אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/בבא בתרא/י

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

מיזמים חדש על ה(מ)דף בבא בתרא י

צדקה שלא לשמה

אם אלקיכם אוהב עניים מפני מה אינו מפרנסם

בגמרא במסכת בבא בתרא (י.) איתא: תניא היה רבי מאיר אומר, יש לו לבעל הדין [- רשע או עובד כוכבים. רש"י] להשיבך ולומר לך, אם אלקיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסן. אמור לו, כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם [- שהצדקה מצלת מגיהנם]. וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא, אם אלקיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסם, אמר לו, כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם.

אמר לו, אדרבה זו שמחייבתן לגיהנם, אמשול לך משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו שלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא כועס עליו?! ואתם קרוין עבדים, שנאמר (ויקרא כה נה) 'כי לי בני ישראל עבדים'. אמר לו רבי עקיבא, אמשול לך משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא דורון משגר לו?! ואנן קרוין בנים דכתיב (דברים יד א) 'בנים אתם לה' אלקיכם'.

אמר לו, אתם קרוים בנים וקרוין עבדים, בזמן שאתם עושין רצונו של מקום אתם קרוין בנים ובזמן שאין אתם עושין רצונו של מקום אתם קרוים עבדים ועכשיו אין אתם עושין רצונו של מקום. אמר לו, הרי הוא אומר (ישעיה נח ז) 'הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית', אימתי עניים מרודים תביא בית, האידנא, וקאמר 'הלא פרוס לרעך לחמך', ע"כ.

קושיית הבית הלוי לדעת רבי יהודה שפעמים שאין ישראל קרויים 'בנים'

בשו"ת בית הלוי (ח"ב דרוש א') הקשה שמדברי הגמרא נראה שכל ענין הצדקה אינו מובן אלא אם 'בנים' הם ולא עבדים, ואם כן יקשה טובא ממחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה (קידושין לו.) האם גם בזמן שאינם נוהגים במנהג בנים הם קרויים בנים, וכך אמרו שם בגמרא: לכדתניא 'בנים אתם לה' אלקיכם' בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרוים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרוים בנים, דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר, בין כך ובין כך אתם קרוים בנים, שנאמר 'בנים סכלים המה', ואומר 'בנים לא אמון בם', ואומר 'זרע מרעים בנים משחיתים', ואומר 'והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני קל חי', ע"כ. והנה בשלמא לדעת רבי מאיר בין כך ובין אתם קרוים בנים, ומעשה הצדקה יש לו טעם גם בזמן הזה, אך לדעת רבי יהודה שבזמן שאינם נוהגים במנהג בנים אף אינם קרויים בנים אם כן חזרה קושיית טורנוסרופוס הרשע למקומה.

כדי ליישב קושיא זו מבחין הבית הלוי בכך שיישובו של רבי עקיבא מורכב למעשה משני שלבים. בשלב הראשון השיב רבי עקיבא שעל אף שהקב"ה אוהב את העניים הוא אינו מפרנסם כדי שנוכל אנו לפרנסם ולהינצל על ידם מדינה של גיהנם. רק אחרי שהוסיף טורנוסרופס הרשע ושאלו שאדרבה היא הנותנת לחייב אתכם בגיהנם על שאתם מפרנסים את מי שאין רצונו של המקום שיתפרנס, השיב לו רבי עקיבא שמכל מקום רצונו בכך כיון שאנו כבנים למקום. ובאמת לפי יישובו הראשון של ר"ע אין כל מקום לקושיית טורנוסרופוס, שהרי רבי עקיבא כבר השיבו שבאמת חפץ הקב"ה לפרנס את העניים ואינו כועס עליהם כלל, ורק הניח לישראל להחזיקם ולקיים בהם מצות צדקה, ואינו שייך כלל למשל הנזכר בעבד שציווה המלך שלא להאכילו ושלא להשקותו. אלא שמאחר וטורנוסרופוס שאל קושיא זו בהכרח שלא קיבל את תשובת ר"ע, ו'לפי דעת עצמו הנפסדה השיב לו ר"ע שנית דגם לפי זה ניחא דמשל למלך שכעס על בנו ואנו קרוים בנים".

וממילא לא קשה כלל מדעת רבי יהודה שבזמן שאין נוהגים במנהג בנים אינם קרויים בנים, כי מכל מקום עדיין ישנו הטעם הראשון לפרנס את העניים, כיון שהקב"ה כלל אינו כועס עליהם אלא אדרבה חפץ לפרנס והניח לנו לעשות זאת ולהינצל מגיהנם.

האם צדקה 'שלא לשמה' נחשבת לצדקה

על פי זה מוסיף הבית הלוי ומביא את "מה דכתבו רבותינו האחרונים" שמצות צדקה מועילה אפילו 'שלא לשמה' יותר משאר המצוות, וזאת משום שמה אכפת לעני המקבל מהי מחשבתו של הנותן כיון דבין כך ובין סוף סוף מגיעה הטובה ממנו. אמנם לפי מה שנתבאר מסייג הבית הלוי שדין זה תלוי בשתי הסברות הנזכרות בטעם מצות צדקה למי שה' לא פרנסו. כי אם הסברא היא שהקב"ה בכעס עליו ולולי שאנו ניתן לו לא יקבל מה' ורק שאנו נוטלים שכרנו כשכר המפרנס את בן המלך, אם כן יש לומר שאף כשאינו מתכוון לצדקה כיון שסו"ס הגיעה אליו הטובה ממנו קיים בכך מצות צדקה.

אבל אם נאמר שהקב"ה אינו בכעס עליו וגם לולי פעולת העשיר היה זוכה לפרנסה אלא שהקב"ה ציוה עלינו ליתן את הצדקה כדי לזכותנו, אם כן נמצא שאין אנו עושים שום טובה לעני ומצות צדקה הרי היא ככל המצוות שבתורה כמו הנחת תפילין וציצית וכדומה שרק מעשה הנתינה בעצמו הוא המצוה ולא הטובה היוצאת ממנו לעני, ואם כן אין לחלק בין מצות צדקה לשאר המצות ולעולם צריך שיעשנה 'לשמה'.

בזה כתב הבית הלוי לבאר ע"ד דרש את הפסוק 'לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים' ודרשו חז"ל במדרש רבה (פ' כי תשא) אפילו בשעה שאנו עושין צדקה אנו מביטים מעשים שלנו ויש לנו בושת פנים, ע"כ. ובגמרא במסכת בבא בתרא (י.) נאמר עוד: אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב (משלי יט יז) 'מלוה ה' חונן דל', אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כביכול עבד לוה לאיש מלוה. ופירש רש"י: מלוה ה' חונן דל, החונן דלים נעשה מלוה להקב"ה וכתיב 'ועבד לוה לאיש מלוה'. כלומר שדורשים את הפסוק כך שהנותן לעני הוא כביכול מלוה את הכסף לה' ולא לעני. וכך נאמר שם במדרש, אמר הקב"ה, עלי היה לפרנסו ובא זה ופירנסו. לפי זה ביאר הבית הלוי את הפסוק 'לך ה' הצדקה' - דהיינו הצדקה שאנו נותנים אין אנו עושים בה שום טובה לעני, אלא נותנים כביכול 'לך' וכפי שנתבאר ש'עלי היה לפרנסו ובא זה ופירנסו', ואם כן נמצא שאין לומר כדעת האחרונים שדי בכך שהעני מקבל אלא צריך שתהיה מחשבתו של הנותן לשם צדקה, וזהו שממשיך הפסוק 'ולנו בושת הפנים' שכיון שאין אנו עושים טובה לעני וכל הנתינה היא רק 'לך', אם כן צריך לצרף למעשה המצוה גם מחשבה טובה כבשאר המצות, וממילא יש לנו בושת פנים אם אין אנו עושים זאת במחשבה טובה.

סברת הבית הלוי שצדקה שלא לשמה עכ"פ מסלקת את המצב של 'עני לפניך'

אמנם הבית הלוי מוסיף סברא נוספת לומר שצדקה תועיל אף כשהיא נעשית 'שלא לשמה', וזאת משום שבכל המצות החיוב על האדם לעשותם מצד עצמם וממילא כשעושה אותם 'שלא לשמה' נמצא שחסר לו באותה שעה קיום של המצוה. כגון אם לומד שלא לשמה נמצא שבאותה שעה ישב בטל ולא השלים את חוקו שהיה חייב ללמוד באתה שעה. אבל בצדקה הרי אין חיוב נתינת צדקה אלא באופן שעני בא לפניו ומבקש שיפרנסו שאז חייב לפרנסו כמו שנאמר בפסוק (ישעיה נח) 'כי תראה ערום וכסיתו'. וכיון שכל חיוב הצדקה הוא באופן ש'ערום לפניך', הרי שעל ידי שנותן לו צרכו אף אם נאמר שמצד עצם המצוה מצות צדקה שוה לכל המצות וצריך לעשותה לשמה - הרי כאן כשנתן שלא לשמה סוף סוף אין כאן עוד 'ערום לפניך' ושוב אין עליו עוד חיוב של צדקה.

אלא שלפי זה חילוק גדול יש בין נותן צדקה לשמה למי שנותן צדקה שלא לשמה, כי הנותן צדקה לשמה קיים מצוה צדקה, ואילו הנותן שלא לשמה, הן אמת שאין עליו עונש של 'מעלים עין מן הצדקה' שהפליגו חכמים בעונשו שהוא כעובד עבודה זרה, וזאת משום שסוף סוף כיון שנתן לו צדקה נמצא שאין עני לפניו, אבל מכל מקום לא קיים את המצוה אלא רק נפטר מקיומה. והרי זה כגודל החילוק שבין מי שיש לו ארבע כנפות עם ציצית, ובין מי שאינו לו כלל בגד ד' כנפות. וכבר מבואר בגמרא במנחות (מא.) שבעידן ריתחא עונשים על מי שאין לו בגד ד' כנפות, ומבואר שמי שאינו מקיים את המצוה ופוטר עצמו ממנה מגיע לו עונש בעידן ריתחא.

עפ"ז מבאר הבית הלוי בדרך חידוש את הפסוק בתהילים 'אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'', כי המשכיל אל דל היינו מי שנותן את הצדקה בשכל נכון בכוונה נכונה לשם מצות צדקה, אדם זה לא 'נפטר מחובת הצדקה' אלא 'קיים מצות צדקה' וממילא ב'יום רעה' בעידן ריתחא 'ימלטהו ה'' כמי שלובש ציצית ולא כמי שאינו לובש בגד ד' כנפות. וביאר עוד עפ"ז את הפסוק 'מתן בסתר יכפה אף', כי מי שנותן צדקה בסתר לא לשם כבוד או יוהרא על כרחך כוונתו 'לשמה', וממילא צדקה זו שנעשית לשם מצות צדקה יש בה את קיום המצוה ובכחה לכפות אף בעידן ריתחא.

אנשי ענתות נפטרו מן הצדקה ולכן לא תעמוד להם 'בעת אפך' בעידן ריתחא

ועוד איתא במסכת בבא בתרא (ט:) על תפילת ירמיהו על אנשי ענתות: דרש רבה, מאי דכתיב (ירמיה יח כג) 'ויהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם', אמר ירמיה לפני הקב"ה רבונו של עולם אפילו בשעה שכופין את יצרן ומבקשין לעשות צדקה לפניך, הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנין כדי שלא יקבלו עליהן שכר, ע"כ.

גם מימרא זו ביאר הבית הלוי לפי דרכו, שכן אדם זה שנותן צדקה למי שסבור שהוא עני ובאמת אינו עני, ודאי שאי אפשר להענישו כ'מעלים עין מן הצדקה', אלא שמכל מקום ודאי שגם לא קיים את המצוה כיון שסוף סוף הוא בן אדם שאינו הגון. וזהו שהוסיף ואמר 'בעת אפך עשה בהם', שכיון שחסרים מצוה זו ממילא בעידן ריתחא עשה בהם, הפך המשכיל אל דל שביום רעה ימלטהו ה'.

ביאור הרמח"ל בשני חלקי המצווה

הציווי והתיקון

על דרך זה ביאר ענין תפילת ירמיה על אנשי ענתות, רבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד בקובץ הערות (דוגמאות לביאורי אגדות על דרך הפשט, סימן ג אות ד) וזאת בהקדם דברי הדרך ה' (פ"ד) וז"ל שם: כל המצות, העשין והלואין, כל אחד מהן מכוון אל תכלית, הקנות באדם והעצים בו, א' ממדרגות המעלה האמיתית והסרת אחד מענייני החושך והחסרונות על ידי פועל המצות עשה ההיא או המניעה מן הלא תעשה כו' ב' מעשה המצות, הנה תכלית בו לאדם שיעשהו מבואר, שהוא לקיים מצות בוראו ולעשות חפצו. והנה הוא מקיים חפצו יתברך בב' דברים הנמשכים זה מזה, והיינו כי הוא מקיים חפצו במה שציווהו שיעשה המעשה ההוא והוא עושהו. ושנית, כי הנה במעשה זה הוא משלם באחת ממדרגות השלמות שהיא תולדת המצוה ההיא, ומתקיים חפצו יתברך שהוא חפץ שיהיה האדם משתלם ומגיע להנות מטובו, עכ"ל.

נמצא, אומר הגרא"ו, שבכל מצוה ישנם שני דברים: א' תועלת ותיקון הנעשה מהמצוה, שעבורם ציווה הקב"ה על עשייתה, ולטעם זה היה ראוי לעשות את המצוות אפילו אם לא הצטוונו עליהם. ב' אחרי שהצטוונו עליהם הרי שיש ענין נוסף בקיום המצוה, והוא קיום ציווי השם.

אנשי ענתות אין להם לא שכר מעשה ולא שכר מחשבה

על פי זה מבאר הגרא"ו גם את ענין תפילת ירמיה על אנשי ענתות, שלכאורה יש להקשות כיון שהם נותנים את הצדקה מה בכך שתהיה נתינתם לבני אדם שאינם מהוגנים, הרי קיימא לן שאם חישב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה - והם שנתנו צדקה אף שטענו ונתנוה לבני אדם שאינם מהוגנים ראוי שיהיה להם שכר משלם.

אמנם לפי מה שנתבאר יש לומר שאף שאמרו חכמים שמי שחישב לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, היינו שנחשב כאילו קיים מצות השם, דהיינו החלק השני שבקיום המצוה, אבל התיקון הבא על ידי מעשה המצוה סוף סוף לא נעשה על ידי מחשבתו.

מעתה אנשי ענתות שהיו רשעים גמורים הרי ודאי שכשנתנו צדקה לא עשו כן לשם מצווה אלא רק כדי להתפאר, ואילו היו נותנים צדקה לבני אדם מהוגנים אזי יהו מקבלים שכר על עצם מעשה הצדקה אף שעשאהו שלא לשמה וכמו שמי שנאבדה לו סלע ומצאה עני שהוא מתברך על כך. אבל עתה שיכשלו בבני אדם שאינם מהוגנים נמצא שיצאו נקיים מכל, כי אין להם לא שכר מעשה - שהרי לא נתנו צדקה אלא לבני אדם שאינם מהוגנים. וכן אין להם שכר מחשבה וקיום מצוות ה' - שהרי לא מחמת כן רצו ליתן את הצדקה אלא רק כדי להתפאר בה.

· מעבר לתחילת הדף