אבני נזר/אבן העזר/קצח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר אבן העזר קצח

סימן קצח

שנית להרה"ג הנ"ל בענין הנ"ל.

ב"ה עש"ק ויקרא תרס"ד.

א

א) מ"ש בג"פ דרך הכרעה בין הפוסקים דבמכירים כת"י דווקא כשר אין זה הכרעה רק אם הי' טעם זה נזכר בפוסקים שהללו אומרים אפי' מכירים כת"י פסול והללו אומרים אפי' אינם מכירים בעצמם כשר, אז הי' האומר דווקא במכיר כשר הכרעה, אך בלא נזכר בפוסקים חילוק זה, והג"פ חידש מעצמו חילוק זה היא דעת שלישית כדאיתא בפסחים (י"ג.) ובפירש"י ד"ה לאו מכריע הוא וגם לא נזכר בדברי ג"פ בשם רד"ך רק שסמך על המקילין וגם הפוסלין אינו אלא מדרבנן כמו שהוכיח בפסק אחר, ולא זכינו להוכחתו:

ב

ב) ולדידי העיקר שלהפוסלים הוא מה"ת כמו שהוכחתי בצדק בתשובתי הראשונה, ומ"ש כבודו שתורת גיטין כתב דלב"ש שאותם שאין מצריכין שליחות בכתיבה אין הפסול באומר אמרו אלא מדרבנן ה"ה בכת"י, והרי המצריך שליחות הוא הרמב"ן והוא בעצמו הכשיר בכת"י, לא דק בהא מילתא, שהרי התו"ג בעצמו חולק על הב"ש, ואומר שמקור דברי הב"ש תוס' עירובין דאפי' בלא ציווי הבעל כשר מה"ת וכל הפוסקים חולקים על זה וכן עיקר:

ג

ג) מ"ש ליתן קצת טעם לרד"ך כמו שהסופר בעצמו צריך שיכיר שזו אשתו לדעת רמ"א, הנה בעדים מעידין לפני ב"ד שזה כת"י הבעל וסופר שומע אין שום סברא לפסול, והרי בהכרה אפי' בעד אחד סגי משום מילתא דעבידא לאגלויי, ודעת רמ"א בהכרה היינו אם לא הודיעהו קודם כתיבה אז לא חשוב לשמה כיון שסופר אינו יודע, והפר"ח החזיק מאוד בסברא זו דלא חשוב לשמה כהאי גוונא, והג"פ חולק דאף שא"ל להסופר שזה שמו ושמה חשוב לשמה, ולי נראה ראי' דכה"ג לא חשוב לשמה מהא דפרק המגרש (פ"ו) שנים ששלחו שני גיטין ושמותיהן שוין נותן שניהם לזו ושניהם לזו מאן תנא אמר ר' ירמי' דלא כר' אליעזר דאי ר"א דאמר עידי מסירה כרתי הא לא ידעו עדים בהי מינייהו מגרשה אביי אמר אפי' תימא ר"א נהי דבעי כתיבה לשמה נתינה לשמה מי בעי עיי"ש, אבל אם הי' צריך נתינה לשמה לא הי' חשוב נתינה לשמה כיון שאין ידוע לנותן ולעדים שזה גיטה, ה"נ כיון שאין ידוע לסופר שזה שמו ושמה, והא דזבחים (ע"א:) בנתערבו קדשים מין במינו יקרב זה לשם מי שהוא וזה לשם מי שהוא, לא קשיא דסתמא לשמו קאי, והא דר"ה (ל"ד) דאתקין ר' אבהו בקסרי תש"ת תר"ת מספק שאני מצוות שא"צ לשמה אלא כוונה.

ד

ד) אך לפי זה צ"ע טובא בנותן שני גיטין מספק וסופר יודע בשעת גט ראשון שהוא ספק לא יחשב לשמה, ובאחרונים מבואר שזה חומר בעלמא שלא יודיעום קודם נתינת גט ראשון שיצטרך עוד גט, ועוד חזון למועד, בזה יצאנו לדבר במה שא"צ לנ"ד:

ה

ה) אשר שאל לפמ"ש בטעם רמב"ן משום דשליחות לא חל תחילה קודם הודעה לשליח, מה הדין אם אמר השליח להבעל תחילה שהוא מוכן לשליחות גם זה לא יועיל, שהרי לא חל בשעת אמירת השליח כל זמן שלא מינהו הבעל שליח ובשעת מינוי פסקה אמירת השליח, אך כך יש לשאול אם כתב שליח לבעל שימנה אותו שליח והוא מקבל על עצמו השליחות שבשעת מינוי עדיין כתב השליח קיים, מ"מ אם יזדמן, חלילה להתיר בזה מאחר שאין לנו ראי' שזה טעם הרמב"ן:

ו

ו) מ"ש בטעם רמב"ן דכתיבה עדיף, כיון שהכתב קיים ולא פסקה אמירה, ודמיתי למשוך פרה ולא תקנה אלא לאחר שלשים יום ועומדת באגם סוף שלשים דלדעת ר"ן קנה, וכתב כבודו דאפי' להאומרים לא קנה זה דומה למקדש לאחר שלשים ושטר בידה, אין זה דמיון כלל, דשטר עושה קידושין אבל מכתב המונח אינו עושה שליחות רק מעשה הכתיבה עושה שליחות ומעשה הכתיבה פסקה, ע"כ דומה למשוך פרה ולא תקנה אלא לאחר שלשים ועומדת לאחר שלשים באגם דעמידתו באגם אינו עושה קנין רק המשיכה לאגם ומעשה המשיכה פסקה, מ"מ דעת הר"ן דכל זמן שעומדת שם מכח משיכה ראשונה לא חשוב פסקה, ה"נ כל זמן שהמכתב קיים לא חשיב פסקה, אך להסוברים לא קנה דמעשה משיכה פסקה, ה"נ מעשה הכתיבה פסקה:

ז

ז) מה שרוצה לומר שאין כוונת הג"פ לומר שדווקא שהסופר והעדים בעצמם יכירו כת"י רק לאפוקי סיפא שעדים כותבים שהבעל עשאום שלוחים, אפשר הוא, אך לשון הג"פ אינו כן, וגוף החילוק בין מכיר בעצמו ראיתי כיוצא בזה בספר מכתב מאלי' לענין עדים שולחים כת"י לב"ד שאם הדיינים עצמם מכירים חשוב כמעידים לפני הדיינים:

ח

ח) שוב נתיישבתי בדעת רמב"ן שלא יהי' סתירה לדבריו מתוספתא עפ"י פירש"י (ע"ו.) ד"ה ולא מפי כתבם וז"ל יעידו בב"ד ולא דמי לשטר שחתמוהו ביומו דההוא אורחי' בהכי, ביאור הדברים כעין דברי הש"ס בכורות (כ"ה.) בהא דתולש לאו היינו גוזז, ומקשה מהא דתולש כנף עוף חייב משום גוזז, ומשני שאני כנף דהיינו אורחי', ופירש"י דרך נוצות עוף לתלוש ולא לגזוז עיי"ש, וכן הוא בירושלמי עוף שאין לו גיזה תלישתו זהו גיזתו, וכן בחולין (קל"ז) בנוצה של עזים דאורחי' בתלושה זהו גיזתו, ובצלים דאורחייהו בתלושה זהו קצירתו, הכל כפירש"י בכורות, וירושלמי כיון דאורחי' בתלושה ולא בגזיזה, ה"נ אף דכתיבה לאו כדיבור, מ"מ שטר דאורחי' רק בכתיבה כתיבתו זהו דיבורו, ולשון רש"י הוא ממש לשון הש"ס בכורות וחולין הנ"ל, וכיון שפירש"י שם וכן בירושלמי דאורחי' רק בתלושה ולא בגזיזה, ה"נ כך הפירוש דאורחי' רק בכתיבה, וה"נ מדבר אל חבירו בכתב כתיבה לאו כדיבור דמי, אך זה בשחבירו עמו בעיר, אבל אם חבירו בעיר אחרת אורחי' בכתב ולא בדיבור, ואין הדרך כשירצה לדבר עם חבירו שבמקום אחר לילך שמה רק לכתוב אליו, ובזה אמרינן כתיבתו זהו דיבורו, ועל כן בריא ששלח מכתב ממדינת הים כתבו ותנו גט לאשתי כותבין ונותנין [ומה שהוצרך רמב"ן לומר בחרש משום דדעתו שגישתא ולא משום שהסופר והעדים עמו במקום אחד, ואף שחרש אינו יכול לדבר לא בשביל זה יקרא אורחי' בכתיבה כיון דאורחי', רק בחרש הזה לא בסתם בני אדם, וכעין שכתב הר"ן פ"ב דיומא בגידם שדרכו בסנדל של עץ משאוי הוא כיון דלאו אורחייהו של שאר בנ"א רק בשל עור, משא"כ ביוהכ"פ שכל אדם אין נועלין של עור, יש לומר דנ"מ בחרש במקום אחר, ואפי' באותו מקום כיון דשאר אדם נמי במקום אחר אורחייהו בכתיבה לחרש במקום זה כשאר בנ"א במקום אחר דמי]:

ט

ט) ולא קשה מתוספתא, דהכי איתא התם אפילו כתב בכת"י לסופר כתוב ולעדים חתומו אעפ"י שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו וחזר ונתנו לה הרי הגט פסול עכ"ל תוספתא, ומדתני ונתנוהו לו משמע שהעדים עמו במקום אחד, בזה גם הרמב"ן מודה שפסול כיון דאפשר בדיבור כתיבה לאו כדיבור דמי, רק בשלח ממדה"י דבזה הדרך רק בכתב:

י

י) והרשב"א שהוכיח מתוספתא היפוך דברי תוס' שבכתב פסול, משום שהוא כתב להכשיר בין פיקח שכתב בכת"י לסופר ולעדים היינו שהם עמו במקומו] בין שלח כת"י ממדה"י כו' ולא נחית לחלק בזה לומר שלח ממדה"י דווקא כשר, ע"כ שפיר הוכיח מתוספתא:

יא

יא) אבל רמב"ן שכתב להכשיר רק בשלח ממדה"י משמע דבכתב במקומו לעדים פסול ולא הכשיר רק בשלח ממדה"י אין סתירה לדבריו מתוספתא כלל, וממכילתא דויאמר יתרו אל משה בכתב שלח לו וודאי סייעתא לרמב"ן, והיינו שיתרו לא הי' עם משה במקום אחד שרצה להודיעו קודם בואו אליו שבא, ואי אפשר בדיבור כתיבתו זהו דיבורו, וכיון שמתוספתא אין סתירה וממכילתא יש סייעתא יש בזה סעד גדול לסמוך עליו במקום עיגון:

יב

יב) ולדינא על ידי כת"י לבד וודאי אין להתיר, וגם ע"י צירוף שכתבתי בתשובתי הקודמת להתיר ע"י ספק ספיקא לבי מהסס דרמב"ן שהתיר בכתב וגם התוס' מועטים מהפוסלים ובספק ספיקא בעינן שיהי' הספיקות שקולים, ואף שהרמב"ם התיר באלם אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי דקדק בספר מכתב מאלי' מלשון כתב "בידו" דהיינו שכתב בפני השלוחים והביא שכן דעת ריא"ז, אך כמדומה לי שפשט המנהג בזה להתיר וגם אני התרתי כן, ובספר בית ישראל בדבר הגט מסטאשיב נלמוד קולות בדין זה, אולם נאבד ממני ספר הזה, בק"ק ווארשא ודאי נקל להשיגו אם ישיגנו ימחול לשולחו לי על איזה ימים:

דברי הדו"ש וש"ת מברכו בחג שמח הק' אברהם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.