אוצר:מיזמים/דבריהם הם זכרונם/ב/שלח

יום א' - רבי דוד דוב מייזלש

הטעם שלא שלח ה' את המרגלים

"וידבר ה' אל משה לאמר שלח לך אנשים" (במדבר יג א)

וברש"י: שלח לך, לדעתך, אני איני מצווה לך. אם תרצה שלח. ובמדרש רבה (טז ה): עליהם אמר משה (דברים לב כ) "כי דור תהפוכות המה בנים לא אמן בם".

ונראה בביאור דברי המדרש, דהנה נחלקו בגמרא (פסחים כב:) רבי עקיבא ושמעון העמסוני אם 'את' ה' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים, ושורש מחלוקת אם 'את' מרבה דבר טפל, ואפשר לרבות גם תלמידי חכמים, או שמרבה דומיא דגוף הדבר ושוב אי אפשר לרבות דבר שיהיה דומיא דהקב"ה.

ובגמרא בפסחים (ח:) דרשינן ששלוחי מצוה אינן ניזוקין מהכתוב "ולא יחמוד איש 'את' ארצך" שבא 'את' לרבות שאף הבהמות לא ינזקו. ובתוספות (ד"ה מלמד) פירשו שילפינן לה מ'את ארצך' - את הטפל לארצך. ואמנם זה יתכן רק לדעת רבי עקיבא משא"כ לשמעון העמסוני שאין דורשים את לרבות הטפל, אם כן שלוחי מצוה ניזוקין.

ועפ"ז יש לומר שלכן לא ציוה הקב"ה לשלוח המרגלים, לפי שידע שיכשלו בשליחותם ויתחייבו מיתה, ואם היו הולכים ע"פ ציווי ה' והיו מתים אח"כ יצא ששלוחי מצוה ניזוקין, ואם כן ע"כ שאין דורשים 'את הטפל לארצך', ואם כן גם אין לדרוש 'את ה' אלקיך תירא' ואם צריך לכבד תלמידי חכמים ע"כ שאינם טפלים וח"ו יטעו לומר שיש שתי רשויות. ולכן לא ציווה שילכו, שבהינזקם לא יהיו בבחינת שלוחי מצוה הניזוקין.

ובאגרא דכלה (פרשת בראשית) ביאר מה שאמר ה' למשה (שמות לב ז) "לך רד" - ודרשו חז"ל (ברכות לב.) רד מגדולתך. שרמז לו על אותיות ר' וד' המתחלפות בקל, ויכול אדם לטעות בין 'אחד' ל'אחר' ר"ל.

ועפ"ז יש לבאר את המדרש הנזכר, שכיון שאמר הקב"ה אני איני מצוה, ע"כ הטעם שיהיו ניזוקין ויתחייבו מיתה, וע"כ שאין דורשים 'את הטפל', ואז יבואו לטעות שיש ב' רשויות. וע"כ אמר המדרש שעליהם אמר 'כי ד"ר תהפוכות המה" שמהפכים את הד' לר', ולכן לא שלחם הקב"ה כדי ש"בנים לא אמון בם" - שלא יבואו לטעות בשתי רשויות כנ"ל. (בנין דוד, בפרשתן אות א)

יום ב' - רבי דוד לייפער

בעלי גאווה מעכבים את הגאולה

"אל תעלו כי אין ה' בקרבכם ולא תנגפו לפני אויביכם" (במדבר יד מב)

יש לבאר, על פי דברי הגמרא בסוטה (ה.) כל המתגאה אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור במדור אחד. ומדוע נאמר מאמר זה בלשון זו ולא נאמר 'כל המתגאה אין הקב"ה שורה עליו'.

ונראה לתרץ ע"פ מה שכתב בספר בוצינא דנהורא על דברי המדרש (מדרש תהילים ט) שמיום שנחרב בית המקדש אין השם שלם ואין הכסא שלם, שנאמר (שמות יז טז) כי יד על כס י-ה. והיינו שנחסר אות ה' מה'כסא' ואותיות ו"ה משם י-ה להשלימו לשם הוי"ה. ולעתיד לבוא יקויים האמור "כי בחר ה' בציון אוה למושב לו" שישובו אותיות או"ה למקומם ואז יהיה השם שלם והכסא שלם.

ובסנהדרין (צח.) מבואר שאין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח מישראל, ונמצא שהגאות גורם שאין השם שלם ואין הכסא שלם. ונרמז זה בלשון המאמר 'אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד' כי מחמתו אין ה'הוא' במקומו.

וזה נרמז בלשון הכתוב "אל תעלו" - פירוש על תהיו בעלי גאווה, "כי אין" - כי משמש בלשון אלא, דהיינו תהיו בבחינת אין. ואז "הוי"ה בקרבכם", דהיינו שיהיה השם שלם, וממילא "ולא תנגפו לפני אויביכם" הוא היצר הרע הנקרא שונא (סוכה נב:). (אוהב חסד)

יום ג' - רבי אהרן פרלוב

עיקר עבודת האדם לברר הניצוצות

"והימים ימי ביכורי ענבים" (במדבר יג כ)

היינו שתדעו כי 'הימים' - כל הימים שנותן לכם הקב"ה בעולם הזה, הם הם 'ימי ביכורי' - הימים הראשונים שהיו בעת בריאת העולם, עת חטא אדם הראשון, אשר מחמת חטא זה התערב הרע בטוב, ועיקר עבודת האדם בכל ימי חייו לברר הכל ולתקן את חטא אדם הראשון. ומיד כשיתוקן לגמרי יבוא משיח צדקנו במהרה בימינו. וימים אלו הם 'ימי ביכורי ענבים' - כפי שאמרו חז"ל בענין חטא אדם הראשון "ענבים סחטה ונתנה לו". (בית אהרן)

יום ד' - רבי ירוחם ליבוביץ

להביא כל לימוד לידי מעשה

"שלח לך אנשים" (במדבר יג ב)

פירש רש"י: למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דיבה שדיברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר.

לימוד מוסרי נפלא יש ללמוד מכאן: נמצא כי מלבד כל חטאם הפלילי של המרגלים, נתפסו ביחוד על כך שלא לקחו מוסר ממעשה מרים. זהו מן החידושים של חכמת המוסר - בכל דבר אשר אתה רואה, בכל אשר אתה שומע, העיקר הוא קבלת הלימודים. למשוך את הדברים אל עצמך אתה, ולהביא כל לימוד לידי מעשה. (דעת תורה).

יום ה' - רבי יהודה בן עטר

מדוע לא יתלו הגויים את מות ישראל בחטאם?

"ושמעו מצרים כי העלית בכחך את העם הזה מקרבו... והמתה את העם הזה כאיש אחד ואמרו הגויים אשר שמעו את שמעך לאמר. מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר" (במדבר יד יג-טז).

ויש לדקדק מהו שהדגיש משה 'ושמעו מצרים כי העלית בכחך את העם הזה "מקרבו"', מה הדגיש הכתוב באומרו 'מקרבו', ומדוע נצרך ענין יציאת מצרים כהקדמה לסברת הגויים שאין ה' יכול, חלילה, להביא את ישראל אל ארצם. הלא לכאורה אדרבה לו לא היו שומעים על יציאת מצרים, כל שכן שהיו סבורים כי אפשר ואין בכחו לעשות כדבר הזה.

עוד יש לעורר: מדוע טוען משה כי הגויים יתלו את אי כניסת ישראל לארץ כנען בכך שאין יכולת ביד ה' להכניסם לארץ? מדוע לא יתלו הדבר בפשטות, כפי שאכן ארע, שחטאו לפניו ולכן עושה להם דבר זה.

אלא שבודאי בהבטה ראשונה יתלו הגויים את סיבת הדבר בחטאם של ישראל, אלא שעל כך יטענו המצרים כי ה' מציל את ישראל מארץ אויביהם גם כאשר 'הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה', וכיון ש'שמעו מצרים כי העלית בכחך את העם הזה מקרבו' היינו גוי עובד עבודה זרה מקרב גוי עובד עבודה זרה - שוב יאמרו 'מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה', כי אף אם חטאו לו היה לו להושיעם כדרך שהוציאם ממצרים. (מנחת יהודה).

יום ו' - רבי חיים מרדכי לבטון

שיעבוד ישראל לה' אף ש'הכל לשחרור'

"אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים"

בילקוט הביא משל למה מזכיר 'יציאת מצרים' בכל מצוה ומצוה. משל למלך שנשבה בן אהובו, וכשפדאו לא פדאו לשם בן חורין אלא לשם עבד, שכשיגזור ולא יהא מקבל, יאמר לו 'עבדי אתה'. כך כשפדה הקב"ה את זרע אברהם לא פדאו לשם בן חורין אלא לשם עבד, שכשיגזור ולא יהיו מקבלים, יאמר להם 'עבדי אתם'. כיון שיצאו ממצרים התחיל לגזור עליהם מקצת מצוות קלות וחמורות, התחילו להיות מנתקין, אמר להם 'עבדי אתם' על מנת כן פדיתי אתכם שאהיה גוזר ואתם מקיימים.

ובגמרא בקידושין (טו:) נחלקו תנאים בגאולת אחרים וגאולת קרובים איזו לשחרור ואיזו לשיעבוד, והגמרא מביאה את דברי רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן שאמר: זו דברי רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא, אבל חכמים אומרים 'הכל לשחרור', וכן פסק הרמב"ם (עבדים פ"ב ה"ז).

ומעתה קשה, מאחר ו'הכל לשחרור', איך יאמר הקב"ה לישראל 'עבדי אתם שעל מנת כן פדיתי אתכם להיותי לעבדים'. ומלשון הרמב"ם משמע שאפילו אם פדאו על מנת להשתעבדו בו - יצא לחירות, משום דהוי כמתנה על מה שכתוב בתורה. וכ"כ המחנה אפרים (הל' עבדים סימן א).

ובהכרח צריכים אנו לחלק ולומר, שדוקא בעבד הנמכר לגוי שגאלוהו קרובים או רחוקים, בו חידשה התורה שגאולתו לשחרור, אבל עבד שנשבה בעת מלחמה אזי גם הקונה משתעבד בו. ולכך דקדקו חז"ל ואמרו 'משל למלך שנשבה בן אהובו' ולא אמרו 'משל לעבד הנמכר וקנהו' - כי באופן זה אכן 'הכל לשחרור' ואינו יכול להשתעבד בו.

יום ו' - רבי שרגא פייביש שנלברג

חשש משה מענוותנותו של יהושע

"ויקרא משה להושע בן נון יהושע" (במדבר יג טז)

בתרגום יונתן תירגם: וכדי חמא משה ענוותנותיה קרא משה להושע בן נון יהושע, וצ"ב מה ענין ענווה לכאן.

ויבואר עפ"י מש"כ בצמח צדיק (ליקוטים) לפרש דברי הגמרא (חגיגה ה.) במעשה שלקח שלוחו של מלך המות את 'מרים מגדלא דרדקי' במקום 'מרים מגדלא שיער נשייא', ושאל אותו רב ביבי בר אביי מי מקבל את השנים שהיתה צריכה לחיות, והשיב לו שנותנים אותם ל'צורבא מרבנן דמעביר במיליה [- שמעביר על מידותיו]'. והקשה הצ"צ וכי מלאך המות כל כך אוהב צורבא מרבנן עד שהוא נותן להם את אותם שנות חיים.

וביאר, שמבואר בחז"ל (יומא לח:) שכיון שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא, שוב לא יחטא. ולכן מוסיף מלאך המות חיים לצורבא מרבנן, כדי שלא יעברו עדיין 'רוב שנותיו' ואז יוכל להחטיאו.

והנה האבן עזרא עה"פ (שמות לג יא) 'ומשרתו יהושע בן נון נער' כתב שמאחר שיהושע בן נון חי מאה ועשר שנים, ואמרו חז"ל (זבחים קיח:) ששבע שנים כבש ושבע שנים חילק, נמצא שהיה אז בן חמישים ושש, ע"כ. ולפי זה בחטא המרגלים שהיה שנה אח"כ היה בן נ"ז, שזה רוב שנותיו ממאה ועשר. וכשראה משה שיהושע בן נון עניו ומעביר על מידותיו, חשש שמלאך המות יתן לו שנים ועי"ז יוכל להחטיאו בעצת המרגלים, ולכן התפלל עליו 'קה יושיעך מעצת מרגלים'.

שפתותיו דובבות

אשרי מי שעמלו בתורה

יש ת"ח שיחיה בשני עולמים, גם בעולם הזה וגם אחר שכבר מנוחתו כבוד בעולם הבא. והוא, כאשר ריבץ תורה ועשה ספרים בחייו והפיץ חכמתו בישראל, שיהיה לדורות אחריו שלומדים בתוכו. זהו עושה עצמו 'חי נצחי', דגמרי שמעתתיה בבי מדרשא הדורות הבאים אחריו. והוא על דרך שאמרו ז"ל ביבמות (צו:) מאי דכתיב 'אגורה באהלך עולמים' - וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים, אלא אמר דוד לפני הקב"ה, יה"ר שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה. דאמר רבי יוחנן משום רשב"י כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר. ופירש רש"י: כאילו הוא חי.

וכן איתא בברכות (יח:) על הפסוק (שמואל ב' כג כ) 'ובניהו בן יהוידע איש חי רב פעלים מקבצאל' וגו', בן איש חי - שאפילו במיתתו קרוי חי, רב פעלים מקבצאל - שריבה וקיבץ פעלים לתורה, ולכן נקרא חי בב' עולמות. וכן אמרו חז"ל (ירושלמי שקלים פ"ה ה"ה) 'אין עושין נפשות לצדיקים - דבריהן הן הן זכרונם'.

וזהו שמצינו במסכת ברכות (יז.) שרבי יוחנן כשהיה מסיים ספרא דאיוב אמר הכי: סוף אדם למות, סוף בהמה לשחיטה, והכל למיתה הם עומדים. אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם. ועליו אמר שלמה, "טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הוולדו". רצונו לומר, מי שאחרי מותו לא יזכרוהו אף שלמד תורה בחייו בפני עצמו, מכל מקום היא מיתה שכל אדם מעותד לה מיום הוולדו. אבל מי שגדל בתורה להגדיל תורה ולהאדירה, ולא די שלמד בעצמו, אלא גם שעמלו בתורה לכתוב ספרים ולהפיצם בישראל. על בחינה זו הוא גדל בשם טוב, וכמו שכתב בשו"ת הרשב"א (ח"ד סימן ל) שמילת 'שם' מורה על דבר חשוב שקיים לעד ואינו נפסד.

ועל דרך זה הוא כשנפטר בשם טוב מן העולם, שנשאר שמו חי וקיים לעד על דרך הכתוב 'טוב שם משמן טוב' - שטוב קיום בזה שהוא כמו השמן, שגם כשיורק מן הכלי עוד ריחו נודף גם בכלי הריקן, כן הת"ח הזה עוד ריחו נודף מחכמת תורתו גם לאחר שיתרוקן החיות ממנו. שאילולי כן, הלא הוא מיתה בהמיית כמו שבהמה סופה לשחיטה כן יום המוות הוא מעותד מיום הוולדו. (הספד מרבי אריה לייבוש הורוביץ בעל 'הרי בשמים' - נלב"ע כ"א סיון תרסט).