אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/בבא בתרא/כ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

מיזמים חדש על ה(מ)דף בבא בתרא כ

גניזת ספר תורה שלא בקרקע

הוראת רבא וראב"י לגנוז ספר תורה שבלה בכלי חרס בקרקע

בגמרא במסכת מגילה (כו:) ואמר רבא, ספר תורה שבלה גונזין אותו אצל תלמיד חכם ואפילו שונה הלכות. אמר רב אחא בר יעקב, ובכלי חרס, שנאמר (ירמיה לב יד) 'ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים'.

וכך העתיק הרמב"ם (ס"ת פ"י ה"ג) להלכה: ספר תורה שבלה או שנפסל נותנין אותו בכלי חרש וקוברין אותו אצל תלמידי חכמים, וזו היא גניזתו. וכן העתיקו הטור והשו"ע (או"ח סימן קנד ס"ה, יו"ד סימן רפב ס"י).

פרעות תרפ"ח בקלויזנבורג והדיון ההלכתי על קבורת ספרי התורה

בספר דור דורים לרבי עקיבא גלזנר אב"ד קלויזנבורג (עמ' רכד) מספר על דבר החורבן הנורא אשר קרה לנו בעוונותינו הרבים, כי באו שודדים פראים לעירנו בפתע פתאום בשנת תרפ"ח בליל י"ד כסלו, וחללו כל מקדשנו, חרבו את כל בתי כנסיות ובתי מדרש, שרפו וקרעו ספרי תורה ושאר כתבי קודש לגזרים והשליכום בראש כל חוצות. אוי לנו שכך עלתה בימינו. ונתחלקו פה הדעות איך להתנהג באותן הקרעים שניצולו מיד החמסים ומאשפה שבשוק. ושורש הספק הוא אם עדיף לגנוז את כתבי הקדש באדמה או להניחם במקום שמור ומוצנע.

ראשית מוכיח הגרע"ג שבודאי רבא ורב אחא בר יעקב לא באו להשמיענו את עיקר הדין שספר תורה שבלה צריך גניזה, שהרי משנה מפורשת היא בסוטה (כ.) שמגילה שאינה נמחקת - נגנזת. וכך גם מבואר בברייתא המובאת בגמרא במגילה (שם) תשמישי קדושה נגנזין מכל שכן קדושה עצמה.

חידושו של רבא הוא ש'מותר' לגנוז בקרקע ולא ש'צריך' לגנוז בקרקע

ולכן לומד הגרע"ג שחידושו של רבא הוא "שמותר לקבור כתבי קודש שבלו בקרקע ואפילו בלי כלי חרס. ורב אחא בר יעקב בא להוסיף וחידש דעל כל פנים צריך שיתנום בכלי חרס בדבר המתקיים ימים רבים". והחידוש בדברי רבא הוא שכן דבר פשוט הוא שקבורת שמות וכתבי הקודש בקרקע בלי כלי חרס הרי זה מעשה איבוד, ואין זה רק 'גרמא' אלא 'מעשה בפועל' ממש, כי מה לי אם משליכם לתוך המים או שמשליכם למקום רימה תולעה וריקבון. וכיון שכן חידש לנו רבא דבר גדול והוא שמותר לקבור ספר תורה שבלה אף שהוא עושה מעשה בפועל של מחיקת שמות הקדושים, מכל מקום מותר לקבור אותם. וזאת משום שכיון שאין כאן כוונה לאבד ולהשחית אלא אדרבה - להציל מבזיון, לכן מותר לקברם.

והן אמת שלשרוף ספר תורה כדי להצילו מבזיון אין רבא מתיר, זאת משום שבמעשה השריפה אין דבר המורה שעושה כן להציל מבזיון ולא בדרך איבוד והשחתה, אבל קבורה בקרקע מעשה הקבורה גופא מורה שכוונתו להצל הספר מבזיון, כי אילו היה רוצה להשחיתו או לאבדו לא היה קוברו. וכיון שכל ענין הקבורה הוא כדי להציל מבזיון, אין כאן חשש איסור של 'לא תעשון כן לה' אלקיכם'. ולכן גם מורה רבא לקברו אצל תלמידי חכמים, שבכך מוכח עוד יותר בפירוש שעושה את מעשה הקבורה לכבוד ולא חס ושלום לבזיון.

על דבריו של רבא בא רב אחא בר יעקב ומוסיף חומרא, שכיון שאפשר למעט באיסור שלא יהיה כלל עושה מעשה איבוד בפועל בידים, הרי הוא מחוייב בדבר, ולכן לא יקברנו בידים במקום עפר בין רמה ותולעה נחשים ועקרבים, אלא יניחנו על כל פנים בכלי חרס שעומד ימים רבים ומציל מן הרקבון משך זמן רב, ואף שאחר כך יפשה הרקבון גם בגנוז בכלי חרס, שוב אין זה אלא גרמא בעלמא ואין בזה נדנוד איסור כלל.

ובזה ביאר מה שכתבו הפוסקים שאם אין לו כלי חרס יניחנו בכלי עץ, והביאור כנ"ל שכיון שעיקר הטעם הוא למעט במעשה איבוד בידים, לכן אם אין לו כלי חרס יתנהו עכ"פ בכלי עץ קשה שאף בגניזתו בו אינו אלא גרמא וניכר באופן בולט על ידי מעשהו שמחשבתו רצויה ואינו רוצה באיבוד והשחתה.

ביאור הבני יונה שהגניזה בכלי חרס כדי שלא תחשב הגניזה למחיקה בידים

אחרי כותבי כל זאת, מוסיף הגרע"ג, בא לידי ספר בני יונה, וששתי כעל כל הון שזכיתי לכוון דעת קדושים, והוא מעתיק את לשונו (סימן רפ"ב ס"י): ומה שהצריכו ליתנו בכלי חרס הוא כדי שלא ירקב מהרה כל כך, אף שבודאי סוף כל סוף ירקב בקרקע, כדי שלא ירקב מהרה והוה כמחיקה בידים, ומה שאפשר לתקוני שיעמוד ימים רבים מתקנים. על כך מסיים הגרע"ג: ועל פי ביאורנו הרחב נבין על בוריו לשונו הזהב, ותפילה לה' יתברך כי בזכות אבותי הקדושים לא טעיתי בשיקול דעתי ובירור ההלכה, וסהדי במרומים כי אחרי העליתי הכל על הכתב בא לידי ספר הקדוש הנ"ל.

בסיום דבריו כותב הדור דורים ש"כל בירור הלכה הנ"ל סובב והולך רק על ספר תורה שבלה על ידי שנתיישן וכדומה, אבל בנידון דידן שבעו"ה עלה הכורת ביננו, ושם ה' נתחלל באופן נורא ומבהיל בראש כל חוצות על ידי בזיונות וחירופים אשר כל שומע תצלינה אזניו וכל מחמדנו היה לשריפת אש, וכל מקום אשר באה השמועה בכל המדינות אבל ומספד גדול ליהודים, לעומת זה ודאי דהיה נכון לעשות קבורה והספד בפומבי ובפרהסיה ובשוק וברחובות יסובבו הסופדים כו' ולכן אפילו אם נמצא בגדולי האחרונים שאין צריך לעשות קבורה ודי בגניזה בהיכל וכדומה - אין מזה ראיה לנידון דידן, דעכ"פ שום פוסק אינו אוסר מלעשות קבורה, ובנידון דידן כולי עלמא יודו דהחיוב לעשות קבורה והספד מר ובכי גדול כו' רק בתנאי שיסכימו לזה מטעם הממשלה אשר בצלם אנו חוסים שלא יצמח חס ושלום איזה שערוריה חדשה..."

תשובת האפרקסתא דעניא שרבא וראב"י באו להורות את אופן הגניזה הראוי

בשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"א סימן נג) כותב רבי דוד שפרבר זצ"ל אב"ד בראשוב שברומניה מכתב תגובה לרבי עקיבא גלזנר על 'הקונטרס שהדפיס כת"ה בדין גניזת ס"ת ושאר כ"ק שבלו נקרעו או נשרפו'. הוא מעיר כי כל דבריו של הדור דורים סובבים על קוטב אחד לברר דין זה שמותר לקבור ספר תורה בקרקע, ועל כך תמה הגר"ד שפרבר: ובמחילת כבוד תורתו הרי זו בעיני משנה שאינה צריכה. והוא נוקט כדבר פשוט שרבא וראב"י לא באו לומר ש'מותר לקבור ספר תורה' אלא אדרבה ש'צריך לקבור ספר תורה' וזהו עיקר גניזתם. והוא מבאר שזהו דיוק לשון הגמרא והרמב"ם 'וזהו גניזתן' - להורות שכך הוא אופן הגניזה דוקא ולא באופן אחר.

כך גם הוא מוסיף ומביא מדברי הבאר שבע (סימן מג) שיצא חוצץ כנגד אותם שנהגו להקל לשרוף כתבי קדש שבלו או שנמחקו "וטענה שלהם היא כי שריפתם זהו כבודם, כי על ידי גניזה הם נזרקים במקומות המטונפים". על טענה זו כותב הבאר שבע: "טענה ריקנית היא... כי אילו היו יודעים כיצד דין גניזה לא היו מקילים באיסור גדול כזה... שאין נותנים אותו אלא בכלי חרס... שאע"פ שגונזים אותו עושים לו תקנה במה שאפשר לקיימו כדי שלא ירקב במהרה. וטעמא דמילתא נראה פשוט משום שלא יהא נראה כמאבדו בידים, ע"כ. הרי מבואר להדיא שסתם גניזה שאמרו חז"ל היא בקרקע דוקא.

ראיית הברוך טעם מדין ספר תורה שממעט בחלון

ובהגהות ברוך טעם (לאו"ח סימן קנד) ציין לדברי הגמרא במסכת בבא בתרא (כ:). על ציונו זה כותב האפרקסתא דעניא: ודבר גדול הראנו בעינו כעין הבדולח. וזאת מהמבואר בתוספתא באהלות (פי"ד) שספר תורה ממעט בחלון, שלא תעבור הטומאה מאהל לאהל. ומקשה הגמרא 'והא בעי גניזה', ופירש רש"י: ומסלקו לגנזו. והיינו שכיון שעומד לסלקו ממילא אינו בטל שם ואינו ממעט משיעור החלון. ומיישבת הגמרא: 'שם תהא גניזתה'. וכך פסק הרמב"ם (טומאת מת פט"ו ה"ב) וז"ל: וכן ס"ת שבלה והיה מונח בחלון, אם גמר שתהא שם גניזתו, הרי זה ממעט בחלון, עכ"ל. מכאן מוכיח הברוך טעם שגם הנחת ספר תורה בחלון מתקיים בה דין גניזה. אמנם - מסייג האפרקסתא דעניא - יתכן שבאמת עיקר גניזה היא בקרקע וכמבואר מדברי רבא וראב"י, אלא שמכל מקום אם גונזו במקום אחר באופן שלא יזיזוהו משם לעולם יש לומר שאף זה מועיל בדיעבד, אך אין כוונת הגמרא בבבא בתרא להורות שכך היא הגניזה המובחרת לכתחילה, אלא רק שאם עושה כן הוי סתימה בחלון.

סברא נוספת מעלה הגרד"ש, שיש לומר שהטמנה בחלון כמוה כקבורה בקרקע, כיון שטומנו בכותל שהוא מחובר לקרקע. אלא שעל סברא זו הוא כותב שהיא דחוקה, כיון שאינו בטוח שהכותל יעמוד לעולם, ולכן אין להשוותו לקבורה בקרקע.

מאידך מדברי הספר חסידים (סימן תתקל"ד) שכתב 'ואם בא לגנוז יריעות ספר תורה, לא יתכן שיהיו בארון בין העמודים על יריעות, ויגנזו במקום אחר פן יהיו מושלכים', לומד הגר"ד שפרבר ממשמעות הדברים ממה שלא הזכיר הספר חסידים גניזה בקרקע שאין צריך גניזה בקרקע דוקא. ועכ"פ הוא מכריע להלכה שודאי עדיף לגנוז ספר תורה בגניזה המבואר בש"ס ופוסקים דהיינו בקרקע.

חשש סכנה בקבורת ספר תורה בקרקע

הוא מוסיף ומביא מה שאמר לו תלמיד חכם אחד שנמצא כתוב בספר חסד לאברהם דיש חשש סכנה בגניזה בקרקע, ועל כך הוא כותב שמלבד שלא מצא כן בספר חסד לאברהם למהר"א אזולאי, ובחסד לאברהם למר"א תאומים נראה דוקא להפך שאין בכך חשש, הרי שגם לא יאומן שיהא חשש סכנה במה שעושים כש"ס ופוסקים אשר מפיהם אנו חיים. והוא מעיד עדות על עצמו: ואנא זעירא בהיותי במרמרוש ופליטי ישראל מפולניא הביאו איתם ספר תורה שנקרע ונשחת, עשיתי הלכה למעשה וקברתי אותה ממש כמו שכתבו הפוסקים, ותודה לה' יתברך לא אונה ולא יאונה כל רע ח"ו.

דעת הערוך השולחן שעדיף טפי להצניעו בתיבה בבית

והנה הערוך השולחן (שם סעיף ח) כתב וז"ל: ונראה לעניות דעתי דגם זה שאמרו לגנוז ספר תורה שבלה בקרקע בכלי חרס אצל תלמיד חכם, אינו חובה. דודאי אם יש לו מקום צנוע לגונזו בביתו בתיבה וכיוצא בה או בבית הכנסת, דעדיף טפי מקרקע. אלא שאם אין לו מקום להצניעה בכבוד התירו לו בקרקע. ויש מי שכתב דזהו חובה בדוקא, וקשה לומר כן, עכ"ד.

בשו"ת ציץ אליעזר (חט"ו סימן ח אות ג) מביא שאלת השואל שלכאורה דברי הערוך השולחן נסתרים מדברי הגמרא במגילה. וכוונתו לכאורה כפי שהבין האפרקסתא דעניא שרב וראב"י באו להורות את סדר הגניזה הרצוי, והרי הם מפרשים שאופן הקבורה הראוי הוא בקרקע, וכיצד זה אומר הערוך השולחן שאם יש לו מקום להצניעו בביתו 'עדיף טפי'.

על טענה זו משיב רבי אליעזר יהודה ולדנברג כי אין דבריו אלו סותרים את המבואר בסוגיית הגמרא, שכן יש לומר שרבא וראב"י באו להורות מה יעשה אדם שאין לו מקום מכובד להצניעו ולשומרו בכבוד הראוי, ואשר על כן מוטל עליו לקוברו בקרקע, שלאדם זה באו והורו כיצד יעשה עכ"פ את הגניזה באופן הראוי. עוד מוסיף הציץ אליעזר שבאה הגמרא להשמיענו שבצורה כזאת יש היתר לגונזו אף שבמשך הזמן תבלה בקרקע - כסברת הדור דורים.

עוד זאת מוסיף ומוכיח הצי"א ש"אין הכרחיות דוקא לקוברו", וזאת "ממה שמצינו בגמ' בב"ב דף כ' דספר תורה ממעטת בחלון. והגמ' שואלת, והא בעי גניזה. ומתרצת, שם תהא גניזתה. הרי דמהני גניזה שלא בקרקע ואפילו בצורה של סתימת חלון שאין זה כל כך בכבוד כמו גניזה בפינה בארון הקודש או בתיבה וכדומה".

וכך לומד הגראי"ו גם מדברי הר"י מלוניל בפירושו הנדפס מחדש על מסכת מגילה, וזה לשונו שם: ובכלי חרס, כמה דאפשר לנטורי שלא יבלו חייבים אנו לשמור, ואע"פ שיבלו לבסוף מוטב זה מלהשליכם בדרכים וברחובות ובאשפתות, ע"כ. הרי לנו, מברר הצי"א, שלא באה הגמרא אלא להתיר קבורה בצורה כזאת אף שלבסוף יבלו הכ"ק באדמה, כיון שטוב יותר שיארע כן ממה שיהיה מושלך ח"ו בדרכים וברחובות ובאשפות. ואם כן יש לנו ללמוד מתוך זה שאילו היה יכול להצניעו ולשמרו בכבוד ובטוב שלא בגניזה בקרקע, אז אכן טוב יותר שינהג כן משיקברנו בקרקע. וכדברי הערוך השולחן.

קברו ספר תורה עם מת שאינו בר אוריין אם יוציאוהו לגונזו כראוי

והנה בשו"ת מהרא"פ (סימן מח) נשאל על המקרה לא טובה שאירע שקברו ספר תורה שבלה עם מת אחד שאינו בר אוריין כלל בארון אחד ונשאל להוציא הספר תורה משם לקוברו אצל תלמיד חכם כדינו. ובתוך דבריו כתב להוכיח שדין זה אינו אלא לכתחילה ולא לעכב, וזאת מסוגיית הגמרא בב"ב שם מבואר שס"ת ממעט בחלון באופן שהניחו לגונזו שם, ולכאורה קשה הרי סוף סוף מוכרח לקחתו משם ולגונזו בכלי חרס, אלא על כרחך מוכח מזה שמה שאמרו שנותנו בכלי חרס אינו אלא לכתחילה אבל אם הניחה בחלון לגונזה שם בדיעבד שם גניזתה ואינו צריך ליטלה משם, עכ"ד. והיינו שאף הוא למד כדברי האפרקסתא דעניא שהגמרא עוסקת בדיעבד באופן שגנזו שם, ולכן למד מסוגיא זו שלא נאמר דין גניזה בכלי חסר בדיעבד.

אבל לדברי הדור דורים אין ראיה כלל שאם קבר בקרקע באופן שאינו ראוי שאינו צריך בדיעבד לחזור ולקוברו כראוי, שהרי לדבריו גניזה שלא בקרקע במקום מוצנע עדיפה על גניזה בקרקע - והגמרא בב"ב עוסקת באופן שגנזו לכתחילה בחלון.

· מעבר לתחילת הדף