אוצר:מיזמים/דבריהם הם זכרונם/ב/תרומה
לי - לשמי[עריכה]
- "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" (שמות כה ב)
רש"י פירש: 'לי' לשמי. ועמדו המפרשים לבאר כוונתו. ובספר יד אבישלום ביאר ע"פ מאמר חז"ל (עירובין יח:) מיום שחרב בית המקדש, דיו לעולם להתשמש בשתי אותיות, שנאמר (תהילים קנ ה) "כל הנשמה תהלל י-ה". וכשם שאחר שחרב ביהמ"ק משמשות רק ב' אותיות משם, כך גם קודם שנבנה השתמש בב' אותיות בלבד. ועל כך אמר 'ויקחו לי' - לשמי, ממש שעל ידי בניית המשכן יהיה שמו של השם מלא וישתמש העולם בד' אותיות.
עפ"ז יש לומר עוד בדרך רמז, ש'תרומה' הוא כינוי לצדקה, וידוע שכל זמן שלא תבוא הגאולה, אין השם שלם' ככתוב (שמות יז טז) "כי יד על כס י-ה". והצדקה היא מקרבת הגאולה, כמו שכתוב (ישעיה נו א) "שמרו משפט ועשו צדקה - כי קרובה ישועתי לבוא". ולכך רמז הכתוב 'ויקחו לי תרומה' היינו שיתנו צדקה למען שם השם - כי על ידי שיתנו צדקה תבוא הגאולה, ויהיה שמו של ה' שלם. (רבי עזרא טאראב, ויאמר עזרא)
נדבת כסף למשכן[עריכה]
- "וזאת התרומה אשר תקחו מאיתם, זהב וכסף ונחושת" (שמות כה ג)
יש שהקשה, שהרי בכל מלאכת המשכן לא מצאנו כלל שעשו איזה דבר עם מתכת כסף, מלבד אדני הכסף שנעשו ממחצית השקל - אותה נתנו ישראל בתורת חובה ולא בתורת תרומה ונדבה.
ויישב, כי עם כסף הנדבה עשו שולחנות כסף למשכן, "כי לא יתכן שלא יהיה שם שולחן, לתקן עליו שום דבר, או לחתוך או לרחוץ עליו", וכן עשו ממנו חצוצרות ומזרקים.
אמנם, אפשר לפרש שכוונת התורה אכן לתרומת מחצית השקל, ממנה עשו את אדני הכסף. ומה שהקשה אותו גאון שלא היתה זו נדבה כי אם חובה, יש ליישב, שכיון שמנה הכתוב ששה עשר מיני דברים שאיתם עשו את כל מלאכת המשכן, וחמשה עשר מינים מתוכם באו בנדבה, לכן לא חשש הכתוב לכלול את כל המינים בכלל "זאת התרומה אשר תקחו מאיתם".
ודוגמא לדבר מצאנו בפסוק (דברים י כב) "בשבעים נפש ירדו אבותיך", בשעה שבני יוסף שכלולים במנין שבעים נפש, לא ירדו למצרים אלא נולדו בה. וכן בפסוק (בראשית לה כו) "אלה בני יעקב אשר יולד לו בפדן ארם", בשעה שבנימין - המנוי שם - לא נולד בפדן ארם כי אם בארץ כנען. (רבי אברהם אבן עזרא).
אופן ציפוי הארון בזהב[עריכה]
"ועשו ארון עצי שטים... וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו" (שמות כה י-יא)
ובירושלמי בשקלים (דף טז:): כיצד עשה בצלאל את הארון, רבי חנינא אמר, שלש תיבות עשאו, שתים של זהב ואחת של עץ. נתן של זהב בשל עץ, ושל עץ בשל זהב, וציפהו. כלומר, על ידי שהכניס את ארון זהב לתוך ארון העץ - ציפהו בחלקו הפנימי, ועל ידי שהכניס את ארון העץ לתוך ארון זהב - ציפהו מחלקו החיצוני. רבי שמעון בן לקיש אמר, תיבה אחת עשאו וציפהו.
הירושלמי עומד בדבריו על לשון הפסוק "מבית ומחוץ תצפנו", לשם מה חוזרת התורה ומדגישה דבר זה אחרי שכבר אמרה "וצפית אותו זהב טהור". ותחילה מקשה הירושלמי כן לפי דעת רבי חנינא, ומיישב שהפסוק בא להוסיף שיש לצפות בזהב את שפתו העליונה של הארון האמצעי - ארון העץ, שהרי ציפוי הארון על ידי שני ארונות הזהב לא הועיל לציפוי השפה. ואחר שמביא הירושלמי את דעת ריש לקיש, הוא חוזר ומקשה מה הצורך בכפילות הפסוק, ומיישב באופן אחר, שהפסוק בא לחדש שיש לצפות את הארון בזהב עד שלא יהיה ניכר החיבור שבין חתיכות העץ.
ויש לתת טעם לדבר שהוצרך הירושלמי לשנות את תשובתו בדעת ריש לקיש, שכן דוקא לדעת רבי חנינא שהציפוי נעשה באמצעות הארונות, הרי ששפתו העליונה של ארון העץ האמצעי היתה חשופה גם אחרי קיום הדין לצפות את הארון זהב, ולכן הוצרכה התורה להוסיף שיש לצפות גם את שפתו זו. משא"כ לדעת ריש לקיש שהציפוי נעשה בפשטות על ידי ציפוי הארון בזהב, אין שום סברא ששפתו העליונה תהיה שונה משאר חלקי הארון, וממילא לא היה צריך הפסוק להוסיף שיש לצפות גם את השפה, ולכן הוצרך הירושלמי לפרש באופן אחר את כפילות הפסוק. (מהר"א פולדא).
מתוך שלא לשמה בא לשמה[עריכה]
- "וצפית אותו זהב טהור, מבית ומחוץ תצפנו" (שמות כה יא)
וברש"י: שלוש ארונות עשה בצלאל, שנים של זהב ואחד של עץ. נתן של עץ בתוך של זהב, ושל זהב בתוך של עץ, וחיפה שפתו העליונה בזהב - נמצא מצופה מבית ומחוץ.
ובמסכת פסחים (נ:): "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות, אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה". כי אם מתחילה כוונתו לעסוק בתורה ומצוות כדי לקיים רצון הבורא, אלא שבתוך לימודו ועסקו בתורה באה לפתע בלבבו מחשבה זרה ח"ו, אזי לא יאמר אדם טוב לי שאפסוק מכל עבודת ה' ולכשאפנה את לבבי ממחשבות זרות רק אז אשנה, אלא 'לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשמה' - אפילו אם תוך כדי לימודו באה לו מחשבת שלא לשמה. כי כיון שתחילת לימודו היתה לשמה ורק 'מתוך' עסקו בתורה עלתה בו מחשבה זרה, יבוא לבסוף ללמוד לשמה.
על זה רמזה התורה בצוותה לעשות הארון מג' ארונות, כשהפנימי של עץ, כי אף שאין תוכו כברו והרי הוא עשוי עץ - 'שלא לשמה', מכל מקום אם תחילתו זהב, אזי גם סופו יהיה זהב, ולימודו רצוי לפני הקב"ה. (רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים, קודשת יום טוב).
מיקום טבעות הארון[עריכה]
- "ויצקת לו ארבע טבעות זהב, ונתתה על ארבע פעמותיו... והבאת את הבדים בטבעות על צלעות הארון לשאת את הארון בהם" (שמות כה יב-יד)
רש"י מפרש ש'פעמותיו' היינו זוויותיו, ובזוויות העליונות סמוך לכפורת היו נתונים הטבעות ובהם הבדים נתונים. ולפי זה כשהיו נושאים הכהנים את הארון, היה הארון למטה מכתפות הכהנים, מגיע עד סמוך לארץ.
הרמב"ן תמה על פירושו של רש"י, וכתב שאין זה דרך כבוד שהארון יהיה למטה. הוא אף מביא את דבריו של האבן עזרא (נלב"ע א' אדר), המעיר שלא מצאנו בכל המקרא ש'פעמותיו' היינו זוויותיו. ולכן מפרש הרמב"ן שפעמותיו הם זוויותיו התחתונות של הארון, ו'פעם' הוא מלשון 'פסיעה' כמו שנאמר (שיה"ש ז ב) "מה יפו פעמיך בנעלים". ולפי זה מבואר היטב שכשנשאו הכהנים את הארון היה הארון מעל כתפות הכהנים, דרך כבוד.
על פירוש הרמב"ן יש לתמוה, מדברי הגמרא במסכת שבת (שם), שם מביאה הגמרא שהמוציא משא למעלה מעשרה טפחים חייב, שכך היה דרך משאם של בני קהת בשעה שנשאו את הארון, כי מאחר והארון היה תשעה טפחים והכפורת עוד טפח, היה גובהו סה"כ עשרה טפחים. וכיון שדרך הנושא משא במוט ששליש המשא מעל כתפיו ושני שלישים מתחתיהם, ממילא נמצא שהארון היה בחלקו מעל עשרה טפחים. ואילו לדברי הרמב"ן טבעות הארון היו למטה וכל הארון היה למעלה מכתף הנושא הפך המבואר בגמרא, וצ"ע. (בית מאיר שבת צב.).
בדי הארון היו דבוקים לטבעות[עריכה]
"בטבעות הארון יהיו הבדים, לא יסורו ממנו" (שמות כה טו)
בבעלי התוספות על התורה הביא הריב"א בשם הרב ר' משה מקוצי לפרש מה שאמר הכתוב "לא יסורו ממנו" - שהיו הבדים דבוקים מאד בטבעות, כדי שלא יפול המשא על הנושאים, בעלייתם וירידתם על ההר ומן ההר.
ואמנם אף ש"הדבר נחמד", אבל אם כן, כיצד למדו חז"ל במסכת יומא (עב.) ובמסכת מכות (כב.) שהמסיר את בדי הארון לוקה - הרי "לא יסורו ממנו" לא בא כלאו שאין להסיר את הבדים, אלא כציווי על אופן עשייתם, שיהיו מהודקים כל כך עד שלא יסורו ממנו.
ויש לומר, שמכל מקום דקדקו כן חז"ל מתחילת הפסוק "בטבעות הארון יהיו הבדים", שלכאורה שפת יתר היא, כיון שמסיים הפסוק ש"לא יסורו ממנו", אלא ע"כ שכוונת התורה אף לאסור את הסרת הבדים מהארון ולחייב מלקות על כך. כמו כן יתכן ואילו היתה כוונת התורה רק לאופן עשיית הבדים, היה לה לנקוט בלשון "לא יזוזו ממנו", ואילו הלשון "לא יסורו ממנו" מורה גם ש"המסיר בדי ארון - לוקה". (רבי אליהו דוד רבינוביץ' תאומים, האדר"ת, סדר פרשיות).
לחם הפנים בשבוע של א' ניסן[עריכה]
"ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד" (שמות כה ל)
במקדש דוד (תרומת השלכה לה ב) כתב לחקור בדין לחם הפנים שסודרים אותו על השולחן משבת לשבת, מה יהיה הדין כשהגיע א' בניסן באמצע השבוע, ובמקרה כזה הרי הבזיכין יוקרבו בשבת הבאה שהיא כבר אחרי א' ניסן. והדין הוא שכל הקרבנות מא' ניסן ואילך צריכים לבוא מתרומה חדשה. ויש לחקור האם כיון שהקרבת הבזיכין תהיה אחרי א' ניסן ממילא צריכים הבזיכין להיות מתרומה חדשה, או שמא כיון שהסידור על השולחן הוא קודם א' ניסן ממילא דינו לבוא מתרומה ישנה.
וכעין זה יש לדון לפי מה שכתב הר"ש סירילאו (שקלים ב:) שאף לחם הפנים צריך שיהיה מתרומה חדשה, האם יאפו באותו שבוע את הלחם מתרומה חדשה או מתרומה ישנה. ועל דעתו קשה הדבר ביותר, שכן הרש"ס סובר שאין להביא מתרומה חדשה שום דבר קודם ר"ח ניסן, וא"כ ממה יכינו את לחם הפנים באותו שבוע, הלא מתרומה חדשה אין להכינו כיון שעדיין לא הגיע ר"ח ניסן, ומתרומה ישנה אין להכינו כיון שבעת הקרבת הבזיכין בשבת הבאה כבר יהיה חודש ניסן.
בספר מנחת אברהם (יומא סה:) כתב רבי אברהם נח גרבוז שליט"א ליישב את קושיית המקדש דוד על פי יסוד אותו שמע מפי רבו רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל, והוא, שכל דין תרומה חדשה הוא רק בדבר שבא מתרומת הלשכה, שאז יש בתרומה זו דין תרומה חדשה וישנה, ומא' ניסן צריך להביא דוקא מתרומת חדשה. אבל באופן שיבוא אדם מן השוק וימסור איזה דבר לציבור, אין זה 'תרומת הלשכה' וממילא לא יהיה בזה דין 'חדשה' ו'ישנה'.
מעתה, מיישב הגראנ"ג, יש לומר שבמקרה ובו א' ניסן נופל באמצע השבוע, יבואו לחם הפנים ואולי גם הבזיכין מדבר שנמסר לציבור ולא מתרומת הלשכה, ובכך לא יהיה עוד חסרון זה של 'תרומה חדשה'.
פרוכת משא שלוש מאות כהנים[עריכה]
"ועשית פרוכת" (שמות כו לא)
במשנה במסכת שקלים (פ"ח מ"ה) תנן: רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי שמעון בן הזגן, פרוכת - עביה טפח, ועל שבעים ושתים נימין נארגת, ועל כל נימא ונימא עשרים וארבעה חוטין. ארכה ארבעים אמה ורחבה עשרים אמה, ומשמונים ושתי ריבוא נעשית. ושתים עושין בכל שנה, ושלש מאות כהנים מטבילין אותה.
ובגמרא במסכת חולין (צ:) מובא שמספר זה, של שלש מאות כהנים הנושאים את הפרוכת להטבילה, הוא גוזמא. אמנם מכל מקום נראה לתת טעם מדוע נקטו מנין זה דוקא, כי בו רמזו לכל המניינים השייכים בפרוכת, שהם: ע"ב נימים, כ"ד חוטין שבכל נימא, ק"כ אמות היקף הפרוכת שהיא עשרים אמה על ארבעים אמה [120=20+20+40+40], פ"ב רבוא, ב' שעושים בכל שנה, סך הכל: שלש מאות [300=72+24+120+82+2]. (רבי רפאל עמנואל חי ריקי, הון עשיר, שקלים שם)