אבני נזר/חושן משפט/קכא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר חושן משפט קכא

סימן קכא

ב"ה פה סאכטשאב זמר"ת לפ"ק.

שפעת שלו' וברכה לכבוד גיסי הרה"ג חריף ובקי מושלם במעלות איש חמודות מו"ה יצחק הכהן נ"י.

בדבר האשה שמ"ר יוצאין אדומים כדם, וכתב רו"מ שהרמ"א פסק שלא להתיר רק מקלחת ויושבת על שפת הספל ומקלחת לתוך הספל ונמצא בתוך הספל ולא על שפת הספל, ובנ"ד ליכא תלתא לטיבותא ושוב כתב רו"מ ששה התירים, אבאר ההלכה בעז"ה מתוך הש"ס והפוסקים [כפי הנראה היא היא השאלה אשר נמצא תשובה עלי' בא"נ יור"ד סי' רל"א ושם בא בקצרה וכאן בא בארוכה ועד עתה היתה אבודה ממנו וכעת מצאנוה והדפסנוה]:

פרק האשה, האשה שעושה צרכי' וראתה דם ר"מ אומר עומדת טמאה יושבת טהורה ר"י אומר בין כך וב"כ טהורה, איש ואשה שעשו צרכיהן לתוך הספל ונמצא דם על המים ר"י מטהר ור"ש מטמא שחזקת דמים מן האשה, ובגמ' מ"ש עומדת דאמרינן הדור מ"ר למקור ואייתי דם יושבת נמי הדור מ"ר למקור ואייתי דם אמר שמואל במזנקת מזנקת נמי דילמא בתר דתמו מיא אתי דם א"ר אבא ביושבת על שפת הספל ומקלחת בתוך הספל ונמצא דם בתוך הספל דאם איתא דבתר דתמו מיא אתא על שפת מבעיא לי' לאשכוחי, אמר שמואל וכן אורי ר' אבא הלכה כר' יוסי:

ופירש"י והר"ן דטעם עומדת משום דאוקמא אנפשה ולא יכלה לעצור להשתין מיושב כי אורחה ומתוך הדחק הדור מ"ר למקור ואייתי דם, וכן שותתת דטמאה ג"כ הטעם דשתיתה בא מחמת דאוקמה אנפשה, ולפי זה א"א לפרש קושיית הש"ס ודילמא בתר דתמו מיא כפירוש התוס' והרא"ש משום דלבסוף באים המ"ר בשתיתה והדור מ"ר למקור כו' דכיון דלעולם שותת לבסוף ולאו משום דאוקמה אנפשה הוא, אין ריעותא בשתיתה, ע"כ פירש"י דבתר דתמו מיא אתי דם שלא מחמת מ"ר, וכ"כ הר"ן בחי' ובתשו' סי' מ"ט דבנמצא דם על שפת הספל לבד טמא גם לר' יוסי דראי' דבתר דתמו מיא אתא, ואי איסור בתר דתמו מיא משום שותתת איסור זה לא שייך אלא לר"מ, אבל לר' יוסי הא יושבת ושותתת נמי טהורה, ואפי' עומדת ושותת נמי טהורה כיון דבין עומדת בין שותתת האיסור משום דאוקמא אנפשה והכל ריעותא אחת לדידהו, אלא ודאי הר"ן מפרש נמי כפירש"י בתר דתמו מיא אתא דם שלא מחמת מ"ר:

מיהו ראי' זו יש לדחות די"ל כיון דלבסוף כששותתת בא הדם ולא בתחילה כשמקלחת מוכח משום דהדור מ"ר למקור בא הדם דאי משום מכה שבמקום מ"ר גם כשמקלחת בתוך הספל מבעיא לאשתכוחי, אלא ודאי משום דהדור מ"ר כששותת אבל בעת שמקלחת דלא הדור מ"ר למקור לא בא דם:

אבל התוס' והרא"ש פירשו דאיסור עומדת משום דאין רחמה נפתח וכן שותתת שאין המים יורדין בגבורה י"ל הדור מ"ר למקור (כ"כ הרא"ש] והמקשה מ"ש עומדת הכי פריך כיון דמטמא עומדת אפי' מקלחת דליכא אלא חדא לריעותא יושבת ושותתת דאיכא נמי חדא לריעותא תהי' טמאה, והדר מקשה ודילמא בתר דתמו מיא ושותתת, ומשני ביושבת על שפת הספל כו' ודווקא לר"מ אבל לר' יוסי אפי' יושבת ושותת טהורה ומטהר יושבת בכל ענין:

וכתב הב"י סי' קצ"א בפשיטות דלהרא"ש אפי' יושבת על שפת הספל ומקלחת לתוך הספל ונמצא דם על שפת הספל בלבד נמי טהורה ודלא כהר"ן, ולפמ"ש לעיל בשיטת הר"ן אין ראי' די"ל מדאתי בסוף כשותתת ולא בתחילה כמקלחת מוכח דע"י דאתו מ"ר למקור בא הדם, והא דכתב הרא"ש דמטהר יושבת בכל ענין היינו דא"צ לאוקמי כאוקימתא דר' אבא וטהור כשיושבת בתוך הספל או אפי' יושבת על שפת הספל ונמצא דם גם בתוך הספל, אבל בא הדם בשפת לבד י"ל דטמא מטעם הנ"ל, ותדע דלהר"ן נמי דמפרש בתר דתמו מיא שלא מחמת מ"ר יקשה דילמא בא על שפת הספל כשהיא שותתת דמה"ט מטהר בתשו' הר"ן כשנמצא בתוך ועל שפת, וע"כ הא דמטמא בעל שפת לבד משום רגלים לדבר כנ"ל וכן י"ל גם להרא"ש:

ומ"מ דברי הב"י נכונים שהרי ראיות הר"ן בתשו' הי' יתכן דשמואל ור' אבא שקלו וטרו אליבא דר"מ והם עצמם ס"ל כר' יוסי אלא משום דנ"מ ביושבת על שפת ונמצא על שפת לבד, ולהרא"ש מעיקרא לא קשיא כיון דכתב הרא"ש דמודה ר' יוסי בעומדת ושותתת, א"כ צריך אוקימתא דר' אבא גם לר' יוסי בעומדת דקשה דילמא בתר דתמו מיא ואפי' עומדת ושותתת ולתרץ בעומדת נגד שפת הספל וכו' ואזדא ראיית הר"ן:

הן אמת דיש לפקפק ולומר דלר' יוסי א"צ לאוקימתא דר' אבא, דלכאורה קשה לפירוש התוס' והרא"ש בתר דתמו מיא ושותת הא לקמן בסוגיא איש ואשה כו' מבעיא להו איש ואשה עומדין מה לי אמר ר"מ, ומסקנא דמודה ר"מ כיון דס"ס ספק מן האיש ואת"ל מן האשה שמא דם מכה הוא וה"ה איש ואשה יושבין ושותתין וא"כ מה מקשה דילמא כו' וספק מקלחת ספק שותתת הוי ס"ס שמא מקלחת ואת"ל שותתת דילמא לא הדור מ"ר למקור, וצ"ל דהוי משם אחד דלשני הספיקות ההיתר משום שדם מכה הוא:

והנה לדעת הסוברים דס"ס מטעם רוב יותר יש לטהר כשהוא משם אחד דיותר מצטרפין הספיקות לרוב כשהם מצד אחד, וכ"כ התוס' בכמה מקומות דפליגי במחצה על מחצה אף דא"א לצמצם אלא משום דלכל מר הוי כעין ס"ס שמא רוב ושמא מחצה על מחצה ואף דהוא משם אחד, אלא דמ"מ מהני מטעם רוב, אך לר"מ דחייש למיעוטא א"א להתיר בס"ס מטעם רוב ושפיר מקשה הש"ס ודילמא בתר דתמו מיא, אך לר' יוסי נוכל לומר ספק שותתת טהור מטעם ס"ס כמו איש ואשה דטהור לר' יוסי בעומדת ושותתת כמ"ש הרא"ש והטור וברמזים, כן י"ל:

[מיהו אין להביא ראי' לזה מדלא מקשה הש"ס גם לר' יוסי דשיבוש הוא אטו ר"י מטמא להדיא בעומדת ושותתת, אנן הוא דאמרינן דלא מצינו דבכה"ג יחלוק על ר"מ, וקודם שידענו אוקימתא דר' אבא הוה אמרינן באמת מוכח מדר' יוסי דגם עומדת ושותתת טהורה רק לר"מ מקשינן דמטמא עומדת אפי' מקלחת וה"ה יושבת ושותתת, א"כ ניחוש שמא בתר דתמו מיא שותתת וק"ל]:

מיהו הא קי"ל בכללי ס"ס דמשם אחד לא הוי ס"ס, גם י"ל בנ"ד דכל ההיתר שדם מכה הוא עדיף עוד מבשם אחד:

ועוד י"ל כיון דיושבת ומקלחת אין כל כך היתר ברור, שהרי ר"ש אוסר בזה נהי דר"מ ור"י מטהרים היינו כשידוע כך אבל לא לעשות משום זה ס"ס, דכי היכי דיושבת ומקלחת טהור לר"מ ור"י מחמת הדין תורה, כמו כן עומדת (לר"מ אפי' מקלחת ולר"י בשותתת] טמא ודאי מחמת הדין תורה דמפורש בפרק כל היד דר"מ מטמא משום נדה, ודווקא איש ואשה דאיש לא שייך כלל לספוקי בטומאה אמרינן שמא מן האיש היתר ברור, את"ל מן האשה אין איסור ברור אף שהדין תורה שטמאה נדה, ועיין מה שאכתוב לקמן בהא דכתב הר"ן בתשו' דלר"מ מצאה על שפת וגם בתוך טמאה, וכ"כ הב"ח דלהרא"ש אין היתר לר' יוסי בעומדת כנגד שפת הספל וכו' כאוקימתא דר' אבא, וכיון דאין ראי' להרא"ש דבנמצא על שפת ולא בתוך יהי' טמא לר' יוסי, וכיון שהר"ן לא חידש דבר זה רק מחמת הראי' כמ"ש בתשו' וז"ל והטעם שמזקיקינו לומר דמודה ר"י דעל שפת ספל לבד טמאה כו' וכתב הראי' ומסיים ולפיכך אני אומר, מבואר דבלא הראי' לא הי' מחדש הדין, וכיון דלהרא"ש אזיל הראי' אזיל הדין ואפי' נמצא על שפת לבד טהורה כדברי הב"י ז"ל:

ולענין הלכה רוב הפוסקים דלמה דקי"ל כר' יוסי טהורה לגמרי, אך התוס' פרק כל היד (י"ד:) בשם ר"ת דגם לר' יוסי טמאה מיהא משום כתם ולא פליג עלי' דר"מ אלא במה דמטמא ר"ה משום נדה, וכתבו התוס' והא דאמר בגמ' דסיפא ללמד דאפי' לכתחילה טהורה בסיפא דווקא משום ס"ס ולא כפשט הסוגיא ופירש"י דבא ללמד על רישא ג"כ, ובתשו' הר"ן סי' מ"ט דחה פירוש זה דמודה ר"י לבעלה ולטהרות הוא שטיהר בשתי ידים וכתב דלאו ר"ח חתום עלה, והב"י כתב דאין לדחות בגילא דחיטתא דסוגיא דכל היד דתלי פלוגתא דבדקה בעד שאינו בדוק ולמחר נמצא דם בפלוגתא דר"מ ור"י בהאשה שעושה צרכי', והתם קי"ל דמטמא משום כתם עכ"פ, ומוכח דה"נ טמא משום כתם ובאמת גם הא דמהו דתימא ה"מ דיעבד קמ"ל אפי' לכתחילה הגם דלשון מהו דתימא משמע דלפי אמת אפי' לכתחילה טהורה, אך הסברא נראה להיפוך דאיך נוכיח מהא דבסיפא מותר לכתחילה דגם ברישא מותר אימא דווקא סיפא משום ס"ס, והוא תירוץ מרווח דרישא בדיעבד דווקא וסיפא בס"ס להתיר לכתחילה:

וליישב כ"ז נראה דהנה בכל היד בהא דתלי פלוגתא דרבי ור"ח בבדקה בעד שאינו בדוק דרבי דאמר טמא משום נדה כר"מ בהאשה שעושה צרכי' וראתה דם דאם עומדת טמאה ומקשה הש"ס והאמר ר"י ב"ח כשטימא ר"מ לא טימא אלא משום כתם ומשני כי תניא ההיא משום נדה איתמר, ומשמע דריב"ח אמר לא טימא ר"מ אלא משום נדה ותימה דהא נדה חמור מכתם:

ע"כ נראה דהנה בהא דכל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים כתב בחי' הר"ן הטעם משום דכתמים טהורין מה"ת דבלא הרגשה, וחכמים גזרו אטו הבגד שנפל עליו הכתם דהבגד טמא מה"ת, והיינו משום דמקור מקומו טמא, ואפי' למאן דלית לי' דשמואל הרי מפורש במשנה דם ולא כתם רק אטו הבגד כנ"ל:

וע"כ בנמצא דם על המים למ"ד משקין לטמא אחרים דרבנן, ולגבי המ"ר עצמם אין נ"מ דאין מכניסין מ"ר במקדש מפני הכבוד ולטמא אחרים הוא רק דרבנן ומאחר שכתם הוא טומאת ספק הוי ספיקא דרבנן ולקולא, ואי אפשר לטמא באשה שעושה צרכי' ונמצא דם על המים משום כתם כנ"ל, וזה ר"מ לטעמי' דאמר פ"ק דפסחים (ד' ט"ז) משקין לטמא אחרים דרבנן, ור' יוסי שטיהר בעד שאינו בדוק לגמרי אפי' משום כתם לטעמי' דמטהר באשה שעושה צרכי' לגמרי דלדידי' א"א לומר דהא דמטהר באשה כו' משום דמשקין לטמא אחרים דרבנן דליתא דהא ר' יוסי ס"ל התם משקין לטמא אחרים דאורייתא ואעפ"כ מטהר ה"ה דמטהר בבדקה בעד שאינו בדוק ג"כ, וזה ר"י לטעמי', אבל לדידן דקי"ל משקין לטמא אחרים דרבנן, ע"כ שפיר מטמאין בבדקה בעד שאינו בדוק משום כתם, ומ"מ באשה שעשתה צרכי' ונמצא דם על המים מטהרין אפי' משום כתם משום דאין לגזור אטו הבגד, ואע"ג דאפי' המקבל טומאת נגעים מקבל כתמים אף דאין לגזור בו אטו הבגד אלא דלא פלוג רבנן, וה"נ כיון דהמ"ר מקבלים טומאת עצמם מה"ת ולטמא אחרים דרבנן נימא לא פלוג רבנן, לק"מ דחכמים גזרו בכתם הנמצא על דבר המקבל טומאה, וממילא בכלל גזירתם אף הנמצא על דבר המקבל טומאת נגעים ג"כ, כמו שביצה שנולדה ביו"ט נכלל בכלל גזירת משקין שזבו, אבל אשה שעושה צרכי' שהוא ענין אחר רק שנאמר שחכמים יגזרו בה טומאה כמו שגזרו על כתם הנמצא על הבגד, בזה שפיר אמרינן כיון שהדם נמצא על המ"ר שאין נ"מ בטומאת עצמם רק לטמא אחרים דרבנן והוה ספיקא דרבנן ולא שייך לגזור בה ודו"ק, [א"ה, עי' פסחים (י"ח.) ובתו"כ וכל משקה וגו' פרט למשקה סרוח ועי' רמב"ם וראב"ד פ"ב מה' טו"א הי"ד והכ"א ועי' חולין ע"ב, עובר סופו לצאת, אך שם ע"י מעשה וממילא שאני כמש"כ הח"ס יו"ד סי' קנ"ו ועי' אבני נזר או"ח סי' קנ"ט אות כ"ה ועי' רמב"ם פ"י מטו"א ה"ח ודו"ק]:

ועתה נבאר פירוש הגמ' מהו דתימא הנ"מ דיעבד כו' קמ"ל סיפא דאפי' לכתחילה, וקשה דמהיכא מוכח דרישא ג"כ לכתחילה מותר, ונראה דהנה כבר כתבנו לעיל בהא דמקשה הש"ס ודילמא בתר דתמו מיא ופשיטא לש"ס דמטמא בספק שותתת משום דס"ס משם אחד לא הוי ס"ס, ולפי זה האי ספק ספיקא דאיש ואשה כו' הוא דווקא לענין טומאת האשה דספק מן האיש ולא ראתה כלל שלא יצא הדם מגופה, ואת"ל ראתה שמא דם מכה, אבל כשדנין על הדם אין כאן ס"ס, דבין דם מכה שבמקום מ"ר מן האיש ובין דם מכה שבמקום מ"ר מן האשה הכל טעם אחד לטהר משום שאין דם מקור, ודם שבמקום מ"ר לא שייך לאשה במה שהיא אשה כלל, ואחת הוא בין באיש בין באשה, בשלמא כשדנין על האשה הוי ספק מן האיש היתר בפ"ע שלא ראתה ואפי' הי' מאשה אחרת היתה היא טהורה, אבל לגבי הדם הוי משם אחד, והא דמטהר ר"מ בס"ס את האשה ולא גזר אטו המ"ר שנמצאו עליהם הדם כמו שגזרו בכתמים, דלטעמי' אזיל לטמא אחרים דרבנן כנ"ל:

והשתא ניחא דמוכח ממה דמטהר ר' יוסי בסיפא לכתחילה דגם ברישא טהור לכתחילה דכיון דטהור בדיעבד ע"כ אינו טמא משום נדה ואפי' כתם גמור לא הוי רק חשש טומאת כתם, וא"א לומר חשש טומאת נדה דכיון דאינו אלא חשש טהור מה"ת מקרא דדם ולא כתם כיון שאינו בבירור שמדם מקור שמגופה, שבדיעבד תולין במכה שבמקום מ"ר, או שהי' דם בספל כמ"ש המרדכי, וכן מפורש בשמעתא דבדקה עצמה בעד שאינו בדוק דמדמי בש"ס להא דהאשה שעשתה צרכי' דלר' מטמא משום נדה ולר"ח משום כתם, ופירש"י ספק, וכיון שהוא ספק קרי לי' כתם, וכיון דאינו רק טומאת כתם ע"כ טומאתו משום לתא דהבגד, ור"י לטעמי' משקין לטמא אחרים דאורייתא, ובבגד אין נ"מ בין אשה לבד בין איש ואשה כנ"ל דבבגד ליכא ס"ס, ומוכח שפיר דאף ברישא לכתחילה, כן נ"ל ליישב דעת הפוסקים דטהורה לגמרי:

ולפמ"ש נראה ליישב קושיית הס"ט בהא דאיש ואשה שהטילו מים בספל דמודה ר"מ משום ס"ס וכן קי"ל בש"ע לר' יוסי בעומדת ושותתת והקשה בסדרי טהרה דא"כ ברואה דם מחמת תשמיש דספק מן המקור ספק מן הצדדין נצרף עוד ספק שמא הש"ז שיוצא מן האיש אדום כדם דמצוי כזאת ובתוספתא ש"ז אדומה טהורה, ואף דלא שכיח הלא דם מן האיש בתוך מ"ר שלו ודאי לא שכיח ומ"מ כיון דהדור מ"ר למקור ג"כ לא שכיח מחשבין זאת לספק ה"נ הלא אין דרך נשים לראות בשעת תשמיש מש"ה תולין לטהר בכל מה דאפשר וא"כ לעולם נטהר משום ס"ס והניח בצע"ג:

ולפמ"ש לק"מ שהרי הש"ז שפולטת האשה מתטמאה בו טומאת ערב כמו איש שראה קרי הרי דרואה חשבינן לה (כנדה מ"ב), אלא שאינה טמאה בו נדה כיון שלא ראתה דם, ואפי' פלטה ש"ז אדומה הרי לא ראתה דם מקור, וא"כ בין הדם מן הצדדין בין דם מן האיש הכל ספק אחד שאינו דם מקור, ואינו דומה לדם מ"ר שמן האיש שלא ראתה האשה כלל:

ועתה נבאר שיטת ר"ח, והנה התוס' כתבו בשמו דר' יוסי דאמר טהורה משום נדה קאמר אבל משום כתם מטמא, והא דאמר התם אי מרישא הו"א ה"מ דיעבד אין לכתחילה לא קמ"ל, מבואר דלפי האמת אפי' לכתחילה סובר הר"ח דווקא סיפא לכתחילה אבל רישא לא שרי אלא דיעבד, והקשה מהרש"א דא"כ הו"ל להגמ' לומר אי מרישא הו"א דטמא משום כתם קמ"ל סיפא דאפי' משום כתם ותירץ דהש"ס בעי לשנויי נמי למה דס"ד דלא טימא ר"מ אלא משום כתם, וקשה דא"כ הש"ס דהתם למה דס"ד דלא טימא ר"מ אלא משום כתם א"כ מה הקשו התוס' לר"ח וצ"ל דהכי ק"ל דא"כ לפי האמת דר"מ משום נדה ור' יוסי משום כתם ולא מטהר לכתחילה קשה קושיית הש"ס סיפא למה לי השתא ברישא דספק אחד מטהר בתרי ספיקי מבעיא, ותירצו התוס' דר"ח סובר בפירוש סוגיא דהתם דווקא סיפא מטהר אפי' לכתחילה, וה"ה לדידן דווקא סיפא מטהר גם משום כתם:

ודעת הב"י סי' קצ"א בשיטת ר"ח דכיון דמתני' איירי לטהרות כדמוכח מדברי הש"ס מהו דתימא דיעבד אין לכתחילה לא דלא שייך אלא בטהרות, ולבעלה חמיר מלטהרות דבעלה איסור כרת לא מקילינן לבעלה ואח"כ הביא מדמשמע בפרק כל היד דר' יוסי מטמא משום כתם עיי"ש, ודבריו תמוהין דאי מטמא משום כתם א"כ אף לטהרות בדיעבד יהי' אסור כמו בכל כתמים, ובש"ך כתב ליישב דבפרק כל היד מוכח דר' יוסי מטמא משום כתם וכן הוא בירושלמי להדיא, ע"כ הא דמתיר בפרק הרואה לכתחילה בסיפא דווקא אבל ברישא אסור לכתחילה ולבעלה חשיב לכתחילה שלא תשמש עם בעלה, ולפי שיטתו יש ליישב מה שהקשיתי על הב"י דהא דר' יוסי מטהר ע"כ בחולין שנעשה על טהרת תרומה אבל בתרומה הא טמא משום כתם אלא ודאי בחולין מטהר וכמ"ש הרמב"ם מטמאי משכב ומושב דכתמים אינם טמאים לחולין, ובהא קאמר הש"ס דאפי' לכתחילה מטהר ואי אפי' ברישא טהור לכתחילה ע"כ לבעלה נמי טהור דבעלה חולין הוא כדאיתא פ"ב דחולין (ל"א) וע"כ קילי משאר כתמים דאסורין לבעלה, וע"כ גם לחולין לכתחילה טמא, אלא משום דלכתחילה אסור גם בחולין ע"כ גם לבעלה טמאה לכתחילה כן צ"ל לדעת הש"ך:

ועתה נבוא לנ"ד, לענין דינא, והנה בנ"ד דהשתן יוצא ממנה כעין דם ובודאי גם כשהיא יושבת ומקלחת יוצא ממנה כך גם בתחילה, וזה יכול להתברר בודאי אין לנו לחוש דילמא בתר דתמו מיא אתא דם לפירש"י והר"ן דאתי דם שלא מחמת מ"ר, דהא מהיכי תיתי לחוש שמא בא דם גם לבסוף, בשלמא הגמ' מקשה שפיר כיון דחזינן שבא דם ולא ידענו שיש לה מכה במקום מ"ר, ניחוש שאין בה מכה כלל, וע"כ הדם בא שלא מחמת מ"ר, אבל בנ' שהמ"ר יצאו תחילה עם דם מהיכי תיתי שבא דם שלא מחמת מ"ר ג"כ:

אך אף לשיטת הרא"ש משום דבסוף לעולם שותתת ואיכא למיחש לדר"מ לכתחילה כפירוש ר"ח דר' יוסי מודה לכתחילה, ולר"מ שותתת טמאה ולבסוף ודאי שותתין, ועוד עדיף ממה דמקשה ודילמא דרק ספק שמא בא הדם לבסוף אבל הכא דמתחילה ועד סוף אדום ובוודאי גם לבסוף אתא דם כשהיא שותתת, אך גם זה אינו דכיון שבא דם גם כשיושבת ומקלחת וע"כ מכה יש בגופה ותולין במכה:

הן אמת דבתשו' הר"ן איתא דיושבת על שפת הספל ומקלחת בתוך הספל ונמצא דם על שפת ובתוך טמאה לר"מ וקשה נמי הנ"ל, דכיון דנמצא בתוך ג"כ ע"כ מכה יש בה ונתלה גם על שפת הספל במכה, ומהכ"ת לחוש שמא שלא מחמת מ"ר, וצ"ל דאין תולין אלא במכה מבוררת, אבל זו אין המכה מבורר, והרי ר"ש מטמא אפי' יושבת ומקלחת, ואף שר"מ מטהר יושבת ומקלחת וכ"ש ר' יוסי דמטהר בכל גווני] די שיפקיע א"ע ולא לתלות בה עוד לטהר דם אחר, וא"כ בנ"ד נמי לפירוש הרא"ש הלוא המ"ר שיצאו בסוף אדומים כדם מצד עצמם טמאים ותרצה לתלות במכה הלא אין המכה מבורר, ליתא דהא קי"ל כר' יוסי וגם המ"ר שיצאו בסוף ושותתין טהורין משום נדה רק משום כתם טימא ר"ח, והרי בסי' קפ"ז במכה שאין ידוע שמוציאה דם שאין תולין בה מ"מ כתמים תולין בכל ענין, וה"נ נאמר בנ"ד לתלות במכה שאינה מבוררת, וכ"ש הוא שהרי מטהרין הדם הנמצא בתוך הספל ואמרינן דם מכה הוא ודו"ק:

מיהו אכתי איכא חששא לשיטת הרא"ש במ"ר שהשתינה כשהיא עומדת דמ"ר שבסוף טמאים גם לר' יוסי דבעומדת ושותתת מודה לר"מ ובודאי טמאה בזה משום נדה כמו לר"מ, וא"כ אין תולין במכה שאינה מבוררת כדמוכח בתשו' הר"ן הנ"ל [ע"כ מצאנו ואולי חסר הסיום]:

גיסו הדו"ש וש"ת הק' אברהם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף