אבני נזר/יורה דעה/שטו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר יורה דעה שטו

סימן שטו
הלכות צדקה

לרב אחד.

א

א) הנה בתשו' רמ"א סי' מ"ח הביא דברי מרדכי פרק מי שמת באומר אתן כך וכך לצדקה לאחר מותי לא נעשה נדר כיון דבעידנא דהוי לנדר למיחל ולקיים נעשה מת וחפשי מן המצוות. והוסיף רמ"א דאפי' אמר ליתן מיד אין היורשים צריכים לקיים נדרו כמו שפסק הריב"ש דאין היורשים מחויבים לקיים שבועתו. והוא נ"ד ממש. ומשמע' דס"ל לרמ"א בממון עניים לא אמרינן אמירה לגבוה:

ב

ב) אך ביו"ד סי' רנ"ח סעיף ע"ג דכל אמירה שיש בה רווחא לצדקה אמרינן בי' אמירה לגבוה. ובסי' רנ"ט סעיף ה' מבואר דהנודר דבר לצדקה מחויבים היורשים ליתן. ובחו"מ סי' פ"ז בש"ך ס"ק נ"א שאם עני תובע לעשיר שאמר לתת לו והוא כופר משביעין אותו היסת. והביא כן בשם הר"מ במרדכי. וכן פסק היש"ש. ואם לא הי' קונה העני רק משום נדר הי' יכול לשנותו לעני אחר כהא דערכין (ו') סלע לצדקה עד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותה. וכן כתב בפסקי הרקאנטי סי' י"ג. וא"כ איך משביעין אותו בטענת העני הא יכול לומר לעני אחר אתן. אלא ודאי ס"ל גם במ"ע אמרינן אמירה לגבוה וקני העני ולא יוכל לשנותו. וכן בס"ק שאח"ז בשם תשו' ר"מ דפוס פראג תשכ"ו דאמירה לעניים כמסירתו להדיוט. עי' בתשו' הר"מ [ובירושלמי פ' בני העיר סוף הלכה א' ר"ח בר בא יהבי לי' פריטין למיפלג ליתמי וארמלתא אזל פלגנוהו לרבנן ופליגי רבנן אם צריך להפריש אחרים תחתיהם ומסקנא דצריך להפריש דחשיב כבא ליד גבאי דא"י לשנותם. ועיין בתה"ד סי' קט"ז. משמע שהוא עצמו הי' יכול לשנות. ולדעת האומרים דלצדקה אמרינן אמירתו כנתינתו. צ"ל משום שלא נדר לעניים ידועים ולא מהני בי' אפי' מסירתו להדיוט. וכמ"ש מהרי"ט ח"א סי' כ"ב ע"ש. מ"מ משבא ליד גבאי אסור לשנותו מדעת הנותן]:

ג

ג) ובש"ך סי' ס"ו סק"ב הביא דברי ריטב"א קידושין לפסק הלכה בהקדש עניים אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ובשט"ח נקנה לעניים באמירת שטר זה וכל שעבודו יהי' לעניים. ובתומים תמה על הש"ך דאיך לא זכר מפסק הש"ע סי' רנ"ח בשם תשו' רשב"א שבב"י סי' רנ"ט המקדיש שט"ח צריך כתיבה ומסירה כמו בהדיוט. ולי לק"מ על הש"ך. דביו"ד לאו המחבר בש"ע כתב כן רק הרמ"א. והרי הרמ"א כתב בשני מקומות בסי' רנ"ח ובסי' רנ"ט דבצדקה לעניים אמרינן כמסירתו להדיוט. אך מ"ש דבשט"ח לעניים צריך כתיבה ומסירה ופסק כן בשם תשו' הרשב"א. היינו משום דרשב"א בתשו' הובא בב"י רנ"ט אפי' הקדש ממש לא מהני בשט"ח משם ם דאינו ברשותו. והוא בתשו' רשב"א סי' תרי"ח וכן כתב עוד ח"ד סוף סי' קע"ג. והם דברי תוס' ב"ב (ע"ז) דאף שתקנו חכמים להקנות שט"ח בכתיבה ומסירה אף דאינו ברשותו יוכל להקנותם. בהקדש לא תקנו. וע"כ במקדיש לעניים אם תדמהו להקדש הא בהקדש לא תקנו חכמים שיוכל להקדיש. ע"כ רק בכתיבה ומסירה נקנים דלא גריעי מעשירים. וע"כ התינח לדעת התוס' ורשב"א דשט"ח חשיב אינו ברשותו ומכירת שטרות דרבנן. אבל הש"ך שפסק סק"א דמכירת שטרות דאורייתא הביא לפסק הלכה דשט"ח לעניים באמירה לבד נקנה וזה פשוט ובסמ"ע רי"ב דוקא שמת קודם שבא לעולם הוא דאין חייבין היורשין ליתן. ולדינא ודאי כפסקי רמ"א נקטינן ודלא כתשובותיו:

ד

ד) ואפשר דתשו' רמ"א נמי משום שאמר בלשון אתן ואתן בהדיוט אפי' בקנין הא לא מהני כבסי' רמ"ה סעיף ה'. וע"כ כמ"ש הריטב"א קידושין דכמסירה להדיוט לאו דוקא כמסירה אלא כל חד כקנינו. וכתב עוד דבהקדש בשטר לא מהני אלא באומר יהא הוא וכל שעבודו לעניים. ה"נ כשאומר בלשון אתן לא מהני להיות כמסירה דהיינו כקנייתו להדיוט כיון שאינו אומר בלשון שהי' מועיל בהדיוט בקנין. וכמו בשטר כשאינו אומר יהא הוא וכל שעבודו ולא מהני בלשון אתן רק משום נדר לבד שקבל על עצמו. ואינו דומה לשטר שלא אמר הוא וכל שעבודו שלא קבל על עצמו [כדעת תוס' ב"ק (ל"ו:) ורמ"א סי' רי"ב] ואין להאריך. ולדינא אין נ"מ ופשוט דכפסקי רמ"א וסמ"ע וש"ך נקטינן:

ה

ה) מ"מ יש לפקפק דאף דקושטא דמילתא דקי"ל אמירתו לגבוה כו' באמירה לעני. מ"מ י"ל דלא דיינינן הכי לגבי יורשין. דהא הר"ן פ"ק דקידושין כתב משום דאיתקוש לקרבנות לגבי ידות דאת"ל פשיטותא הוא ע"כ דיינינן לי' כהקדש לכל דבר. וי"ל דה"ה דמה"ט אמרינן בי' אמירתו לגבוה כו'. (ומיושב מה שהקשה עוד כבודו מירושלמי פ"ו דקידושין דטעם אמירתו לגבוה משום לד' הארץ ומלואה. והיינו דבי גזא דרחמנא איתא והאי טעמא לא שייך בממון עניים. ועיין חי' הר"ן פ"ק דר"ה לענין בל תאחר למעשר. אך להר"ן ניחא דמ"מ גמרי' בהקישא אף שאין בו טעם זה מ"מ גמרינן הלכה. וכה"ג בגז"ש מעילה חטא חטא מתרומה לענין שליחות אף שחלוקין בטעם. דבמעילה יש טעם דברי הרב ודברי תלמיד כו' וכן הוא בתוס' פ"ק דמנחות (ז' ד"ה ואם דגמרינן מילתא ממילתא אף דטעם שבמלמד אינו בלמד:

ו

ו) אך הא דכתב הר"ן דקי"ל כאת"ל הוא שיטת רמב"ם. ורא"ש חולק וכתב באיבעיא דיש יד דתיקו דאיסורא לחומרא. והנה הר"ן שם בנדרים השיב ע"ז דספק ממון עניים לקולא כדמוכח בחולין. אך נראה ליישב דשאני נדר לעניים דישנו בבל יחל דבספרי יליף דיש בנדרי גבוה ג"כ לאו דבל יחל. ולאו דבל יחל הוא גם בנדרי רשות ואינו בממון לבד. ע"כ חשיב ספק איסור. משא"כ בממון עניים גרידא כעין לקט דהוא מידי דממונא לבד אזלינן בי' לקולא וע"כ קי"ל בתיקו דיש יד לחומרא. וה"ה דאמרינן בי' אמירה לגבוה. ונ"מ דאין יכול לשנותו מעני לעני כיון שזכה העני בצדקה זו ולא מקיים נדרו רק כשנותן לעני זה והוי ספק בל יחל דאיתא גם בנדרי רשות ולחומרא. וזה גבי דידי' אבל ביורשים דליכא לאו דבל יחל שהם לא נדרו שוב אזלי' בספיקו לקולא לומר דלא הוי כמסירתו. מ"מ לדעת רמב"ם דאת"ל פשיטותא הוא הוי ודאי דכמסירתו להדיוט:

ז

ז) ועוד יצורף דעת הב"י שבתשו' רמ"א דיורשין חייבין. ואף דב"י הוא הסובר בסי' קכ"ה דלא אמרי' אמירתו לגבוה בהקדש עניים רק מטעם נדר ואעפי"כ חייבין היורשין. ואף שהרמ"א בתשו' מדמה לשבועה. יש לחלק דשבועה אינו מפאת חיוב הממון שחל אף באוכל ולא אוכל. משא"כ עניני נדר אלו שהם מצד הממון דוקא לשלם לעניים להקדש. וברמב"ן פ' מטות שאם אמר נדר עלי שאוכל אינו חל שאין הנדר על החפץ כלל אלא עליו שיעשה ואעפ"י שמצינו בנדרי גבוה הרי עלי עולה שאמירתו לגבוה נתחייבו בו נכסיו ע"כ וא"כ בנדר לעניים נמי ע"כ נתחייבו הנכסים ואל"כ האיך הוא נדר וע"כ דוקא כשמת קודם שבא לעולם הוא דלא נתחייבו יורשים. אבל בא לעולם קודם שמת כ"ש כשהי' בעולם בשעת נדר ע"כ היורשין חייבין כיון שנתחייבו הנכסים [ולדעת תשו' רמ"א צ"ל לפמ"ש תוס' ור"ן פרק שבועות שתים משום דקונם היינו כקרבן והיינו ע"י התפסה ולא שייך על עצמו והתינח בנדרי רשות שצריך להזכיר שם קונם. משא"כ בנדרי גבוה שבאמירת אתן לבד נעשה נדר. וזה חילוק שבין נדרי רשות לנדרי גבוה כמ"ש רמב"ן בספר המצוות מ"ע צ"ד ע"כ חל על עצמו אף שלא נתחייבו הנכסים]:

ח

ח) וכן משמע במרדכי פרק אעפ"י הובא במחנה אפרים ה' צדקה ס"ו ע"ש באחד שנדר ליתומה ונפטרה היתומה ותבעוהו יורשי' וחייבו ראבי"ה משום דבאמירה לעני נעשה נדר וזכו בו היורשים. הנה דמשום נדר נעשה חיוב ממון עליו. [שאם לא הי' ענין ממון לא הי' שייך בו ירושה ובטובת הנאה דאינו ממון אין בו ירושה כמבואר ברמ"א] ממילא נתחייבו הנכסים כמו בכל מלוה הכתובה בתורה:

ט

ט) מ"מ בנ"ד שנדרה לקרן קיימת והריוח יהי' לת"ת א"כ הנדר לדורות הבאים. וכן כתוב בתחילת הצוואה "תכתב זאת לדור אחרון". וכה"ג בהדיוט אפי' בקנין לא מהני לדשלב"ל ולא שייך בי' אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט כיון דכה"ג אפי' מסירה להדיוט לא מהני. והמנדב לקרן קיימת צריך שיאמר שמקנה לקהל למצוה זאת שיהי' הריוח לת"ת כעין שכתב הרא"ש בתשו' כלל נ"ח סי' ה' במקדיש בית לקהל מהני באמירה כמסירה להדיוט. מסתמא המעשה הי' שהקדישה לקהל לצורך מצוות. זולת זה נראה דאפי' מטעם נדר לא יועיל וכמ"ש במרדכי פ' מי שמת אתן לאחר מיתה לא חל הנדר דבמתים חפשי:

י

י) [ויש לפקפק בזה ולומר דלדעת הב"י דמטעם נדר חל החיוב על הנכסים. י"ל בנודר לת"ת נדר גדול נדר לאלקי ישראל כמו שאמרו פ"ק דנדרים באומר אשנה פרק זה וחל חיוב על הנכסים לאלקי ישראל אף שהאנשים אינם בעולם] ועוד לשון הצוואה נדבה על קרן קיימת לת"ת ג' מאות זהובים והריוח יעלה מהיום לת"ת. נראה שהפרישה מעות בעין. וכיון שאין עדים שמעות אלו קיימים אין לחייב היורש כעין שכתב בתשו' רמ"ע מפאנו סי' ק"ג:

יא

יא) אך מ"ש מעלתו משום אנן טענינן ליתמי מה דמצי אבוהון למיטען ואילו הי' קיים הי' נאמן לומר נשאלתי על נדרי במיגו שיכול לישאל עכשיו ליתא דאין אנו טענינן לעשות המת חי רק כאילו הי' טענת אביו המת לפנינו וכיון דלאחר מיתה א"א בשאלה ליכא מיגו:

הדו"ש הק' אברהם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף