ"ד ה"ג) כתב בסתמא: כשם שאין כליו של לוקח קונה לו ברשות מוכר, כך אין כליו של מוכר קונה ללוקח אף על פי שהוא ברשות הלוקח. וכתב הכסף משנה שדעת הר"י מיגאש היא כדעת הרא"ש שהטעם שאינו קונה הוא משום ספיקא, "ואין כן דעת רבינו שכתב דבשניהם לא קנה, ואם איתא הוה ליה לכתוב שהוא ספק". וכן כתב בדעת הרי"ף שאילו היה זה משום ספק היה לו לכתוב "ובעיין לא איפשיטא". ולכן מבאר הכס"מ שדעת הרמב"ם והרי"ף שמסקנת הגמרא שהספק נפשט ובין כליו של מוכר ברשות לוקח ובין כליו של קונה ברשות מוכר לא קנו.

ראיית הבית שמואל שכלי של לוקח בכלי של מוכר ברשות לוקח לא קנה

ובגמרא במסכת גיטין (עט:) איתא: אמר אביי... שתי קופות זו בתוך זו, פנימית שלה וחיצונה שלו, וזרקו לה, אפילו הגיע לאויר פנימית אינה מגורשת, מאי טעמא דהא לא נח. ומקשה הגמרא: וכי נח מאי הוי, כליו של לוקח ברשות מוכר הוא. ומיישבת: הכא במאי עסקינן, בקופה שאין לה שוליים. דהיינו שהפנימית אינה מונחת על קרקעית החיצונה אלא על הקרקע, ולכן כל הטעם שאינה מגורשת הוא משום שעדיין לא נח בתוך הכלי. וכ"כ השו"ע (אה"ע סימן קלט ס"ט): במה דברים אמורים כשהיתה מוטה על צדה ואין לה שוליים, אבל אם יש לה שוליים אפילו נח בקרקעיתה אינה מגורשת, שכלי האשה ברשות הבעל אינו קונה לה גט אלא אם כן אינו מקפיד על מקומו, ע"כ.

וכתב הבית שמואל (ס"ק יג) שעל כרחך מדובר באופן שהקרקע שלה, ולכן אם נח בתוך הכלי היא מגורשת, ואעפ"כ מבואר שאילו היה הכלי החיצוני בעל שוליים לא היתה מגורשת, ואם כן נשמע מכאן שכלי של לוקח בתוך כלי של מוכר בתוך רשות הלוקח – לא קנה הלוקח.

ומוסיף הבית שמואל שבהכרח אין מדובר כאן במונח בסימטא אלא במונח בקרקע שלה, שאם לא כן הרי קיימא לן שכלי אינו קונה אפילו בסימטא, ובהכרח שהוא מונח בקרקע שלה ואם כן מוכח כנ"ל שכלי לוקח בתוך כלי מוכר ברשות לוקח לא קנה.

תמיהת רע"א והקצות החושן על דבריו שכלי של לוקח לא קונה בסימטא

והקצות החושן (סק"ו) תמה על דברי הבית שמואל במה שכתב שכלי של לוקח אינו קונה אפילו בסימטא, שהרי בגמרא במסכת בבא בתרא (פה.) מבואר שכל שיש רשות ללוקח להניח כליו כליו קונים לו, ואם כן כלי המונח בסימטא קונה לו. וכך פסק השו"ע, כמובא בראשית הדברים. ואף לדעת הרא"ש (שם סימן טו) שבסימטא אינו קונה אלא אם כן מדד או שאמר לו 'זיל קני' וכ"כ הטור, זאת משום שבלאו זאת אין דעת המוכר שיקנו לו כליו כיון שהוא מחוסר מדידה, אבל לגבי גט שאין זה שייך, ודאי אף הם מודים שכליו קונים לו בסימטא.

ואכן רע"א בהגהותיו (סק"ט) כבר דחה ראיית הבית שמואל, וזה לשונו: לענ"ד אין ראיה, דהא כליו של לוקח אינו קונה בסמטא דהיינו כמ"ש הרא"ש דכל כמה דלא מדד אין דעתו שיקנה, ואם אמר לו 'זיל קני' באמת קנה אפילו לא מדד, ואם כן בגט דלא שייך חסרון מדידה פשיטא דהוי כ'זיל קני'. ואם כן יש לומר דמיירי הכא בסמטא, ע"כ.

ואמנם הבית שמואל הביא מקור לדבריו מדברי הר"ן (גיטין מא. מדפה"ר) שכתב להדיא שמדובר באופן שהכלים מונחים ברשות האשה. אלא שדחה הקצות החושן שאף הר"ן כוונתו לסימטא ומה שקראה 'קרקע שלה' היינו שמותר לה להניח שם כלים. וראיה לדבר, שהרי הר"ן כתב דבריו בשם הרמב"ן, והרמב"ן עצמו בחידושיו לגיטין (עח.) כתב להדיא 'סימטא'.

תליית הקצות החושן לנידון זה במחלוקת הראשונים אם נפשט הספק

ובעיקר נידונו של הבית שמואל מה דין כלי לוקח בתוך כלי מוכר ברשות לוקח, כתב הקצות החושן שנראה שדבר זה תלוי במחלוקת הרמב"ם והרא"ש הנזכרת, שלדעת הרמב"ם מה שכליו של לוקח אינם קונים ברשות מוכר וכן כליו של מוכר ברשות לוקח שלא קנה לוקח, אין זה משום ספק אלא שצריך שני תנאים אלו היינו שיהיו הכלי והרשות של לוקח. ואילו לדעת הרא"ש הוא משום ספיקא.

והטור נקט אף הוא כדעת אביו וכתב: וכליו של לוקח ברשות מוכר, מיבעיא אם הוא קונה לו אם לאו, ולא איפשיטא, לפיכך אינם קונים לו כו'. וכיון שספק אם קנה כליו של לוקח ברשות מוכר משום דמספקא לן אם הכלי בטל אצל הרשות או הרשות בטל אצל הכלי, אם כן כליו של מוכר ברשות לוקח נמי לא קני.

דעת הטור בשם הרמ"ה שבשני קניינים יקנה הלוקח בטענת ממה נפשך

על פי זה הוסיף הטור והביא דברי הרמ"ה: וכתב הרמ"ה, כיון דתרווייהו ספיקי נינהו, אי מתרמי תרווייהו גבי חד לוקח וחד מוכר, חד כליו של לוקח ברשות מוכר וחד כליו של מוכר ברשות לוקח, דינא הוא דאתי לוקח עליו ממה נפשך ומפיק מיניה חד מינייהו, אלא שיד מוכר על העליונה ליתן לו איזה שירצה, ע"כ. דהיינו שאם הזדמנו בין אותן מוכר ולוקח שני קניינים, האחד באופן של כליו של מוכר ברשות לוקח, והשני באופן של כליו של קונה ברשות מוכר, שקנה הלוקח ממה נפשך את הקטן שבשניהם, כי אם רשות מבטל כלי נמצא שקנה אותו המקח שהיה בכלי המוכר ברשות לוקח, ואם אין רשות מבטל כלי הרי קנה את המקח שהיה בכלי הלוקח ברשות המוכר.

[וראיתי מי שהעתיק דברי הרמ"ה באופן שאותו המקח היה תחילה בכליו של לוקח ברשות מוכר, ואחר כך בכליו של מוכר ברשות לוקח, שקונה ממה נפשך. וצדקו דבריו שאף באופן זה יתקיימו דברי הרמ"ה, אך הרמ"ה גופיה העמיד דבריו במקח אחר ולא באותו המקח].

לפי זה יש לדון גם בנידון דידן באופן שהמקח מונח בכלי לוקח בתוך כלי מוכר ברשות לוקח, שלדעת הרמב"ם שצריך שיהיה בכלי לוקח ברשות לוקח, יש לומר שאכן הכלי החיצון של המוכר מונע הקנין. אבל לדעת הרא"ש ודעימיה שהוא ספק אם רשות מבטל לכלי או לא, אם כן כדרך שאומרים ממה נפשך בשני קניינים כל שכן שנאמר ממה נפשך במקח זה שהחפץ מונח בכלי לוקח שבכלי מוכר שברשות לוקח, שכן אם רשות מבטלת כלי הרי הרשות של לוקח היא, ואם אין רשות מבטל כלי הרי הכלי בו מונח המקח אף הוא של לוקח ומפני מה לא יקנה.

יתירה מזאת מוסיף הקצות החושן ודן שיש לומר שאפילו לדעת הרמב"ם שהכרעת הדין אינה משום ספק, מכל מקום יש לומר שבאופן זה שכלי של לוקח נמצא בכלי של מוכר ברשות לוקח שיקנה, שהרי נמצא שבאופן זה אכן מתקיימים שני התנאים הנדרשים: א' רשות לוקח, ב' כלי לוקח, ומה שכליו של מוכר מפסיקים בין הכלי שבו המקח ובין הרשות אין בכך כלום. ומכל מקום אפילו אם נאמר שלדעת הרמב"ם לא קנה, הרי אנו מכריעים כדעת הרא"ש, הטור, הרמ"ה והר"י מיגאש שהכרעת הדין היא מספק ואם כן ודאי שיקנה באופן זה בטענת ממה נפשך.

חילוק בין ביטול כלי לרשות ובין ביטול כלי לכלי

ובספר אבני חושן כתב ליישב דברי הבית שמואל מתמיהת הקצות החושן, שאפילו אם הכלי אינו בטל לרשות שבו מונח, מכל מקום בהיותו בכלי אחר בטל הוא לכלי שמונח בו, ולכן אין לטעון כאן טענת ממה נפשך שהרי יתכן שכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח כיון שאין כלי בטל לרשות ואעפ"כ לא תזכה האשה בגט המונח בכלי שלה כיון שהוא מונח בכלי של הבעל והוא בטל אליו.

אמנם נראה שבדבריו לא העלה ארוכה לדברי הבית שמואל, שכן הגמרא בגיטין שם בהוה אמינא שמדובר באופן שהכלי של הבעל בעל שוליים מקשה 'וכי נח מאי הוי כליו של לוקח ברשות מוכר הוא', ואם אכן יש מקום לומר שכלי המונח בתוך כלי בטל לכלי אם כן אין כאן כלי של לוקח ברשות מוכר אלא אדרבה יש כאן כלי של מוכר ברשות לוקח. ובשלמא אם כלי בתוך כלי הוא ככלי המונח ברשות אם כן התייחסות הגמרא היא לכלי הפנימי המונח בתוך הכלי החיצון, אך לדברי האבני חושן הרי כלי בתוך כלי הוא נידון בפני עצמו שאפשר שיש להחשיבו כבטל לכלי החיצון, ואם כן מה שייך לומר שהוא 'כליו של לוקח ברשות מוכר', ואדרבה עד כמה שהוא בטל לכלי שבו הוא מונח נמצא שיש כאן 'כלי של מוכר ברשות לוקח'.

קושיית הדברי חיים שהקדש זכה בשמן הנס וצריך להדליק משל ציבור

פלפול נאה בנידון זה אנו מוצאים באוצרות דברי יציב מתורת האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג זצ"ל (שבת כג., והוא מי"ס גליון ט עמוד י חנוכה תשכ"ג), בהקדם קושיית הדברי חיים (חנוכה) איך יצאו ישראל במצות הדלקת המנורה, הרי ביום הראשון כשנתנו השמן אל תוך המנורה לא ידעו שיהא נעשה בו נס וישאר מהשמן, ונמצא שהשמן הנשאר לבסוף הרי הוא כדבר שהיה עשוי להתעבר ולבסוף נשאר שדינו שהוא הפקר כמבואר בגמרא בבבא קמא [והדברי יציב העיר שם שלא מצא לע"ע גמרא זו, וידידי הגרמ"מ מלר שיחי' הראה מקומו מדברי הגמרא לענין שור שנגמר דינו ונמצאו עדיו זוממים שהוא הפקר].

והנה דעת הרמב"ן (ב"ב עט:) שיש חצר להקדש [והתוספות חולקים וסוברים שאין חצר להקדש, ובמק"א הארכנו], ואם כן השמן הנותר זכה בו הקדש בקנין חצר, ואם כן איך יצאו ידי חובתם בשמן זה הרי השמן שבמנורה צריך להיות משל ציבור דוקא, וכמו שדרשו (יומא ג:) מהפסוק 'ויקחו אליך' – משלהם.

יישוב הדברי יציב שהכהן הגביה המנורה והוי כלי לוקח בכלי מוכר ברשות לוקח

והדברי יציב כתב ליישב על פי דברי הבית שמואל שכליו של לוקח בתוך כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח, שאף כאן כיון במקום המקדש מצויים ניסים (יומא כא.) חשבו מתחילה שיתכן ויתווסף להם שמן בנס ולכן מיד כששפכו השמן לתוך המנורה הגביה הכהן את המנורה כדי שאם ישאר שמן יהיה מונח בכלי של הקדש המונח ברשות הכהן ואף שהוא בבית המקדש, הרי זה כמקח הנמצא בכלי של לוקח הנמצא בתוך כלי של מוכר ברשות לוקח שלא קנה לוקח. ועל ידי זה זכה הכהן בשמן לישראל, ונמצאת ההדלקה משמן של ציבור.

· מעבר לתחילת הדף