אבני נזר/יורה דעה/תמו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר יורה דעה תמו

סימן תמו

שנית להרה"ג הנ"ל.

ב"ה יום ד' שלח תרל"ח.

בדבר הד"ת אשר בינינו אשיבהו על סדר דבריי הראשונים כי אין במכתבי זה חדשות רק ביאור דבריי הראשונים:

א

א) 'מה שכתבתי בסימן הקדום אות ב' להרמב"ם דביכרו ביד נכרי פטור ה"ה ביכרו הפקר וכת"ר דוחה דשאני ביד גוי כיון שהארץ מופקעת מקדושתה בעודה ביד גוי למה לא דקדק בדבריי שהוכחתי מהר"י קורקוס שמדמה למירוח גוי. ואין הטעם משום הפקעת קדושת הארץ:

ב

ב) מה שכתבתי באות ג' דאפילו לראב"ד היינו משום שלענין קדושתה הוא ברשותו וכ"ת כתב דאינו מבין דאנו דנין על הפירות. הלא ציינתי דברי רש"י גיטין שכתב שמחויב ליקח הפירות מנכרי דהוי לענין קדושתה כאילו משכנה. משמע דגם הפירות לענין קדושתה שלו הם. דאל"כ דומה למוכר פירות לבד דשניהם פטורים:

ג

ג) ומה שכתב עוד על מה שכתבתי דפטור משום דגדלו בפטור. והקשה כ"ת דגם במוכר שדהו לגוי בעודם ברשות גוי לכ"ע פטורים. וכשלקח אח"כ מהגוי חייב אף דנמצא שגדלו בפטור. הלא פשט הגמ' דמה"ת מחויב ליקח ולהביא כפירש"י. וכן כתב הכ"מ דפשט הסוגיא דלא כרמב"ם וא"כ גדל בחיוב:

ד

ד) מה שכתבתי בשם הט"א דפירות שביעית הפקר רק לישראל ולגר תושב ולא לגוים. ואני הוכחתי כן מהרמב"ם שכתב שהי' מושיבין שומרים שלא יבואו הגוים שמחוץ ויבוזו פירות שביעית. וכת"ר דוחה דהתם משום חיי נפש שלא יהי' לעניים ממה לאכול אתמהה אטו משום חיי נפש נעבור איסור תורה בקום ועשה שאסור לשמור את"ל שגם לגוים הפקר אסור לשמור גם מהם. וכל מצות שביעית הוא שיהי' הפרנסה שלא לפי הטבע:

ה

ה) ומה שכתב עוד שהגוים יוציאו חוץ לארץ. הלא באותו הלכה ברמב"ם שאין מוציאין חוץ לארץ כתב שאין מאכילין לגוי. ואת"ל שהוא הפקר גם לגוי ע"כ תאמר שאף שאין מאכילין לגוי. מ"מ הוי הפקר לגוי. כמו כן לענין חוץ לארץ אף שישראל אינו מוציא אותו חוץ לארץ. מ"מ אם בא גוי שמחו"ל ונטלה יכול ליקח ומה איכפת לן אם הגוי יאכלנה בא"י או בחו"ל ודאי ישראל מוזהר שלא יאכילנה לגוי רק יאכלנה בעצמו בקדושה בא"י. אבל אם הנכרי אוכלה מה איכפת לן באיזו מקום יאכלנה:

ו

ו) ומה שהביא מירושלמי דהפקיר לישראל ולא לגוים לא מהני לר"ל דיליף משמיטה. פשוט דאם אינו מפקירו רק לישראל ולא לגרים התושבים. כי גם הגרים תושבים לענין זה כגוים יתחשבו. שהרי לא הפקירה רק לישראל וא"כ אינו כשמיטה:

ז

ז) מה שרצה לתקן דבריו הראשונים דמחלה לא נוכל ללמוד לביכורים דלא חיישינן שמא יטמא. דשאני חלה דצריך לתקן איסור טבל משא"כ ביכורים דמצוה בעלמא מבטלינן המצוה משום חשש דמטמא. יעיין שנית בדבריי שכתבתי בסוף בשני חצאי מרובעים כיון דבחלה אינו מחויב ללוש פחות פחות מכשיעור כ"ש דחייב בביכורים. הנה רואה שנשמרתי מדיחוי זה. אך יען שבלא זה אינו דיחוי אצלי כתבתי כלאחר יד:

ח

ח) ומה שכתב עוד דאפשר ביכורים לא בעי הכשר כיון שהם קדשי מקדש ואתכשר בחיבת הקודש. הא ודאי ליתא דחיבת הקודש ילפינן מקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא דמוהבשר מרבינן עצים ולבונה ואף דעצים ולבונה לאו בני איכלא ע"י חיבת הקודש מקבלים טומאה וה"ה בשר קודש שלא בא עליו משקה. וא"כ אין לנו לרבות אלא מה שנכלל בקרא דוהבשר ובהאי קרא ודאי נכלל ביכורים. שהרי מהאי קרא ילפינן דמחוסר כיפורים פוסל הקודש. דמחוסר כיפורים אקרי טמא כדכתיב וטהרה מכלל שקודם כפרה טמאה. ועי' ביבמות (ע"ד:) מימרא דרבא. והרי ביכורים מותרים למחוסר כיפורים כדאיתא במס' ביכורים שטעונין הערב שמש כתרומה אבל למחוסר כיפורים מותרים. ואם נתרבה בקרא דוהבשר או דומה לבשר קודש יאסרו למחוסר כיפורים. אלא ודאי בהאי קרא לא מרבינן אלא קדשים שקדשו בכלי דומיא דבשר קודש. וזה פשוט וברור:

ט

ט) ואשר כתב לדחות התירוץ למקדש בפירות שביעית אינני יודע מה להשיב ע"ז כי אינני יודע כלל מה הוא כותב ימחול לעיין שנית. ואם יש אתו איזה סברא בזה ימחול לכתוב לי:

י

י) ומה שכתב עוד דבחלה לדעת רמב"ם דאין הכשר שלא ברצון בעלים א"כ נאמר שאין לו רשות ללוש ברצון. הנה מלבד שגוף הסברא רחוקה. הלא קיי"ל שאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה. ואין לך מעשה גדולה מלישה שעושה הקמח עיסה:

יא

יא) אשר כתבתי בפשיטות דאין חיוב חלה אלא בנילוש בשבעה משקין. וכת"ר תמה שהיפוך משנה מפורשת רק הרא"ש מסתפק ובש"ע פסק דחייב. לא כן אנכי עמדי. והנה כבר כתב הש"ך בשם הרא"ש שפוטר מחלה. וטעם הש"ע דמחייב מבואר בב"י משום דהרשב"א מחייב וגם הרמב"ם. ואף שאינני כדאי לחלוק על הב"י. מ"מ לבי אומר לי שהרמב"ם והראב"ד ס"ל כהרא"ש דפטור:

יב

יב) והנה הרמב"ם כתב עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש חייבת בחלה. וכתב הב"י מדלא כתב בפירוש לפטור במי פירות שאינם משבעה משקין. מוכח דבכולם חייב. ולדידי הסברא להיפוך. מאחר ששינה הרמב"ם לשון המשנה שנילושה במי פירות. וכתב יין ושמן ודבש. מבואר דדוקא בהני מחייב משום שהם משבעה משקין. ואם הי' דעתו לחייב בכל מי פירות הי' כותב לשון המשנה שהוא רבותא טפי. שהרי בירושלמי מחלק בין מי פירות לשבעה משקין. והרמב"ם בעצמו פ"ו מהלכות טומאת אוכלין הלכה י"ב מחלק בין מי פירות לז' משקין דאין לך דבר שמחבר את האוכלין אלא שבעה משקין בלבד [ויש עוד תימה בכ"מ שכתב דהרמב"ם פסק כר"א איש ברתותא. והוא תימה מהרמב"ם פ"ו מטומאת אוכלין הנ"ל ועוד שם ברמב"ם פ"ח הלכה ט"ז] וזה ברור בסברא:.

יג

יג) אך מ"מ אינני נצב לריב עם הב"י מסברא רק יש לי ראי' מהרמב"ם בה' חמץ ומצה שכתב דעיסה שנילושה במי פירות יוצא בה ידי מצה. ולכאורה לא נדע בזה שום סברא. ובודאי יש מי פירות שהוא יקר עשרת מונים מדבש וחלב ולא חשיב מצה עשירה וחלב עושה מצה עשירה ולמה. אך עפ"י הירושלמי הנ"ל יש טעם ברור:

יד

יד) דהנה הדבר פשוט שמה שמכשיר הרמב"ם בנילושה במי פירות היינו בנילוש עם מים ג"כ דאל"כ פשיטא דפסול בלאו טעמא דמצוה רק משום שאינו בא לידי חימוץ וכמ"ש הרמב"ן במלחמות ומהר"ל בס' גבורות ה' דזה גרע ממצה עשירה דלא חשיב מצה כלל. וכי מכשיר הרמב"ם ע"כ בנילוש עם מים דכה"ג ביין ושמן פסול משום מצה עשירה ובמי פירות כשר ובזה הטעם ברור כיון דמי פירות אינו מחבר העיסה א"כ המי פירות אינו מכלל העיסה כלל. ודומה לטבל המצה ביין דעצם המצה לחם עוני הוא. והמי פירות שנתערב בה אינו מהמצה. ודוקא יין ושמן ודבש וחלב כל הני נשנו בגמ' דפסחים דהם משבעה משקין ומחברים ומחויבים בחלה והם מכלל המצה ועצם המצה עשירה:

טו

טו) והנה הראב"ד בהשגות כתב שראיית הרמב"ם הי' מתבלה בקצח ושומשמין. ולכאורה לא נדע הדמיון דתבלין ושומשמין לאו משקה נינהו ואין צורך ללישה ודאי לא שייכים להמצה. ומה זה ראי' לנילוש במי פירות עד שהראב"ד הוצרך להעמידה בתבלה לאחר אפיי'. אלא משום שהראב"ד ס"ל ג"כ דנילושה במי פירות פטור. ודומה לתבלין דאין המי פירות מכלל העיסה. ומזה נשמע שדעת הרמב"ם והראב"ד כהרא"ש לפטור. ומ"מ מאחר שהרשב"א מחייב וכן הרמב"ן בהלכות חלה טוב להפריש בלא ברכה כמ"ש הש"ך. ומ"מ יען רוב פוסקים לפמ"ש הם לפטור. ע"כ כתבתי בפשיטות שאינו מחבר אלא שבעה משקין:

ידידו הדוש"ת באה"ר ואהבה עזה הק' אברהם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף