אוצר:מיזמים/דבריהם הם זכרונם/ב/תצוה

משה רבינו גלגול של הבל

"ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור" (שמות כז כ)

יש לדקדק מדוע נאמר 'ואתה' בוי"ו החיבור שמשמע שמוסיף על איזה ענין קודם לו. וכן מה שאמר 'ויקחו אליך' ותיבת 'אליך' נראית חלילה כמיותרת.

ויש לבאר, על פי דברי הזוהר הקדוש שמשה רבינו היה גלגול של הבל. והרי ידוע שקין והבל הביאו מנחה לה', "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, אל קין ואל מנחתו לא שעה" - והטעם, לפי שהבל הביא מבכורות צאנו וחלביהן, וקין הביא מהגרוע שבפירותיו.

וכך יתפרש הפסוק לפי זה, 'ואתה' - וי"ו מוסיף על ענין ראשון, כשם שבהיותך בגלגול הבל הבאת מנחה מבכורות צאנך, כן תוסיף עתה בגלגול זה ו'תצוה את בני ישראל ויקחו אליך' - כמותך - 'שמן זית זך כתית למאור' - רק את הטיפה הראשונה, המובחרת. (רבי חיים יהודה ישראל, שבט יאודה).

השמטת שמו של משה

"ויקחו אליך שמן זית זך" (שמות כז כ)

בעל הטורים תמה על כך שבפרשת 'תצוה' לא מוזכר כלל שמו של משה, דבר שלא מצאנו בכל הפרשיות משעה שנולד משה.

ונראה פתרון לקושיה זו, על פי דברי המדרש בתחילת הפרשה, שם מסביר המדרש, שישראל נמשלו לזית, כי כשם שאת הזית חובטים וטוחנים וטוענים אבנים, ורק בסופו של תהליך מוציא את השמן. כך ישראל נחבטים על ידי אומות העולם, וחובשים אותם וכו' ואחר כך עושים תשובה והקב"ה עונה להם. ועוד, שהשמן אפילו אתה מערבו בכל משקין שבעולם, לעולם הוא נתון למעלה מהם - כך גם ישראל, בשעה שעושים רצונו של מקום, הרי הם למעלה מאומות העולם.

מעתה יבואר מה שנקטה התורה בסתמא 'ויקחו אליך' ולא הזכירה את שמו של משה – כי הוראה זו הוראה כללית היא לכל מנהיג ומנהיג, שלעולם ידע ללמד ולהדריך את דורו – להזכירם תמיד את טבעם שהוא כשמן זית – ועתידים הם לצאת מתחת עול הגויים, ואין לאל ידם להתערב עירוב של ממש בין האומות. (רבי משה שטינברג, תורת הטור, תצוה הערה רכו).

מצות המנורה כמצות פרה

"ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור" (שמות כז כ).

במקום נוסף בתורה מופיע לשון זה "ויקחו אליך", זאת לגבי מצות פרה אדומה בפרשת חוקת (במדבר יט ב): "זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' לאמר, דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה" וגו'. ויש ליתן טעם מדוע נכתב נוסח זה דוקא בנוגע לשני מצוות אלו, מצות פרה אדומה ומצות הדלקת הנרות.

אלא שבא הכתוב להודיע כי "לא לאורה הוא צריך", וכשם שמצוות פרה, פשוט לכל שנעשית עבור ישראל - כי הם צריכים לפרה לטהר עצמם מעוון העגל. כך גם הדלקת המנורה אינה נעשית לצורך הקב"ה - שכן 'לא לאורה הוא צריך'.

שונה מכך תרומת המשכן, שבה היתה בחינה כביכול היא לצורך השכינה, ולכן לשון הפסוק בתחילת פרשת תרומה (שמות כה ב) הוא "ויקחו לי תרומה". (פירושי התורה לר"י החסיד).

שמן זית למשה שגרם לשכחה

"ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (שמות כז כ)

יש להבין מהו לשון 'אליך'. ונראה לבאר בזה רמז נכון, בהקדם דברי רבותינו ז"ל במסכת עירובין (נס.) ואמר רבי אלעזר, מאי דכתיב "חרות על הלוחות", אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל.

עוד אמרו חז"ל (יג:): חמשה דברים משיבים את הלימוד... והרגיל בשמן זית.

לזה אמר הקב"ה למשה, 'ויקחו אליך' - בגללך ששיברת את הלוחות וגרמת שכחה, יקחו שמן זית וירגילו בו, שהוא יפה לזכירה. וזהו 'כתית למאור' - שהוא הדעת, 'להעלות נר תמיד' - היא התורה שלא ישכחה ויזכרה תמיד. (רבי אליהו האיתמרי זצ"ל, מגלה צפונות)

זך כתית למאור ולא למנחות

"שמן זית זך" (שמות כז כ)

בגמרא במנחות (פו.) אמרו: שמן זית זך כתית - למאור, ואין זך כתית למנחות.

בביאור טעם הדבר, יש לומר על פי מה שאמרו בגמרא על לימוד התורה: "זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם המוות". ופירושו, שאם 'זכה' - דהיינו שתורתו נקיה וזכה, אז מתורתו נשפע לו כל טוב ורוב מדרגות. אך אם 'לא זכה' - אם אין תורתו נקיה וזכה, אז ח"ו נעשית לו סם מות.

אמנם כל זה רק בנוגע ללימוד תורה, שכדי שיהיה 'למאור' דהיינו להאיר לו כל טוב, שלכך צריך שיהיה דוקא 'זך כתית' - זך ונקי. אבל שמן למנחות, שבאים לכפרה על החטא והרע, אז אין צריך דוקא כתית, אלא מגרש הוא את הרע בלאו הכי אפילו אם אינו כתית וזך. (האבני נזר, שיח שרפי קודש).

הכבוד האמיתי בעבודת הקרבנות

"ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך... לכבוד ולתפארת" (שמות כח א-ב)

האור החיים הקשה מהו לכבוד ולתפארת. ונראה ליישב בהקדים מה שיש להעיר עוד על מה שכתב רש"י בפירוש 'ואתה הקרב' – לאחר שתגמור מלאכת המשכן, ע"כ. וצריך ביאור כוונתו, הלא פסוק זה נכתב אחר מלאכת המשכן.

אמנם נראה שבא הכתוב להורות כי הכבוד והתפארת שבמשכן אינה במה שהוא עשוי מכסף וזהב וכדומה, שזה אינו אלא כבוד מדומה, ולעולם אפשר היה לעשותו יקר יותר. רק הכבוד האמיתי היה במה שאחר שעשו הבגדים לאהרן, ועבד עבודת הקרבנות, ועל ידי זה בא אש משמים – אז נשלם הכבוד, שהוברר כי הוא בית ה' השוכן אתם בתוך טומאתם.

לכן לא כתב הכתוב 'לכבוד ולתפארת' אלא אחר פרשת הבגדים – ועניינו כבוד ותפארת המשכן, שהושלם רק אחר כל המלאכה. כך גם מדגיש רש"י בדבריו 'ואתה הקרב – לאחר שתגמור מלאכת המשכן' כי על ידי זה יושלם הכבוד והתפארת שבכל מלאכת המשכן. (רבי אברהם זרח אריה יהודה לייבוש היילפרין, אמרי יהודה, תרל"ט)

לראובן לא נראתה דמות דיוקן אביו

"ועשו את האפוד" וגו' (שמות כח ד)

במסכת סוטה (לו:) דרשו את הכתוב אצל יוסף "ויבוא הביתה לעשות מלאכתו" שבא לעשות מלאכתו ממש עם אשת פוטיפר, ודמות דיוקנו של אביו נגלית אליו. ועוד איתא שם שאמר לו אביו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם.

והקשו, אצל ראובן שכתוב "וישכב את בלהה פלגש אביו", אמאי לא בא דיוקנו של אביו אליו להזהירו על מעשה האפוד.

וביאר בספר אדני פז (פ' וישב), שעיקר הקפידא שיהיו אותיותיו של יוסף כהות, היינו שכשיבוא הכהן לשאול באורים ותומים, ויהיה צריך לאות שמך לא יהיה שוקע או בולט.

מעתה יבואר כי זה שייך דוקא אצל יוסף, שאותיות ס' ופ' לא מצינו אצל שאר השבטים ועל כרחך יהיה ניכר שאותיותיו כהות. אבל לגבי ראובן אי אפשר לומר כן, שכן אף אם אותיות 'ראובן' לא יהיו בולטים, יבלטו אותיות אלו במקום אחר, שכל אותיות 'ראובן' נכללים בשמות שאר השבטים או האבות. (רבי שמעון בצלאל ניימאן זצ"ל הי"ד, פנינים יקרים).

עשיית הבגדים על פי ציווי ה'

"והם יקחו את הזהב ואת התכלת ואת הארגמן" וגו' (שמות כח ה) וברש"י: והם יקחו, אותם חכמי לב שיעשו הבגדים, יקבלו מן המתנדבים את הזהב ואת התכלת, לעשות מהן את הבגדים. והרמב"ן מבאר את החידוש בזה, שלא הוצרכו להביא את הנדבה למשה שהוא יחלק לחכמי לב את הנצרך להם, אלא הם עצמם קבלו את הנדבה מהציבור, וכדי להראות שנאמנים הם על הנדבות, וכמבואר בגמרא (ב"ב ט.) שאין מחשבין עם גבאי צדקה, כי באמונה הם עושים. על פי זה יש לבאר מה שלקמן בפרשת פקודי מובא בעשיית כל בגד ובגד שעשו אותו "כאשר ציווה ה' את משה", מה שאין כן במלאכת המשכן לא נאמר כן בכל פרט ופרט. ועמדו בזה האור החיים והמשך חכמה ועוד מפרשים. אמנם לפי מה שנתבאר יש לומר שדוקא בבגדים שהמתנדבים קיבלו את התרומה בלי משה רבינו, שם היה צורך להדגיש שעשו את הבגדים בדיוק כאשר ציווה ה' את משה. משא"כ במלאכת המשכן שמשה הוא שהביא להם את התרומה, בזה פשוט שעשו הכל על דעתו. (רבי אברהם יצחק ברזל, עיוני רש"י).

וידעו כי אני ה' במקדש

"ושכנתי בתוך בני ישראל והיית להם לאלקים. וידעו כי אני ה' אלקיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ה' אלקיהם" (שמות כט מה-ו)

בפשטות הרי הדברים אינם מובנים כלל וכלל, שהרי כלל ישראל היו עתה לאחר יציאת מצרים, קריעת ים סוף ומתן תורה, וכי על ידי כל זאת עדיין לא הגיעו לידי "וידעו כי אני השם".

אכן, שכינתו יתברך במשכן היתה באופן שונה לגמרי מהגילוי שכינה שזכו לו בכל הניסים שנעשו עמהם עד עתה, כיציאת מצרים וכיו"ב. כי עם גדלות הגילוי שהיה בכל אלו, סוף כל סוף היה הגילוי רק באותה שעה עצמה, אבל כשעברה השעה הרי נשאר אצל הכלל ישראל רק הידיעה הנובעת מן הגילוי שהיתה באותה שעה.

לא כן היה הדבר במשכן, כי מה שנאמר בו "וידעו כי אני השם" אין הכוונה על ידיעה הנובעת ממילא מהמשכן על ידי השראת השכינה שתהא בו, שהרי ידיעה זו כבר היתה ידועה לכלל ישראל עוד קודם לכן. אלא המשכן היה מצבו שבתמידות היו יודעים ורואים שם כמו חי את השראת השכינה, וזה הפירוש במה שנאמר 'וידעו כי אני ה' אלקיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים' - היינו שזה צריך להיות מצבו התמידי שם המשכן, שתהא שם ידיעה חיה בכל רגע ורגע. (רבי דוד פוברסקי זצ"ל, משכיל לדוד פ' תרומה).

וי"ו משמש כ'למען'

"ולא יזח החושן מעל האפוד"

בגמרא במסכת יומא (עב.) אמר רחבא אמר רב יהודה, המקרע בגדי כהונה לוקה, שנאמר "לא יקרע". ומקשה הגמרא שמא כוונת התורה לצוות לעשות לו שפה סביב כדי שלא יקרע, ודוחה הגמרא: "מי כתיב 'שלא יקרע'".

ובגליון הש"ס לרבי עקיבא איגר הביא קושיית ספר קרבן חגיגה (סימן סח), שהקשה על דרשת הגמרא בסנהדרין (כא.) על הפסוק 'לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו', שפירושו 'לא ירבה לו נשים כדי שלא יסור לבבו', והגמרא לא מקשה "מי כתיב 'שלא יסור'".

ויש לחלק, שהרי כאן כתוב 'לא יקרע' ואילו שם כתוב 'ולא יסור' בוי"ו החיבור, והי"ו משמש כאילו כתוב 'למען לא יסור לבבו'.

אמנם עדיין יש להקשות כקושייתו על דברי רבי אלעזר בסוגיא שם, המזיח חושן מעל האפוד והמסיר בדי ארון לוקה שנאמר 'לא יזח' 'ולא יסורו'. ומקשה הגמרא שמא ציווי התורה לעשותם מהודקים היטב כדי שלא יזח ולא יסורו, ודוחה הגמרא: מי כתיב 'שלא יזח' ו'שלא יסורו'. ועל כך יש להקשות כנ"ל, שהרי הפסוק 'ולא יזח' כתוב בוי"ו החיבור, וכמוהו כפסוק 'ולא יסור לבבו', ושם לא מקשה הגמרא 'מי כתיב שלא יסור'. (רבי שמואל שטראשון זצ"ל, רש"ש יומא עב.)