אבני נזר/יורה דעה/קלט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר יורה דעה קלט

סימן קלט

א

א) יש לעיין חיוב רבית באופן שמותר כגון בנכרי אם החיוב חל בשעת הלואה. או החיוב מתרבה בכל יום. ובתשו' הרשב"א המיוחסת להרמב"ן (סוף סי' רכ"ג) כתב דאין החיוב חל בשעת הלואה. אך הב"י (סי' ק"ד מחודש ט) בשם הרשב"א דהחיוב חל משעת הלואה עיי"ש בשט"ח של רבית מוקדם ושט"ח אחר מאוחר להלואת הראשון ומוקדם להרווחת זמן של הראשון ופסק דהראשון קודם לגבות:

ב

ב) ולפענ"ד נראה דיש ללמוד זה משמעתא דערכין (כ"ב.) דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אא"כ רבית אוכלת בהן ומוקי לה בנכרי ובקיבל עליו לדון בדיני ישראל ופריך אי הכי רבית נמי לא נשקול ומשני כשקיבל עליו לזו ולא קיבל עליו לזו. והנה לכאורה תמוה מאי קושיא רבית נמי לא נשקול שהרי לנכרי מגיע רבית מה"ת ומקרא מלא הוא לנכרי תשיך. אך אם נאמר דחיוב רבית בכל יום מוסיף והולך אתי שפיר קושית הש"ס דא"כ לא חל החיוב אלא לאחר מיתה ואז פקע רשותי' וחייל רשות יורשים. דומה להא דתנן בבכורות (מ"ח) מת האב בתוך שלשים יום פטורין עיי"ש. ורבית נמי לא לשקול. והאיך אמרת שחיוב רבית מתרבה עליהם. דממנ"פ מה שנתחייב מחיים לא ירויחו אם יפרעו עכשיו. ומה שיתרבה אח"כ לא יתחייבו כנ"ל:

ג

ג) אך את זה ראיתי להשטמ"ק בשמעתא דמותר להיות ערב בשביל ישראל שהלוה דפריך וכיון דדינא דנכרי דאזיל בתר ערבא אשתכח דאיהו שקיל רביתא. ומשני שקיבל עליו לדון בדיני ישראל ופריך א"ה רבית נמי לא לשקול ומשני שקיבל ע"ז ולא קיבל ע"ז ופי' בשטמ"ק משום דרבית מגיע מה"ת לנכרי. ובאמת שם אי אפשר לפרש כפירושי בקושית הש"ס ערכין. ועל כרחין לומר דבאמת זהו תירוץ הש"ס. ומסתמא גם בסוגיא דערכין כן הפירוש. דשתיהם בסגנון אחד נאמרו. וא"כ יהי' ראי' להיפוך דהחיוב חל משעת הלואה. וכן משמע מהא דאמרינן בב"מ (ס"ז) במשכנתא בלא נכייתא דעבד ר"א עובדא ביתומים קטנים כגדולים ולא מפקינן מיני'. ועל כרחין דכל הפירות נעשים שלו משעת הלואה. מיהו התם יש לחלק דחשיב כמכירה משעת הלואה. אך מההוא דערכין יש ראי' וכמ"ש:

ד

ד) מיהו נראה דכל זה אינו אלא בשכתב הרבית בשטר דבשטר נתחייב לו כמו בחייב אני לך מנה בשטר. אבל בע"פ במה נתחייב לו יותר ממה שהלוה לו ומעות אינו קונה ואינו מתחייב אלא אחר כך בשכירות מעותיו:

ה

ה) ובזה נראה ליישב לשון התוס' (דף ע"ב) שכתבו לחלק דבשטר שיש בו רבית אינו מפסיד גוף המלוה דלא נעשה העבירה אלא בשטר כדאמרינן התם משעת כתיבה עבד לי' שומא ולכך לא קנסו אלא בשטר. ולכאורה יפלא דאטו במלוה על פה אינו עובר בבל תשימון. ולפמ"ש י"ל כיון דבמלוה על פה אינו מתחייב תיכף ואינו עובר רק לאחר שעבר איזה זמן שנתחייב הרבית. וכשכתב הרבית בשטר מתחייב תיכף ועובר מיד. ושוב אינו עובר אחר כך כשעבר זמן הרבית דלא חל החיוב שני פעמים ונמצא דבשעה שעבר העבירה לא עבר אלא מחמת השטר. וע"כ לא קנסו אלא בשטר. ובזה מדוקדק לשון הש"ס משעת כתיבה עביד לי' שומא. דכיון דכתב רבית בשטר מחויב משעת כתיבה דאילו בהלואה גרידא אינו מתחייב משעת הלואה רק לאחר שהגיע זמן הרבית ודו"ק:

ו

ו) ובזה ניחא ג"כ התוספתא דהמלוה ברבית קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית משמע דאפי' במלוה ע"פ קניס. ולהנ"ל ניחא דבאמת במלוה ע"פ במלוה גופי' נעשה העבירה דלאו דלא תשימון אפי' במלוה ע"פ היא. דאל"כ יהי' מותר לעשות ערב למלוה על פה ברבית. דהא ערב אינו עובר אלא בלא תשימון. וא"כ מאי פריך הש"ס אהא דמותר לעשות ערב והתנן ואלו עוברים בל"ת המלוה והלוה והערב. והא משכחת לה במלוה על פה. ואשמעינן דאינו מוזהר באל תקח מאתו. דמשום אל תקח הי' אסור אפי' במלוה על פה. אלא ודאי דאפי' במלוה ע"פ עובר בבל תשימון. ומ"מ כתבו התוס' שפיר דבמלוה בשטר ליכא עבירה בהלואה כמ"ש:

ז

ז) אולם לאחר העיון יש לפרש קושיית הש"ס דפרק איזהו נשך באופן שמסכים לפירושי בש"ס ערכין. דהנה צריכין להבין קושיית הש"ס וכיון דדינא דעכו"ם דאזיל בתר ערבא אישתכח דאיהו שקיל מיני' רביתא. דהא מ"מ אין הערב המלוה מרויח שאינו נוטל ממנו אלא מה שהתחייב בעדו לגוי. ומה שהתחייב עצמו על פיו חשיב כאלו התחייב עצמו לו מדין ערב. וחשיב כנותן ללוה ונוטל מה שנתן לו דליכא רבית כלל. ועוד דאם גם זה יחשב רבית. א"כ אתה מוצא נשך בלא תרבית:

ח

ח) אשר ע"כ נ"ל עפ"י דברי ירושלמי (פרק האיש מקדש) התקדשי לי בדינר תנהו לעני הרי זו מקודשת וכו' על דעתי' דר' זעירא הבעל נעשה שלוחו של אשה לזכות לעני. אמר ר' הילא העני זכה לאשה משל בעלה וחוזר וזוכה לעצמו מה נפק מן ביניהון כו' ותוכן דברי הירושלמי שם דבשהעני חרש לר' הילא לא מהני שאין זכיות לחרש [פי' שיוכל לזכות לאחרים] ובמקח כהאי גוונא אם המוכר לאו בר שליחות לר' זעירא לא מהני. זה העולה מהירושלמי עיי"ש באריכות. והנה ברשב"א פ"ק דקידושין הביא הירושלמי וכתב דהיינו מה דאמר בש"ס דידן דמקודשת מדין ערב ומטעמא דירושלמי. והנה בב"ב (קע"ג:) פירש רשב"ם בטעמא דערב משתעבד משום דשליחותא דערב קא עביד מלוה כאילו הוא עצמו הלוה. והוא כטעמא דר' זעירא בירושלמי. ונראה דמה שלא פירש כר' הילא. דלר' הילא על כרחין לומר שהלוה זכה לערב וחוזר וזוכה לעצמו. וא"כ אמאי לא יתבע הערב תחילה. אלא ודאי דהלוה זוכה לעצמו. אלא שהמלוה נעשה שלוחו של ערב. ואם היינו אומרים שהלוה זוכה מתחילה לערב. הי' דינו כערב שנשא ונתן ביד וק"ל. והיינו דפריך וכיון דדינא דנכרי דאזיל בתר ערבא. פירוש דכיון שהמלוה נכרי אי אפשר שיתחייב כטעמא דר' זעירא דאין שליחות לנכרי ועל כרחין דהחיוב הוא דהלוה זוכה לערב וחוזר וזוכה לעצמו [הג"ה. לא זכיתי להבין דאכתי נימא אין שליחות לנכרי. ואין ישראל יכול לזכות לישראל מנכרי משום שצריך להיות שלוחו של בעל הממון כמ"ש התוס' בסוגיין ד"ה בשלמא. המגיה]. וא"כ בתר ערבא אזיל. שהרי הוא הלוה וחזר והלוה ואיהו שקיל רביתא:

ט

ט) והשתא לא קשה שעל פיו של לוה התחייב לנכרי חשיב כאלו הלוה התחייב עצמו לו מדין ערב. שהרי מתחילה כשזכה הערב ונתחייב לנכרי עדיין לא נתחייב הלוה עד שחזר והלוה לו. ואז הערב מרויח שאלמלא יחזור וילוה ללוה כבר נתחייב הוא לנכרי והלוה לא יתחייב לו כלום. ושפיר הוי נשך ותרבית וכי משני שקיבל עליו לדון בדיני ישראל. על כרחין הפירוש שיהי' הדין כמו בין ישראל לחבירו. וכההיא דבכורות (י"ג:) דקיבל עליו לקנות בקנין שהישראל קונה בו מהני. ועיי"ש במהרי"ט אלגאזי דקבלת גוי לדון בדיני ישראל עושה קנין ומהני מדינא. וה"נ כיון דגבי ישראל יש שליחות מהני קבלתו:

י

י) והשתא פריך שפיר כיון דע"כ קיבל שיהי' דינו כישראל. א"כ רבית נמי לא לשקול. והוצרך לחדש שקיבל עליו לזו ולא לזו. אבל בערכין שלא הוצרך לומר אלא שקיבל עליו שיציית לישראל, א"כ קשה מאי פריך אי הכי רבית נמי לא לשקול. ועל כרחין לומר כמ"ש דאפילו במלוה בשטר אין החיוב חל בשעת הלואה:

יא

יא) ומכל מקום מה שכתב הרשב"א בתשו' המיוחסת להרמב"ן דרבית לא חשיב מלוה בשטר משום שלא חל חיובו משעת הלואה וע"כ לא חשיב מלוה בשטר. וא"כ יקשה הא דאמרינן באיזהו נשך אי קסבר שטר העומד לגבות כגבוי דמי הא עבדו לאיסורייהו הא לא חשיב מלוה בשטר כלל. ובמלוה על פה לכולי עלמא לא אמרינן עומד לגבות כדמוכח בפרק השולח גבי פרוזבול וצ"ע כעת:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף