אבני נזר/יורה דעה/כח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר יורה דעה כח

סימן כח

א

א) בתוס' ד"ה קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה מסקי דלדידן דקי"ל חוששין לספק דרוסה הוא הדין דחוששין לשמא הבריא. והקשו בתוס' דנוקי אחזקת היתר כדאמרינן בהמה כיון שנשחטה בחזקת היתר עומדת. וכי תימא שאני הכא שנולד הספק מחיים הא בפרק ג' אחין אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת אף דבשעה שנולד הספק היתה בחזקת אשת איש מוקמינן לה שהיתה עומדת להיות מותרת לשוק לאחר שימות בעלה. והכא נמי נוקמא אחזקתה שהיתה עומדת להיות מותרת לאחר שתשחט. ותירצו דדרוסה שכיח. והעולה מדבריהם דהיכא דלא שכיח לאיסור יותר מהיתר מוקמינן לה בחזקת היתר:

ב

ב) אבל הר' ר' יונה הביאו הר"ן בפ"ק דחולין דהיכא שנשבר הגף ולא נודע אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה אסורה. והביא ראי' מהא דנשמטה הגרגרת ואין ידוע אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה. וקשה על הר' יונה קושית התוס' מיבמות שם. גם הראי' שהביא מספק שמוטת הגרגרת אינו מובן דשם פסול שחיטה ונבילה:

ג

ג) ונראה לי דהר' יונה ס"ל דהא דמוכח ביבמות שם דאף שהיתה מתחילה אסורה מוקמינן לה אחזקתה שהיתה עומדת להיות לאחר שימות בעלה. לא קיי"ל כן דהנה בהרשב"א שם הקשה מהא דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה. אלמא דמחזקינן מאיסור לאיסור ותירץ הרשב"א דבהמה כל שלא מתה או שמתה אם לא נשחטה כהלכתה אסור על כן כשאתה בא לומר שנתחדש בה ענין המכשירה עליך הראי' ודכוותה הכא זו צרת ערוה היתה ואלו מת בעל הותרה לשוק. והרי מת ואתה בא לומר שנתחדש בה ענין האוסרה עליך הראי' עכ"ד. והנה בחולין (דף ט.) אם לא בדק בסמנים פליגי אי רק אסורה באכילה כבחיי' או נבילה ומטמאה במשא. ולרבה ביבמות שם ולפי פי' הרשב"א הנ"ל תטמא במשא שהרי מתה וכשמתה ממילא מטמאה ואתה בא להתירה מספק שחיטה. ועל כרחין דרבה כברייתא דנבילה ומטמא במשא סבירא לי' ולדידן דקי"ל טריפה ואסורה באכילה כמו שפסק הרמב"ם לא ס"ל כרבה אלא דלעולם מוקמינן לה בחזקתה הראשונה ומחזקינן מאיסור אבר מן החי דבאכילה לאיסור טריפה דבאכילה ועל כן בנשבר הגף ספק קודם שחיטה ספק לאחר שחיטה אסורה, והביא הר"י ראי' לזה דלא כרבה ודלא כברייתא דנבילה ומטמאה במשא. דא"כ בנשמטה הגרגרת ושחט הוושט נמי נאמר העוף הוחזק. שאם ישחט הוושט לבד יהי' מותר, והרי נשחט הוושט ואתה בא לאוסרו מספק שמא נשמטה הגרגרת קודם אל תאסרנו מספק כסברת הרשב"א הנ"ל:

ד

ואין לומר כיון שנשחט הוישט ונשמטה הגרגרת ואין ידוע איזה קודם איך תוקמה אחזקת היתר. תאמר להיפוך העוף בחזקת איסור עומדת אם ישמט הגרגרת ואתה בא להתירה מספק שמא נשחט הוושט קודם. הא ליתא. דהא כהאי גוונא פריך הש"ס עלי' דרבה ביבמות מנפל הבית עליו ועל צרתה והקשו שם התוס' דלמה היא בחזקת היתר לשוק טפי מליבם. ותירצו דלשוק מותרת במיתת בעל לבד. וליבם אינה ניתרת אלא במיתת צרתה ובעלה. וה"נ בזה בשחיטת הוושט מותרת ובשמוטת הגרגרת אינה נטרפת רק אם ישחט הוושט עד שלא נתרפא הגרגרת. שהרי הסכמת התוס' והרשב"א דשמיטת הגרגרת אינה טריפה אלא דגזירת הכתוב שאינו מועיל שחיטה:

ה

ה) ועוד דהכא שראינו שחיטת הוושט ולא ראינו שמוטת הגרגרת ולא ידענו זמנו הוא עדיף מההוא דנפל הבית עליו ועל צרתה שלא ראינו מיתת שניהם ושם הקשו התוס' שפיר. אבל הכא יש לדמותו לההיא דמי שהי' נושה בתרי שטרי דחד כתוב בי' בניסן סתמא וחד כתוב בי' בחמשא בניסן דמוקמינן לי' בחזקת שטרא דכתוב בי' בחמשא בניסן כיון שנודע זמנו. וה"נ כיון שנודע זמן שחיטתו בחזקת היתר עומדת ואין ספק שמוטה שלא נודע זמנו מפקיע מידי ודאי שחיטה. ועל כרחין דלא קי"ל כרבה וכברייתא דנבילה ומטמאה במשא אלא כברייתא דטריפה ואסורה באכילה. ולעולם דינו כמקודם. ומחזיקין מאיסור לאיסור:

ו

ו) ולדעת התוס' דס"ל דהלכה כרבה ביבמות על כן כתבו (בדף ט'.) בד"ה ואסורה באכילה משום דרוב פעמים שחיט שפיר לא החמירו לעשות נבילה. אבל לולא זאת הי' מטמאה במשא ג"כ. ולשיטתם צ"ל בההיא דנשמטה הגרגרת כיון דהלכה למשה מסיני דלאו שחיטה הוא. אף דזה ספק אם הי' דבר הפוסל השחיטה. מ"מ לא חשיב מחיר ודאי:

ז

ז) ולולא דברי התוס' (דף ט') הנ"ל הי' נ"ל ליישב הא דאינו מטמא ומדברי רש"י למדתיו שפירש בהא דבחזקת טומאה לא אמרינן שהרי בשר מן החי אינו מטמא. ודבריו צ"ע דלמה לי' זה אפי' אם בשר מן החי מטמא. מ"מ הבהמה בחיי' אינו מטמא. על כן נראה דרש"י הוקשה לו הנ"ל שהרי הוחזקה שכשתמות תטמא והרי מתה לפנינו:

ח

ח) וליישב זה נקדים דברי התוס' בכורות (דף ל"ב) וב"ק (דף ע"ו) חולין (פ"ד) דבהמה שחוטה כהלכתה אף שמפרכסת חשיבה מתה. ועל כן הכא שספק שמא נשחטה כהלכתה והי' מתה אז וא"כ לא מתה אח"כ. והשתא לא שייך לומר שמתה ודאי. שהרי אתה בא לאוסרה שמא לא נשחטה כראוי וחשיבה כחי' עד שמתה ממש ונטמאת. וזה הצד ספק דשמא מתה בשחיטתה. ואין לומר סוף סוף מתה או בשחיטתה כהלכתה או במיתתה ממש אח"כ אם לא נשחטה כהלכתה ואתה בא להתירה בספק שחיטה. הא ליתא דהא מחמת מה שחשיב מתה בשחיטה אי אפשר לטמאה דזה השחיטה מתיר רק מאותו צד שמתה ממש וזה הצד ספק דשמא היתה חשיבה כמתה אף שהיתה מפרכסת:

ט

ט) ודומה להא דאמרינן בפרק החולץ בספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא דלא חשיב הספק ודאי אף דממנ"פ אית לי' מנתא כיון דמה שהוא רוצה לירש כל הנכסים הוא מחמת שהוא בר מיחנא וזה הצד ספק. וה"נ אף שמתה ודאי או בשחיטתה או בעת שכלתה לפרכס. מ"מ כיון שאתה בא לטמאה במה שמתה בכלות הפרכוס וזה הצד ספק:

י

י) וזה שכתב רש"י שהרי בשר מן החי אינה מטמאה, שאם הי' בשר מהחי מטמאה והי' הדין שכל בשר שלא נשחט טמא. א"כ עדיין הטומאה ודאי. שהרי הוא בשר ושחיטה המתיר ומטהר ספק. אבל עכשיו שהדין שבשר מהתי טהור אף שהוא כבשר מהנבילה אלמא דרק פעולת מיתת הבהמה מטמאה. וזה הצד ספק כנ"ל. ולא הוה נבילה רק טריפה ואסורה באכילה דמששחט בה מקצת הוושט נעשה בה מעשה טריפה אך אם נשחטה השחיטה מתיר ואין השחיטה ספק מוציא מידי ודאי טריפה. ודו"ק היטב כי הוא ענין דק ונכון:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף