אוצר:מיזמים/דבריהם הם זכרונם/ב/ראה

יום ג' - רבי יעקב חי זריהן

כח היחיד להכריע את הרבים

"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" (דברים יא כו)

פתח בלשון יחיד - 'ראה', וסיים בלשון רבים - 'לפניכם'. ואפשר לבאר על פי מה שכתב הרמב"ם (תשובה פ"ג ה"ד): לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב. חטא חטא אחד - הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה, וגרם לו השחתה. עשה מצוה אחת - הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה.

ולזה אמר 'ראה' בלשון יחיד - כי על כל יחיד לחשוב שהוא גורם ברכה וקללה וחייב לחשוש לזה. ומזה יבין גם שעליו להשגיח על חברו להשיבו מרע לטוב, שהרי כשם שהדבר תלוי בו ובכחו להטות את כל העולם לכף חובה או זכות, כך תלוי הדבר ביד חברו. ולזה סיים ואמר 'לפניכם' - לשון רבים, שידאג גם להשגיח על חברו. (אהל יעקב).

יום ו' - רבי אפרים זלמן מרגליות

נתינת הברכה קודם השמיעה בקול ה'

"את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלקיכם... והקללה אם לא תשמעו..." (דברים יא כז-כח)

פירש רש"י: 'את הברכה' - על מנת אשר תשמעו. ובמפרשים עמדו לבאר מה כוונתו בפירושו, ומאיזה פירוש בא להוציא.

נראה לבאר דברי רש"י כך: דרכו של אב האוהב לבנו, להקדים לו מתנות להראות לו בכך שהוא חביב אצלו, ועל ידי זה יתעורר חשקו למלאות את רצון אביו. משא"כ כשבא לייסרו מדאגה שמא יתייצב בדרך לא טוב, לא יעלה על לב שיכהו וייסרהו קודם שחטא, אלא רק אחרי שהחל לעוות את דרכיו - אז מכה האב ומייסרהו.

לאור זאת פירש רש"י את הפסוקים 'את הברכה אשר תשמעו, והקללה אם לא תשמעו' - את הברכה - על מנת אשר תשמעו, דהיינו עוד קודם שתשמעו ומטרתה כדי שתראו חביבותכם אצלי ועל ידי זה תשמעו. משא"כ הקללה - אם לא תשמעו, היינו רק אם תסורו מדברי, אז תבואכם קללתי.

ואמנם אפשר היה לפרש גם את המילים 'את הברכה אשר תשמעו' - 'אשר' כמו 'כאשר', כפי שמצאנו בכמה מקומות בתורה, ואז יהיה פירושו שגם הברכה תלויה ועומדת שרק כאשר ישמעו לקול ה' יזכו בה. ומפירוש זה רצה רש"י להוציא, ולכן הדגיש: 'את הברכה על מנת אשר תשמעו', ולא כפי שניתן היה לקרוא בפשטות 'את הברכה כאשר תשמעו'. (שם אפרים).

יום ה' - רבי יעקב ישראל קנייבסקי

רמז לדרשת חז"ל

"לא תאכלנו למען ייטב לך" (דברים יב כה)

הגמרא במסכת חולין (קטו:) מביאה דרשת רבי ששנה "לא תאכלנו" - בבשר בחלב הכתוב מדבר. ופירש רש"י: 'לא תאכלנו' יתירא דכתיב ב'ראה אנכי', גבי פסולי המקודשין שנפדו. "רק הדם לא תאכלנו אל הארץ תשפכנו כמים" והדר כתיב "לא תאכלנו למען ייטב לך" וגו'. לדם לא איצטריך, דהא כתיבי קראי טובא. ומוקי ליה לבשר בחלב.

ורמז נפלא יש לדרשת חז"ל בלשון הפסוק בגימטריה, שכן 'לא תאכלנו למען ייטב לך' עולה בגימטריה ל'זהו אזהרה לבשר בחלב'. (ברכת פרץ).

שבת - רבי יעקב משולם אורנשטיין

הדרך המובחרת בנתינת צדקה

"עשר תעשר את כל תבואת זרעך..." (דברים יד כב)

חז"ל במדרש רבה (פ' כי תשא) אומרים: אמרו ישראל, אפילו בשעה שאנו נותנין צדקה ואנו מביטין במעשינו, יש לנו בושת פנים, שנאמר "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים'. ואימתי אנו באים בזרוע, כשאנו מוציאין המעשרות מן הבית, ע"כ לשון המדרש, והוא תמוה.

והנה בנתינת הצדקה נאמר "נתון תתן ולא ירע לבבך בתתך לו" - והיינו שמדרך הנותן צדקה שאינו נותן בלב שמח, לפי שבנתינתו יחסר ממנו ממונו, ואף שמקיים המצוה בעצמה אך רחוק הדבר שיעשה כן בשמחה וטוב לבב. ואמנם מכל מקום עצם מעשה המצוה די בו כדי לקבל שכר.

עוד נמצא אדם שנותן צדקה לעני כשראוהו לפניו כשהוא חסר לחם וערום מכל, ומצד מדת רחמנות נותן לו מקצת מחסורו, והיה עושה זאת אפילו לולי ציווי השם על הצדקה - נמצא שאדם זה נותן בלב שמח אך גם הוא לא קיים המצוה כתיקנה, שהרי אינו עושה זאת מחמת רצון השם אלא מחמת רגש הרחמנות הטבעי המוטבע בו.

אמנם כשאדם מוציא בעונת המעשרות את המעשרות מתוך ביתו, הרי בזמן זה עדיין אין העני לפניו לעורר בו מידת הרחמנות - ונמצא שנתינתו היא רק מכח ציווי השם. ומאידך, אף אם באותה שעה רע לבבו מעט על חסרונו, אך כשהעני בא לפניו והוא נותן לו את המעשרות שכר הפריש, לא ירע לבבו בתתו לו - כיון שכבר הפריש את המעשרות ואינם עוד ברשותו.

על כך אומר המדרש, אמרו ישראל אפילו בשעה שאנו נותנין צדקה ואנו מביטין במעשינו יש לנו בושת, כי אנו עושים כן מחמת מדת הרחמים או שאנו עושים כן ורע לבבנו. ואימתי אנו באים בזרוע, ללא בושה, כשאנו מוציאים המעשרות מן הבית - דהיינו קודם נתינתם לעני שאז הנתינה היא בשמחה ואך מחמת ציווי השם. (ישועות יעקב)

יום א' - רבי יעקב כלפון

עשר כדי שלא תשכח

"עשר תעשר את כל תבואת זרעך..." (דברים יד כב)

במדרש על הפסוק (דברים כו יא) "ושמחת בכל הטוב" איתא: אין טוב אלא תורה, שנאמר "כי לקח טוב". לפיכך משה מזהיר לישראל "עשר תעשר", ע"כ לשון המדרש והוא פלאי.

ויבואר עפמ"ש הספרים בביאור הפסוק "לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי", על פי המעשה המובא בחז"ל בעיר אחת שלא היו מעשרים כראוי, ובאו עכברים ונטלו מהם. ועוד איתא בחז"ל שהאוכל ממאכל שאכל ממנו עכבר משכח תלמודו. ובזה ביארו הפסוק הנזכר "לא עברתי ממצוותיך" - אלא הפרשתי המעשרות כתקנן, וממילא לא באו עכברים לאכול מהמאכל, ועי"ז "ולא שכחתי" את תורתך כפי ששוכח מי שאוכל ממאכל שאכל ממנו עכבר.

עפ"ז יש לבאר גם את המדרש דידן, "ושמחת בכל הטוב" ואין טוב אלא תורה, וכדי שלא תשתכח מהם התורה, מזהיר משה ואומר "עשר תעשר", ועל ידי זה לא יאכלו העכברים מהמאכל ולא ישכח את התורה על ידי שאוכל מאכל שאכל ממנו עכבר. (רנו ליעקב שמחה פרשת תולדות).

יום ב' - רבי יוסף שטיינהרט

המצוות המועילות לצינון הגיהנום

"עשר תעשר את כל תבואת זרעך..." (דברים יד כב)

בילקוט שמעוני (רמז תתצב) איתא: "לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים". חזקיה אמר, משפט רשעים בגיהנום י"ב חודש. ששה חדשים בחמה וששה חדשים בצינה.... יהודה בר רבי אמר, בשלג. הדא הוא דכתיב "בפרש ש-די וגו' תשלג" - השלג היא צלמונה שלהם. יכול אף ישראל כן, תלמוד לומר "כי כל ביתה לבוש שנים", מילה ופריעה, ציצית ותפילין, הענק תעניק, נתון תיתן, פתוח תפתח, עשר תעשר, עכ"ל המדרש.

יש לפרש דברי המדרש עפ"י הגמרא במסכת ברכות (טו:) א"ר חמא ברבי חנינא, כל הקורא את שמע ומדקדק באותיותיה, מצננין לו גיהנום. שנאמר "בפרש ש-די מלכים בה תשלג בצלמון", אל תקרי 'בפרש' אלא 'בפרש' [- בשי"ן ימנית], אל תקרי 'בצלמון' אלא 'בצלמות'. ופירש המהרש"א שנותנים חלקו מגיהנום של שלג לתוך גיהנום של אש, וכך הוא מצטנן.

וזה רק באופן שלובש ציצית ותפילין בשעת קריאת שמע, כי הרי הקורא קריאת שמע בלא ציצית ותפילין איתא בגמרא שם שהוא מעיד עדות שקר בעצמו. ועוד מצאנו שאמרו (מנחות סג:) כל הלבוש תפילין וציצית לא במהרה הוא חוטא. נמצא שגם הציצית והתפילין מועילים לצנן לו הגיהנום.

וכן מילה ופריעה, מבואר בגמרא בעירובין (יט.) שעל ידיהם אברהם אבינו מוציא את האדם מגיהנום. וכן צדקה מצילה מגיהנום כמו שנאמר "לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות", שהוא גיהנום.

מעתה זה ביאור הילקוט שמנה אלו המצוות המועילות לצנן את הגיהנום "לא תיראה לביתה משלג", מנה מילה ופריעה, ציצית ותפילין, וכן מצות הצדקה של 'הענק תעניק', 'נתון תיתן' ו'פתוח תפתח'. וכן מנה 'עשר תעשר' שבזה נרמז מעשר ממון כמבואר בגמרא בתענית (י.). (משביר בר).

יום ג' - רבי חיים סולובייצ'יק

דין 'וצרת הכסף' במעות מעשר

"ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך" (דברים יד כה)

בגמרא בסוכה (מא.) מבואר שדין 'וצרת הכסף' - שאין מעשר מתחלל אלא על מטבע עם צורה - הוא דין בפירות מעשר דוקא ולא במעות מעשר. והתוספות (מ: ד"ה על היין) הקשו מדברי הגמרא בבבא מציעא (מד:) שמבואר שם שאפילו דמי מעשר אין מחללים על פירות מדין 'וצרת הכסף'.

ויישבו התוספות, שהגמרא בב"מ עוסקת בדבר שאין ראוי לאוכלו בירושלים, ולכן אין לחלל עליו מעות מעשר מדין 'וצרת'. משא"כ הגמרא בסוכה עוסקת בדברים הראויים לאכילה בירושלים, ולכן במעות מעשר אין דין 'וצרת'.

וצ"ע ביאור הדברים, מאחר שרואים אנו ש'וצרת הכסף' לא נאמר על מעות מעשר אלא רק על פירות מעשר, אם כן מה שייך לחלק לגבי מעות מעשר ולומר שבדברים שאינם ראויים לאכילה יש דין 'וצרת' ואילו בדברים הראויים לאכילה אין דין 'וצרת'.

ונראה לבאר שבאמת נתבארו בפסוקים שני דינים בזה: הדין הא' "כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשום שמו שם... ונתת בכסף וצרת הכסף בידך" - היינו פדיון בעל כרחו מכח מרחק הדרך שבינו לירושלים. והדין הב' "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין... ואכלת שם לפני ה' אליך" (שם פסוק כו).

והנה כל דרשת חז"ל שצריך לפדות בכסף שיש עליו צורה, היינו רק ביחס לדין הראשון של "כי ירחק ממך המקום... ונתת בכסף וצרת הכסף בידך". משא"כ ביחס לדין השני דרשו חז"ל בעירובין (כז:) מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע, אף כל שהוא פרי מפרי וגידולי קרקע.

וזה ביאור דברי התוספות, שבדבר שראוי לאוכלו בירושלים הרי קניינו הוא מכח הדין השני של "בכל אשר תאוה נפשך" ובזה הכלל הוא פרי מפרי ואין בו כלל דרשת 'וצרת הכסף'. משא"כ בדברים שאינם ראויים לאכילה שם קניינם הוא מכח הדין הראשון וצריך בו כסף שיש עליו צורה דוקא.

ונמצא שבפירות מעשר - לעולם דינם הוא הדין הראשון של "כי ירחק" ולעולם צריך שיהיה הפדיון במטבע שיש עליו צורה. משא"כ מעות מעשר תלוי במה מחללם, שאם הוא בדבר שאינו נאכל צריך 'וצרת', ואם הוא בדבר הנאכל די שהוא 'פרי מפרי וגידולי קרקע'. (חידושי הגר"ח בסוגיות הש"ס ב"מ שם).

= רבי משה דוב וולנר

בגמרא בברכות (מב:-מג.) מובא מעשה: כי נח נפשיה דרב אזלו תלמידיו בתריה. כי הדרי, אמרי ניזיל וניכול לחמא אנהר דנק. בתר דכרכי יתבי וקא מיבעיא להו... לא הוה בידייהו. קם רב אדא בר אהבה, אהדר קרעיה לאחוריה וקרע קריעה אחרינא. אמר, נח נפשיה דרב וברכת מזונא לא גמרינן. עד דאתא ההוא סבא, רמא להו מתניתין אברייתא, ושני להו, כיון דאמרי 'ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן' כ'הסבו' דמי, ע"כ.

כל זמן שרב היה בחיים היה משפיע ברכה ושפע לישראל. וכיון שנח נפשיה קם רב אדא בר אהבה 'וקרע קריעה אחרינא' - שאיננו מספיק מה שקרעו על שרבם הגדול אינו אלא דיש לקרוע שנית שהלך לעולמו הצדיק שהיה משפיע ברכה ופרנסה לדורו. "נח נפשיה דרב וברכת מזונא לא גמרינן" - אנו התלמידים לא למדנו איך להשפיע ברכה ופרנסה, ונשארנו בלי רב ובלי פרנסה.

'עד דאתי האי סבא ורמי להו אברייתא ושני להו' - דהיינו שהגם שרב הלך לעולמו, אבל תורתו נשארה בעולם הזה, ואם לומדים תורתו הלא שפתותיו דובבות בקבר להמליץ טוב בעד החיים שמזכירים אותו. 'כיון דאמרו ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן' - שסיפור מגדולתו ושבחו ואומרו שאוכלים ומתפרנסים מכח תפילותיו. 'כהסבו דמי' - הרי זה כאילו היו מסובים עדיין על שולחנו, וגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחיים. (אמרי חמודות עמ' קסב)

בהא דאמרו 'כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי'. הרי"ף הקשה מנלן הא דכל האומר דילמא שאני הא דהצלת המלך מאלה שרצו להורגו וגילה זאת למרדכי ונכתב שמו ונעשה גאולה לבני דורו בשבילו, אבל בהא שאומר דבר הלכה בשם אומרו לא שמענו שמביא גאולה לעולם, ונשאר בקושיא.

ויש לומר, דהנה כתיב ויודע הדבר למרדכי ויגד לאסתר המלכה, מכיון שמרדכי ישב בשער המלך כשר וחשוב, למה לא הגיד זאת בעצמו למלך. אלא ודאי מרדכי חשב שאסתר תאמר זאת בשם עצמה להמלך ובזה תמצא חן במיוחד בעיני המלך, ובפרט שלפי התרגום גם רצו לפגוע באסתר למלך היה יותר נתקבל אם אסתר היתה אומרת בשם עצמה. והנה אסתר לא עשת כן אלא 'ותאמר אסתר בשם מרדכי', ולמה עשתה כן, מפני שהבינה מכיון שהקב"ה גילה זאת למרדכי, רק ע"י מרדכי צריך הדבר להיוודע ולהתגלות כדי שהדבר יגיע למטרה שהקב"ה קבע מראש. וכן היה באמת שנכתב הדבר בשם מרדכי, ובא הגאולה דוקא מפני שנאמר הדבר בשם אומרו.

וה"ה בכל דבר ודבר, ובענייני דברי תורה בפרט, מכיון שהלכה זו נודע ע"י חכם פלוני, שהקב"ה גילה לו, יש לזה מטרה מיוחדת מהקב"ה היודע נסתרות והמטרה הזאת אפשר להגיע רק בשם אומרו, בשם מי שהקב"ה גילה לו זאת מתחילה. (שאילת חמדת צבי ח"ג סימן לה)