אבני נזר/אבן העזר/קצז
< הקודם · הבא > |
ב"ה יום ועש"ק ויקהל־פקודי במחובר תרס"ד לפ"ק פה סאכטשאב יע"א.
כבוד אהובי הרב הגדול חריף ובקי צמ"ס האבד"ק ראדום כעת מגדולי המורים בכרך ווארשא.
דבר הגיטין שהבעל במקום שאין ב"ד וההכרח לסמוך על הרד"ך שבמקום עיגון התיר לשלח דברים בכתב לעשות הסופר שליח לכתוב ולעדים לחתום, אך מגט פשוט מבואר דווקא שהשליח יכיר בעצמו שהוא כת"י של בעל אז נחשב כאלו ראוהו כותב:
א[עריכה]
א) האמת שזה חשש קטן כי דברים אלו אין להם מקור בראשונים, ושיטת תוס' המובא ברמב"ן ורשב"א דפיקח שכתב בכתב ידו כותבין גט לאשתו, ורמב"ן נראה שהסכים לזה, כתוב ברשב"א וז"ל וכן אם כתב בכת"י ממדינת הים לכתוב וליתן גט לאשתו ועדים חתומין על כת"י דלאו מזוייף הוא כותבין ונותנין כו' ואם הסופר ועדים מכירים כת"י ל"ל עדים חתומים אלא ודאי לא בעינן שיכירו[1]:
ב[עריכה]
ב) וטעם דברי רמב"ן במה שמכשיר השולח כת"י ממדה"י ופוסל בעושה שליח שלא בפניו, נ"ל לפרש, דהנה עיקר סברת רמב"ן בשליח שלא בפניו על הכתיבה דאינו במקום הבעל להחשב כתיבתו ולהיחשב לשמה אלא אם כן שומע מפיו, ולכאורה אינו מובן דכיון שמועיל למנות שליח שלא בפניו על הנתינה על כרחין הוא במקום הבעל, ונ"ל לפרש, דהנה ענין שליחות יוכל להתפרש בשני אופנים או אענין נתינת רשות לשליח, וכן לשון המשנה קידושין (ע"ט.) וכן היא שנתנה רשות לשלוחה לקדשה, וכן בתרומות (פ"ג מ"ד) הרשה כו' לתרום, והב' שהשליח נעשה ידו יד משלח, ובאמת במצוות כמו פסח מילה אי אפשר שיועיל משום נתינת רשות, שהרי המצוה עליו שיעשה הוא ולאו בדעתו תלוי לעשות הרשאה, אך מוכרח כפירוש הב' שליח נעשה ידו יד משלח ומה שעשה שליח נחשב מעשה משלח.
ג[עריכה]
ג) עוד יש מחלוקת באחרונים שמדברי ט"ז סי' ??? מבואר שלשליחות צריך דעת שליח ליעשות שליח, אך בחי' הרי"מ בפרק ג' דקידושין דבמינוי המשלח לבד נעשה שליח רק אם השליח עוקר שליחותו אז בטל השליחות עיי"ש, ונראה דתלוי בשני הפירושים הנ"ל דמשום נתינת רשות כאלו משלח מקנה ושליח קונה, ובדעת אחרת מקנה כתבו ראב"ד ורשב"א דלא בעי כוונה לקנות ה"נ לא בעי דעת שליח ובנתינת רשות של משלח לבד נגמר השליחות, אך לפי הפירוש הב' שיד השליח נעשה יד משלח כאלו שליח מקנה ומשלח קונה אי אפשר בלא דעת שליח [ובלא דעת משלח ודאי אי אפשר דאלו לא ניחא לי' למשלח שמעשה השליח יחשב מעשיו]:
ד[עריכה]
ד) והנה במשוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' ובסוף למד קיימא ברה"ר לא קנה דפסקה קנין מ"מ אם קיימא בסוף שלשים באגם דעת הר"ן שקנה, ואף דאחר כך אין כאן מעשה משיכה מ"מ כיון שעדיין קיימא באגם מחמת משיכה ראשונה חשוב משיכה ראשונה קיימת, והנה במינה שליח שלא בפניו אם תאמר דבעי דעת שליח הלוא בשעה שקיבל עליו השליח פסקה אמירת המשלח [ובתרומה שיחול לאחר שלשים כתבו תוס' ביבמות דמהני משום דאמירתו לגבוה כו' וכתב הר"ן פ"ג דנדרים דחשוב כמעכשיו, אך בשליחות אי אפשר לומר כן] ועל כרחין דלא בעינן דעת שליח כפי פירוש הראשון שהוא מטעם הרשאה, ועל כן ס"ל לרמב"ן דהרשאה לא שייך אלא בנותן רשות להקנות איזה דבר, אבל כתיבת גט דבעי לשמה אינו מועיל משום הרשאה רק משום דיד שליח נעשה יד בעל וכאלו הבעל בעצמו כתב אז חשוב לשמה, ע"כ בממנה שליח שלא בפניו דאינו מועיל משום שנעשה יד שליח יד בעל, דזה אי אפשר בלא דעת שליח, והרי בשעה שקיבל שליח עליו פסקה אמירת הבעל, רק מטעם הרשאה והרשאה לא מהני לכתיבה, אך בממנה שליח בכתב לכתוב חל שליחות בשעה שקיבל השליח עליו, דבזה לא פסקה אמירת הבעל כיון דאמירתו היתה הכתיבה ועדיין כתיבתו קיימת, ודומה למשוך פרה ולא תקנה אלא לאחר שלשים ובהגיע ל' עוד הפרה באגם דלא חשוב פסקה וקנה, ה"נ חל השליחות בשעה שנתרצה השליח בשליחות, ופירוש זה מברר ג"כ דלא בעינן שיכיר השליח כת"י הבעל, וזה דרך פלפול:
ה[עריכה]
ה) אך העיקר בדעת רמב"ן לפי מה שביארתי במק"א [סי' ] בראיות ברורות דשליחות הוא בשתי אופנים, הא' בנתינת רשות כמפורש במשנה דקידושין הנ"ל ובמתני' דתרומות הנ"ל, ועוד במשנה דתרומות פרק א' משנה א' נכרי שתרם את של ישראל אפילו ברשות אין תרומתו תרומה מבואר דישראל ברשות תרומתו תרומה, אף שאינו מצוהו, וזה מותר במודר הנאה באומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום, דכיון שאמר כל הרוצה אינו ציווי רק נתינת רשות ומותר וזה במידי דהקנאה כמו קיושין. גירושין, תרומה, שהוא להפריש חלק כהן מחלק בעלים, אבל במצוה לא יועיל נתינת רשות שהרי נצטוה שיעשה הוא, ומה מועיל נתינת רשותו וצריך ציווי דווקא שזה נחשב שהמשלח עשהו, וזה אסור במודר הנאה כיון שעושה ציווי המשלח, וע"כ למ"ד כהני שלוחי דידן נינהו אסורין להקריב קרבנותיו, דלזה לא יועיל נתינת רשות רק ציווי ואסור וגם בעבירה לא יתחייב על נתינת רשות רק בציווי דווקא במקום שיש שליח לדבר עבירה] ועל כן מבואר ברמב"ם הלכות מעילה דבנתינת רשות המשלח פטור ואינו חייב אלא בציווי דווקא, ועל כן ס"ל לרמב"ן שגם כתיבת גט לא יועיל נתינת רשות שאינו מידי דהקנאה רק דרך ציווי דווקא וציווי לא שייך אלא בפניו, או שמשגר לו בכתב ומצד הסברא שייך בו ציווי יותר, אך שלא בפניו ושלא בכתב לא שייך בו ציווי, רק נתינת רשות שלא יועיל בכתיבת הגט:
ו[עריכה]
ו) ובעיקר דברי רמב"ן דמהני שליחות על כתיבה בכת"י הבעל שחלקו עליו מתוספתא פ"ב וז"ל ולא עוד אלא אפי' כתב בכת"י ואמר לסופר כתוב ולעדים חתומו פסול עד שישמעו קולו, ופשוט דס"ל לרמב"ן דגמ' דידן לא ס"ל ומדמי כתיבה להרכנה, ועוד דבגמ' מייתי רישא דתוספתא דמשמע דפסול באומר אמרו ולא מייתי סיפא משמע דגמ' דידן לא ס"ל לפסול בכת"י:
ז[עריכה]
ז) אך נראה ליישב עוד דבפסוק ויאמר אני חותנך יתרו בא אליך נחלקו במכילתא ר' יהושע אומר שלח לו באגרת ר"א המודעי אומר שלח לו ע"י שליח, והרמב"ן בפי' התורה באגרת שלח לו דשליח לא הי' אומר אני, והנה לשון הפסוק כאלו יתרו מדבר עם משה אני חותנך, ומוכח דכתב לשליח לכתוב כאלו מדבר עמו לכתוב וכשר, ותוספתא יש לומר דאתי כר"א המודעי ע"י שליח שלח לו, והא דקאמר אני היינו אם אין אתה יוצא בגיני, אבל לא שיחשב מדבר עמו יעיי"ש במפרש המכילתא, ורמב"ן הא מפרש בפי' התורה באגרת ע"כ הכשיר בכתב, ואין כל כך נ"מ בזה כי לא נוכל להכריע במחלוקת הראשונים:
ח[עריכה]
ח) והנה יסוד דברי רד"ך שאף הפוסלים בכתב אינו אלא מדרבנן ובדרבנן במקום עיגון נסמוך על המקילין, ולא נהירא שאף שלשון התוספתא הגט פסול ופסול יש לפרש מדרבנן [הגם שמצינו במשנה ריש כל הגט שנכתב שלא לשם אשה פסול כיצד שמע קול סופר מקרין כו' פסול והוא מה"ת, מ"מ יש לפרש פסול מדרבנן ג"כ, כהא דשלשה גיטין פסולים נכתב ביום ונחתם בלילה, הלא גם רישא דתוספתא תני פסול והובא בגמ' דידן בלשון בטל, קרוב שגם סיפא נשנה בלשון בטל ובירושלמי שהביא הרשב"א הרי שכתב לסופר וכתב כו' גט ואינו גט, וודאי משמע מן התורה, דאי רק מדרבנן הלא הוי גט מה"ת ואיך תני אינו גט, וא"כ המחלוקת בשל תורה ואי אפשר לסמוך אפילו במקום עיגון על המקילין, ובספר מכתב מאלי' הרעיש מאד על הרד"ך שהיקל בכתב במקום עיגון וספר הנ"ל הוא ספר נכבד מאד ובעל מחנה אפרים הביאו:
ט[עריכה]
ט) אך בזאת נראה לי להסכים אם ימנה הבעל שליח בעל פה במקומו וגם יכתוב בכת"י לסופר כתוב ולעדים חתומו והעדים יעידו בפני ג' אנשים שמינה הוא שליח, והג' אנשים יקיימו חתימת העדים שאינו מזוייף, דבזה יש ספק ספיקא שמא כרא"ה ור"ן דמהני שליחות שלא בפניו, ואת"ל כרמב"ן דלא מהני שליחות שלא בפניו על הכתיבה, שמא כרמב"ן גם בזה שמהני מינוי שליח בכתב על הכתיבה:
י[עריכה]
י) והגם שדעת הש"ך יור"ד סי' ק"י שבשני ספיקות אין מוציאין מחזקת איסור, חכמי ספרד חולקים עליו, וזכורני שבספר בית ישראל מהסבא קדישא זצללה"ה מקאזניץ על העגונה מסטאשוב סמך הגאון בעל הפלאה זללה"ה על ספק ספיקא והסכים עמו הסבא קדישא הנ"ל.
יא[עריכה]
יא) ולכאורה יש להביא ראי' להש"ך מתוס' פסחים (יוד.) טעמא דספק ספיקא לטהר ברה"י טמא משום דמן הדין אף בספק אחד הי' לנו לטהר דאוקמא אחזקת טהרה ואפי' הכא טמא, ה"ה בתרי ספיקות, משמע ס"ס לא עדיף מחזקה, וא"כ ספק ספיקא נגד חזקה נעשה ספק השקול, אך באמת הא לאו ראי', דהא ברה"י אפי' כמה ספיקי טמא, וא"כ נלמוד מזה דאפי' כמה ספיקות לא יועילו במקום חזקה, והא בג' ספיקות גם הש"ך מודה:
יב[עריכה]
יב) ועוד בספיקא דאורייתא דעת מל"מ דלא אזלינן בתר חזקה וכן דעת תוס' חולין (פ"ו) ד"ה מאי, ועוד דרמב"ן עצמו הפוסל שלא בפניו הוא המכשיר בכתב, ע"כ נראה להכשיר בזה, אך בענין שלא נתקיים חתימת דייני קיום הוא ענין ארוך אין לי פנאי כעת לברר, לבד זה צריך לדקדק שיהיו העדים והדיינים כשרים אינם מחללים שבת ח"ו ואינם אוכלים נבילות וטריפות חלילה:
כבודו כתב בשם ב"מ ות"ג וחת"ס, אנכי לא ראיתי, אולי יש בהם מי שמסכים אל חומרת ג"פ לא אוכל לפסוק טרם רואי דבריהם ויכתוב לי מעלתו מקומם ואעיין בהם או יעתיק לי לשונם, והי' בזה שלום:
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |
- ↑ *) הגהה עיין סוף תשובה שאחר תשובה זו [והוא סי' קצ"ח] נדחית ראי' זו מהרשב"א בטוב טעם: