אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/בבא בתרא/פב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

מיזמים חדש על ה(מ)דף בבא בתרא פב

'ונשלמה פרים שפתינו' מספק

מקרא ביכורים בקנה שני אילנות בשדה חבירו

במשנה במסכת בבא בתרא (פא.) שנינו: הקונה שני אילנות בתוך שדה חבירו, הרי זה לא קנה קרקע. רבי מאיר אומר, קנה קרקע, ע"כ. והגמרא מביאה מקום נוסף בו נחלקו רבי מאיר וחכמים בדבר זה, לגבי מקרא ביכורים, וכך שנינו במשנה במסכת ביכורים (פ"א מ"ו): הקונה שני אילנות בתוך של חבירו, מביא ואינו קורא. רבי מאיר אומר, מביא וקורא.

ומבואר בגמרא שדעת חכמים שיש להסתפק בשני אילנות אם הקרקע שלו והוא מחוייב בהבאת ביכורים או לא, ולכן מביא מספק אך אינו קורא. ומקשה הגמרא (פב.): אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי, מכדי פסוקי נינהו, ליקרי [- כמו שמביא מספק כך יהא קורא מספק כאדם שקורא בתורה. רשב"ם] אמר ליה, משום דמיחזי כשיקרא [- שהרי בשביל הבאת ביכורים קא קרי, ושמא לאו בקרקע שלו גדלו וקא משקר, וכתיב 'דובר שקרים לא יכון לנגד עיני', אבל כשקורא בתורה לא מיחזי כשיקרא].

ויישוב נוסף מביאה הגמרא: רב משרשיא בריה דרב חייא אמר, דלמא אתי לאפקועינהו מתרומה ומעשר [- מאן דחזי דקרי עלייהו כביכורים ודאים, כשיהיו לו ביכורים כאלו לא יפריש מהן תרומה, דקסבר ביכורים ודאין הן. אי נמי האי גברא גופיה (יבוא לטעות זו), הלכך עבוד בהו היכרא שלא לקרות], ע"כ.

מחלוקת המהרש"ל והט"ז באמירת יהי רצון אחר פרשת חטאת

והנה כתב השו"ע (או"ח סימן א ס"ה): טוב לומר פרשת העקידה ופרשת המן ועשרת הדברות ופרשת עולה ומנחה ושלמים וחטאת ואשם. ועוד כתב (שם ס"ז): כשיסיים פרשת העולה יאמר, יהי רצון מלפניך שיהא זה חשוב ומקובל כאלו הקרבתי עולה, וכך יאמר אחר פרשת המנחה והשלמים, מפני שהם באים נדבה, ע"כ.

וכתב הט"ז (סק"ז): מה שאין כן חטאת אין בא אלא אם עבר עבירה שחייבים עליה חטאת. וכן באשם, אע"ג דמצינו אשם תלוי ועוד מצינו שאדם מביא עצמו לידי נזירות ויכול להביא אחר כך אשם, מכל מקום סתם אשם אין בא בנדבה.

אמנם בשם המהרש"ל (הגהות לטור ובשו"ת סימן סד) מביא הט"ז שיוכל לומר גם אחר פרשת חטאת ואשם יהי רצון, רק שיאמרו בלשון ספק, דהיינו, יהי רצון מלפניך שאם עברתי עבירה שחייבים עליה חטאת שיהיה זה נחשב כאילו הקרבתי חטאת.

והט"ז לא ניחא ליה בזה וכתב: ולפי עניות דעתי שאין לומר כן, דודאי מצינו בגמרא בהרבה דוכתין שאדם מביא עולה על ספק, דהיינו אם חייב עולה יהיה זה עולה ואם לאו יהיה עולת נדבה כו', מכל מקום לא מצינו בחטאת כן, כיון דחטאת אינו בא בנדבה, היאך יאמר אם אינו חייב חטאת יהיה זה נדבה, דאין שייך במעשה חטאת נדבה כלל, דמעשה נדבה הוא ענין אחר לגמרי מעשיית חטאת, על כן גם כאן אם הוא חייב חטאת והקריאה נחשבת לחטאת דהיינו כאילו עושה ממש מעשה חטאת ככל חוקתו ומשפטו, היאך יאמר ואם אינו חייב חטאת יהיה זה נדבה דהקריאה ההיא כבר נעשית כמשפט החטאת בכל פרטיו שקורא בו בתורה. ולכן מסיק הט"ז: על כן אין לאומרו.

עוד זאת מעורר הט"ז גם על אותם האומרים 'ונשלמה פרים שפתינו' קודם פרשת התמיד ומשניות 'איזהו מקומן', "ולדעתי אינו נכון, שיש למחות בידם, דזה משמע על כל מה שיאמר אחר כך, והנה גם דיני חטאת נזכרים שם ואין על זה שילום פרים בנדבה, דשמא אינו חייב והוי כמביא חולין בעזרה". ולקיים מנהגם מציע הט"ז לומר בנוסח אחר 'ונשלמים פרים שפתינו במקום עבודת התמיד', שבאופן זה מבואר שכל דבריו הוא רק כנגד אמירת התמיד ולא שאר הקרבנות.

ביאור האליה רבה שהתנאי הוא שיהיה כקורא בתורה

והנה הט"ז למד בדעת המהרש"ל שקריאת פרשת חטאת בדרך ספק תהיה באופן זה שיאמר אם נתחייבתי יהיה חטאת ואם לא יהיה בתורת נדבה, ועל כך הקשה שהרי אין חטאת באה בנדבה. אמנם באליה רבה (ס"ק יג) ביאר כוונת המהרש"ל שיאמר על תנאי אם אני חייב חטאת יהא זה במקום חטאת ואם לאו יהיה כקורא בתורה. ועל פי זה יישב הא"ר את קושיית הט"ז, שאף שלא מצינו שיקריב חטאת על תנאי זאת דוקא בהקרבה אבל בעוסק בתורה שאומר שאם אינו חייב חטאת יהיה כקורא בתורה וממילא לא יהיה כאן לא מעשה חטאת ולא מעשה נדבה אלא סתם קריאה בעלמא כשאר פסוקי תורה, בזה אין שום איסור.

ובמגן גיבורים (שלטי הגבורים סק"ז) ביארו אף הם שכוונת המהרש"ל שאף שאינו יכול להתנות שתהיה ההקרבה בתורת נדבה מכל מקום יכול להתנות שאם לא נתחייב בחטאת יהיה כקורא בתורה. ודוגמא לדבר מביאים הגאונים רבי מרדכי זאב איטינגא וגיסו רבי יוסף שאול נתנזון זצ"ל, מסוגיית הגמרא המוזכרת בראשית הדברים, 'מכדי פסוקי נינהו ליקרי'.

והמגן אברהם (סק"ח) הביא מה שנשאל מדוע הקדימו הטור והשו"ע שיאמר פרשת עולה קודם שיאמר פרשת חטאת, והרי קיימא לן שחטאת קודמת לעולה. ויישבו עפ"ד המהרש"ל, שכיון שבחטאת על כרחך צריך לומר יהי רצון בדרך ספק, ולענין קדימת חטאת ועולה הדין הוא שלהקרבה חטאת קודמת אבל לקריאה עולה קודמת, לכן הוצרכו על כרחך להקדים עולה, שאם לא כן לא יוכל לומר 'ואם לא נתחייבתי יהיה כקורא בתורה' שהרי לענין קריאה עולה קודמת ולמה הקדים את החטאת. משא"כ עתה שהקדים לומר עולה, הרי אף אם אכן התחייב בחטאת ונמצא שהקריב את העולה קודם החטאת אין בכך כלום כיון שחטאת אינה אלא למצוה ולא לעיכוב.

נידון בראיית המגן גיבורים מדברי הגמרא 'פסוקים נינהו ליקום וליקרי'

והנה מה שהביאו כסייעתא לדבריהם שיכול לומר 'אם לא נתחייבתי יהיה כקורא בתורה' מדברי הגמרא בבבא בתרא שאמרו שם 'מכדי פסוקי נינהו ליקום וליקרי', לכאורה הוא תמוה מאד, שהרי הגמרא מביא דברים אלו כקושיא – מדוע רק מביא ביכורים ואינו קורא 'מכדי פסוקי נינהו ליקום וליקרי', והגמרא מיישבת 'משום דמחזי כשיקרא', אם כן אדרבה הרי מדברי הגמרא מוכח שאי אפשר לומר דבר מספק כאדם הקורא בתורה כיון שהדבר נראה כשקר, ואם כן אף כאן שאומר פרשת הקרבנות מדין 'ונשלמה פרים שפתינו' איך יוכל לומר בתוך דבריו גם פרשת חטאת ולהתנות כן, הרי זה 'מחזי כשיקרא'.

ואמנם כבר הבאנו שהגמרא מוסיפה ומיישבת יישוב נוסף: דילמא אתי לאפקועינהו מתרומה ומעשר, ובפשטות משמע שלפי יישוב זה חזרה בה הגמרא מסברת 'מחזי כשיקרא', ואם כן יהיה סיוע לדברי המהרש"ל מיישוב הגמרא השני, שרק משום חשש הפקעת תרומה ומעשר אסרו לקרוא מקרא בכורים ולולי זה היה מותר לעשות כן, ואם כן מוכח שאין חוששים למחזי כשיקרא, ואם כן הוא הדין בנידון דידן יהיה מותר לאמר יהי רצון מספק, אלא שהגאונים הנ"ל לא העמידו דבריהם רק לפי יישוב הגמרא השני והביאו ראיה מלשון הגמרא בשאלתה 'מכדי פסוקי נינהו ליקרי' ודבריהם צריכים ביאור לפי פשוטם.

אלא שבהביאם סוגיית הגמרא מוספים הגאונים ומציינים לעיין בדברי הרשב"ם בסוגיין, ונראה שכוונתם לדבריו על יישוב הגמרא "משום דמחזי כשיקרא", וז"ל: שהרי בשביל הבאת ביכורים קא קרי אבל כשקורא בתורה לא מחזי כשיקרא, ע"כ. ונראה שלמדו בדבריו שרק באופן שעם קריאתו עושה מעשה של הבאת ביכורים אז מחזי כשיקרא, אבל כשרק קורא בתורה אף שכוונתו בקריאה זו לקיים איזה דין – כגון 'ונשלמה פרים שפתינו' – מכל מקום סוף סוף לא מיחזי כשיקרא שאין רואים כאן אלא קריאה בתורה בעלמא. ואם כן דין המהרש"ל אמת ויציב גם לפי יישוב הגמרא הראשון.

יישוב הבית מרדכי שבמקרא בכורים מתחיל באמצע הפסוק

גם בספר בית מרדכי (לרבי מרדכי גרודזנסקי, סימן א ס"ק יג) הביא דברי הבאר היטב שהעתיק דעת הרבה אחרונים שהסכימו לדעת המהרש"ל שיאמר אם נתחייבתי חטאת יהא זה כאילו הקרבתי חטאת ואם לאו הריני כקורא בתורה. ועל זה הביא מה שהקשה לו אחד מדברי הגמרא בבבא בתרא שם מבואר שלדעת חכמים בקנה שני אילנות מביא ואינו קורא ואין אומרים 'מכדי פסוקי נינהו ליקרי' משום ש'מחזי כשיקרא' ואם איתא כדעת המהרש"ל והמסכימים עמו, גבי ביכורים נמי יקרא מספק ויאמר 'אם נתחייבתי בביכורים אני קורא בחיובי, ואם לא נתחייבתי בביכורים יהא כקורא בתורה'.

ויישב לו הבית מרדכי, שלגבי ביכורים לא שייך לעשות כן, שהרי המביא ביכורים צריך להתחיל מ'ארמי אובד אבי' והרי זה אמצע פסוק וקיימא לן דכל פסוק דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן ליה (תענית כג: ועוד), ואם כן ממה נפשך, אם יתחיל מתחילת הפסוק ויאמר 'וענית ואמרת' אם כן לא מחזי כקורא על הביכורים אלא כקורא בתורה סתם. ואם יתחיל מ'ארמי אובד אבי' מחזי כשיקרא שנראה להדיא כקורא על ביכורים ואינו יכול לומר שהוא כקורא בתורה, שהרי אם כן לא היה לו להתחיל באמצע הפסוק. [ומכל מקום לא אמרה הגמרא שמטעם זה אינו יכול לקרוא את הפסוקים לפי שאינו יכול להתחיל באמצע הפסוק מספק, כי כיון שעושה כן לשם מקרא ביכורים מותר, רק כוונתו שבאופן זה מיחזי להדיא כקורא על הביכורים ואי אפשר לומר שהוא 'כקורא בתורה'].

ביאור הטוב עין שכשמתנה שיהיה כקורא בתורה חשיב 'חולין בעזרה'

ובספר טוב עין (לרבי אלתר יחיאל ניימן סק"ד) רצה לבאר שלזה גופא נתכוון הט"ז באומרו שבקריאה ההיא כבר נעשית כמשפט החטאת בכל פרטיו ואינו יכול לעשות תנאי, שכיון שחטאת אינה באה בנדבה והוא מתכוון בשביל הבאת חטאת ומתפלל שיהא נחשב כאילו הקריב, ואף שאינו מקריב בפועל מכל מקום מתכוין שבאמירה זו תהיה בשביל הבאת חטאת, ממילא אם אינו מחוייב חטאת הרי זה 'מחזי כשיקרא' וכמו שכתוב בגמרא בבבא בתרא לגבי מקרא ביכורים שכיון שקריאתו היא בשביל הבאת ביכורים ממילא מחזי כשיקרא אף שפסוקים הם.

ומוסיף הטוב עין בדרך כל שכן, שאם שם לגבי ביכורים שאינו אלא קורא פסוקים בתורה ומכל מקום כיון שהתכוון לשם ספק ביכורים מחזי כשיקרא ואסור מדאורייתא כמבואר בשיטה מקובצת שם בשם תוספות הרא"ש, אם כן כל שכן באדם זה שקרא פרשת חטאת והתפלל תפילת שוא 'יהיה רצון שיהא נחשב לי כאילו הקרבתי חטאת' שבודאי אסור לעשות כן ולא מהני שיהא כקורא בתורה, ואדרבה אם קורא כך הרי זה כעין 'חולין בעזרה'.

ראיה לדבר זה מביא הטוב עין מדברי הגמרא בבבא בתרא (פא:) שם מקשה הגמרא על דעת רבי מאיר הסובר ש'מביא וקורא': וליחוש דדלמא לאו ביכורים נינהו וקא מעייל חולין לעזרה. וכתבו התוספות (ד"ה ודלמא) שאיסור 'חולין בעזרה' הוא "בכל מקום שיש כעין הקרבה, כי הכא שיש הגשה או תנופה... אבל דבר שאין עושין בו הקרבה כלל בההוא אין שייך איסור הכנסת חולין בעזרה". ולכאורה קשה מה מקשה הגמרא שמא לאו בכורים הם והוא מכניס חולין בעזרה, הרי יכול להתנות שאם יש לו קרקע יהיה זה כמשפט ביכורים ואם לאו יהיה זה כחולין גמורים וממילא אין משמעות להגשתו ותנופתו ואין כאן איסור חולין בעזרה כיון שלא עשה בהם הקרבה כלל. אלא מכאן יש קצת ראיה שכל שהביאם אפילו בתורת ספק לשם הקרבת ביכורים נחשב כמביא חולין בעזרה על הצד שאינו מחוייב.

מחלוקת הראשונים אם בהבאת סתם חולין יש איסור 'חולין בעזרה'

ואמנם כל זה רק לדעת הסוברים שבהבאת חולין לעזרה בעלמא אין איסור, וכך היא דעת התוספות, הרשב"א והריטב"א (מל"מ שחיטה פ"ב הכ"ג). אמנם דעת רש"י והרמב"ם והר"ן (נדרים ט:) שאסור להביא חולין בעזרה בכל אופן שהוא, ולשיטתם בלאו הכי אינו יכול להביאם לשם ביכורים בספק ולהתנות שהרי על הצד שאינו מחוייב יש כאן 'חולין בעזרה'. והוא הדין לגבי אמירת פרשת חטאת, כיון שמתפלל ונחשב כאילו הקריבו, אינו יכול להתנות והוא דומה להבאת ביכורים שעל הצד שאינו מחוייב בה הרי הם חולין בעזרה.

והנה על קושיית הגמרא 'וליחוש דילמא לאו ביכורים נינהו וקא עייל חולין לעזרה' מיישבת הגמרא: דמקדיש להו. ופירש רשב"ם: על תנאי, אי הוו ביכורים שפיר, ואי לאו ליקדשו לקנות בהן קרבן. והתוספות (ד"ה דמקדיש) הקשו מדברי הגמרא במנחות (פ:) שם דנה הגמרא על תערובת תודה בתמורה: דילמא לאו תודה היא והוי לחם חולין בעזרה. וקשה מדוע לא יקדיש אף שם על תנאי, שאם אין זו תודה יקדש הלחם לבדק הבית או לדמי נסכים. ויישבו התוספות, שכיון שעשה ארבעים חלות מארבעה מינים מוכחא מילתא שלשם תודה מביאם ולכן אפילו אם הקדיש על תנאי הרי זה חולין בעזרה כיון שאין דרך לעשות משאר הקדש מה שעשה מזה.

עפ"ז הוסיף הטוב עין שיש לומר כן גם לגבי תנאי זה של המהרש"ל שהקורא פרשת חטאת מדין 'ונשלמה פרים שפתינו' ומוכח שעושה כן כדי להיות כמקריב קרבן, לא מהני התנאי ש'יהיה כקורא בתורה', והרי זה כחולין בעזרה על הצד שאינו מחוייב בו.

בביכורים צריך כוונה גמורה לשם מצוה משא"כ בפרשת הקרבנות

סברא נוספת מעלה הטוב עין בביאור דעת המהרש"ל, והוא מחלק בין סברת הגמרא בבבא בתרא שהקורא מקרא ביכורים בספק 'מחזי כשקרא' ובין תנאי שמתנה בפרשת חטאת שאינו 'מחזי כשקרא'. שכן קיימא לן שבמצוה דאורייתא צריך כוונה, ואם כן בקריאת פרשת ביכורים הוצרך לכוון בכוונה שלמה בתורת חיוב ואם כן שמחזיק הקריאה לשם חיוב אם כן על הצד שאינו מחוייב איננו יכולים להחזיק הקריאה כקורא בתורה – שהרי לא מצינו תורת תנאי אלא במעשה או בדיבור ולא במחשבה וכוונה. משא"כ קריאת פרשת הקרבנות הרי אינה מדאורייתא, ובמצוה דרבנן כתב המגן אברהם בשם הרדב"ז שלכו"ע אין צריך כוונה וממילא יכול להתנות כדברי המהרש"ל.

ועוד, בפרשת חטאת אפילו היה צריך לכוון, הרי אינו יכול לכוון שיהיה כחוקת חטאת וכמשפטו לגמרי, שהרי אין קריאתו אלא במקום זריקת דם ועדיין חסרה לכפרתו אכילת בשר לכהנים, משא"כ בהבאת בכורים הרי הוא מכוון כוונה גמורה לשם ביכורים ועל הצד שהוא חייב בביכורים הוא מקיים המצוה כתקנה וכמשפטה, ובזה דוקא הקשתה הגמרא שעל הצד שאינו מחוייב 'מחזי כשיקרא'.

· מעבר לתחילת הדף