אבני נזר/יורה דעה/תמה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר יורה דעה תמה

סימן תמה

ב"ה יום ד' בהר תרל"ח.

שלום וכל טוב לכבוד ידיד נפשי הרב הגדול המפורסם החסיד נ"י עה"י פה"ד כקש"ת מוהר"ר יעקב לאנדא נ"י כנופך ספיר ויהלום אבדק"ק נאשעלסק.

א

א) עיינתי בדבריו ואשיבהו כאשר ביקש מאתי. אשר השיג על מהר"ל ז"ל בגור ארי' דשפיר חייב שביעית בביכורים ויכול לומר פרי האדמה אשר נתת לי כיון דעכשיו הפירות שלו גם האדמה שלו. ודומה ללוקח פירות תלושין וקנה גם הקרקע דחייב בביכורים. סברת מהר"ל דשאני הכא דגם עכשיו אין האדמה שלו לפירות:

ב

ב) אך אפי' נימא כסברת כ"ת כיון דהוי שנו למישטח בה פירי חשיב שלו. מ"מ לא דמי ללוקח שהרי מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפ"ב מהלכות ביכורים הלכה ט"ו שהרמב"ם כתב במוכר לנכרי קרקע וחזר וקנאה ממנו דחייב בביכורים. וכתב הראב"ד אפי' ביכרו ביד נכרי. והכ"מ בשם הר"י קורקוס שהרמב"ם אינו סובר כן כיון שביכרו ברשות נכרי דומה למירוח נכרי דפוטר. ובספר אוה"ח ביכורי מעשיך פי' למעט דעייל ביד נכרי שאינו מעשיו וכמו שמיעט באמרו קצירכם כמו שדרשו בר"ה שכל שהביאה שליש ביד נכרי לא יביא ממנה ביכורים עכ"ל. וה"ה שביעית שביכרו כשהם הפקר. ומה לי ביכרו בפטור ברשות נכרי מה לי פטור הפקר וסוף סוף לא גדלו בחיוב:

ג

ג) ואפי' להראב"ד לא דמי. דשם כיון שאין קנין לנכרי בא"י להפקיע חשיב שהוא עדיין לענין קדושתה ברשות ישראל וכמ"ש רש"י בגיטין (מ"ז:) בד"ה מדאורייתא. ועי' בתוס' ב"מ (פ"ח סוף ע"א) דלוקח מן הנכרי כיון דאין קנין לנכרי להפקיע ולא חשיב תבואת זרעך של נכרי. חשיב תבואת זרעך של הלוקח ממנו. ולא דמי למירוח נכרי שמ"מ הנכרי מרחן. ואפי' מרחן הגוי ברשות ישראל כתב הרמב"ם פ"א הלכה י"ג שפטור מה"ת. אבל בגדל בהפקר כ"ע מודו כיון שלא ביכרו ברשות ישראל פטור מביכורים:

ד

ד) האומנם כי יש מקום לומר לפמ"ש הט"ת בר"ה (ט"ו) בפשיטות דשביעית אינו הפקר אלא לישראל ולא לנכרים. א"כ חשיב גדלו ברשות ישראל דממנ"פ יהי' לאחד. וכמו תרומה קודם שבא ליד כהן חשיב ממון כהנים והגוזלו חשיב גוזל השבט. וכן לקט שכחה ופיאה ממון עניים. ובזה יתיישב קושיית הט"א (דף י"ג:) שהקשה איך עומר בא בשביעית הא לא הוי קצירכם שהכל הפקר. ותירץ דכתיב לדורותיכם ולפמ"ש א"צ לזה כיון דהוי הפקר רק לישראל חשיב קציר ישראל:

ה

ה) איברא דבת"כ הובא ברש"י פירוש החומש ולשכירך ולתושבך אף הגוים. ואף דבקרא דוהי' לכם לאכלה בת"כ לכם ולא לאחרים פי' בק"א שלא יאכיל לנכרי. וכן איתא בתוספתא פ"ה דשביעית שלא יאכיל לכותי. והיינו דחשיב הפסד כשמאכיל לנכרי כמו שאסור להאכיל לבהמה שביעית מאכל אדם. ומ"מ אם הבהמה באה מעצמה תחת התאנה א"צ למנעה כמבואר ברמב"ם פ"ה מהלכות שמטה ויובל הלכה ה' וה"נ לענין נכרי להאכיל לנכרי חשיב הפסד ואסור. ואם הנכרי לוקח מעצמו שפיר דמי והוי הפקר לדידי'. וליתי' לדברי הט"א שכתב דהוי הפקר רק לישראל:

ו

ו) אך ברמב"ם סוף פ"ד מבואר שהי' מושיבין שומרים שלא יבוזו הגוים פירות שביעית משמע דאינו הפקר רק לישראל כדברי הט"א. וצ"ל דט"ס בת"כ וצ"ל לגרים היינו לגרים תושבים וכן הוא ברש"י פי' החומש. אך מ"מ אכתי לא חשיב קציר של ישראל כיון דהוי הפקר גם לגרים תושבים. והא דעומר בא בשביעית צ"ל משום דכתיב לדורותיכם. וא"כ בנ"ד לענין ביכורים גדל בהפקר פטור וכנ"ל. ואפי' אם הי' הדין דהוי הפקר רק לישראל. ונאמר שזה הטעם שעומר בא בשביעית דחשיב קציר ישראל. מ"מ הכא גדל בפטור כיון דכל אדם שיזכה בו חוץ מבעלים יפטור דאין הקרקע שלו:

ז

ז) אך י"ל לשיטת רש"י בביצה דממלא ביו"ט מבור הפקר כרגליו דיש ברירה שמתחילה הי' מוכן לו וכאילו זכה בו מע"ש. וה"נ למ"ד יש ברירה דחשיב כאילו גדל ברשותו. אך התוס' פרק מי שהוציאוהו חלקו על זה שהם כתבו הטעם דקונה המים שביתה אצלו ביו"ט. ואף לדעת רש"י אינו מוכרח אם נאמר כן לענין ביכורים ולענין הלכה אין נ"מ דקי"ל בדאורייתא אין ברירה:

ח

ח) אך מה שרצה כת"ר לומר טעם לפטור שביעית מביכורים כיון דאי מיטמא בת שריפה היא שהרי בחלה צריך קרא לחיוב ובביכורים דליכא קרא פטור. תמיהני אם בהחפזו לא עיין סוגיית הגמ' במקומו דהקשה הש"ס על פטור מבכורה ונילף מחלה דגלי קרא דחייב. ומשני התם עיקרו לאכילה ובכור עיקרו לשריפה. וא"כ ביכורים שפיר ילפינן מחלה לחיוב ועוד דיכול להביא פירות שלא הוכשרו. והואיל אי הוכשר ואי מטמיא לא אמרינן כמ"ש הט"א ר"ה (דף ט"ו.) עיי"ש. ודוקא בחלה דאין חיוב אלא בנלוש בשבעה משקין צריך קרא דלדורותיכם:

ט

ט) אשר נתקשה כתר"ה בדין בהמת שביעית פטורה מן הבכורה משום לאכלה ולא לשריפה, מ"מ ירעה עד שיסתאב. ועוד יחלל האימורין שיחול קדושת שביעית על דבר אחר ויוכל להקריב. הנה אקשה לו עוד אחת. דמה הקשה הש"ס במנחות (פ"ד.) למה מביאין עומר בשביעית אקרי כאן לאכלה ולא לשריפה. ומה זו קושיא הלא עשה דרבים של כל ישראל ידחה לאו הבא מכלל עשה. שדעת הרמב"ם בהלכות יבום דאפי' עשה דעלמא דוחה אותה. ועוד דעומר קרבן ציבור שקבוע לו זמן שאפי' שבת החמורה דוחה כ"ש עשה דעלמא:

י

י) אך ברורן של דברים דהתורה לא נתנה לו פירות שביעית רק לאכילה. ונמצא שלשורפה ע"ג המזבח אינו שלו ואינו יכול להקדישה לענין זה. וע"כ ניחא נמי בבכור דהאימורין אינם שלו לענין הקרבה וחשיב יד הקדש באמצע דפוטר מבכורה כמו אם בשותפות נכרי בדבר שעשה אותה בע"מ דקי"ל דפוטר כיון דיש חלק לאחר המונעו מהקרבה וה"נ בזה. וכן קושיית הש"ס בחלה דאינו שלו לקרות לה שם חלה כיון דגורם לו בזה שריפה. ומשני דכתיב לדורותיכם מוכח דאי מטמיא לא אחרינן ויכול לקרות לה שם חלה [ובודאי דאפי' לכתחילה א"צ ללוש פחות פחות מכשיעור כדי לפוטרה. וע"כ פשוט דכ"ש דחייב בביכורים:

יא

יא) ולכאורה יש להקשות לזה מהמקדש בפירות שביעית מקודשת. וכתבו התוס' דאף דלכתחילה אסור משום לאכלה ולא לקדש בו אשה, מ"מ בדיעבד מקודשת. ולא אמרינן דלא הוי שלו לענין זה. לק"מ שהרי מ"מ הוא שלה וממילא מתקדשת. שהרי דעת התוס' פ"ק דחולין דלמחליף עצמו אסיר ולא הוי שלו כלל ומ"מ מתקדשת וכמ"ש התוס' פ"ק דקידושין באיבעיא דשתי בנותיך לשני בני דבתר מקבל אזלינן ולא בתר נותן. והיינו טעמא דהילך מנה והתקדשי לפלוני דמקודשת מדין עבד כנעני. ומשום דקבלת רבו גרמה לו. והדברים עתיקים. ובזה אחתום ואו"ש למר ולתורתו באה"ר ואהבה עזה:

הק' אברהם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף