אבני נזר/אבן העזר/קנו
< הקודם · הבא > |
ב"ה יום א' פנחס צום הרביעי יהפך מהרה לשמחה ושירים רנת לפ"ק כפר מלאדשין סמוך לסאכטשאב.
שוכ"ט לכבוד מחו' הרב המאה"ג יקר רוח שלשלת היוחסין מו"ה צבי מאיר הכהן נ"י אבדק"ק ראדאמסק.
יקרתו הגיעני ונפשו בשאלתו אם לסמוך במקום עיגון גדול לעשות שליח בכתב יד לכתוב גט, וגם לסמוך על הרד"ך והגה שהקילו במקום עיגון, ומסופק ג"כ את"ל דסומכין להקל אם צריך גם הסופר להכיר בעצמו כת"י הבעל, או די בעדים מכירין כת"י לבד, ומסופק ג"כ אם מקיימין כת"י מתוך שני שטרות, ועוד מסופק אם יעשה הבעל ג"כ שליח בעל פה כפי הוראת הרב מבריסק, אך הבעל במקום שאין עדים ואין ב"ד, רק שיכתוב שעשה שליח בע"פ ג"כ, ושלח לי מכתב הגאון המובהק שליט"א מקוטנא מה שהשיב בכעין זה:
א[עריכה]
א) עיינתי ברד"ך בית י"ט (כ"ד בדרכי משה וט"ס] וראיתי יסוד היתר שלו יען אף להפוסקים הסומכים על התוספתא לאסור אינו אלא מדרבנן, וזה במקום שאפשר בדיבור אין מקילין לא בהרכנה ולא בכת"י, אבל במקום עיגון דומה לנשתתק שהתירו בהרכנה, והוא הדין בכתב יד, ואפי' לתירוץ הראשון של הרא"ש וכן הרשב"א דכת"י גריעא מהרכנה, מ"מ לא מיפסל אלא מדרבנן, ובדרבנן סומכין על הפוסקים המקילין, וגם לדעת הר"ן שהחמיר אינו אלא מדרבנן במקום שאפשר עכ"פ:
ב[עריכה]
ב) ואני תמה, שהרי בתשו' הר"ן בדין ביטול גט בכתב למד דמהני, שהרי בגמ' דידן משמע דמינוי שליח בכתב מהני כ"ש ביטול, אך בתוספתא דאינו יכול לעשות שליח בכתב על כתיבת הגט, מ"מ יש להחמיר, ואם התוספתא אינו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא גם לדעת התוספתא יכול לעשות שליח, וכל שכן הביטול דמהני מדאורייתא, א"כ מאי הביא הר"ן מהתוספתא, אלא ודאי ברור דסבירא לי' התוספתא מדאורייתא פוסלת, והוא הדין לכל הפוסקים הסומכים על התוספתא (לבד מתירוץ הב' של הרא"ש], ובספר מכתב מאלי' הביא דברי הרד"ך וסתר כל דבריו וסיים שלדעתו הגט בטל:
ג[עריכה]
ג) אך צריכין להבין מדוע באמת לא יועיל מינוי שליחות בכתב, כיון שידוע שמתרצה לא הוי דברים שבלב, מאי שנא ממדבר עמה על עסקי גיטה וקידושי' ונתן לה ולא פירש, כיון שידוע שנתן' לה על מנת כן מהני, וכן במע"ש כהאי גוונא, והכא נמי אפי' כתיבה לאו כדיבור. מ"מ כיון שיודעין שלכך נתכוין יועיל:
ד[עריכה]
ד) אך אנהרינהו לעיינין ברשב"א פרק האיש מקדש בהא דזבין אדעתא למיסק לארעא דישראל דהוי דברים שבלב ואינם דברים שהקשה מ"ש מהאומר אהא הרי זה נזיר, אף דאפשר אהא בתענית קאמר והוי דברים שבלב, ועוד הקשה מתרומה הניטלת במחשבה והא דברים שבלב הוא, וכי תימא שאני התם דגלי קרא, הא הש"ס יליף מיקריב אותו לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני דברים שבלב אינם דברים, ותירץ הרשב"א כי אמרינן דברים שבלב אינם דברים היינו לבטל מה שעשה אבל לקיים מהני דברים שבלב יעיי"ש :
ה[עריכה]
ה) ולכאורה דבריו תמוהים, שהרי מפורש בשבועות (כ"ו:) דהוי תרומה וקדשים שני כתובים ואין מלמדין ובעלמא לא מהני דברים שבלב אפי' לקיים, ועוד מה זה שהוכיח מידות נזירות דדברים שבלב מהני א"כ למה לי קרא לידות, הא אפי' בלא יד כלל רק בלב לבד מהני, ועוד יש דקדוקים למעיין:
ו[עריכה]
ו) אשר על כן נראה דדברים שבלב ומחשבה תרי מילי נינהו, דברים שבלב אפי' מוציא בפיו, רק שאין כוונתו מבוררת אף שבלבו יודע כוונתו כוונה זאת כיון שהוא בלבו ואינו מוכח אינם דברים, ומחשבה לא מהני לעשות קנין רק בתרומה וקדשים, והיינו דאף דדברים שבלב לקיים הוי דברים, מ"מ בדבר שאין כאן שום מעשה, רק הדיבור לבד הוא העושה הקנין לא מהני מחשבה, כי מחשבה אינה פועלת כלום רק בתרומה וקדשים דגלי קרא והם שני כתובים ואין מלמדין, ועל כן בידות נדרים אם לא הוציא בפיו לא מהני מחשבה לעשות נדר ונזירות, וכשאמר התחלת הדברים גלי קרא דחשוב מדבר. ומ"מ כיון שאין מחשבתו מבוררת חשוב דברים שבלב, והוכיח הרשב"א מזה דדברים שבלב לקיים הוי דברים, ובתרומה וקדשים דמהני מחשבה מוכיח הרשב"א מזה דדברים שבלב לקיים הוי בכל מקום דברים, דאם לא כן אלא דבהו גלי קרא דברים שבלב הוי דברים, א"כ הא דמפרש הש"ס הא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני משום דהוי דברים שבלב, הא שם כופין אותו להקדיש, ובקדשים הא גלי קרא דהוי דברים אלא ודאי הא דבתרומה וקדשים מהני מחשבה אין ראי' כלל דבהם דברים שבלב הוי דברים, אלא דלקיים ולא לסתור דברים שבפיו בכל מקום מהני דברים שבלב, ולא שייך בזה דברים שבלב אינם דברים, ועל כן בהא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני שהדברים שבלב לסתור ההקדש שפיר אמרינן אף בקדשים דברים שבלב אינם דברים:
ז[עריכה]
ז) ומעתה אפי' דברים שבלב דמוכחין לא מהני לעשות קנין במקום שאין שום מעשה, רק הדברים שבלב דמוכחין, דאף דדברים שבלב דמוכחין הויין דברים, הלא לקיים אפילו דברים שבלב גרידא הויין דברים, ומ"מ הואיל והוא מחשבה אינו יכול לבדו לעשות קנין, א"כ אפי' מוכח מ"מ לא הוי רק מחשבה, וכיון שהוא רק מחשבה אינו יכול לעשות חלות קנין, ולפי זה הוא הדין כתיבה כיון דלאו כדיבור אינו מועיל לעשות שליחות, כיון דאין בו שום דבר אחר, רק דיבור, לא מהני דברים שבלב דמוכחין:
ח[עריכה]
ח) ויש להביא ראי' לזה מתוס' שבועות (שם) שהקשו למסקנא דתרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד למה לי קרא דלבטא בשפתים, ומזה הוכיחו דקרא דלבטא בשפתים אינו מיותר, וקשה הא צריך קרא למעט כתיבה כמבואר בפוסקים דבשבועה לא מהני כתיבה מדכתיב בשפתים, כמו בעדות דאימעוט כתב מדכתיב על פי, אלא ודאי מוכח דאפי' בלא קרא מסברא אימעוט כתיבה, דכיון דאין שם דבר אחר בעי דיבור ממש, הנה נתברר טעם הפוסקים דלא מהני כתיבה לעשות שליח:
ט[עריכה]
ט) אבל התוס' גיטין (ע"ב.) כתבו בד"ה קולו לאפוקי דרב כהנא, לענין הרכנה כיון דקים לן שמתרצה לא בעינן שמיעת קול כמו תן גט זה לאשתי אם הי' זכות לה לא הי' יכול לחזור בו ואעפ"י שהיא אינה אומרת כלום כיון שהיא מתרצה בלא שמיעת קולה הוי שלוחה, וברייתא דנקט עד שישמעו קולו לא שנה אלא למעוטי חרש דרב כהנא דמסתבר למעוטי עכ"ל, ומבואר מדבריהם מהני מטעם דקים לן דניחא לי' ומהני מטעם זכי' דהוא מטעם שליחות, וממילא ה"ה כתיבה מהני מטעם זכי' ולא ממעט אלא חרש דכיון דלאו כדיבור דמי ונשאר חרש אין מעשיו כלום, וכן כתבו הפוסקים בשם תוס', ומ"מ הנך רואה שגם התוס' לא אתי עלה רק משום זכי' ולא משום דהוי דברים שבלב דמוכחין, והוא כמ"ש דמ"מ לא מהני המחשבה לבד לעשות שליחות, ואזלי לטעמייהו דשבועות כנ"ל:
י[עריכה]
י) ולדעת הפוסקים כתוספתא דלא מהני כתיבה בפיקח, נראה הא דלא מהני משום זכי', בפשוט י"ל כמ"ש בקצוה"ח סי' דלא שייך זכי' אלא בזוכה באיזה דבר אבל כתיבת גט אינה זכי':
יא[עריכה]
יא) אך נראה ליתן בו טעם לשבח, לפמ"ש ריטב"א קידושין (ס"א) בהא דמקשה הש"ס והא דתנן חבורה שאבד פסחה מנ"ל דמשוי שליח לשחיטת פסח וז"ל וכ"ת למה לי קרא הא זכות הוא וזוכין שלא בפניו וכו' דעשאו שליח וגלי דעתי' דניחא לי' כו' דאילו מדין זכי' יכול למחות אחר שחיטה כששמע וכו' ומבואר דאף דגלי דעתי' דניחא לי', מ"מ כשאינו מועיל רק משום זכי' יכול למחות אח"כ כששמע, ובר"ן ב"ב, הובא בשטמ"ק שמעתתא דראוי, דמזכה לחבירו קרקע על ידי אחר כל זמן שלא שמע המקבל ונתרצה הפירות והשבח לנותן כיון שעדיין לא נתברר המתנה יעיי"ש, וא"כ בכתיבת הגט שמועיל משום זכי' עדיין הדבר בספק, אם ימחה הבעל אגלאי מילתא למפרע דלא הוי לשמה, וכיון שעדיין בשעת כתיבה אינו מבורר אם הוא לשמה אף ששמע הבעל אח"כ ונתרצה ואגלאי מילתא דהוי לשמה לא מהני, דבגט צריך להיות מבורר בשעת כתיבה כמ"ש התוס' ריש פרק כל הגט בד"ה לאיזה שארצה אגרש בו דאפי' מאן דסובר בעלמא יש ברירה הכא מודה, משום דוכתב לה לשמה משמע שיהא מבורר בשעת כתיבה, ולשיטתם צריכין לומר דהרכנה כמו דיבור וא"צ לטעמא דזכי', ולדעת התוס' הנ"ל דמהני אפי' בכתיבה צ"ל דס"ל סתמא הוי לשמה, רק כשמוחה נתבטל למפרע, אך מדברי ר"ן ב"ב הנ"ל מבואר דבסתמא הוי ספק, דמהאי טעמא עוד הפירות והשבח לנותן, או יש לומר התוס' לא סבירא להו כריטב"א, אלא דבגילוי דעתא אינו יכול למחות אח"כ ופוסקים הנ"ל סוברים כריטב"א, סוף דבר יש להאוסרים פנים גדולים לאסור איסור תורה ואין לסמוך על המתירין אפי' במקום עיגון ודלא כרד"ך:
יב[עריכה]
יב) אך אם עשה שליח בע"פ ג"כ דבזה דעת הרא"ה והר"ן דמהני, והרמב"ן דסובר דלא מהני, הא ס"ל דיכול למנות בכתבו שליח במקום אחר, אין לנו למנקט חומרי דמר וחומרי דמר כדי לעגן את זו, וכה"ג כתב הריב"ש בתשו' סי' ואו:
יג[עריכה]
יג) אך יש לפקפק לדעת הריא"ז דכתיבה מהני להשליחות, אך זה כשהשליח רואה כשכותב. אך כשממנה שליח במקום אחר בכתב חשוב מינוי שליח שלא בפניו ולא מהני, ובספר מכתב מאלי' האריך להוכיח שדעת הרבה פוסקים כך, ולפוסקים אלו, לא יצאנו מחשש ע"י שעושה בעל פה ג"כ השליח כיון שהאיסור משום שלא בפניו, וזה בין בכתב ובין בעל פה:
יד[עריכה]
יד) אך נראה להוכיח מן הירושלמי דאין במינוי שליח שבמקום אחר ע"י כתב פסול משום שלא בפניו, ואם כשר בכותב בפניו, כשר ג"כ בשולח לו בכתב, דמבואר שם דלרשב"ג חרש כותב בכת"י ואחרים מקיימים כת"י, והנה בגמ' דידן דחכמים לא ס"ל דרשב"ג, ומשום דכתיבה לאו כדיבור ונשאר חרש כשהי', ולהפוסלים גם בפיקח ס"ל כיון דלאו כדיבור גם בפיקח פסול, ומרשב"ג אין ראי' להכשיר, דאזיל לטעמי' דאפי' בחרש כשר, דכתיבה כדיבור, אך אם נאמר דמינוי שליח שבמקום אחר פסול משום שלא בפניו, א"כ גם לרשב"ג דכדיבור דמי יפסול, ואי אפשר לומר דבכותב בפני השליח, דא"כ למה לי קיום כת"י, אלא דאין במינוי שליח שבמקום אחר בכתב פסול משום שלא בפניו, או דשלא בפניו בע"פ כשר כדעת הרא"ה והר"ן, או דשולח כתבו והשליח רואה את הכתב חשוב בפניו כדעת הרמב"ן, ומדרשב"ג נשמע לרבנן דבהא לא פליגי, רק דלת"ק כתיבה לאו כדיבור, דמהאי טעמא פסלו רבנן בחרש בכל ענין, אפילו כותב בפני השליח, אבל בזה לא מצאנו מחלוקת ושפיר נלמד מדרשב"ג שבירושלמי דאין במינוי שליח שבמקום אחר פסול משום שלא בפניו, ואין לנו לפסול מינוי שליח בכתב רק משום הפוסקים כתיבה אפי' בפניו לא מהני, ואם עושה שליח בעל פה ג"כ צריך לצרף דעת הפוסקים דלא מהני שליח שלא בפניו, ואין לנו לתפוס כל החומרות כדי לעגן את זו כנ"ל:
טו[עריכה]
טו) והנה לפי הוכחה זו מירושלמי נשמע דאין שליח צריך להכיר כתב יד הבעל, דאי מכיר, קיום למה, אך אין זה ראי', דשליח לבד אינו נאמן שהוא כתב ידו, אך אין לדחות משום זה גוף הראי' דכת"י מהני אפי' שלא בפניו, דאם איתא דבעי בפניו א"כ צריך עדים שעשהו שליח בפניהם, ושוב למה לי עידי קיום (שיש לומר) [ונראה[ דיש לקיים הראי' דאין השליח צריך להכיר שהוא כת"י, דאם איתא דצריך להכיר, בקיום כת"י לבד לא תסגי (לראי') ויצטרך עדים שהשליח מכיר כתבו:
טז[עריכה]
טז) נחזור לצירוף השליחות שעושה בע"פ, אך בנ"ד שהבעל במקום שאין עדים ואין ב"ד, הדבר תלוי אם חל שליחות גט בלא עדים, או א"צ עדים בשליחות אלא לראי', שאם א"צ אלא לראי', א"כ הבעל נאמן בכתבו שעשהו שליח, דחזקה לא שביק התירא ואכיל איסורא, דכיון שבידו לעשות שליח בע"פ מה לו לצרה זאת שלא יעשה שליח בעל פה, ובעל שאמר גרשתי דקי"ל זיל חיש לה, פירשב"ם משום דאם איתא דגירשה קלא אית לה עיי"ש, או שלא ירצה לעשות הוצאות הגט, אבל מה שבידו לעשות בדיבור הקל ודאי נאמן לומר דברתי:
יז[עריכה]
יז) ואין לפקפק ולומר הא בגמ' גיטין שם מקשה על רב כהנא דס"ל כתיבה כדיבור מהא דאם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד, ואמאי הא יכול להגיד בכתב, ומשני משום דכתיב מפיהם ולא מפי כתבם, ומבואר דאי לאו דרב כהנא הוי ניחא בלא דרשה דמפיהם ולא מפי כתבם, וא"כ למה (דקי"ל) דלא קי"ל] הא דרב כהנא אף הבעל לא יהי' נאמן בכתב (והא דצריך קרא דמפיהם ולא מפי כתבם, כדי שלא נלמד מעדות שבשטר] דשתי תשובות בדבר, הא' דשאני עדות דצריך משפטי עדות ולא אזלינן בתר הסברא, וראי' קרובים אפי' משה ואהרן לא מהני, משא"כ בידו וחזקה לא שביק התירא דמסברא, ועוד דשאני עדות דבעי הגדה, וכיון דכתיבה לאו כדיבור לאו הגדה מקרי, וכתיב אם לא יגיד, ותדע דהא מבואר בפוסקים דאב נאמן לומר בכתב זה בני בכור, אלמא במקום שא"צ הגדה אף בכתב מהני, אך אם לא חל שליחות בלא עדים, ובנידון דידן שאין עדים לא יועיל:
יח[עריכה]
יח) והנה יש בזה מחלוקת הרמב"ם עם הרא"ש, שדעת הרמב"ם שא"צ עדים למינוי שליחות לקדש, והביא ראי' משליח הולכת הגט, והר"ן דוחה דשאני התם שיש עידי חתימה, ומבואר דלהרמב"ם אפי' בלא עידי חתימה אין שליח להולכה צריך עדים לקיום השליחות, וכן מבואר עוד מהא דכתב הרמב"ם שאם נתן גט בלא עידי חתימה ונתנו לה השליח בעידי מסירה הרי זו ספק מגורשת, והיינו שהבעל מודה שעשאו שליח, מ"מ אינו גט ודאי, כי אינו נאמן להקל, שיש רעותא בגט שאין בגט עידי חתימה עיי"ש בב"ש, מ"מ מוכח דחל השליחות בלא עדים, אבל הרא"ש ס"ל דאפי' הי' עידי חתימה אם השליח מודה שמינה אותו שלא בעדים לא מהני, הרי דס"ל מינוי שליחות הגט בעי עדים:
יט[עריכה]
יט) ונראה להביא ראי' להרמב"ם דלא בעי עדים בשליחות, הא', מהא דהמסוכן שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו ונתנו דאזלינן בתר אומדנא, דכוונתו כתבו ותנו, והא הרשב"א פ"ק דקידושין בנתן הוא ואמרה היא דאף שהדברים מראין שלדעת קידושין נתן הוי מקדש בלא עדים, כיון שאין כאן ראי' לשם עדות רק אומד הדעת, וא"כ אם שליחות בעי עדים לקיום השליחות לא יועיל אומדנא, הב', הא דהבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל ומת אם מעצמו נפל הרי זה גט, דהוכיח סופו על תחילתו דכתבו ותנו קאמר, וכתבו דאפי' כתבו הגט ונתנו לה קודם שעלה הוי גט, ואף שבשעת נתינה לא הי' מבורר שהוא שליח ולא הי' עדים על השליחות:
כ[עריכה]
כ) ועוד נראה דאפי' לדעת הרא"ש יש לומר דשליחות לכתוב לא בעי עדים, ודי מה שכתב הבעל שמינהו שליח ועדים מכירין כת"י, דהנה צריך להבין דעת הרא"ש דאפי' ביד השליח גט עם עידי חתימה, אם השליח מודה שהבעל נתנו לו שלא בעדים אינה מגורשת. מאי שנא מהא דב"מ (י"ח:) ר' ירמי' אמר כגון דאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון, ופירשו התוס' ואומר הבעל שהוא אותו יוסף, ונאמן הבעל בזה כשם שנאמן לומר גרשתי' עיי"ש, והיינו שתתגרש בחזרה זו כמ"ש התוס' שם בד"ה ואפי' לזמן מרובה, הרי דאף שאין עידי מסירה יודעין שהוא גט זה. רק מכח נאמנות הבעל חשוב עידי מסירה. ה"נ ביש ביד השליח גט עם עידי חתימה, דמזה הוכחה שהבעל עשאו שליח, דמהאי טעמא, השליח נאמן שעשאו שליח, נמצא מחמת הוכחה זאת יודעים העידי מסירה שהוא שלוחו, ומה נ"מ אם העידי מסירה יודעים מחמת הוכחה דהוא נאמנות הבעל שהוא גט זה, או שיודעים מחמת הוכחה שהוא שלוחו, ואין סברא לומר שגוף חלות השליחות חשוב דבר שבערוה, שהרי אינו רק גורם לדבר שבערוה, ומהיכי תיתי שלא חל אלא בעדים, ובוודאי הטעם משום דאי ליכא עידי שליחות חשוב כאילו לא הי' עידי גט וקשה כנ"ל:
כא[עריכה]
כא) וצריך לומר דעשיית השליחות שהוא ריצוי הבעל בגירושין, הוא מכלל מעשה הגירושין, ומהאי טעמא כתב הפנ"י שזה טעם הרמב"ם דאינו יכול לבטל השליחות שעשה לתרום משום דעשיית השליחות לתרום חשוב אמירה לגבוה, ומה"ט כתב החת"ס דהמשלח יכול לישאל על הפרשה שהפריש השליח, היינו שנשאל על מה שעשאהו שליח, הנה דעשיית השליחות מכלל המעשה, וכיון שנחשב מעשה גירושין, ע"כ צריך עדים ממש שראו השליחות לא שידעו מחמת הוכחה ודו"ק:
כב[עריכה]
כב) וע"כ התינח בשליחות גירושין עצמם אבל שליחות הכתיבה שאינו אלא להכשירו של גט, הא מהני נאמנות הבעל כנ"ל בהא דר' ירמי' שנאמן הבעל לומר שהוא אותו יוסף, והוא גט כשר לגרש בו אשתו, וראי' לזה דברי המרדכי שהביא הב"י סי' קל"א דמעיקר הדין א"צ עדים שכתב הסופר לשמה, וכיון דשליחות על הכתיבה הוא רק משום שיחשב לשמה והא גוף הלשמה א"צ עדים:
כג[עריכה]
כג) אך יש מקום עיון מדברי הש"ס כתובות (למד.) גבי גונב חלבו של חבירו ואכלו חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור חלב, דמקשה נימא הגבהה צורך אכילה, ומשני התם אי אפשר להנחה בלא עקירה הכא דאי בעי גחין ואכיל, ומבואר הפירוש בתוס' ישנים שם דבשבת החיוב על העקירה ג"כ משא"כ בחלב, דאין חיוב רק על האכילה דאי גחין ואכיל ג"כ חייב, אבל אם לא הי' אפשר לאכילה בלא הגבהה הי' מתחיל האיסור משעת הגבהה עיי"ש, וא"כ בגירושין דבעי כתיבה לשמה ואי אפשר לגירושין בלא כתיבה לשמה א"כ הכתיבה לשמה מכלל הגירושין, ונבעי עדים על הכתיבה לשמה:
כד[עריכה]
כד) אך הדבר נכון לפמ"ש התוס' ( ) דאפילו קטן כותב לשמה מהני אף דלאו בר שליחות הוא, וא"כ כמ"ש התוס' שם דלאו דווקא גחין ואכיל דה"ה דמצי למימר דאפשר שיתחוב אחר לתוך פיו, והיינו דמה שאפשר באחר אי אפשר שיהי' מכלל העבירה דאיך יתחייב על מעשה אחר, וה"נ כיון דאפשר בכתיבת קטן ויחשב שעשאו אחר אי אפשר שתתגרש במעשה אחר שאיננה בעלה, וע"כ ניחא דברי המרדכי דכתיבת הגט לשמה אינו מן הגירושין ולא בעי עדים, והתינח אם שמעו העדים ציווי הבעל לכתוב, דבציווי הבעל לבד בלי כתיבת הבעל הא אפשר שתתגרש, אבל אם אין עדים על ציווי הבעל, כיון שאי אפשר בלי ציווי הבעל, א"כ ציווי הבעל מכלל הגירושין:
כה[עריכה]
כה) אך המעיין בהא דר' נחמן ריש פרק השולח דר"נ אומר חוזר ומגרש בו, ודעת התוס' ורמב"ן ורשב"א דאפילו ביטל גוף הגט בפירוש לא מהני הביטול, ואי הציווי שצוה הבעל לכתבו התחלת מעשה גירושין, ופשיטא שלא חל הגירושין עד שעת נתינה דקודם נתינה לא נפסלה לכהונה, והבא עלי' בחנק אפי' נתן לה הגט לבסוף כדתנן גיטין (ע"ד.) מה היא באותן הימים ר"י אומר הרי היא כאשת איש לכל דברי' עיי"ש, רק שנאמר שכתיבת הבעל הגט או ציווי הבעל לכתוב עם הנתינה הם מתירים בשעת נתינה, וכמו שני דברים המתירים למ"ד אין מעלין זה בלא זה, ונמצא דכתיבת הגט או ציווי הבעל הוי כאומר שתתגרש בשעת נתינה, וא"כ קודם נתינה יכול לחזור מהתחלת גירושין של ציווי הבעל או כתיבתו, כיון שעדיין לא חל, והנתינה לבד אינו מתיר, דהא אמרת דהכתיבה או ציווי ג"כ מכלל הגירושין, ובלא מעשה הכתיבה או הציווי חסר מקצת המתיר.
כו[עריכה]
כו) ואם תאמר דנהי דכתיבה או ציווי מכלל הגירושין, מ"מ א"צ כוונה לגרש, רק בשעת נתינה שאז אומר לה הרי את מגורשת, וכיון שא"צ כוונה לגרש בשעת ציווי מה יועיל חזרתו, דלא שייך אלא במגרש לאחר למד שחוזר מכוונתו לגרש, משא"כ זה שא"צ כוונה, מטונך, כיון שמוכח שא"צ כוונה לגרש בשעת ציווי או כתיבה, שוב נאמר שאינו מכלל הגירושין, שאם הי' מכלל הגירושין, הי' צריך כוונה בשעת כתיבה או הציווי ג"כ, כמו באיסורין דלא חשיב מזיד אלא שהזיד מתחילה ועד סוף, ואינו דומה כלל להא דתוס' ישנים שאם לא הי' אפשר בלא הגבהה באמת לא הי' מתחייב אלא אם כן הי' מזיד גם בשעת הגבהה:
כז[עריכה]
כז) ועוד יש לחלק בין הא דתוס' ישנים כיון דאפשר בלא ציווי רק שיכתוב, אין הציווי בדיבור מכלל הגירושין, דהא אפשר בלא דיבור רק שיכתוב הגט בעצמו, וכתיבה לאו כדיבור. וכן אפשר בלא כתיבת הבעל שיצוה הבעל וקטן דלאו בר שליחות כותב, ואין להאריך בזה עוד:
כח[עריכה]
כח) נשוב למה שהכרענו מירושלמי דלדעת הפוסקים דיכול למנות שליח בכתבו מהני אפילו אין השליח מכיר כת"י רק שאחרים מעידין שהוא כת"י, והנה כי אין להעמיד יסוד על ראי', וכל קושיא יש לה תירוץ, ובפרט על ירושלמי, ומצד הסברא יש לומר דתלוי במחלוקת הפוסקים בחילוק שבין שנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכריסה דחשוב חצי דבר, ובין שנים מעידים על שנה ראשונה של שני חזקה ושנים על שנה השני' דמהני, דלדעת הפוסקים דהתם הטעם משום דמועיל בלא כח השני' לענין פירי, וכן לפירש"י משום דעכ"פ הוי מקצת ראי' הא בעלמא לא מהני חצי דבר, ובעידי קבלה ועידי אמירה דלא חשיב חצי דבר היינו משום דעידי אמירה דמועילים לעשות שליח חשוב כולו דבר, אבל בנ"ד דכל זמן שלא הכיר השליח שהוא כת"י ע"י הכרתו, או ע"י עדים המעידים על כת"י, אין ראיית השליח את כת"י הבעל מועיל כלום, דלא חשוב ראיית כת"י הבעל כאילו שמע קולו, כיון שלא ידע שהוא כת"י, רק לאחר שהוחזק שהוא כת"י ורואה השליח כת"י לאחר שהוחזק, חשוב כאילו שמע קולו להרמב"ן, והא אי אפשר שיוחזק ע"י עדים,, דכיון דכל זמן שלא ראה השליח לאחר שהוחזק לא נעשה שליח שלא בפניו על הכתיבה, והרי העדים שמעידין על כת"י חצי דבר, כיון שעדיין לא נעשה שליח:
כט[עריכה]
כט) אך נראה להוכיח מהא דכתב הר"ן ליישב קושית הרא"ה על הרמב"ן דלמה לי' לר' יוסי הטעם משום דמילי לא מימסרן לשליח תיפוק לי' דלא שמע מפי הבעל, ותירץ הר"ן כיון דשלוחו של אדם כמותו השומע מפי השליח כשומע מפי הבעל, ע"כ צריך לומר משום דמילי כו' ושוב אף שהבעל בעצמו מינוהו לא מהני, כיון שהוא שלא בפניו, ואף שאין השליח שני יודע שהראשון שליח הבעל והוא שמע מהשליח חשוב שומע מפי הבעל, ה"נ כיון שלפי האמת הוא כת"י הבעל, והוא רואה כתבו חשוב שומע מפי הבעל:
ל[עריכה]
ל) ואין לומר דהא דאצטריך טעמא דמילי כו' כדי שלא יוכשר אומר אמרו במעידין על שליחותו תחילה בפני ב"ד,' דליתא דא"כ למאי דס"ד מודה ר' יוסי באומר אמרו, היינו בכהאי גוונא, דאל"כ הא לא שמעו מפי הבעל (ולדעת הר"ן בשיטת הרמב"ן דאומר אמרו במתנה לא מהני אלא במברר כמ"ש בסוף דבריו דאינו מברר לא חשוב שהוא מינהו, א"כ הא דמהני באומר אמרו אפי' באינו מברר לאו משום דמהני מינוי שליח שלא בפניו, ושוב אין לו ראי' מהא דמודה ר' יוסי באומר אמרו דמינוי שליח שלא בפניו מהני] וא"כ מה מקשה הש"ס (ס"ו) ואי מודה ר' יוסי באומר אמרו זמנין דנפיק מיני' חורבה באמר אמרו לסופר כתוב ולעדים חתמו ומשום כסופא דסופר מחתמי לי', הא ע"כ צריכין להעיד בב"ד, והב"ד שמעו מה שצוה הבעל, ואין לומר כלל דמשום כסופא דסופר יעידו שקר, ועוד דא"כ מה משום כיון דאמר מר כשר ולא תעשה כו' הא הטעם מסיק בסוף הסוגיא משום חשדי שמא השכיר עדים, הא להעיד שקר בב"ד לא חשידי כדמסיק מעשה לא עבדי, ופירש"י לחתום או להעיד שקר, אלא ודאי הדבר ברור דאומר אמרו אפי' אינו מעיד תחילה בפני ב"ד אי מילי הוה מימסרי לשליח הי' חשוב מינוי שליח בפניו, וה"נ בזה:
לא[עריכה]
לא) אך ראיתי למהרש"ל ביש"ש שפסק דממנה שליח שלא בפניו מהני מאחר שמן הדין אפי' אומר אמרו כשר, אלא שהחמירו בדבר עפ"י פירוש ר"ח דלא לוסיף עלה, כי חילוק גדול יש ביניהם כמו שחילק הר"ן כו' עיי"ש:
לב[עריכה]
לב) ולכאורה דבריו תמוהין, כי הוכחת הרמב"ן, מר' יוסי דפוסל אומר אמרו לפלוני מכלל דממנה שלא בפניו לא מהני כיון שמברר ואומר לפלוני הוי כאילו הוא ממנהו, אלא ודאי ממנה שלא בפניו פסול, ומשמואל דמכשיר אומר אמרו אין ראי' להכשיר שלא בפניו, דהא שמואל מכשיר אפי' באינו מברר, ובכה"ג הא חשוב מדעתכם דלא חשוב הוא ממנה, וכיון דמר' יוסי שמעינן דפוסל ושמואל לא שמענו שחולק בזה, מהיכי תיתי לחלוק על ר' יוסי בזה, וכפי הנראה מהרש"ל סובר כיון שהשליח שני לא שמע שהבעל אמר לשליח ראשון לא חשוב שמע קולו, ולפי זה בנ"ד נמי כיון שאין השליח מכיר שהוא כת"י הבעל חשוב כשלא בפניו:
לג[עריכה]
לג) וראיתי להיש"ש פרק כל הגט סי' יוד שאם האשה נתנה רשות לשליח קבלה לעשות שליח אחר מהני, דווקא גבי כתיבה וחתימה פסול אומר אמרו, וכתב כן בשם הרשב"א, והיינו דווקא גבי כתיבה וחתימה פסול משום דהוי שלא בפניו, והוא ג"כ כנ"ל כיון ששומע רק מפי השליח אף שהשליח כמותו, מ"מ השליח שני לא ידע שהראשון נעשה שליח, נמצא הדבר הזה אם צריך השליח להכיר שהוא כת"י במחלוקת שנוי':
לד[עריכה]
לד) אך ראיתי להרמב"ן פרק כל הגט דטעם המכשיר אומר אמרו משום דהוי ממנה שליח שלא בפניו, הנה דסבירא לי' אפילו אינו מכירו השליח חשוב שהוא ממנה אותו שליח [ובאמת שדבריו סותרין למה שכתב בפרק התקבל ולמ"ש הה"מ בשמו בשליח לקבלה אינה יכולה לעשות שליח אלא אם כן ביררה היא השליח] ופשוט שזה דעת היש"ש בשני המקומות, דעל כרחין מאן דמכשיר אומר אמרו כ"ש שמכשיר ממנה בפירוש שלא בפניו, ועל כן שליח לקבלה מועיל כל אומר אמרו, דר' יוסי דפוסל משום דס"ל שלא בפניו לא מהני בכתיבה וחתימה, ואין ראי' מהיש"ש כלום, ונקטינן דאפי' אינו מכיר הסופר את כת"י מהני בעדים אחרים מעידין על כת"י:
לה[עריכה]
לה) חוזרני למ"ש דשליח לכתוב יכול למנות בלא עדים אפי' לדעת רא"ש דשליחות נתינה בעי עדים, אין הטעם דעצם השליחות אינו חל בלא עדים דחשוב דבר שבערוה הא מהיכי תיתי, דאינו אלא גורם לדשב"ע כו' עיי"ש:
לו[עריכה]
לו) והנה יש לפקפק בזה, דיש לומר כמו בקינוי וסתירה דאיתא ריש סוטה לא לימא אינש לאתתי' אל תסתרי עם איש פלוני שמא הלכה כריב"י קינוי עפ"י עצמו ומי סוטה ליתא ומיתסרא עליו איסורא דלעלם, והנה הרמב"ם הלכות אישות פרק כ"ד הלכה כ"ה מי שקינא לאשתו בינו לבינה וראה בעצמו שנסתרה נאסרה עליו, ופירשו נושאי כליו משום דילמא קי"ל כריב"י יעיי"ש, ואף דר"י בר"י אמר משקה עפ"י שנים היינו לבירור הדבר דבלא שנים אין מאמינים שנסתרה לאוסרה עליו או להשקותה, אבל אם הבעל יודע שנסתרה נאסרה עליו, דלא שייך לומר שהסתירה בלא עדים לא יאסרו כמו שהביאה אוסרת בין בעדים בין בלא עדים, אך הקינוי שצריך דעת דומה לקידושין וגיטין שאינו חל בלא עדים, על כן אי לאו דר"י בר"י אין חשש בקינוי בינו לבין עצמו, ומ"מ מבואר דאף דקינוי אינו דבר שבערוה ממש רק גורם לדשב"ע אינו חל בלא עדים, וכמו כן יש לומר בשליחות שאינו חל בלא עדים:
לז[עריכה]
לז) מ"מ נ"ל לדעת רוב פוסקים לא בעינן שליחות בכתיבה, ואפי' חשו"ק כשרין לכתוב גט רק שצריך שיהי' בצוואת הבעל, דאל"כ לא חשוב לשמה, א"כ לא שייך לומר שאינו חל שליחות הכתיבה בלא עדים, רק דחשוב שאין עדים שנכתב לשמה וכבר כתבתי דמבואר בפוסקים דא"צ עדים שכתב הסופר לשמה, ואי משום דמסתמא כיון שצוהו לכתוב מסברא שכותב לשמה, ה"נ בשעת כתיבת כבר כתב הבעל שמינהו שליח וידוע שהוא לשמה. אף שאין עדים ממש מהני כמו בכל כתיבת הגט שכותב סופר לשמה ואף שאין עדים ממש שכתב לשמה ומהני ואף שאין ראי' מבוררת לזה, מאחר שבלאו הכי הבאנו ראיות לדעת הרמב"ם, ובנ"ד יש לומר גם הרא"ש מודה לא נפליג מחלוקתם:
לח[עריכה]
לח) נידון לסמוך בקיום כתבו על דמויי חתימה לחתימה, מתוך שני שטרות אין דעתי נוחה בזה, יען כי כתב המרדכי כי דמויי לא מהני רק בקיום שטרות דרבנן, וזה במלוה מוציא שטר מתח"י דיש בו חזקה דלא חציף לזייף שטרא, וכמבואר בתוספות כתובות (צ"ב:) דהטעם משום דמירתת לכתוב שטר מזוייף פן יכירו זיופו, משא"כ בכתב הבא ע"י בי דואר, ע"כ אין נראה לי להקל, רק בקיום טוב שעדים יכירו חתימתו: