אבני נזר/יורה דעה/תסח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר יורה דעה תסח

סימן תסח

ב"ה א' לך תרס"ב לפ"ק.

שלום לכבוד אהובי הרב הגדול המפורסם חו"ב מוהר"ר משה נחום נ"י אבד"ק אסטערלענקא וכעת בקיעלץ.

א

א) ע"ד השאלה אם להתיר לכהן שלא לצאת מביתו הסמוך לבית שיש בו מת גוי והוא יו"ט ויש בו מניעת שמחת יו"ט. וכבודו דעתו להתיר משום ס"ס. שמא כדעת הש"ך סימן שע"ב סק"ב. ושמא כדעת הראב"ד פ"ג מה' אבל. ושמא כדעת האומרים מת גוי אינו מטמא באוהל. שהם רוב פוסקים. ואת"ל שספק ראשון אין לצרף לס"ס שחת"ס פסק שחלון טפח מביא טומאה מדאורייתא. נשארו ב' ספיקות:

ב

ב) ונשוב על ראשון ראשון. אין ספק שחלון טפח בין בית לבית מביא את הטומאה מה"ת. שכן מפורש ברמב"ם פ"ג מה' אבל ה"ג. וכן אם נכנס לאהל טמא שנכנסה לו הטומאה לוקה אעפ"י שעצמה של טומאה בבית אחר וכבר בארנו כל אהלים שנכנס להם הטומאה בה' טו"מ. ושם מבואר שנכנס הטומאה דרך חלון טפח. וכן מפורש בריטב"א פ"ב דכתובות גבי מבטלין ת"ת להוצאת המת הביא ירושלמי וביארו. שאם הי' כהן שונה בבהמ"ד וטומאה בבית הסמוך לו שהי' עוברת הטומאה לבהמ"ד אם רצה אינו יוצא שטומאת כהן אפי' דאורייתא נדחת מפני ח"ת. מ"מ הרי מפורש דטומאה העוברת דאורייתא ראי' זה ראיתי בחת"ס. אך מה שהביא מריטב"א סוכה ראיתי בעצמי אך יש לדחות וק"ל]:

ג

ג) ועוד לפימ"ש מהרי"ט והח"צ דיש מחמירין לכהנים שיכנוס בשער העיר שהמת יבא שם ליתא ולא אמרי' סוף טומאה לצאת דרך שם אלא במקום שאם הי' הפתח פתוח הי' הטומאה יוצאת לאהל. וכיון שסוף הטומאה לצאת דרך שם הרי סוף הפתח להפתח בעוד המת בבית ורואין כאילו פתות והטומאה יוצאת תחת האוהל עד כאן. ולפימ"ש רש"י ביצה (ל"ח.) ד"ה דאורייתא דסוף טומאה לצאת הלמ"מ. מוכח דטומאה נכנסת מבית לבית דרך פתח הלמ"מ. דאל"כ הא מה"ת אין סוף הטומאה לצאת כלל שאף אם יפתח הפתח לא יכנס הטומאה מבית לבית. וא"כ איך יהי' הלמ"מ. ואף החולקין בסוף טומאה לצאת שרק מדרבנן. מ"מ ביסוד זה דטומאה נכנסת מבית לבית דרך פתח וחלון אינם חולקין:

ד

ד) עוד משמעות מדברי תוס' ב"ב (כ'.) ור"ש פי"ג דאהלות מ"ה דדבר המק"ט מדרבנן ממעט בחלון. ובודאי הטעם משום דהוי חציצה שלא יעבור הטומאה מה"ת. ומיגו דהוי חציצה לגבי זה הוה נמי חציצה שלא יעבור טומאה גם מדרבנן. אך אם כל טומאה שע"י חלון מדרבנן. ומדרבנן הוא מקבל טומאה ואינו חוצץ ולמה ומעט:

ה

ה) גם ראיית החת"ס מכהנים שמוחזקים בזמה"ז לטמאי מתים ובאותו בית. מנין שיהי' כן. אלא ודאי ע"י זוזים וגזוזטראות. ג"כ קצת ראי'. סוף דבר הוא פשוט כל כך שלולא שקצת אחרונים כתבו להיפוך הי' חשיב אצלי בלוי הזמן שלא לצורך למיסר לן עורבא. ומעולם נצטערתי אם ימצא בדברי רבינו הגדול הש"ך ז"ל עמוד התוך שכל בית ישראל נשענים עליו דבר בטל כזה. ודרכי תמיד להפוך בזכותא דרב הש"ך באשר מזרעי' דש"ך קאתינא וכאן לא הי' פתחון פה. עתה ראיתי בחת"ס הוכיח שגם הש"ך לא הי' כוונתו כך. נתתי שמחה בלבי:

ו

ו) אך בטעם העברת טומאה ע"י חלון אשר לכאורה לא נדע למה וע"כ דעת קצת אחרונים שרק גזירה דרבנן והחת"ס הוצרך לומר שהוא הלמ"מ. ולי א"צ לחדש הלמ"מ. אך דמפורש באהלות והובא גמ' סוכה (כב.) דבאהל טפח אמרינן חבוט רמי שמורידין האהל שלמעלה למטה. וה"נ אמרי' חבוט רמי שמורידין השני תקרות שבשני הבתים שהחלון ביניהם) עד החלון ולא עד בכלל ונעשה אהל אחד שתחתיו חלל טפח הוא גובה חלון והאוהל רחב טפח הוא רוחב החלון. ודומה לשני תקרות שחלל ביניהן והניח נסר רחב טפח מזה לזה שהכל נעשה אהל אחד. ואם טומאה תחת תקרה הזאת הכלים שתחת תקרה האחרת טמאים והוא בעיני פשוט וברור וטעם זה לבד מספיק להכריח שמה"ת:

ז

ז) ולאשר כבודו כתב בשם ישועות יעקב שלחתי לשאול לי ס' ישועות יעקב וראיתי שם הביא הוכחה דטומאה העוברת דרך חלון דרבנן. דאל"כ הי' יכול הש"ס נזיר למצוא טומאה וביאה באים כא' שנכנס בבית א' וטומאה בבית אחר וחלון פחות מטפה משהו ביניהם והרחיב החלון עד טפח ולא הי' לאוקמי בשידה וכו' ובא חבירו ופרע מעליו המעזיבה. מ"מ לא נבנה דין על קושיא [ובפרט קושיא כזאת שהי' יכול למצוא נפקותא] וכל קושיא יש לה תירוץ. וגם קושיא זו נ"ל ליישב עפ"י דברי תוס' עירובין (קב:) בסוף העמוד דאין איסור לנטות בשבת שני חוטין תוך שלשה משום עשיית אוהל. ביאור הדברים נ"ל דאף שנחשב אהל ע"י לבוד. [דמה"ט מותר אח"כ להוסיף דחשיב שכבר הי' אהל]. מ"מ אין זה עושה הוא שהוא לא נטה רק שני חוטין שאין בהם טפח. ומרוחקין זה מזה. והל"מ עושה החלל שבנתים לבוד. אבל הוא אינו עושה רק גרמא בעלמא דמחמת שעושה השני חוטין בא הל"מ ועושהו לבוד. ובשבת גרמא שרי כדאיתא שבת (ק"כ:) לא תעשה כל מלאכה הא גרמא שרי:

ח

ח) [ואין להקשות דא"כ למה אין אויר פחות מג' פוסל בסוכה קטנה משום לבוד הא הלבוד אין עושה הוא והוי תעשה ולא מן העשוי ודומה לחוטט בגדיש לעשות לו סוכה. ואם תאמר תולמ"ה לא חמיר מסכך פסול דאפי' פחות מד' אינו פוסל ליתא דא"כ יצטרף אויר פחות מג' לסכך פסול פחות מד' לפסול כיון שהחלל פחות מג' נחשב ג"כ סכך פסול. הא לא קשיא שהרי הלבוד ממשיך הסכך גם להחלל. וכיון שהסכך הוא כשר שעושהו הוא ממשיך הכשרות ההוא גם בחלל כאילו הי' סכך שע"י עשיית אדם גם בחלל וכולו כשר והתינח אם דנין על הסוכה. אבל אם דיא על האדם לחייבו הרי המשכה הזאת בחלל לא עשה הוא ופטור ודו"ק היטב]:

ט

ט) ובזה ישבתי קו' מהרש"א ז"ל דא"כ יהא מותר לנטות הכיפין פחות מג' בשבת דלענין עשיית אוהל אין לאסור משום לבוד ואח"כ יפרוש המחצלת דהוה מוסיף על אוהל עראי ולמה הצריך לנטות הכיפין מע"ש. אך להנ"ל מיושב היטב דהנה ב"ק (ס.) בזורה ורוח מסייעתו אף דלענין נזקין כה"ג ליבה וליבתו הרוח גרמא בעלמא חשיב מלאכת מחשבת לענין שבת חייב משום דמ"מ אסרה תורה וכיון דניחא לי' ברוח המסייעו חייב ומינה דייק הגאון אהעו"ז סימן שכ"ח דמה דחייב בנזקין כ"ש דחייב בשבת משום מ"מ. האומנם כי יש להשיב על דבריו מדברי רא"ש ב"ק שם וז"ל דהתם מ"מ אסרה תורה אעפ"י דלא הוי אלא גרמא בעלמא בהכי חייבו תורה כיון דמלאכה זו עיקרה ע"י רוח מה שאין כן חובל עיקר מלאכה במעשיו ממש. מ"מ מצינו להר"ן סוף פרק הבונה וז"ל דלגבי שבת אין קפידא בין חק תוכות לחק יריכות. דכל היכי דהוה מ"מ מחייב שהרי אפי' מוחק ע"מ לכתוב חייב. הנה דאף שמלאכת הכתיבה עיקרו בחק תוכות מהני הא דמלאכת מחשבת להחשב מעשה אף דלא חשיב כתיבה לשאר דברים אלמא דלא חשיב מעשה. וכן חוטט בגדיש לעשות לו סוכה דחשיב [תעשה ולא] מן העשוי דהוא דומיא דחק תוכות ממש ולא חשיב מעשה. מ"מ מהני מלאכת מחשבת להחשב מעשה. א"כ יתפרש הא דב"ק כפשוטו. וא"צ לתוספות דברי רא"ש משום דעיקר מלאכה זו ע"י רוח ודברי אהעו"ז נכונים:

י

י) ואת"ל דר"ן נמי כרא"ש אלא משום דבכתיבה יש מוחק ע"מ לכתוב [ובמאירי פרק הבונה דמחיקה מצטרפת לכתיבת שתי אותיות] דחייב מחמת מחשבתו חשיב כזורה דאורחי' בהכי. א"כ בבונה שמצינו סותר ע"מ לבנות נלמד מזורה בקו"ח. וכן בעשיית אהל שהוא משום לתא דבונה. וע"כ בלבוד הנעשה בגרם נטיית הכיפין כה"ג יחשב גרמי ולא גרמא דהוה ברי הזיקא והיזק נעשה מיד חשיב גרמי. וה"נ ברי שיהי' לבוד והלבוד נעשה מיד. וכ"ש דחייב בשבת היכא דניחא לי' בכך. ואם ינטה הכיפין בשבת ואח"כ יפרוס המחצלת דניחא לי' בלבוד כדי שאח"כ יוכל לפרוס המחצלת יחשב מעשיו משום מלאכת מחשבת. ודוקא אם אינו פורס מחצלת אח"כ דא"צ לו ללבוד ואינו חושב שיהי' לבוד הוא דמותר משום גרמא ולא חשיב מעשיו ואף דנזקין כה"ג חשיב מעשיו. שאני נזקין שההיזק נעשה. והדין רק מי יתחייב על ההיזק וע"כ אף הגורם מחויב בדיני שמים. אבל בשבת המלאכה הנעשית אין בו נדנוד איסור שמדליקין נרות מע"ש ודולק והולך כל השבת וכל האיסור מצד האדם העושה וכל שאינו מעשיו ממש פטור. לבד היכא דאיכא מלאכת מחשבת דחייב מקו"ח דזורה ורוח מסייעתו כדברי אהעו"ז ודו"ק היטב בכ"ז:

יא

יא) נשוב לנ' בהא דמוקי הש"ס שבא חבירו ופרע מעליו המעזיבה שכתבו התוס' וצ"ל דהוא מסייעו להסיר המעזיבה דהא בהתרו בו למלקות איירי (ולדידי יש להוסיף עוד דהא ודאי שחבירו פרע המעזיבה מדעת הנזיר. דאל"כ למה יתחייב וכיון דמדעתו נעשה שלוחו כיון דחבירו לאו נזיר והיכא דשליח לאו בר חיובא מחייב שולחיו וא"כ מיושב קושית הישוע"י. דליכא לאוקמי בהי' משהו פחות בחלון מפותח טפח. דחלון לאו אהל הוא דגם החלון אינו רחב מטפח רק שבא הל"מ דחבוט רמי ועשה שני תקרות הבתים אהל אחד וזה לא נחשב שעשה הוא כדברי תוס' עירובין הנ"ל ופטור ודו"ק היטב. העולה מהנ"ל דדעת האומרת טומאה שע"י חלון אינו מה"ת אין לה יד ורגל ולא חזי לאצטרופי אפי' לסניף כ"ש:

יב

יב) ובענין אם לצרף דעת הראב"ד לס"ס כבר נשאלתי ע"ז מהרב הגאון דק"ק קונצק עי' לעיל סימן תס"ה אות י"ב:

יג

יג) ותמהני על רו"מ שהעתיק דברי החת"ס סימן של"ט דלדעת ראב"ד אם נטמא פעם אחת אין בו אלא איסור דרבנן. והדגמ"ר לא ירד לעומקו תמהני למה ראה ראי' אחת ולא שתים שבסימן של"ח שהוא מאוחר בזמן להא דסימן של"ט ושם החזיק דברי הדגמ"ר בכל עוז ויותר מזה שהדגמ"ר כתב באפשר והוא כתב בודאי אסור מה"ת. והנה חזר בו מהא דסי' של"ט. ומלבד זה תשובה דסימן של"ט תמוה מאוד שכתב דהמ"ל שכתב דראב"ד יחיד לא ידע שזה דעת ר"ת ור"ש ורא"ם. ותמוה שהם לא אמרו אלא בנטמא באותו יום כמ"ש בעצמו באותה תשובה שני פעמים ודבריו סתורים מיני' ובי'. וכפי הנראה כתב התשובה בהחפזו כמ"ש בסוף דבריו עת לקצר דיומא גרים. ואין להעמיד שום יסוד על תשו' ההוא. וגם בזה תמהני על כבודו שהעתיק דברים אלו שכן דעת ר"ת ולא העיר שדברים אלו תמוהים הרבה:

יד

יד) אך באמת גם מ"ש בסימן של"ח להחליט דלדעת הראב"ד אסור מה"ת אינו לפענ"ד. והוא מחלוקת ראשונים למאן דפטר באותו יום אם אסור מה"ת שבחי' רמב"ן שבועות מבואר שהוא רק מדרבנן. אך בחי' ר"ן שם מבואר שמה"ת במ"ש דכהן שחזר מבה"ק מלקבור מתו אסור בחזרה ליגע בקברים. וז"ל וכ"ש דאפי' לרע"ק לכתחילה אסור לו ליטמא כשפירש. ומוכח שמה"ת דאי מדרבנן הא מותר משום כבוד הבריות כמ"ש שם ברוב ארונות יש בהם פותח טפח ובתשו' רשב"א סימן ת"י מבואר נמי שמה"ת. וה"ה לראב"ד בזמן שאין אפר פרה. וא"כ איכא נגד ספק דראב"ד ג' ספיקות ספק א' שמא כרמב"ם וסייעתו דאפילו באותו יום יש חיוב תורה דמוסיף טומאה בחיבורין. ואת"ל כר"ת דבאותו יום אין חיוב שמא טומאה בחיבורין לאו דאורייתא. ואם כן אין ללמוד בזמן הזה דליכא אפר פרה מיום ראשון. ואת"ל טומאה בחיבורין דאורייתא. ושפיר דמי בזה"ז ליום ראשון. שמא גם ביום ראשון אסור מה"ת. וע"כ פשוט שאין זה מצטרף לספק ספיקא ועי' לעיל סימן תס"ו אות יוד ד"ה ומלבד זה עד סוף התשובה:

טו

טו) וביש"ש פרק הבא על יבמתו פסק לגמרי כרבנן דקברי גוים מטמאים באוהל והוכחתו מדתני רשב"י אומר גיורת פחותה מבת ג' כשירה לכהונה וכן הי' רשב"י אומר קברי כותים אין מטמאים באוהל. וכי אלו שני דינים אלו לבד אמר רשב"י. אלא מסקנת תלמודא הוא דאמר לומר דלית הילכתא כוותי'. ואף שבכמה דברים לית הלכתא כוותי' מכל מקום שני דינים אלו דלא פליגי רבנן עלי' בהדיא רק תלמודא דאמר דרבנן פליגי עלי' ולית הילכתא כוותי' אלו שנים לבד הם עכ"ד:

טז

טז) ובאמת בהא דגיורת פליגי עלי' רבנן פרק עשרה יוחסין ראב"י ור"י ור' יוסי להדיא. ואפשר כונתו באותה ברייתא מ"מ כיון שדבריו אינם רק משמעות. אף אני אביא משמעתא דכריתות משמעות להיפוך אהא דהסך לבהמה ולגוים פטור. וקאמר בגמרא דגוים לא אקרי אדם ומקשה מקראי. ומשני כביבמות לר"ש ואיבע"א כדתני כו' כל שאינו בסך אינו בלא ייסך. והשתא דהילכתא כר"ש. תירוץ קמא הוא אליבא דהילכתא. רק משום דר"מ ור"י בעלי הברייתא שם קרוב הדבר שהם רבנן בני פלוגתא דר"ש קאמר תירוץ הב' משום שאינו בסך. אבל אם הלכה כרבנן דגוים אקרי אדם מהיכי תיתי לייחס לר"מ ור"י סברא דיחידאה דלית הילכתא כוותי'. אלא מסתברא מתוך סוגיא הזאת דהלכה כר"ש:

יז

יז) סוף דבר מאחר שרוב פוסקים קברי גוים אין מטמאים וגם כתבנו ישובים לקושית תוס' במה שהשיב אלי' וכי יש טומאה בצדיקים ומזה הוכיחו שדרכו הי' לדחות. ומאחר שכתבנו ישובים שדבריו אינם דברי דחוי ומעשה רב דאלי'. לא נזוז ממנה. בכל זאת לא נחלוק על רמ"א שכתב נכון להחמיר מ"מ במקום ביטול שמחת יו"ט אינו נכון להחמיר לבטל שמחת יו"ט ויסמוך על רוב פוסקים ומעשה רב דאלי' כנ"ל ויפה הורה:

יח

יח) ובתשו' אחרת [הוא לעיל סי' תס"ו] העליתי ת"ל דטומאה בחיבורין דאורייתא ויש לצרף דעת ראב"ד לס"ס:

יט

יט) ויש לעיין לפי"מ שביארתי דמה שכהן אסור במגע הגוסס לאו משום לתא דבמאנא דקודשא אתיין לאיתחברא כיון שעדיין נשמתו בו ליכא טעם זה כלל. רק משום שהתחילו טיפי מה"מ ולפי"מ שנתבאר עוד דטומאת אוהל אינו משום הטיפין. דא"כ גוי למה אינו מטמא באהל לר"ש. ע"כ דטומאת אהל אינו רק משום דבמאנא דקודשא אתיין לאיתחברא. וא"כ למה יהי' הכהן אסור ליכנוס לבית שיש בו גוסס. ובאמת בגמ' נזיר (מ"ג) דפליגי בגוסס פי' המפרש אם מותר לעסוק בו. והיינו שיגע בו או יעתקנו ממקום למקום דהיינו משא. וקרוב הדבר שזה דעת הנמק"י סוף מ"ק שכתב גוסס הוא כחי שכהן מותר ליכנס לבית שיש בו גוסס. ולמה לא כתב רבותא יותר דאפי' ליגע בו מותר. אך דס"ל באמת כמאן דאסור כהן בגוסס. אך דמ"מ מותר לאהל כנ"ל. אך הרא"ש וטור כתבו י"א שכהן אסור ליכנס לבית שיש בו גוסס. אך ידוע שבזמן רא"ש וטור עדיין לא נתגלה ס' הזוה"ק בטעם גוי אינו מטמא באהל וס"ל דזה מכלל החוקים. ובאמת גם מטעם הטיפין מטמא באהל. אך אנחנו שזכינו לס' הזוה"ק קרוב הדבר שאין איסור כהן בגוסס רק במגע ומשא אבל מותר ליכנס לאהל כדברי הנמק"י וצ"ע לדינא:

כ

כ) עוד זאת אדרוש לפי"מ שביארתי בעובדא דאלי' ורע"ק הצדיקים שמתו בידי אדם אין טומאה בהם. דאין טומאה בהם משום דבמאנא דקודשא אתיין לאיתחברא שגופם אין כלי לקדושה לבד אלא שגופם עצמם קודש קדשים שקודשו הגוף בקדושת הנשמה ואין טומאה בהם רק משום טיפין דמה"מ ואינו במתו בידי אדם. וא"כ אף במתו מעצמם אין מטמאים באהל. דמשום הטיפין הא אין מטמא באהל מידי דהוה אקברי גוים לר"ש וא"כ יהי' מותר לילך על קברי צדיקים כיון שאין בהם טומאת אהל כמו שמותר לילך על קברי גוים למאן דס"ל שאין מטמא באהל כעובדא דאלי' דהוה קאי בביה"ק של גוים וכן כתב רמב"ם שמותרין לילך על קברי גוים. מיהו מ"מ אסור מחמת טעמו של מהר"ל ז"ל בס' זכר צדיק דמת שאין לו שייכות בעוה"ז הנוגע במה שמרוחק ומובדל מעוה"ז מגיע לו הריחוק והטומאה בעצמו. אמר המגיה לא זכיתי להבין דזה ניחא במגע. אבל אכתי טומאת אוהל לא ידענו שהרי מהר"ל מדמי לה לכתבי קודש ודו"ק] ולמעשה אין נ"מ בזה כי לא מצינו שאין טומאה בצדיקים אלא בצדיק כמו רע"ק ולא ימצא בדורות אלו. ואף אם ימצא מי הוא המבין שהגיע לכלל זה:

כא

כא) עוד זאת אדרוש דנ"ל ראי' לדברי הרא"ם בס' יראים דאין כהן מוזהר על מגע ומשא של מת גוי כיון שאין מטמא באהל. והוא לפי"מ שביארתי בסוגיא דהבא על יבמתו דלמסקנא מגע ומשא של מת גוי מטמא גם מטעם הזוהר דבמאנא דקודשא אתיין לאיתחברא שיש בהם קצת קדושה שמחוייבין בז' מצות. ואף שאין מקיימין מידי דהוה אמומר ישראל. וא"כ הא דאמר בזוה"ק לנפש לא יטמא בעמיו כמה דאוקמינא דגופא בלא רוחא מסאבא הוא ושארי עלי' רוח מסאבא דהוא תיאובתא דרוח מסאבא לגבי גופיהן דישראל איהו וכיון דקרא איירי גם במגע ומשא של גוי. למה אמר לגבי גופיהן דישראל דוקא הול"ל סתם. והי' הפי' שגוי קצת טומאה למגע ומשא וישראל רב הטומאה לטומאת אהל. אלא ודאי קרא לא מיירי רק במת ישראל שמטמא גם באהל. וכדעת בעל ס' יראים דאין איסור טומאת כהן אלא במת שמטמא גם באהל:

הדו"ש הק' אברהם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף