אבני נזר/יורה דעה/שנח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר יורה דעה שנח

סימן שנח

א

א) שאלה מי שהתחיל לכתוב ס"ת וקודם כתיבה אמר שכותב לשם ספר תורת ישראל. ולא אמר שכותב כל השמות לשם קדושת השם. ושכח לקדש שם אלקים ראשון שבתורה. היינו שכתב יוד העליונה של האלף מאלקים. ותיכף נזכר והעביר קולמוס על היוד בקדושה. וגמר הא' וכל השם בקדושה. וקודם שהתחיל לכתוב הי' בדעתו לקדש השם כד"ת. אך לא אמר בפיו. גם בשעת כתיבת יוד העליונה מה"א. לא הי' בלבו לקדש. אך יודע הי' שכותב תיבת אלקים:

ב

ב) תשובה הנה פרטי החירים בזה נפרטם אחת לאחת. ואח"כ נשובה ונעיין בכל פרט ופרט:

הא' דכתב הרדב"ז דא"צ לקדש רק שם הוי' ולא שאר שמות הקדושים. ובחי' רעק"א סי' רע"ו ס"ב כתב דמשמע מהב"י מדכתב נכון הדבר לכתוב כל השמות לשמה. מכלל דבדיעבד לא פסלי עי"ש:

הב' דכתב בס' קסת הסופר בשם בני יונה להגאון מו"ה יונה לאנדסופר דאם כתב הג' אותיות מהשם שלא בכוונת קדושה. וכתב ה' אחרונה בקדושה. כל השם כשר. דגמרו וקידושו באים כאחת. וכ"ש כאן שכתב כל השם בקדושה. זולת יוד העליונה שבאלף ראשונה:

הג' אף בלא דברי בני יונה רק שנאמר דכל אותיות השם צריך לכתוב בקדושה. הא כתב הרמ"א באהע"ז סי' קכ"ד סעי' ד' וז"ל ולא מקרי חק תוכות. אלא כשכל האות נעשה כך. אבל אם עדיין צריך לתקן שיהי' אוח כשר. וה"ה בפסול שלא לשמה. דאם עדיין לא נגמר האות וגמר לשמה כשר. וא"ל דפסול שלא לשמה גרע. דהא בחק תוכות דלא חשיב שכתב כלל, הרי לא הי' לשמה ג"כ. דאפי' כוון הרי לא הי' כוונתו כלום כיון שלא הוא עשה. וכ"כ הב"י דין זה בנפל טיפת דיו. והוסיף ומשך עד שעשה ויו. דאף שמקצת האות נעשה מעצמו כשר. והרי לא הי' כוונה כלל שנפל מעצמו ואעפ"כ כשר:

הד' ראיתי כתוב בתשו' השיב משה בשם ספר בני יונה בענין פסק הרמ"א סי' ל"ב דאם אמר בתחילת כתיבה שכותב לשם ס"ת ובשעת כתיבת השם חישב לקדש סגי. וכתב הגאון בני יונה דכל שיודע שכותב שם השם. וכותב לשם קדושת הספר חשיב חישב. לאפוקי שלא יחשוב במחשבה אחרת. או שיחשוב כאילו כותב שאר מלות התורה. וידיו עושים מלאכתו ולבו בל עמו. עוד שם וז"ל צריכין קידוש פה או מחשבה. שיחשוב שכותב אחד משמות שאינם נמחקים והמה משמות יח"ש. ע"כ. ובנ"ד נמי ידע שכותב שם אלקים. רק שלא נתכוון לקדשו. ומ"מ ידע מה הוא כותב:

הה"א כיון שקודם כתיבה רצה לקדש. דומה להא דכתב המג"א בשם הרדב"ז בענין תקיעת שופר שאם הלך לבהכ"נ לשמוע תקיעת שופר ושמע. אף שלא נתכוון בשעת תקיעה חשיב כוונה ויצא:

הוי"ו כיון שאח"כ קידש בפה. הרי הוכיח סופו על תחילתו. כדאי' בריש זבחים והא דהוכיח סופו על תחילתו. הלכה היא בגיטין:

הז' כיון שתיכף לאחר שכתב יוד העליונה מהאלף נזכר [ומסתמא] אמר תכ"ד שכותב לשם קדושת השם. הרי הוא כאילו כוון בשעת מעשה כמ"ש התב"ש סי' ד' סק"ה:

ג

ועתה נבאר ההתירים אשר יש לסמוך עליהם למעשה:

ג) היתר הא'. הנה האחרונים חלקו על הרדב"ז כי ראיית הרדב"ז דאזכרה אין בכלל רק שם הוי'. ולא שאר השמות. ממה שלפעמים מצינו בש"ס אזכרה רק על שם הוי'. כבר מחו לי' מאה עוכלי באוכלא. דמצינו בש"ס בכמה מקומות. שגם שאר השמות בכלל אזכרות. ומצד הסברא כיון דשאר השמות יש בהם קדושה יותר משאר הס"ת. שהרי אינם נמחקים. למה לא יצטרך לקדשן. וכל דברים שבקדושה צריכין כוונה. ומה' שהביא ראי' ממ"ש הנ"י בהא דהי' כותב את השם אפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו. דאיתא שם הי' שנים ושלשה שמות משיב שלום בין שם לשם דכתב הנמק"י דמשכחת לה שהניח השמות במקומות מפוזרין. ולא פי' שלשה שמות א' ד' אלקים. מכלל דס"ל שאר שמות לא בעי כוונה. דחוהו הבר"י די"ל דחומרא שלא יפסיק ביניהם אינו אלא בשם הוי'. אבל בשאר שמות מפסיק וחוזר וכותב בכונה. ע"כ אין לסמוך ע"ז כלל:

ד

ד) אך יש מקום להתיר בדיעבד בכתב אלקים שלא בכוונת קדושה. ונקדים את דברי הש"ך יו"ד סי' קע"ט ס"ק י"א שכתב בפשיטות דשם הנכתב בלשון לעז כגון "גאט באג" מותר למוחקו. וכ"כ התשב"ץ ח"א ס"ב וז"ל והאזכרות מתורגמות מותר למוחקן. לפי שאין אסור למחוק אלא שבעה שמות המפורשים בפ' שבועת העדות. ואלו הי' אסור למחוק תרגום שלהם הי' יותר מזה. ולא עדיף תרגום שלהם משאר כינוים שמותר למוחקן. כדאיתא התם. והרמב"ם ז"ל כ' כי השמות שהם בשאר לשונות דינם ככינוין לענין שבועה עכ"ל. ולפי"ז נראה דשם אלהא הכתוב בס' דניאל אין איסור למוחקו. מצד איסור מחיקת השם רק כמו הכינוין ושאר תיבות שבמקרא דאסור מדרבנן]. דאם הי' אסור למחוק הי' יותר משבעה כדברי התשב"ץ:

ה

ה) ולכאורה י"ל דהש"ך לא אמר אלא בשם לעז "גאט באג" וכיוצא שהוא שם אחר לגמרי. ואינו ביאור שם העברי. זה ודאי אינו מקודש. דאין שם אלא שבעה שמות שאינם נמחקין. אבל שם הנכתב בדניאל מתורגם וכן באונקלוס ויונתן. נראה שהוא ביאור לשם העברי. שהרי לא תרגמו שם הוי' ושם שי"ן דל"ת יו"ד. א"ו לא רצו לתת להשי"ת שם אחר. רק שם אלף למד אלקים. מחמת שהוא שם תואר ביארו אותו בלשון ארמית. א"כ י"ל דהיינו שם אלקים. ואין זה הוספה על שבעה שמות. דהיינו הך. ואין להקשות דא"כ ספר איוב שהי' בלשון תרגום. דאמרי' בפרק כל כתבי מניחו במקום התורפה והם מתרקבין מאליהן. וכתב התשב"ץ דאם הי' בו שם משמות שאינם נמחקין בודאי הי' אסור לגרום להם איבוד. אלא משום דשמות מתורגמים אין בהם קדושה. ובתוס' שם פ' כל כתבי מבואר דתרגום איוב הוא תרגום שלנו ארמית והרי כתיב שם שם אלקים מתורגם אלהא. ע' קפיטל יוד פסוק ב'. הרי מפורש דשם אלהא נמחק ל"ק דודאי ס' איוב כיון שלא ניתן לכתוב בלשון ארמי רק בלה"ק אינו מתקדש כשכתוב השם בלשון אחר. אף שהוא ביאור לשם העברי אבל בס' דניאל שניתן לכתוב בלשון ארמית אלהא. שפיר מתקדש. ואין זה הוספה על שבעה שמות. כיון שהוא ביאור לשם העברי. אך באמת ז"א דאם איתא דאלהא הכתוב בס' דניאל מתקדש. א"כ כשכתוב בס' איוב שם אלהא. מה בכך שלא ניתן לכתוב. למה יגרע משם הכתוב על ידות הכלים שהמוחקו לוקה. א"ו שם אלהא אינו מתקדש כלל אפי' הכתוב בס' דניאל:

ו

ו) ואין לומר כיון ששלש אותיות ראשונות הם שם בפ"ע לדעת המ"ב שהביא הט"ז סי' רע"ו ססק"ז. והט"ז לא חילק עליו בזה ע"ש. אף שהוסיף א' הוא כמו הנטפל לשם מלאחריו שאינו מגרע קדושת השם. ואדרבה השם מקדש גם אותיות אלו דליתא דבשלמא התם בגוף השם אין שינוי רק שכלל מלה אחרת עם השם. אבל הכא שהוסיף א' בגוף השם. דין היתר כדין החסר. ואין זה שם בלה"ק רק שם תרגום שדינו ככינוים. ועוד שדברי המ"ב דאלה הוא שם שאינו נמחק. מרפסין איגרא דלא חשיב שם זה כלל בפרק שבועת העדות וכן ברמב"ם. ומקרא דיזבחו לשדים לא אלה שנכתב בלא ויו אין ראי' כלל. שכבר פי' הרמב"ן מקרא זה פ' יתרו בפסוק לא יהי' לך וז"ל לעג להם הכתוב שהם זובחים לשדים שאינם אלה כלל. כלומר שאינם כמלאכים שנקראים אלה יע"ש הרי דאלה שבפסוק הכוונה מלאך. ואין אלה בשום מקום על שם של הקב"ה. ובס' גנת אגוז ח"א שער הכינוי במאמר המתחיל סוד הכנוי כו' שסודו אלוק וז"ל אמנם אם תמצא אחריו שם אחד חסר. כאמרו יזבחו לשדים לא אלה תסר. כי אפי' כח חסר אין בו. כ"ש כח שלם צד כח אין בו. כ"ש כח ותנועה שהוא כח שלם שהוא אלוק שלם והתבונן זה באמרו יתברך אלוק ובאמרו יזבחו לשדים לא אלה חסר עכ"ל. הרי להדיא שאינו כלל שמו של הקב"ה שהוא שלימותא דכולא. ושמו של הקב"ה בכ"מ בויו להורות שהוא שלם. וראיתי בתשו' שבו"י ח"ב סי' צ"א שכתב שתיבת אלה שבפסוק יזבחו כו' דפשוט שהוא חול. כיון דכתיב לא אלה. אך ראיתי בפ"ת הביא תשו' זכרון יוסף שצריך לקדשו. ולדעתי פשוט מחמת דברי הרמב"ן והגינת אגוז שהוא חול גמור:

ז

ז) נחזור לענינינו כיון שנתברר דבלא ויו אין שם כלל. א"כ אלהא שבדניאל אינו משמות שאינם נמחקין. מעתה כיון שהספרים נכתבים בכל לשון לרבנן (וכתב הר"ן פ"ב דמגילה דמתני' דאין בין ספרים לתו"מ הוא לענין מצוה דועתה כתבו לכם השירה הזאת. ומוכח דספרים הנכתבין בכל לשון יוצא בהם גם עשה דועתה כתבו לכם. דלא כבעל טורי אבן שכתב בפשיטות להיפוך. ולא הביא דברי הר"ן] והשמות ג"כ מסתמא יהי' כתובים תרגום. ויהי' דינם רק ככנוים. ואעפי"כ יהי' הס"ת כשר. ואל תתמה ע"ז שמצינו ג"כ שיוצא ברכה בכנוי. אף שצריך להזכיר בה שם. מ"מ יוצא בכנוי כמפורש בפ' כיצד מברכין דאמר בריך רחמנא מרי' דהאי פיתא:

ח

ח) ומאחר שזכינו לדין זה. נבוא לנ"ד להתיר בדיעבד שם אלקים שנכתב שלא בכוונת קדושה. דלמה יגרע כשכתוב בלה"ק ולא נתכוון לקדשו. מאלו הי' כתוב תרגום. דאז ג"כ לא הי' קדושים. ומ"מ הי' כשר ויוצא בהם המצוה. אך בשם הוי' ניחא דהוא שם העצם. ומסתמא אינו מתורגם כמו שם אברהם וכדומה דנכתב בתרגום כמו בעברי. אבל שם אלקים שמתורגם אלהא למה יפסל כשלא נתכוון:

ט

ט) ועי' בסנהדרין (ק"א:) אבא שאול אומר אף ההוגה השם באותיותיו תנא ובגבולין ובלשון עגה פרש"י בחד לישנא בלשון עגה בלשון לעז. נראה מזה דשם בן ארבע אותיות מתורגם. אך ז"א דרש"י פי' דהוגה השם. היינו שם מ"ב וכמ"ש התוס' בע"ז (ד' י"ח). בראש העמוד בשמו. והמפרשים שם בן ד' וקוראו כמו שכתוב. הם יפרשו כל"א שברש"י ובערוך ערך אגא פי' עוד פי' אחר. ואפי' את"ל שהמפרשים שקוראו כמו שכתוב מפרשים עגה לעז. ויהי' מוכח דשם הוי' מתורגם. אבל א"כ שוב יהי' מוכח מכאן דשם הוי' הכתוב בלשון לעז יש בו קדושה מדאסור לקרותו כך. ויש לי ג"כ בזה דרך עמוק לחלק בזה בין שם הוי' המתורגם לשאר שמות. דמפורש בש"ך שמותר למוחקו וללחשו על המכה. כ"ש קריאה בפה גרידא. שאין בזה משום מוציא ש"ש לבטלה. וכ"כ בתשו' רע"ק דאין בשמות לעז משום מוציא ש"ש לבטלה. ובסנהדרין יהי' מוכח דבשם הוי' אסור. וע"כ לחלק בזה. ויש לי טעם בזה לחלק. וא"כ ג"כ יהי' חילוק בין שם הוי'. דאפי' יכתבנו תרגום יהי' מקודש. אך יען שהעיקר אצלי דאין שם הוי' מתורגם כלל לא כתבתיו:

י

י) והא דר"פ כל כתבי בס' איוב שנכתב תרגום שצוה להניחן במקום התורפה והם מתאבדין מאליהן. וכתב התשב"ץ דלא הי' בהם שמות נכתבין בלה"ק דא"כ לא הי' מותר לגרום להם איבוד. צ"ל דשם הוי' הי' כתוב שני יודין לסימן כמו בתרגום שלנו. אבל בס"ת דכשר בשאר לשון צריך לכתוב שם הוי' כתיקונו. כיון שאין לו תרגום. וראיתי בתרגום בשם שי"ן דל"ת יו"ד כותבו כמו בלה"ק. משמע שאין לו תרגום. אבל שם אלקים שמתורגם בדניאל. וכן בתרגום תהלים מהראוי שיהי' כשר בלה"ק כשלא קידשו. כמו בשאר לשון לרבנן ובלשון יווני לרשב"ג:

יא

יא) איברא דלפי"ז יהי' עוד חילוק בין ספרים לתו"מ שאינן נכתבין אלא אשורית. דבתו"מ יהי' פסול בשאר שמות כשלא קידש ובס"ת יהי' כשר. וברמב"ם בחד מחתא מחתינהו. נראה מזה ראי' לדעת הרדב"ז דאין פסול כשלא נתכוון לקדש רק בשם הוי'.

יב

יב) היתר הב' מהא דהבני יונה דאף שכתב ג' אותיות שלא בכוונת קדושה משלים ה"א האחרונה בכוונת קדושה משום דגמרו וקידושו באין כאחת וכ"ש בנ"ד שכתב רק מקצת אות הראשון שלא בכוונת קדושה הנה אף שהביא ראי' לדבריו מסי' רע"ו סעי' י"ב יע"ש בפ"ת ס"ק כ"ד וסק"ג בשם הרמ"ע מפאנו. מצד הסברא קשה מאוד. בפרט כי בשני אותיות ראשונות נגמר שם שלא בקדושה. אך בנ"ד שרק אות אחת כתב [מקצתו] שלא בקדושה. יש לדון כמו שאגיד בעזה"י:

יג

יג) הנה בחולין (ס"ט:) בעי אילפא הוציא עובר את ידו בין סימן לסימן מהו שיצטרף סימן ראשון לסימן שני לטהרו מידי נבילה. או לא. אמר רבא ק"ו אם הועילה לו סימן ראשון לסימן שני להתירה באכילה. אינו דין שתועיל לו לטהרו מידי נבילה. ופרש"י הכי מיבעיא לי' סימן ראשון כשנשחטה בעוד אבר זה בתוכה הי' בא להתיר אף באכילה. ומשיצא אין חתיכת סימן שני בא על אבר זה אלא לטהרו מידי נבילה כדאמרן לעיל וחכ"א מגע טריפה שחיטה מי מצטרף סימן ראשון שבא לו לטהר ולהתיר עם זה שאינו בא אלא לטהר להועילו מיהא לטהר הואיל ושניהם שוין בכך או דילמא כיון דיש חילוק ביניהם לא מצטרף ראשון שהוא נשחט לשני דברים עם השני שאינו אלא לטהרו מידי נבילה ואין כאן שחיטה שלימה לטהרו. אם מצטרף סימן ראשון לשני להתיר באכילה של העובר והבהמה ולא אמרינן שחיטה חלוקה היא ואין שחיטה לא בזו ולא בזו תועיל לאבר לטהרו מידי נבילה עכ"ל. וק"ל למה הוצרך רבא לק"ו. הא לדידי' אין התחלה לאיבעי' זו. דהא רבא ס"ל בזבחים (דף ל') ובפסחים (דף ס"ג) דאין לשחיטה אלא לבסוף. וסימן ראשון לאו שחיטה הוא כלל ואינו מתיר. וכל השחיטה הי' בסוף לאחר שהוציא ידו. והוא לטהרו מידי נבילה לבד:

יד

יד) ונ"ל להוכיח מכאן דהא דאין לשחיטה אלא לבסוף הפי' דאין סימן הראשון מתיר כלל עד שישחט גם השני. אבל לאחר שחיטת השני. שני הסימנים מתירים ביחד. וע"כ שפיר מבעי' לי' כיון דסימן ראשון בא להתיר באכילה כיון דבאמת סימן ראשון ג"כ בא להתיר. ולמ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מתחיל ההיתר מתחילה ועד סוף שנגמר ההיתר. וכן מוכח בזבחים (ק"י) דלר"מ כל סימן מתיר חצי בהמה. ולר"א משרא שרי חצי בהמה או מקלש קליש כולה בהמה. וע"ש בתוס' בד"ה אי. וכ"ז אי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. אבל למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף. אין סימן אחד פועל כלום. רק בסוף שחיטה נתרת הבהמה. ולפי"מ שביארנו בסוף שחיטה שני הסימנים ביחד מתירים אבל אחד בלא שני אינו פועל כלום ודו"ק:

טו

טו) וכן משמע בחולין (ל"ב) דפליגי בהתיז דם תחילת שחיטה על דלעת אם מכשיר או לא. ונאמר התם דבאיתי' לדם על הדלעת לאחר גמר השחיטה. דכ"ע מכשיר. כי פליגי היכא שנתקנח הדם בין סימן לסימן. מ"ס ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. ומ"ס אינה לשחיטה אלא לבסוף. ומדקאמר דאי איתי' לדם בסוף שחיטה מכשיר. מוכח דאף שחיטת סימן ראשון חשוב שחיטה לבסוף. דשני הסימנים ביחד מתירים וכמ"ש. דא"ל דלעולם אינו מתיר אלא מעשה שחיטת משהו האחרון. ומ"מ כיון שההיתר ע"י שרוב סימנים עכשיו נשחטים. נמצא שכולו דם שחיטה. דליתא. דאי אינו מתיר אלא מעשה משהו אחרון. נמצא דמתחילה חבורה בעלמא היתה. ועכשיו נעשה הבהמה שחוטה ע"י משהו האחרון ודם שיצא מתחילה דם חבורה הי'. א"ו דעכשיו כל המעשה של שחיטה מתיר. ודם היוצא ממעשה תחילת שחיטה. ג"כ דם שחיטה הוא. רק בנתקנח הדם בין סימן לסימן כיון שתחילה עוד לא התיר. ולא הי' שחיטה בעוד הדם על הדלעח. והי' אז דם חבורה, אבל עכשיו שנעשה מעשה ראשונה מעשה שחיטה. גם דם היוצא מתחילה עכשיו הוא דם שחיטה:

טז

טז) איברא שראיתי להר"ן ז"ל בחי' ז"ל הכל מודים היכא דאיתי' לדם מתחילה ועד סוף כ"ע לא פליגי דמכשרי. פי' דאפי' למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף. מ"מ כי נגמרה שחיטה איגלאי מילתא דהו"ל שחיטה מתחילה וע"ס. ואלו בסוגיא דלעיל אמרי' אמר רבא אי קשיא לי הא ק"ל. למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף. לפלוג בפרה כשרה. כגון דשחטוה תרי גברא. דגברא קמא לא מטמא. וגברא בתרא מטמא, ואמאי וכיון דנגמרה שחיטה. איגלאי מילתא דהו"ל שחיטה מתחלה ועד סוף. כדמשמע הכא וגברא קמא נמי מטמא וניחא לי. דלעולם אפי' כי נגמרה שחיטה אינה אלא בסוף והיינו טעמא דסוגין דלעיל אבל הכא שאני דטעמא דמ"ד דם שחיטה מכשיר. מדכתיב על הארץ תשפכנו כמים. וקרא דעל הארץ תשפכנו ללמד שאין דם בהמה טעון כיסוי שכנגדו בחי' טעון כיסוי. וכיון שכל דם שחיטה מתחילה ועד סוף בחי' טעון כיסוי ולמדך הכתוב בבהמה שאין טעון כיסוי. נמצא שכל דמה של שחיטה הוקש למים. הלכך היכא דאיתי' לדם מתחילה ועד סוף. אפי' למ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף מכשיר שע"כ הקישן הכתוב. וא"ת א"כ כי נתקנח נמי נימא איגלאי מילתא דמעיקרא דם שחיטה הוא. וע"כ הקישן הכתוב. א"ל דכל משקה מכשיר ממים ילפי' לי'. ומה מים משקה ודאי בשעה שעומדין על האוכלין. אף כל משקה אינו מכשיר. אא"כ הוא ודאי משקה בשעה שעומד על האוכל. משא"כ בנתקנח למ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף. שכל זמן שעומד על האוכל בחזקת דם מכה הי' שאינו מכשיר. אבל למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף לעולם הוא בחזקת דם שחיטה דמכשיר אא"כ נפסלה שחיטה לבסוף דאיגלאי מילתא דלאו שחיטה הוא כלל. וכדאמרי' בסוגין דלעיל כנ"ל. עכ"ל הר"ן ז"ל. הנה לכאורה מבואר מדברי הר"ן להיפוך:

יז

יז) אולם באמת דברי הר"ן לכאורה נעלמים מאוד. דמה ק"ל. הא גם בסוגיא אמרי' דאי נתקנח הדם בין סימן לסימן לא מכשיר. אלמא דרק אח"כ נעשה שחיטה. ואיך יטמא הראשון בגדים. דאז כשנעשה שחיטה שוב אינו עוסק בפרה. גם מ"ש אח"כ. וא"ת כי נתקנח נמי נימא אגלאי מילתא דמעיקרא דם שחיטה הוא וע"כ הקישן הכתוב. הלא קושיא זו בלא"ה קשה. וכבר תמה על דברי הר"ן אלו בס' לב ארי' עי"ש:

יח

יח) והנ"ל בביאור דברי הר"ן עפ"י המבואר במתני' דשלהי מכשירין. דאין משקה מכשיר אא"כ הי' תחילת ביאתו לעולם ברצון. רק חלב אשה מכשיר אפי' יצא שלא לרצון. ומ"מ צריך שיבוא על הזרעים ברצון. ועי' בתוס' שבת ר"פ חביות וברשב"א שם. ומזה מוכח דשאר משקין רצון דאח"כ לא מהני להו. כיון דבתחילת ביאתו לעולם לא הי' משקה. שוב לא חל שם משקה עליהם. ומזה הוכיח הר"ן ז"נ דנעשה משקה למפרע דאיגלאי מילתא דמעיקרא הוי שחיטה. דאל"כ אלא דעכשיו נעשה שחיטה. א"כ כיון דמעיקרא לאו משקה הוא. שוב אינו מכשיר. א"ו איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא הוה משקה. ומ"מ בנתקנח הדם בין סימן לסימן. כיון דעכשיו הדם שוב אינו משקה. שהרי נתקנח ונתיבש בבגד ואינו טופח ע"מ להטפיח. לא חל עליו שם משקה למפרע. כיון דעכשיו אינו משקה:

יט

יט) ודומה להא דאמרינן שם לענין בכור למ"ד למפרע קדוש. דמ"מ אם השליכו לכלבים קודם יציאת רוב מותר. ולא אמרינן דלמפרע קדוש כיון שבשעת יציאת רוב אין כאן להקדושה על מה לחול. ואף דחל למפרע ואז הי' בעולם. מ"מ אינו חל אא"כ תהי' הקדושה עליו בשעת יציאת הרוב ג"כ. וה"נ בנ"ד כיון שאח"כ לא יהי' שם משקה עליו שהרי נתקנח. לא חייל עליו למפרע שם משקה:

כ

כ) וע"כ הקשה הר"ן דא"כ דלמפרע נעשה שחיטה. גברא קמא נמי יטמא. דאיתי' עכשיו בעולם ואף עכשיו יהי' טמא. וע"ז כתב הר"ן דניחא לי' דלעולם אפי' כשנגמרה שחיטה אינה אלא לבסוף. היינו שאינה למפרע רק לבסוף שני הסימנים מתירין ביחד וטעמא דמכשיר משום דאתקש לכסוי וכו'. וע"ז חזר והקשה א"כ אפי' נתקנח נמי. פי' דהא דאמרת משום דהוקש לכסוי היינו משום דדם שבתחילה ג"כ טעון כסוי דע"כ טעון כסוי אף קודם גמר שחיטה. שהרי עפר שלמטה קודם שחיטה הוא נותן. ונתכסה בעפר שלמטה בתחילת שחיטה. וכיון דטעון כסוי קודם לכן. ע"כ הוי משקה ג"כ תיכף בתחילת שחיטה. וא"כ כי נתקנח הדם בין סימן לסימן יכשיר למפרע. דהשתא אין לתרץ. כיון דע"כ עכשיו לאו משקה דאינו טופח ע"מ להטפיח. דהא לענין כסוי כל שרישומו ניכר יכסנו. ובריש כסוי הדם נגררי' ונכסי'. הרי דאפי' יבש חייב בכסוי. וע"כ הקישן הכתוב להכשיר. ושפיר נימא איגלאי מילתא למפרע ודו"ק וע"ז תירץ שצריך להיות משקה ודאי בשעה שעומד על האוכל. העולה מזה דאין ראי' מחידושי הר"ן להיפוך מדברינו. וגם הר"ן ז"ל סובר דאח"כ חשיב כולו שחיטה וכפשטא דשמעתא. וכדמוכחא שמעתא דאילפא:

כא

כא) והנה לפי"מ שביארנו דכשנגמרה שחיטה גם תחילתו הוה שחיטה ומתיר בסוף שחיטה צריך להבין פרש"י (פסחים ס"ג) דלמ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף כל מחשבת שחיטה לא מהני אא"כ חישב בגמרה. (ובסוף שחיטה אין שהות לומר שני דברים] ועי"ש. ולמה כיון דלבסוף נעשה הכל שחיטה. וצ"ל דאין מחשבה מועלת אלא בשעה שחל המעשה אבל בתחילת שחיטה שעכשיו לא חל ההיתר דידה. אין מחשבה מועלת בה. דאין מחשבה מועלת במתיר. אלא בשעה שמתיר. ואף דמשמע בעלמא דמהני מחשבה טרם המעשה כמו בגט קודם כתיבה אומר וכן בסת"ם. וכ"ש כשאומר בשעת מעשה קודם חלות המעשה:

כב

כב) [וצריך לומר כמו שכתב התב"ש סי' ד' סק"ה בדברי רש"י אלו. דבאמת בעלמא מהני מחשבה תכ"ד למעשה אפי' אח"כ. אך מה שאינו יכול לומר בשעת מעשה ממש אינו חל בתכ"ד. וכיון דבגמר שחיטה ממש אין שהות לומר שני דברים. גם תכ"ד אינו חל. וכן בש"ס (זבחים ט"ו) דמקשה איך אשכחן מחשבה דפסלה בחטאת העוף. אי חשוב מקמי דליפוק דם לאו כלום הוא. ואי לבתר דנפיק אתעביד לי' מצותי' ולא אמרי' דחשיב אח"כ תכ"ד. אלא דכיון דבשעת מעשה א"א. גם תכ"ד לא מהני. עכ"ד התב"ש. וה"נ בנ"ד דעיקר מחשבה בעת חלות המתיר וכיון דאז אין שהות לומר שני דברים. גם בתחילה אינו חל בשני דברים:

כג

כג) ולפי"ז י"ל דה"ה בשם קודש. דצריך לכוון לשם קדושת השם. וכיון דהשם אינו מתקדש אלא בגמר. כדאמרי' בשבועות (לה:) צ"ב מצבאות. א"ד מאדנ"י נמחק. וכיון דאינו מתקדש השם אלא בגמרו. לא חייל מחשבה אלא לבסוף. וכשחישב בסוף גם כן מהני. דאי אמרת דבסוף לבד לא מהני לקדש כל השם. איך יועיל במה שחישב גם בתחילה, דלא מהני מחשבתו בתחילה. רק מה שיוכל לחול בשעת חלות ממש. כדברי התב"ש הנ"ל:

כד

כד) ולא דמי לגט שצריך כוונה בעת כל כתיבת תורף וכן ציצית דצריך כונה מתחילת עשי'. היינו משעת תליי'. אף שלא נגמרו עד עשיית הגדיל כמבואר בתוס' סוכה (י"א) בסוף העמוד. דשאני גט שאין בו חלות דבר. שאין בו קדושה. ואינו אלא הכנה לגירושין. וכך בתחילת כתיבת התורף כמו בסוף. ואידי ואידי הכנה בעלמא הוא. ומה"ט סובר רב ששת דיכול לבטל הגט. ושוב אינו חוזר ומגרש בו. ואפי' לדידן דקי"ל כר"נ דחוזר ומגרש בו ואפי' לשיטת הפוסקים דאפי' ביטלו בפירוש לא מהני. הרי מפורש הטעם בגמ' בהשולח (דף ל"ב) התם דיבור ודיבור הוא. וכתבו התוס' וז"ל מתוך הלשון משמע דאפי' ביטלו בפי' אינו מבוטל. מדקאמר התם דיבור ודיבור הוא. משמע דהכא הוי דיבור ומעשה. הרי דהטעם דלא אתי דיבור ומבטל מעשה. אבל במעשה הי' יכול לבטל הגט. מכלל דחשיב רק הכנה לגירושין. דאל"כ אפי' במעשה לא הי' יכול לבטל. וכמ"ש התוס' ריש פרק האומר. בתרומה לאחר שתרם. לא שייך לומר שיבטל. משום דאתי דיבור ומבטל דיבור. דהתם אפי' במעשה לא הי' יכול לבטל. והיינו דכבר חל התרומה. וביטול לא שייך אלא בקידושין לאחר שלשים יום. או בשליחות שאף שנעשה שליח עכשיו. אינו אלא הכנה אל המעשה שאח"כ. וכן עשיית כלי שהוא הכנה לקבל טומאה. ומדמהני ביטול בגט במעשה. ולהרמב"ם וסייעתו אפי' בדיבור. מוכח דאינו אלא הכנה לבד. ואין בו שום חלות. ע"כ שייך בו מחשבה בתחילה כמו בסוף:

כה

כה) וכן בציצית דמפורש במנחות דף (מ':) בהטיל למוטלת דכשמתכוין לבטל הראשונות לא עבר בבל תוסיף. דאין כאן אלא האחרונות. ועי"ש בתוס' [ומ"מ בעי לפסולי שם משום חולמ"ה. כיון דקודם שעשאו לא הי' מחויב. וכעין שכתבו התוס' סוכה (י"ג:) בתי' הב'. דכשמסכך באוכלין. אף שנטהרו במה שסיככן דבטילין לגבי בית. חשיב תולמ"ה. דבשעת סיכוך הי' מקבלין טומאה. וה"נ בשעת עשיית ציצית השניים. הי' הראשונים קיימים. ולא נתבטלו עד אחר עשיית השניים]. הרי דבמעשה יכול לבטלן. ע"כ דעשיית הציצית בבגד אינו אלא הכנה לקיים בהם המצוה אח"כ בכל שעה ושעה. [כשלובשן. ואפי' למ"ד חובת טלית הוא כן הדבר]. אבל בשחיטה שמקדש בשעת שחיטה. [ועי' בסוף פרק ב' דמנחות הבא לקדש כבא להתיר דמי] לא מהני מחשבה אלא בגמרו. בשעה שמקדש. ואם חישב מתחילה לא מהני ג"כ רק מה שמועיל בסוף וה"ה והוא הטעם בשם הקודש. דהכוונה באותיות אחרונות שבשם. בשעה שמתקדש לבד מהני. וכנ"ל באריכות:

כו

כו) ואין לפקפק ולומר דלעולם השם מתקדש והולך מתחילת כתיבה כמו בשחיטה. למה דקי"ל דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. ומ"מ נמחק דכיון דנמחק ולא נגמר השם. איגלאי מילתא דלא הי' שם כלל וכדאמרי' שם בנפסל בשחיטה דאיגלאי מילתא דלאו שחיטה הוא כלל. דליתא. דהא כה"ג אשכחן בהפרת נדרים. נדרים (ס"ח:) דאבי' ובעלה מפירין נדרי' וחד מינייהו מיגז גייז או מיקלש קליש. וכשהפר האחד וקיים השני. בטלה הפרת הראשון ג"כ. וגדולה מזה אמרי' שם. דאם הפר האחד ומת בטלה הפרתו כיון דאינו ראוי להצטרף עם השני. וא"כ צריך להבין הא דמבעי' שם בעל מיגז גייז או מיקלש קליש. למאי נ"מ שנדרה מתרין זיתין והפר אחד מהם ואכלתינון. למ"ד מיגז גייז לקי. דחד מינייהו נשאר באיסורו לגמרי. ואי מיקלש קליש לא לקה. וקשה כיון שאכלתן שוב אינו יכול להפר אח"כ. דאין הפרה במה שאינו בעין. ובטלה הפרת הראשון. ואף למ"ד מיקלש קליש ללקי. וצ"ל כיון שבעוד הככר קיים ישנה להפרת האחד. ואחר שנאכל אינו יכול האיסור לחזור ולחול למפרע. דאמאי יחול האיסור. (וכענין שאמרו אכלה כולה אין נשאלין. דאין לשאלה על מה לחול. וכעין דברי התוס' ישנים פ"ק דיומא דאחר שמתה האשה אינו מועיל קיום התנאי שיחול למפרע. ועוד בהרבה מקומות. והדברים עתיקים]. וה"נ את"ל דחל הקדושה בתחילת כתיבה לא נתבטל הקדושה במה שנמחק ולא נגמר. דאינו יכול להתבטל למפרע לאחר שנמחק ואינו בעולם. וכנ"ל. א"ו דלא חל הקדושה בתחילת הכתיבה כלל:

כז

כז) גם אין לפקפק דנהי דסתמא לא חל בתחילת כתיבה. מ"מ כשנגמר השם חל למפרע דהא מהיכי תיתי כיון דבשחיטה חל בתחילה. והוא בחזקת שחוטה תחילה כמ"ש הר"ן כנ"ל. והכא אינו כן. וא"כ בודאי הדין כאן כמו למ"ד אינו לשחיטה אלא לבסוף ולא נחדש בזה דרך שלישי בלא ראי'. וכיון דלא חל הקדושה רק כשנעשה שם. א"כ כל הכוונה הוא אז. ולא איכפת לן אם לא חישב בתחילה. וזה מה שרצינו לבאר:

כח

כח) והנה בדינו של בני יונה בשם הוי' שלא כוון לקדש רק בגמרו. אף דשם י"ה לבד ג"כ מתקדש. מ"מ קדושת שם הוי' החמורה שאינו נקרא. אינו אלא בגמר. ע"כ מועיל מחשבת גמר לבד לקדושה החמורה. ויש בכלל מאתים מנה. אך בשם אלקים דשני אותיות ראשונות שם שלם כמו שם אלקים בכלל, שפיר צריך מחשבה גם באות למ"ד. דאז נעשה ג"כ שם שלם. אך בנ"ד שרק יוד שבאלף כתב שלא לשמה דברינו נכונים:

כט

כט) היתר הג'. מדברי הרמ"א אה"ע סי' קכ"ד סעיף ד' הנה קשה טובא על הרמ"א שפסק דחצי אות ראשון לא מפסיל בי' חק תוכות דכל שצריך להוסיף על האות. לא שייך בי' חק תוכות. והא פסק המחבר באו"ח סי' ל"ב דבמקום שכל האות נעשה בפסול. לא סגי בגרירת מקצת האות. והא לדעת הרמ"א באהע"ז. אפי' נפל טיפת דיו והוא גומר האות סגי. כ"ש בזה שכתב כולו. רק שכולו לא הי' כתיקנו. אשר באמת כי אף שכ' המחבר באו"ח רק בלשון יש להחמיר לגרור כל האות. היינו דוקא בכתב כולו בפסול. אבל בשמקצת לא כתב כלום פסולו ברור. ואיך היקל הרמ"א בגט שמחמירים בו בכל מקום יותר מבתפילין כנודע [משום דתפילין גנאי לדבר שבקדושה להצריך גניזה]. זולת במקום שיש טעם לחלק ביניהם:

ל

ל) ואשר אחזה ליישב בזה. דאף שהמג"א והפר"ח יראה מדבריהם. דכל אפי שוין בזה. סת"ם וגיטין. לבבי לא כן ידמה. וחילוק יש. דגג דכשר בכל כתב רק שיהי' לשון גירושין יהי' כתב שיהי']. ואין האות גורם רק הקריאה. וכל שלא נגמר האות ואין לו שום קריאה. הרי במה שגמר האות ועושה שיהי' נקרא. הוא עושה כל האות. ודומה לשחיטה שהלמ"מ לשחוט רוב אחד בעוף [ורוב שנים בבהמה]. ומ"מ בהי' חצי קנה פגום והוסיף עליו כ"ש וגמרו כשר. דחשיב ששחט הרוב. ומשום דחצי קנה אינו כלום דלא מיטרפא בי'. והדרא בריא. נמצא שבהאי כ"ש שחט כל הרוב. וה"נ בגמר האות בגיטין. כיון שבלא הגמר לא הי' נקרא כלל. חשיב שעושה כל האות אבל בסת"ם דבעי כתב אשורית דוקא וכיון שמקצת תמונת האות נעשה בחק תוכות פסול. דמה בכך שעשה קריאה לאות. הלא בקריאה לבד אינו יוצא רק בתמונת האות. ומקצת התמונה נעשה מאלי'. דרך משל. האל"ף יש לה ג' תמונות. היוד שע"ג. הויו שבאמצע. היוד שתחתי'. וכל תמונה רומז לענין בפ"ע. כמבואר באותיות דרע"ק ובגמ' שדרש בכל קוץ וקוץ תלי תלין של הלכות. וכן בספרי הקבלה. וא"כ כשהי' היו"ד שע"ג מאלי'. נהי שעשה קריאה לאות. הנא מ"מ התמונה לבד יש בה קדושה. ואינו יוצא אלא בה. וזה לא עשה הוא כלל ואינו דומה לגט. שבקריאת האות יוצא. יהי' האות איזה תמונה שיהי'. וא"כ אל"ף שמקצת התמונה הי' תחילה מאלי'. מ"מ הקריאה לא הי' כלל תחילה. והוא עשאה כולה. ויוצא בה. שא"צ לתמונת האות כלל. ודו"ק היטב וכבר נזכר חילוק זה באבני נזר או"ח סי' ט']:

לא

לא) ועתה נבא לנ"ד דלכאורה יש לצדד בנ"ד כיון שכוון לשם קדושת ס"ת. רק שלא כוון לשם קדושת השם. והשם אולי יש בו קדושה אף אם כתבו בכתב אחרת. ואם כן הדבר. שא"צ לקדושת השם. רק שיהי' נקרא. כשגמר האות לשמה. שפיר מתקדש השם. כיון שא"צ לשם לכתוב אשורית דוקא רק שיהי' נקרא. והקריאה עשה לשמה. ואף שלס"ת צריך כתב אשורית דוקא. הרי כוון לשם קדושת הספר מתחילה ועד סוף. אך באמת ז"א. דכתב הש"ך ביו"ד סי' קע"ט ס"ק י"א דשם הנכתב בלשון אשכנז מותר למוחקו ונראה לכאורה דה"ה הנכתב בלה"ק. רק בכתב אחר:

לב

לב) אך יש לחלק. דאין שמות שאינם נמחקין אלא הכתובים בתורה. ולא שמות אחרים שכינוהו הגוים. ולא עדיפי מכינוים. וכ"כ התשב"ץ טעם זה בחלק א' סי' ב'. אבל לעולם כל שנקרא בלשון הכתוב בתורה. אף בכתב אחר מתקדש השם. ומ"מ מצד הסברא כיון דדברים שבקדושה אינם אלא בכתב אשורי. בודאי גם שמות הקדושים אינם מתקדשים בכתב אחר. וכן מוכח מהראי' שהביא התשב"ץ לדין זה בסי' הנ"ל. מהא דאיתא ריש פ' כל כתבי. בס' איוב שבלשון תרגום שמניחו במקום התורפה והן מתרקבין מאליהן. ואם איתא דשמות שבלשון לעז מתקדשין איך מותר לכתחילה לגרום להם הפסד. א"ו בלשון לעז אין מתקדשין עכ"ד התשב"ץ. וא"כ כיון שכתב הרמב"ם פכ"ג מה' שבת הלכה כ"ו וז"ל אפי' הי' כתובין בכל לשון או בכתב אחר וכו' מניחן במקום התורפה. והן מתאבדין מאליהן. הרי דאפי' בלה"ק רק שכתוב בכתב אחר מותר להניחן במקום כו'. ומוכח דאינו מתקדש מה"ת. דאם הי' מתקדש הי' אסור לעשות כך כנ"ל בשם התשב"ץ. ונסתר היתר הג':

לג

לג) ונ"מ במה שנסתר היתר הזה. אף לפי היתר הב'. לענין אם כתב מקצת האות שלא לשמה לאחר שנתקדש השם. כגון שכתב היוד של אלקים מקצתו שלא לשמו פסול. דלאחר שנתקדש השם. שוב כל קוץ וקוץ שבו מתקדש. וראי' מדברי הר"י אכסנדרני. שהביא הב"י יו"ד סי' רע"ו דה"א אחרונה שבשם הוי' מתקדש הדל"ת שבה. ואף שלא עשה היוד שבה שכבר נתקדש השם ע"ש. וא"כ בעי לשמה. ומדברי הרמ"א שבסי' קכ"ד באהע"ז אין שום היתר כנ"ל. ואף שהמחבר בסי' ל"ב כתב בלשון יש להחמיר. היינו משום שכתב כל האות לשמה. רק שעשה תחילתו בפסול. ויש לדמותו לתולמ"ה דלא מיפסל אלא כשעשה כולו בפסול. אבל בכתבו מקצתו שלא לשמה. דומה להא דכתבו התוס' סוכה (י"א.) בסוף העמוד. ונסתר היתר הג':

לד

לד) היתר הד'. משום דיודע שכותב השם חשיב חישב לקדש. הנה הפ"מ בתשו' ח"א סי' מ"ה כתב דתירוץ הב' שבתוס' מנחות (מ"ב.) עיקר. דסתמא לשמו קאי. והא דאמרינן בגיטין אזכרות שלו לא כתבתים לשמן דמשמע דסתמא נמי פסול. לאו דוקא. והפי' הוא כתבתים שלא לשמן. וכמו דתנן בגט נכתב שלא לשם אשה. אף דבסתמא נמי פסול. והי' לתנא למיתני שלא נכתב לשם אשה. אלמא דלא דק בהאי לישנא עכ"ד התוס'. וראיית הפנים מאירות שם מהא דתניא הרי שהי' צריך לכתוב את השם ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דל"ת מעביר עליו קולמוס ומקדשו דברי ר' יהודה. וכו' מדקאמר ונתכוון לכתוב יהודה. משמע דווקא בכה"ג. אבל בסתמא כשר. ולדידי נראה לדחות ראי' זו. דלכאורה קשה לר' יהודה דכתב עליון כתב. א"כ הוא מוחק כתב תחתון. והרי מוחק השם. כמו במעביר דיו ע"ג סיקרא דחייב בשבת גם משום מוחק. רק בדיו ע"ג דיו דפטור דכתב עליון אינו כתב. אבל בנכתב תחילה שלא לשמה. דכתבו התוס' דמשום דכתב השני מתקן חשיב כתב עליון כתב. י"ל דחשיב מוחק כתב תחתון. רק כשנתכוין לכתוב יהודה. דכה"ג אינו שם כלל ומותר למוחקו אחר שעלה זה בדעתי דברתי עם איש אחד וא"ל שכ"כ באיזה אחרון. אך באמת זה אינו נראה דדוקא בדיו ע"ג סיקרא דכתב ראשון אינו ניכר חשוב מוחק. אבל בדיו ע"ג דיו. נהי דמהני תיקון כתב שני שיחשב כתב. אבל לא בשביל זה יחשב כתב ראשון נמחק:

אך ראיתי בתשב"ץ ח"ג סי' קצ"ג דאפי' בדיו ע"ג דיו חשיב מוחק. ותירוץ זה נכון לשיטתו. אולם בלא"ה אין זה ראי'. די"ל אורחא דמילתא נקט. ואם הי' יודע מהו כותב בודאי הי' עושה כדין:

לה

לה) אך מצד הסברא נ"ל. כיון דהא ודאי אף שלא קידש השם. רק שיודע מה כותב אסור למוחקו מה"ת וכמ"ש הפר"ח בנמוקיו על הרמב"ם. וראייתו מהי' שם כתוב על ידות הכלים. דהמוחקו לוקה. אף שלא קידש השם. וכיון שידע שבודאי יתקדש לענין שהמוחקו לוקה. כאילו נתכוין לקדש לענין זה. דבכל מקום פסיק רישי' חשיב כמתכוין [ומה"ט חשיב מלאכת מחשבת ג"כ כמ"ש התוס' פ' כירה]. והטעם דכיון שידע שבודאי יהי' כן וניחא לי' (דפ"ר דלא ניחא לי' כ' בערוך שמותר ועשה. חשיב מתכוין. ויש ראי' לזה משמעתא דמצוות צריכות כוונה. וע' בחי' בסוגיא דמצות צריכות כוונה. וע"כ כל שלא נתכוין שלא לשמו רק סתם. וידע שזה שם קודש. חשיב מתכוין לקדש. וע"כ בכתב בפירוש שלא לשמו. דכה"ג לא איכפת לי' בפסיק רישי' כיון שרוצה בפירוש להיפוך. כמ"ש רש"י שבת (ע"ה.) גבי פוצע חלזון כיון דכל כמה דאית בי' נשמה טפי ניחא לי'. דכל היכא שרוצה להיפוך לאו פ"ר מקרי. וע"כ אף דהפי' שכ' שלא לשמן נקט לא כתבתי לשמן. דבאמת הפסול משום שלא כ' לשמן. דבשלמא אם נאמר סתמא לשמו קאי. ולא הי' הפסול אלא משום שכתב שלא לשמו (וחשיב לשמו ושלא לשמו כבש"ס פ' תמיד נשחט] הי' קושיא. אבל לפמ"ש דבאמת אם כוון בפי' שלא לשמו פסול. רק דביודע הרי הוא כמתכוון כל שלא כוון בפי' להיפוך. ואם כוון להיפוך. שוב הפסול משום שלא נתכוון ונקט בש"ס עיקר הפסול. ואפשר גם התוס' דעתם כן. שכשיודע כשר. רק בגוי דאדעתא דנפשי' קעביד. שהוא לא מתכוון כלל. דלא איכפת לי' בהכי כלל. פסול. ובישראל נמי דוקא בסתם אבל כשלא ידע איזה מלה הוא כותב פסול. וכדברי בני יונה. והכי מסתברא. והא דמסתפק הש"ס בריש זבחים. דסתם בשאר זבחים נמי לא עלה לשם חובה. (חסר הסיום)

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף