אבני נזר/יורה דעה/צ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר יורה דעה צ

סימן צ

א

א) לבאר שיטת הרי"ף (בפ' גיד הנשה) בדין ריחא מילתא. שהר"ן כתב דקצת דברי הרי"ף בכאן אינם מחוורים עיי"ש. והעיקר פלא אצלי שהרי"ף כתב דהא דרב לטעמי' דאית לי' מין במינו לא בטיל אבל לדידן דס"ל דאינו אוסר פחות מא' בששים. כ"ש בריחא בעלמא דלא אסרינן לה. הנה דריח לא הוי טפי ממשהו גם לרב. וללוי כתב בפח שאפאה עם הצלי דלא בטיל משום דשיל"מ. הנה דללוי ג"כ הוה משהו. וא"כ רב ולוי דמר אמר מילתא ומר אמר לאו מילתא. הא בין למר ובין למר משהו הוי טפי לא הוי. והוא תמוה גדולה:

ב

ב) אך ברורן של דברים דבענין ריחא מילתא יש לפרש שני פנים הא דמריח כאוכל או כשותה. ותדע לך דבתוס' ע"ז (י"ב: ד"ה אלא) פירשו הא דבת תיהא במריח בחוטמו עיי"ש [דלא כפי' הערוך ערך תה ד' שנותן פיו על הבת תיהא] ושם (בדף ס"ו: ד"ה אביי) כתבו דאביי סבר דחשבינן לי' כשותה. הנה דמריח כאוכל או שותה. ולאו משום שדרך החוטם נכנס במעיו. דאין לך שלא כדרך אכילה גדול מזה. ובכהאי גוונא נראה דאף לכתחילה מותר וכמ"ש כיוצא בו הב"י (או"ח סי' שכ"א) בשם ר' ישעי' בדוכה בקתא דסכינא מותר והקשה ב"י דהא ע"י שינוי אסור מדרבנן. ותירץ משום דהוי שינוי גמור מותר אפי' לכתחילה. ה"נ באוכל דרך חוטמו דודאי לאו אכילה הוא כלל אלא דמריח כשותה. וכיון דדרך ריח הוא אוסר כמו באכילה כדרך אכילה. זה פן הא'. וזה הוא שיטת רב דריחא מילתא:

ג

ג) פן הב' דלעולם מריח לאו כשותה אלא שאם קלט הריח דרך פיו הוא כאוכל דע"כ הריח נתערב בו דבר מה מגוף הדבר ואם לאו למה מריח רק שהוא דק מאד והוא משהו דמשהו. וכזה מצאתי בספר כוזרי החדש ויכוח רביעי אות נ"ו. אך שהוא מפרש כן לרב דאמר ריחא מילתא. ולרי"ף כן ס"ל ללוי [אבל לרב הריח בעצמותו אסור כשותה ולא משום מעט ממש שבו וריחא בעצמותו מילתא. אבל ללוי הרגשת הריח לא אכפת לן דריחא לאו מילתא. אלא מ"מ מעט ממש פתיך בי'. ודוקא כשקלט הריח דרך פיו. אבל דרך החוטם לאו כלום הוא]:

ד

ד) וע"כ רב אוסר בשר נבילה עם בשר שחוטה דריח נבילה וריח שחוטה מין במינו דשניהם שם ריח עליהם. ואין לומר שיתבטל ריח נבילה בממש של שחוטה. שהרי נרגש הריח. רק שתאמר שיתבטל בריח שחוטה ואותו ריח שמרגיש רובו ריח שחוטה. שהשחוטה ודאי יש בו יותר ריח עצמו ממה שקולט ריח מנבילה]. ע"ז אמרינן מב"מ לא בטיל. והתינח לרב דריח אוסר בעצמותו משום הריח דמריח כשותה. אבל ללוי דאין ריח אוסר רק משום שיש בו מן הממש משהו דמשהו שפיר בטל הריח דנבילה בממש של השחוטה שהרי תרי שמא אית להו. זה שמו ריח בשר וזה שמו בשר, ודוקא לרב דריח אוסר בעצמותו אי אפשר שיתבטל בגוף השחוטה שהרי נרגש הריח. אבל ללוי מה שנרגש הריח לא איכפת לן דריחא לאו מילתא רק משהו דמשהו ממש שיש בו ושפיר בטל בגוף השחוטה כיון דמ"מ שמו ריח ותרי שמא נינהו זה שמו ריח בשר וזה שמו בשר. ודו"ק היטב כי נכון וברור:

ה

ה) ועתה ניישב אחת לאחת הקושיות שהקשה, עליו הר"ן. הא' דאי אפשר שיהי' טעמא דרב משום מב"מ. שהרי הש"ס תלי' בפלוגתא דתנאי בהרודה פת חמה שהוא מבשא"מ. לא קשה כלל דהתם מאחר שנרגש ריח יין אי אפשר שיתבטל. וכן תירץ הראב"ד ז"ל בהשגות על בעה"מ בפרק כיצד צולין:

ו

ו) הב' מה שהקשה דאביי הא ס"ל כרב אף דס"ל כל איסורי תורה בס'. הא ודאי לא קשה דאביי בבת תיהא שמריח ביין לבד ואין כאן במה להתבטל ע"כ אוסר. רק מה שהקשה הר"ן אח"כ דא"כ לרבא דמתיר משום דריחא לאו מילתא וכיון דהיכא דלא בטיל כגון בדשיל"מ לכ"ע אסור והיכא שהוא בעיני' איך יהי' מותר. אך לפימ"ש לא קשיא דהרי"ף יפרש כפירוש התוס' בת תיהא במריח בחוטמו דאי אפשר לאסור משום הממש שאינו נכנס למעיו. ואת"ל שנכנס דרך חוטמו אל מעיו הא לאו דרך אכילה כלל כנ"ל. ולאביי דאמר ריחא מילתא בעצמותו אסור משום דדרך ריח כדרך אכילה. והרי מריח כשותה ודרך ריח ודאי בחוטמו ומריח כשותה. אבל לרבא ריחא לאו מילתא רק משום משהו דמשהו טעם. הא אין לאסור אלא בפיו.

ז

ז) ומה שהקשה אהא דכתב הרי"ף דלוי לא שרי רק בדיעבד. מהא דמקשה ללוי מהא דאין צולין שני פסחים כאחד. י"ל עפ"י מה דאמרינן ביצה (דף ל"ו:) בי רחייא דאביי דלוף אתא לקמי' דרבה אמר זיל עיילי' לפורייך להתם דליהוי כגרף של רעי ואפקיה יתיב אביי וקשיא לי' וכי עושין גרף של רעי לכתחילה פירש"י וכי מותר לגרום שיהי' מאוס לו ויוציאנו]. אדהכי נפל בי רחייא דאביי אמר תיתי לי דעברי אדמר. וכתבו התוס' אף דאמרינן לעיל אין עושין גרף של רעי לכתחילה הכא שרי משום פסידא דבי רחייא. הנה דמשום פסידא שרי לעשות כדי שיהא מותר בדיעבד אח"כ משום דנמאס לו אף דהשתא אין כאן מיאוס מ"מ משום פסידא שרי לגרום. ה"נ בנ"ד דאח"כ יהי' מותר משום דיעבד. שוב שרי לגרום הדיעבד משום דחק תנורים בירושלים לגבי פסחים אם יצטרך לכל פסח תנור בפני עצמו:

ח

ח) ויש עוד להקשות לפימ"ש הרי"ף דאף למ"ד ריחא לאו מילתא צריך לביטול והא אין מבטלין איסור לכתחילה. י"ל דאין מבטלין איסור לכתחילה דרבנן. ודעת המרדכי ורמ"א דבדרבנן שרי פסיק רישי'. והא אינו מתכוין שתצא ריח מפסח לפסח והוה לי' דבר שאין מתכוין ומותר. ועיין רשב"א שבת (דף צ"ח:) דמעביר ד' אמות בשני רשות הרבים ורשות היחיד באמצע למ"ד קלוטה כמי שהונחה פטור. משום מעביר ליכא דרה"י מפסיק באמצע הד' אמות ומשום מוציא ומכניס ליכא לחיובי' דלא נעשית מחשבתו עיי"ש. הנה דאף שרצה שאם יניח ברשות היחיד שילך משם הלאה לרה"ר. מ"מ כיון שלא רצה שיניח ברשות היחיד חשיב הוצאה שלא נעשית מחשבתו. ה"נ אף שרצה שאם יצא ריח מפסח זה לפסח זה שיתבטל. מ"מ כיון שלא כוון שיצא הריח חשיב בביטול אינו מתכוין והבן זה:

ט

ט) ומה שהקשה הר"ן עוד על מה שכתב הרי"ף לאסור פת שאפאה עם הצלי משום דשיל"מ. דהא שרינן נ"ט בב"ח דגים שעלו בקערה לאוכלם בכותח ולא אסרינן משום דשיל"מ. נ"ל ליישב עפימ"ש הרשב"א (סוף פ' כל הבשר) בשם הר"י מיגא"ש המעמיד גבינה בעור קיבת נבילה דאסורה. והקשה הר"י מגא"ש אפ' בעור כשירה תאסר משום בב"ח. ותירץ דבב"ח אין אוסר פחות מנ"ט ודוקא עור נבילה אוסר בפחות משום דבר המעמיד לא בטיל. אבל בב"ח אף דלא בטיל מ"מ כל שאין נותן טעם לאו דרך בישול הוא ומותר. ע"כ דגים שעלו בקערה שאוכלו עם כותח המשהו בשר שבו לאו דרך בישול עם הכותח ומותר אף דלא בטיל משום דשיל"מ. אבל פת שאפאו עם הצלי שפיר הוי דרך בישול עם הכותח שמבשלם משום הריח. ודוקא במשהו דלאו ריח כיון שאינו נותן טעם למה יערבם יחד. אבל זה מערבם בשביל הריח. ואף דריחא לאו מילתא לאסור. מ"מ מאכל שיש בו ריח מבושם טוב יותר. וע"כ תבוא עליו להתירו משום ביטול. על זה אמר הרי"ף דהוי דשיל"מ ולא בטיל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף