אבקת רוכל/קנח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבקת רוכל קנח

סימן קנח

כו הובא לפני שטר א' זה נסחו ראינו אנחנו ח"מ שטר צואה שלוה מחמת מיתה הר' וילי אלובוש וכתוב בו שהניח ביד אשתו חפצי כסף וארגז עם נכסים מיוחדים שיהיו לנישואי היתומה בת בנו פלונית בתנאי שתבוא לדור פה ואם לא תבא לא תטול מנכסיו רק עשרה שולטאניש לבד וצוה שאשתו הנז' תהיה אפוטרופוסית ולא יצאו הנכסים מתחת ידה עד שתנשא היתומה ותבא לדור פה ומה גם ראינו שטר הרשאה שהרשית היתומה את הר' פ' לתבוע ולגבו' בעדה מאת הר"י הנ"ל כל זכות חלק ירושתה הנוגע לה מירושת זקנה הר"י הנ"ל והנה המורשה הנז' נתפשר עם זקנתה הנז' וקבל ממנה כך וכך בסך כך וכך לבנים והודה המורשים איך נטל החפצים הנז' מיד הפטרופוסית הנז' על מנת שכשתנשא היתומה הנז' יכתבו בכתובתה שאם תפטר בלא זרע יחזרו חמשה לאלפים ליורשיה מבית אביה ויען אמר ההורשה שכוונתו לשלוח החפצים ליד ר' תשובה נתחייב גם בעד ר' תשובה שלא יוציא מרשותו החפצי' הנ"ל עד שיכתבו תחלה בכתובתה התנאי הנז' וע"ז נתחייב להביא כתב חתום מפ' ופ' חכמי העיר ההיא ואם לא יביאנו נתחייב בחיוב גמור מעכשיו להחזיר לאפטרופו' החפצים הנז' או לפרוע חמשה אלפים לבנים ובפנינו עדים ח"מ אמר המורשה שמהכח המסור לו מהיתומה נתרצה בנכסים הנז' ומחל כל התביעות שיש לה על עזבון זקנה הר"י ויליאלוביש ומורשה הנזכר מסר ביד אם היתומה החפצי' ההם מדעת היתומה וכתב שטר על אם היתומה שנתחייבה לכתוב בשטר הכתובה התנאי ההוא באם תפטר בלא זרע של קיימא יחזיר הבעל ליורשיה מבית אביה חמשת אלפים הנז' שע"מ כן נמסרו בידה מצד יורשיה הנז' וחתמו בשטר ההוא שני חכמי העיר אשר נקבו בשמות בשטר הנ"ל וחזר המורשה פה ימסר בידי האפטרופוסים והיורשים השטר הנ"ל וסברו וקבילו ולא ערערו כלל אחר זמן נפטרה היתומה הנז' ולא הגיע לנשיאין ועתה קמו האפערופוסים הנז' ויורשי היתומה ותבעו מהמורשה הנ"ל שיפרע להם החמשת אלפים לבנים באומרם הם כי היא פשע בהוציאו מידו החפצים הנז' קודם שתגיע לנישואין ויכתב בכתובתה התנאי ההוא והמורש' השיב שהוא לא נתחייב כי אם להביא כתב חתום מהחכמי' ההם איך לא הוציא מידו החפצים ההם כי אם על תנאי ההוא וכן עשה והביא הכתב חתום כנ"ל וסברו וקבילו הכתב ההוא ונתפייסו בדבר ואין להם עמו דין ודברים כלל והיורשים ילכו ויתבעו חחפצים ממי שהם בידה ולא ממנו כי הוא כבר קיים תנאו וע"ז עמדו לפני ב"ד ופטרו ב"ד את המורשה והסכימו עמו בעלי הוראה: אחר זה הלך היורש ומליצו מורשה היורשים ואחרים וסדרו שאלה אחת זה נסחא ראובן שהודה בשטר שקבל מלאה אלמנת שמעון קצת חפצים ותכשיטין שעלו לסך מאה וכמה פעמים הודה שקבלם מידי לאה הנ' על מנת לכשתנשא רחל היתומה בת יהודה בנה של רחל הנז' שיכתבו בכלל תנאי כתובתה שאם תפטר רחל הנז' בלתי זרע של קיימא שיהיה מחוייב בעלה לחזור חמשת אלפים לבנים ליורשי זקנה אבי אביה ומפני שאמר ראובן שהיה רוצ' לשלוח החפצים למקום דירת היתומה הנז' ביד לוי נתחייב גם בעד לוי שלא יוציא מתחת רשותו החפצים ההם עד שיכתבו תחלה בשער כתובת רחל בפירוש התנאי הנז' וע"ז נתחייב להביא כתב חתום מהחכמים פלני ופלוני שהתנתי הנז' כתוב בכתובתה ואם לא יביא ראוובן הנזכר הכחב מהחכמים חתום כנז' נתחייב בחיוב גמור להחזיר ללאה הנז' או לב"כ החפצים הנז' או לפרוע חמשת אלפי לבנים תכף ללאה או לב"כ ע"כ החיובים הכתובים בשטר וראבן טוען ואומר שמסרם ליתומה ולאמה שאמר נכנסה ערבנית לכתוב התנאי בכתובת היתומה ולא הגיע לנישואין ונשארו החפצים ביד אמה עכ"ל השאלה והלך ושאל השאלה הנזכר מקצת חכמי העיר והשיבו שהמורשה חייב לפרוע יען כי הוא פושע אחר כל זה בא לפני היורש ומליצו מורשה משאר היורשים והראו לי הפסקים הנז' זה לפיטור וזה לחיוב ובקשו ממני שאחוה דעי כדי לסלק המריבו' וקטטות ונתרציתי בדבר מפני הרבא הנזכר:

וראיתו ששאלה זאת ששאל היורש ומליצו לחכמים יצ"ו שאלה גנובה היתה בשנותו את טעמו בכמה דברים הנוגעים לעיקר הדין א' שכתב ראובן שהודה בשטר שקבל מאלמנת שמעון קצת חפצים ופשט דברי' אלא שהחפצי' היו של לאה שהיא נתנתם ליתומה משלה ואין הדבר כן שאינה אלא אפטרופוסית ככתוב בשטר ולפי האמת אפי' אפטרופוסית אינה כמו שנוכיח בע"ה ב' שהשמיט שלא פירש שהיתומה מינתה אותו מורשה לקבל זכותה ג' שכתב וע"ז נתחייב להביא כתב חתום מהחכמים פ' ופ' שהתנא הנז' כתוב בכתובתה וזה תוספת דברים שהוסיף היורש ומליצו כמו שיראה בשטר הודאת המורשה הכתוב לעיל ד' שהשמיט שהביא שטר חתום מהחכמים ההם איך הודית אם היתימה שקבלה החפצים על התנאי ההוא ומסר להם הכתב ההוא החתום מיד החכמים ההם כפי התנאי ונתרצו האפטרופוסי' והיורשים ולא ערערו בדבר כלל עד אחר זמן ששמעו שמתה היתומה:

ועתה אני אומר שיש להפלא על מה שנהגו מקרוב להשיב לכל שואל על דרך ראובן ושמעון כאילו היו הבעלי דינים בעיר שאין בה ב"ד כאלו שתי הכתות בררו להחכם ההוא לדיין וכבר ידוע מ"ש ע"ז הרא"ש והריב"ש שלא להשיב כי אם ליושב על המשפט כאשר יסתפק בדבר וכן ראוי לצאת בעקבותיהם ולתקן גם אנחנו בהסכמ' כולנו כן ובזה כל העם הזה על מקומו יבא בשלום:

ועתה אבא לעיקר הדין ואומר שהמורשה פטור מכמה טעמי וטרם אתחיל לדבר אעתיק נוסח הצוואה שעליה סובב קושר הדרוש הזה וזה נסחא אנו עדים ח"מ הלכנו לבקר את הר"י וילאלוב"וש שהיה חולה ומוטל על ערש דוי ורצה לסדר צוואתו בפנינו והסכמנו לשמוע דבריו ולכוין אותם כדי להעיד עליהם ולכתוב ולחתו' שטר צוואת זו וראינו היותו שפוי ומיושב בדעתו כדרך הבריאים ע"כ נטינו אזן לשמוע דבריו ולעשות מהן עיקר וזהו תורף צוואתו ראשונה צוה מחמת מיתה שתגבה אשתו מרת רחל אחר פטירתו כל סך כתובתה עד סוף פרוטה אחרונה בלי שום שטר כלל כדת וכהלכה וזולת זה תטול כל מטלטל הבית זולת חפצו כסף וזהב והספרים וארגז א' מלא נכסים המיוחדים לנכסי רחל בת היק' כה"ר שמואל וילאלוב"וש ז"ל בנו של ה"ר יוסף הנ"ל העומדת היום בקושטאנטינ' עוד צוה שיחלקו כל נכסיו ליורשים כמו שהוא ד"ת והיתומה רחל בת ה"ר שמואל הנ"ל תטול ותירש החלק שהיה לאביה נ"ע בתנאי שתבא לדור פה ואם לא תבא לא תטול מנכסיו של ה"ר יוסף הנ"ל רק עשרה שולטאני"ש זהב לבד וחלק המגיע ליתומה הזאת רחל הנז' גם החלק המגיע ליתמי ה"ר שלמה הנז' בנו' של ה"ר יוסף הנז' העומדי' פה צפת תוב"ב על שני חלקים הללו תהיה מרת רחל אשתו של ה"ר יוס' הנ"ל אפטרופוס' ולא יצאו הנכסים הללו מתחת ידה עד שיגדלו היתומים כנ"ל ועד שתנשא היתומה הנ"ל ותבוא לדור פה כמו שהותנה למעלה ע"כ ומפני שהיתומה בקושטאנטינא עם אמה וקרוביה מצד אמה ולא היתה רוצה להניחם כך לבא ולדור בצפת תוב"ב ושלחה לתבוע זכותה בנכסי זקנה שכבר הגיע לפרקה ורצונה להיו' לאיש והאפטרופוס' לא היתה רוצה להוציא דבר מידה כי לא תבוא לדור פה ככתוב בשטר הצוואה שאלו לזקן היושב בישיבה על כסא ההוראות החכם השלם כה"ר יוסף ן' לב נר"י ע"ז והשיב ככתוב בתשובותיו סי' מ"ה עיקרא דהאי מילתא איתא בפרק יש נוחלין תנן התם האומר איש פ' בכור לא יטול פי שנים אמר פ' בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום שהתנה עמ"ש בתורה וכחב רש"י ז"ל לא אמר כלום שהרי מתנה לעקור דבר מן התורה ובעל כרחו יירש עם האחין ואינו יכול לסלקו מירושה אלא ע"י שיתן בלשון מתנה כל נכסיו לשאר בניו או שיאמר שאר בני יירשי כל נכסי ואליבא דרבי יוחנן בן ברוקא ע"כ ומילתה דפשיט' הוא דהא מתני' היא הלכה פסוקה אליבא דכ"ע וכדקאמר בגמ' לימא מתני' דלא כר"י דאי כר"י הא אמר בדבר של ממון תנאו קיים אפי' תימא כר"י התם ידעה וקא מחלה הכא לא קא מחיל והרב האלפ"סי והרא"ש וכולהו רבוותא כתבו זאת הפסקא מהך מתני' להלכה ובנ"ד דקאמר לא תירש בת בני כי אם עשר' שולטאנ"יש לבד היינו מתני:

ולכאורה היה נראה דהיה אפשר למימר דלא דמי נ"ד לההיא מתני' מתרי טעמי חדא דבההי' מתני' קאמר איש פ' לא יירש את אחיו כלל ובנ"ד דנתן לה עשרה שולט"ניש היה נר' לכאורה דדמי לההיא ריבה לא' ומיעט לא והשוה להם את הבכור דבריו קיימים ועוד מטעמא אחריתי דבנ"ד לא התנה עמ"ש בתורה לגמרי אלא תנאי הוא שהתנה שאם לא תבוא לדור בצפת שלא תטול כי אם עשרה שולטאניש אבל אם תבוא לדור בצפת תטול כל חלקה ונמצא שלא התנה על מ"ש בתורה:

וכד מעיינינן שפיר אשכחינן להנך תרי טעמי לאו מילתא נינהו אי טעמא קמייתא דהניח לה עשרה שולטא"ניש ודאי דלאו מילתא הוא משום דזיל בתר טעמא דכתב רש"י ז"ל דאינו יכול לסלקו מירושה זו אלא ע"י שיתן כל נכסיו בלשון מתנה לשאר אחיו או שיאמר שאר בני יירשו כל נכסי לפי האי טעמא מילתא דפשיטא היא דאין לחלק בין היכא דסלקו מכל הירוש' להיכא דלא סלקו לגמרי ובהדייא כתב הרב בעל הטורים בשם הרמ"ה ז"ל וכתב הרמ"ה א"נ אמר פ' בני לא יירש אלא כך וכך לא אמר כלום ואי טעמא אוחרנא דכתבינן משום דעל תנאי התנה עמ"ש בתורה הא נמי לאו מילתא היא דכיון שאינו יכול לסלקו מהירשה אלא ע"י שיתן נכסיו לשאר בניו וכדכתב רש"י לפי האי טעמא מילתא דפשיטא היא שאין לחלק בין סלקו לגמרי ובין סלקו ע"י תנאי:

הכלל העולה מהדברים הנ"ל דיר' לדעתי הקצרה דזאת הצוואה היא בטלה ואין בה ממש במה שצוה שלא תטול כי אם עשרה שולטאני"ש אם לא תלך לדור עם זוגתו בצפת ועל שמנה אשתו אפטרופוסית וצוה שלא יצאו הנכסים מתחת ידה עד שתנשא היתומה ותבא לדור בצפת יר' דדבריו קיימי' ואע"ג דלכאורה היה נראה דאפשר לדון ולומר דילמא הא בהא תלייא דכוונתו למנות אפטרופוסית אם תשב בת בנו עמה אבל אם הבת תשב בארץ והנכסים בצפת מה יעשה ביום שידובר בה ואמדינן דעתה דבכ"הג לא היה ממנה אותה אפטרופוסית ולא יהא אלא ספק חזר אפטרופוסות לאביהם של היתומים שהם הב"ד והם ימנו אפטרו' למי שיראה בעיניהם גברא דמהימן וראוי לכך ואיברא דהנך מילי לאו דסמכא נינהו להוציא האפטרופוסית מחזקתה ומשום הכי נראה דבמה שצוה שתהיה אשתו אפטרופוסי' עד שתנש' הבת דבריו קיימיד ובמה שצוה שלא תטול כי אם עשרה שולטאניש אם לא תלך הבת בצפת תוב"ב דבריו בטלין וכדאמרינן זהו מה שנראה לעניות דעתי בהיותי חולה ומושכב על ערש דוי זה כמשלש חדשים ואל הרבנים החכמים השלמים רבני צפת תוב"ב משפט הגאולה ע"כ:

ומעתה אבא לנ"ד ואומר שהמורשה הזה פטור מכמה טעמים א' מפני התנאי שהתנה עם האפוטרו' לאו כלום הוא משום דאין לזו דין אפטרופוס מהטעם שכתב החכם המשיב הנז' וז"ל היה אפשר לדון ולומר דדילמא הא בהא תלייא דכוונתו למנות אפטרופוסית אם תשב בת בנו עמה אבל אם הבת תשב בארץ והנכסים בצפת מה יעשה ביום שידובר בה ואמדינן דעתא דבכי האי גוונא לא היה ממנה אותה אפטרופוסית ולא יהא אלא ספק חזר אפטרו' לאביהם של היתומים שהם הב"ד והם ימנו אפטרופוס למי שיראה בעיניהם גברא דמהימן וראוי לכך ואע"פי שסיים בה דהני מילי לאו דסמכא נינהו להוציא אפטרופו' מחזקתא אני אוכיח בראיות ברורות שראוי להוציאה מחזקתה:

ראשונה מה שטען החכם המשיב מה יעשו ביום שידובר בה היעלה על הדעת שיתרצה שום אדם לישא אשה פה ונכסי נדונייתא במדינה אחרת מעבר לים מהלך כמה ימים ונמצאת זאת מתעגנת ואין ספק שאין לך אומדן דעתא גדול מזה שזה רצה לזכותה בכל חלק ירושת אביה משום חינה והיאך יעלה על הדעת שרצה לעגנה ועדיף האי אומדנא מאומדנא דההוא שכיב מרע שכתב נכסיו לאחרים ונמצאת אשתו מעוברת וכבר כתב החכם המשיב שאף אם הוא ספק חזר הדין לב"ד למנות אפטרופוס ואני אומר שאין צריך למנות לה אפטרופוס שאמה שהיא סמוכה עליה היא אפטרופוסית שלה שלא גרע מהיתומים שסמכו אצל בעל הבית דלא שאני לן בין איש לאשה כדאמרינן בגמרא ההיא סבתא דסמוך עלה יתמי ועוד שלא היתה זאת צריכה אפטרופוס שכבר היתה גדולה ואפטרופא לדקנני לא מוקמי' ועוד מטעם אחר אין לזו דין אפטרופוס כלל מפני שאם אתה אומר שאפטרופוסית קיימת הרי פשטה במה שהוציאה הנכסים מתחת ידה קודם שתנשא היתומה ועברה על דברי המצוה לפי דבריך וא"כ נתבטל אפטרופוסות' ומתנאי שהתנה עם המורשה לאו כלום הוא ועוד פשעה במה שלא נתרצית להוציא החפצים מתחת ידה עד שמחלה היתומה כל תביעות שיש לה על זקנת והחפצים ההם שנתנה היו מיוחדים לה לנישואיה מלבד חלקה בנכסי הזקן מצד ירוש' אביה כמבואר למדקדק בלשון הצוואה וזאת האפטרופוסית הפסיד' ליתומה חלקה בירושת נכסי הזקן ולא נתנה לה כי אם ארגז מלא חפצי' שהיה מיוחד לנישואי' ומי יודע אם נתנה כל החפצים שהיו בארגז או אם שיירה מהם ומ"מ הפסידה חלקה בשאר נכסי הזקן והרי זאת רצונה לחוב ליתומה ולזכו' לבניה הפך כוונת הזקן וכל אפטרופא דמפסיד כי האי מסליקינן ליה ונמצ' שהתנאי שהתני' עם המורשה לאו כלום הוא כיון שאינו לתועלת היתומה אלא לזכות בניה ועוד פשעה בתנאי הזה שהוא לחוב ליתומה הפך כוונת הזקן שהתני' שיכתבו בכתובתה שיחזי' הבעל כל מה שהביא' מבית הזקנה ואין המנהג להחזי' כי אם החצי על הרוב ומי האיש אשר יתרצה לישה אשה בנכסים מועטים ויתרצה להתנות שיחזירם כולם ונמצאת היתומה מתעגנת בתנאי זה הפך כוונת הזקן הילכך תנאי זה שהוא לחובת היתומה לית מששא ואף הם נטל המורשה קנין על כך קנין בטעות הוא ולאו כלום:

ואל תשיבני שתנאי זה לא היה להחזיר הכל שהחפצים עלו לסך מאה וכך פרחים והחזרה לא היתה אלא חמשת אלפים לבנים אשיבך שהדבר ידוע ששומת החפצים אינו כמו ששוים במעו' בעין ואין ספק כי אע"פ ששמו אותם במאה וכך פרחים לא היה זה אלא להראות שהם נותנים ליתומה סך חשוב לסלקם מחלק ירושת אביה ולענין החזרה רצתה שיחזיר כל שיווי החפצים במעות בעין וזה ברור ביותר לרואי השמש וכיון שתנאי זה לחוב היתומה היה לית ביה מששא וקנין שנפל המורשה קנין בטעות ולאו כלום הוא ועוד שכל המשא ומתן הזה בהקדמת שהאפטרופוסית נימנית גם על החפצים אלו אבל לפי האמת זו לא נמנית אפטרופוסית על החפצי' הללו כמבואר בלשון הצוואה שכתוב בה כלשון הזה שתגבה אשתו כו' וזולת זה תטול כל מטלטלי הבית זולת חפצי כסף וזהב והספרי' וארגז אחד מלא נכסים המיוחדים לרחל בת בנו עוד צוה שיחלקו כל נכסיו ליורשיו כמו שהוא ד"ת והיתומה רחל בת רבי שמואל הנז' תיטול ותירש החלק שהיא ראויה לאביה נ"ע בתנאי שתבא לדור פה ואם לא תבא לא תטול מנכסיו של הר' יוסף הנז' העומדים פה צפת תוב"בב על שני חלקים הללו תהיה מרת רחל אשתו של הר' יוסף הנז' אפטרופוס' ולא יצאו נכסים הללו מתחת ידה עד שיגדלו היתומים הנז' ועד שתנשא היתומה הנז' ותבא לדור פה כמו שהותנה למעלה:

הרי מבואר שבראשונה זיכה ליתומה בארגז מלא חפצים בלא שום תנאי כלל והתנאי לא היה אלא חלקה בנכסי זקנה מצד ירושת אביה ועל חלק זה הוא שמינה אפטרופוסית והתנה מה שהתנה לא על הארגז מלא חפצים כי הארגז ניתן לה בלא שום תנאי ובלי שום אפטריפוסות וזה מבואר מאד לבקי בטיב טבע הלשון ועוד דאומדן דעתה הוא שאם אי אתה אומר כן נמצא לפי דעת הזקן שאם היו מניחים אותה אמה וקרוביה לבוא כמו שהוא דרך העולם שאין הבת רוצה להפרד מאמה ומה גם קודם נישואיה ללכת בדרכים בים וביבשה היתה נשארת ערומה והיתה נשאת משל צבור זה לא עלה על הדעת הילכך על כרחיך לומר שכך פירוש דבריו הארגז מלא חפצי' הוא לה אפי' אם לא תבא בלי שום הפטרופוסות אבל לענין שתיטול חלק ירוש' אביה מלבד הארגז לא רצה לזכות' כי אם בתנאי שתבא וע"כ מינה אפטרופוסית על חלק זה שלא יצא מידה עד שתבא נמצא שדבר זה מוטעם בלשון ומוסבר בסברא ומאחר שלא נימנית אפטרוסוסית על הארגז זה נמצא שתנאי שהתנית עם המורשה לאו כלום הוא דאפטרופוסית אין כאן תנאי אין כאן ועוד דאפילו אם היתה אפטרופוסית באמת והיה התנאי שהתנית עם המורשה קיים המורשה הזה פטור מפני שכבר קיים תנאו שהתנה עמה שלא נתחייב שיכתב התנאי ההוא בכתיבה אלא להביא כתב חתום מהחכמים ההם שלא יוציא ר' תשובת החפצים מרשותו עד שיכתב התנאי ההוא בכתובה וזה ר' תשובה לא האפטרופוסית המציאו כי אם המורשה מפני שהוא אוהבו ומיודעו ואילו עלה בדעת ההורשה להחליפו באחר ודאי היה רשאי ובלבד שיקבל עליו התנאי ההוא כמה לו ר' תשובה או ר' תשועה וכיון שראה המורשה שהטוב והישר למוסרם ביד אם היתומה כדי שתתקנם ותבינם בענין שיהיו ראויים להכניסם לנדונייא כי אין זולתה לגאול לדבר זה דוגמא לדבר מאי דאיתא בריש כתובות מת אביו של חתן או מתה אמה של כלה ומאחר שהביא מורשה זה כמה חתום מהחכמים ההם שהיא נתחייבה להכתיב בכתובה התנאי ההוא כבר קיים התנאי שהתנית האפטרופוסית עמו ואין לשום אדם דין ודברים עמו ובא האות והמופת שהדברים כן הוא שכשהביא כתב חיוב שנתחייבה אם היתומה סברו וקבילו ולא היה פוצה פה ומצפצף עד אחר זמן שמתה היתומה:

ומעתה אפילו אם היתה מגעת לנשואין והיו עוברים ולא היה נכתב התנאי ההוא בכתובה היה פטור המורשה מפני שמאחר שלא הוציא מידו החפצים עד שקבל עליו המקבלם לכתוב בכתובה התנאי ההוא אין לו שוב שום עסק בדבר אם יכתבו התנאי ההוא ואם יחדלו ועוד שמאחר שכתבה האם שלא הוציא מידם החפצים ההם עד שיכתב בכתובתה שיחזיר חמשת אלפים לבנים אם היתה מגעת לנישואין ולא היה נכתב בכתובה התנאי ההוא היו גובים היורשים החמשת אלפים לבנים מאחר שמבורר בכתב ההוא שלא ניתנו לה החפצים ההם אלא ע"מ שיחזיר החמשת אלפים לבנים שנכתב התנאי ההוא בכתובה דמי לענין שאם היתה מגעת לנישואין והיתה נפטרת בלא זרע היה חייב. הבעל להחזיר החמשת אלפים לבני' מכח הכתב ההוא שכתבה האם וא"כ הרי קיים המורשה הזה תנאו אילו היה צריך לקיימו כ"ש שכבר נתברר שלא היה צריך לקיים שום תנאי מכל טעמי דכתיבנא וכבר נזכרו קצת טענות אלו בפסק הארוך שכתב הב"ד שפסק ביניהם מלבד טענות אחרות שכתב ולא כתבתים פה כדי שלא להאריך:

הכלל העולה שהדין בין היורשים ואם היתומה ואין להם דין ודברים עם המורשה הזה כלל זה הוא הנראה לעניות דעתי הצעיר יוסף קארו

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף