אבני נזר/אבן העזר/קנג
|
< הקודם · הבא > |
שנית להרה"ג הנ"ל בענין הנ"ל.
א[עריכה]
א) ביאור הדברים הנ"ל, היכי דבשעה שנשאת היתה ג"כ עתים חלומה ועתים שוטה מותר לגרשה ולית בה משום גרירה, דהנה להבין דעת קדושים תקנת רבותינו, וכבוד חכמים חקור דבר למה חששו לתקנת האשה שלא ינהגו בה מנהג הפקר, ולא חששו לתקנת הבעל שאין אדם דר עם נחש בכפיפה, וא"ת שיכול לישא אחרת, הא כל כמה דאגידה בי' לא יהבי' לי' אחריתי, ומה"ט כופין לגרש מי ששהה עשר שנים ולא ילדה, וגם לאחר חרגמ"ה בזמה"ז דמבואר בכל הפוסקים דאסור, ולמה, ולדעת ראבי"ה דאין מתירין חרגמ"ה כלל, וכן דעת מהרש"ל בתשו' סי' ס"ה, ואעפי"כ אסור לגרש משום גרירה, וקשה איך לא חיישינן לתקנת הבעל ולמה יחמירו עליו לבטל פו"ר בשביל האשה וכי אומרים לאדם חטוא כדי שיזכה חבירך:
ב[עריכה]
ב) אשר ע"כ נראה דמאחר שהאשה כל זמן שיש לה בעל היא משומרת (אי משום איסור אשת איש שחמורה גם על הפרוצים כשיטת הה"מ, אי משום שיש לה בעל לפרנסה ולא תהי' מוכרחת להפקיר עצמה בשביל פת לחם כשיטת ת"ה] וכשמגרשה מסלק ממנה השמירה, הוא נותן מכשול לפני רבים, כמו מגלה בור מכוסה ברה"ר, והרי הוא עושה איסור בידים בגירושין, ותקלת הרבים יהי' תלויין בו, ומוטב שיבטל מפו"ר בשב ואל תעשה, מלהכשיל את הרבים:
ג[עריכה]
ג) הגם שלכאורה אינו דומה למגלה בור מכוסה, שהרי אין שמירתה אלא ממנו, והוא אינו מחוייב לשמרה ומותר לגרשה, והוא רק מסלק עצמו משמירתה, ואלמלא הוא לא היתה משומרת, ואין לה נזק ממנו, שהרי בלעדו אינה משומרת:
ד[עריכה]
ד) וכחילוק זה מצינו בתב"ש סי' ג' באוחז סכין בידו ופותח ידו והסכין נופל לא חשוב עושה מעשה, ולא הוי כמסלק דף והמים מגלגלין הגלגל שהסכין דבוקה בו ושחטה כשירה, דשאני התם שהעיכוב לא הי' מכחו רק הי' מעוכב ממקום אחר והוא עשה הפעולה שהסיר העיכוב, ובלעדו לא הי' נשחט א"כ מפעולתו נשחט [ואפי' הוא עיכב המים בדף ואח"כ הסיר עיכובו ושחטה נמי כשר, שהרי בעיכובו נתאספו המים יותר והלכה אח"כ בכח יותר והו"ל כחו] משא"כ בנידון דידן שלא עשה שום פעולה ובלעדו פשיטא שהי' נשחט מש"ה לאו כחו הוא עכ"ל, וחילוק זה ממש בנ"ד דפותח בור ומגלהו הוא מסלק המעכב שממקום אחר חשוב כמעשה דידי', משא"כ בנ"ד שמסלק רק שמירתו לא חשוב מעשה דידי':
ה[עריכה]
ה) אך הנה בערכין (כ':) המשכיר בית לחבירו ונתנגע אעפ"י שחלטו כהן אומר לו הרי שלך לפניך, נתצו כהן חייב להעמיד לו בית, ופירש"י דמזלי' דמשכיר הוא דנחשד על הגזל או צרת העין, וכן מבואר בתוס' שם דמפרש לה בבית זה, וע"כ הא דחייב להעמיד לו בית הוא מטעם דרש"י, הנה דמה שנעשה ע"י מזלו חשוב כעשה בידים, וכשהפילו בידים חייב להעמיד לו בית כמבואר ברמב"ם, וא"כ בנ"ד נמי דנסתחפה שדהו, ופירש"י בכל מקום מזלו גרם חשוב כעושה מעשה שעל ידו נשתטית ואח"כ מגרשה הרי הוא מכשיל:
ו[עריכה]
ו) ואף שא"צ ראי' לזה דכה"ג חשוב מכשיל, יש ראי' ג"כ מהא דכתב התב"ש שם במניח ידו נגד אמת המים וסותם עד שמתאספים המים יותר ואח"כ סילק ידו חשוב עושה מעשה כנ"ל, וה"נ נשתטית ע"י ואח"כ סילק השמירה חשוב עושה מעשה, ואפי' לדעת הר"ן בנדרים פרק השותפים דמפרש לה בבית סתם הר"ן הביא הגירסא מ"מ נראה שהי' לו הגירסא כמו שהוא בספרים שלנו נתצו] ומשמע דס"ל דמזלו גרם לא חשוב כבידים, מ"מ בנ"ד דשמירתו אינו בידים רק ממילא במה שהוא בעלה וכשבא לה נזק על ידו ממילא במזלו, מחוייב שתהי' נשמרת על ידו ממילא עכ"פ ולא יגרשה, ודווקא בשוכר להעמיד בית אחר בידים אינו מחוייב שהרי לא נתץ הבית בידים, אבל הוא שמחייבין אותו רק שלא יגרשנה ותהי' נשמרת על ידו ממילא, וזה שפיר מחוייב כיון שבא הנזק על ידו ממילא ודו"ק:
ז[עריכה]
ז) ולכאורה יש להקשות ולדחות דאימא מזל דידה גרם שנשתטית וכמו בנפל הבית דיוכל המשכיר לטעון מזל השוכר גרם, אך י"ל דבשוכר כשמזל שניהם יחד גרם, ודאי אין המשכיר חייב דיכול לומר לשוכר את אפסדת אנפשך [ודווקא בנתנגע דכתיב ובא אשר לו הבית, והוא רק בחול מי שהבית שלו] והוי שני צדדים לזכות המשכיר, שאם במזל השוכר לבד או במזל שניהם פטור מלהעמיד לו בית, משא"כ בנ"ד שהתקנה אינה לטובת האשה לבד אלא לטובת הפרוצים שלא יכשלו בה, וכשבא במזל שניהם יחד, ובמזל אחד מהם לא היתה נשתטית מחויייב לשמרה דקי"ל בשבת (צ"ג.) זה אינו יכול וזא"י חשוב כל אחד כעושה מעשה, ואפי' לר"ש דפליג מ"מ בנזקין פשיטא דכל אחד משלם מחצה עכ"פ, וא"כ חשוב כמכשיל הרבים ואף דמשום לתא דידה יכול לומר את הוא דאפסידת אנפשך] והא ודאי אין לתלות דבשביל כל אחד מהם לבד היתה נשתטית דהא מהיכי תיתי, דאם בשביל אחד נשתטית מה"ת שבשביל השני לבד ג"כ נשתטית, נמצא יש כאן שני צדדים שחשוב כעושה מעשה, ע"כ אסור לגרשה, וכה"ג חילקו התוס' לענין פרוץ כעומד ודו"ק:
ח[עריכה]
ח) ולכאורה יש להקשות על מ"ש דנשתטית מזלו גרם, וא"כ ה"ה מתה, דהאשה מתה בעון בעלה כדאמרינן אין אשתו של אדם מתה אלא א"כ מבקשין ממנו ממון ואין לו. הרי דאשתו מתה בעוונו, ולמה אשה שמתה אנשי' לא תנשא עוד, וקי"ל מזל גורם, ואילו איש שמתו נשיו אינו מונע מלישא, ואי באשה שמתה מזלו גרם יחשב קטלן כמו האשה שמתו אנשי' דחשיבה קטלנית:
ט[עריכה]
ט) אך בירורן של דברים הוא מ"ש הרא"ש בתשו' בענין מזלה גרם שפרנסת האשה מבעלה, וע"כ מזלה גרם שנגזר עלי' שתהי' עני' כל ימי' יע"ש, וע"כ זה החילוק דהבעל אינו שדה של האשה ומיתת הבעל אינו עונש על האשה בעצם שנטלו ממנה את שלה ותתכפר במיתתו. רק בזה שהוא עני' על ידי מיתת הבעל, אבל איש שמתה אשתו שנטלו ממנו מה שהוא שלו, וע"כ אם מתו נשיו הכי נאמר שבשביל שנטלו ממנו שתים יטלו ממנו עוד אחת, שעל עונש רב כזה לא הוחזק, הרי א שהוא חייב מנה או שני מנים או יותר נאמר שודאי חייב עוד או יותר, הא ודאי לא, אבל אשה אין חילוק בין אם מתו שני בעלי' או אפילו כמה אין כאן עונש יותר רק עונש אחד שתהי' עני', ע"כ שפיר הוחזקה משני בעלי', שגם השלישי ימות:
י[עריכה]
י) הדרן למילתא שכל הטעם דכשהוא מגרשה היא כסותר ומגלה בור מכוסה, ועדיף מינה משום דמזלו גורם, והוא כחופר בור תחת הכיסוי ושוב מגלהו, אבל בנשא עתים חלים ועתים שוטה ושוב גירשה חשוב כמכסה בור מגולה וחזר וגילה אותו, דמבואר בב"ק (כ"ט:) דפטור, ובנידון דידן עדיף מזה דרק מסלק שמירתו, ודומה לנידון התב"ש הנ"ל כיון דלא שייך טעמא דמזלי' גרם, שכך היתה מתחילה קודם שנשאה, שוב לא נחמיר עליו מלגרשה, כיון דכל כמה דאגודה בי' לא יהבי לי' אחריתא, ועוד משום חדרגמ"ה דאסור לישא ב' נשים, וכיון דאי אפשר לדור עמה, אף בשבתחילה הי' קיבל עכשיו אינו יכול לקבל ואין מונעין אותו מלגרשה, דמצוה דגופא עדיף, ואין אומרים לאדם חטוא כדי שיזכה חבירך, ואף לחד תירוצא בתוס' גיטין (מ"א:) גבי חצי' שפחה וחצי' בת חורין שנהגו בה מנהג הפקר דבמצוה דרבים אומרים לאדם חטוא כדי להציל ממכשול, מ"מ נראה שאין סברא לחייבו בכך, בפרט לדעת רמ"ה שמחוייב ליתן לה מזונות, ולמה מוטל עליו הדבר, ואף דבחצי' שפחה וחצי' בת חורין שכופין אותו להפסיד ממונו, י"ל שאני התם דע"י אדנות בא המכשול:
יא[עריכה]
יא) ובזה יש ליישב קצת קושיית התוס' גיטין הנ"ל דכופין את רבה דכי אומרים חטוא בשביל שיזכה חבירך, דדומה להא דניחא לי' לחבר דליעבד איסורא זוטא ולא ליעבד ע"ה איסורא רבא, ופירשו התוס' משום דע"ה עושה האיסור על ידו וה"נ נחשב האיסור בא על ידו שע"י האדנות שלו בא המכשול, והתוס' שלא תירצו כן ודאי ס"ל דמ"מ למיעבד איסורא בידים אין סברא לומר כן, אבל לענין הפסד ממונו שפיר נוכל לחלק בכך כנ"ל:
יב[עריכה]
יב) מה שכת"ר השיג על מה שכתבתי דכשהי' שוטה תחילה לא גזרו, מדברי התוס' בשם ר"ת בקידושין (מ"ג:) שהוצרכו לומר היתר בקטנה המתגרשת ע"י אבי' משום דלאו בת תאוה היא, תיפוק להו שמתחילה קטנה היתה, הנה דברי התוס' אלו צריכין ביאור דמהכ"ת לחוש לקטנה שיש לה אב שלא ינהגו בה מנהג הפקר, ובקטנה שאין לה אב הוא דחששו למנהג הפקר וכפירש"י שהרי לא יהי' לה מי שישמרנה, והרי חז"ל אסרו לקדש בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל, ואי יש בקטנה שיש לה אב חשש למנהג הפקר, א"כ אדרבה ראוי לקדשה ולהשיאה כשהיא קטנה, וע"כ לומר דקטנה שאיננה בת תאוה מצד טבע כל זמן שלא הי' לה בעל אין לחוש לה רק לאונס וכדומה, וזה יכול האב לשמור, משא"כ זו שהי' לה בעל ויודעת טעם ביאה, [ואעפי"כ היתר ר"ת משום דבטבעה לאו בת תאוה]:
יג[עריכה]
יג) איברא דקשה שר"ת ס"ל כשיטת רש"י זקינו יבמות (ק"ט.) דקטנה נשואה מתגרשת ע"י אבי', ואחר גירושין היא כיתומה בחיי האב, וכן דעת הטוש"ע סי' קע"ג יע"ש, ודלא כדעת התוס' קידושין (דף י'.) בשם רבינו יצחק, ולפי"ז ניחא בפשיטות, דאחר גירושין תהי' כיתומה בחיי האב ולא יהי' לה מי שישמרנה, והרי חז"ל תקנו קידושין ליתומה בחיי האב כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר, ועי' רש"י קידושין (מ"ד:) בסוגיא דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי', כן צריכין לומר, ולפי"ז לק"מ מה שהקשה כבודו עלי, שהרי מתחלה הי' לה אב ומשומרת היתה, וגם לא טעמה טעם ביאה, ובטבעה אינה בת תאוה, ובאמת קצת קשה לי על פירוש זה בר"ת דמיירי מן הנשואין. דא"כ איך ימנענה אבי' מלחזור, הא לאחר גירושין איננה ברשותו, ויש ליישב:
יד[עריכה]
יד) וכל זה לפי תשובתי שכתבתי אז רק ברמז, וחשב רו"מ שדעתי דהיינו דלא שייך הוא גרם לעולם מותר לגרש, אך עתה בתשובתי הארוכה יראה שעיקר הטעם דלולא שמחוייב בשמירתה היו חכמים חוששין לתקנתא דידי' שאין אדם דר עם נחש בכפיפה, וא"כ בקטנה דליכא טעם זה לעולם הי' אסור לגרש לילי שאיננה בת תאוה:
טו[עריכה]
טו) ואשר כתב רומעכ"ת שבתשו' חת"ס חלק ב' סי' ג' רצה רב אחד לומר כן והשיב עליו חת"ס דיצרא אלבשה ואלפה גופא נכראה ושוב מחוייב בשמירתה, מילי דסברא נינהו, ומ"מ הבא להחמיר בדרבנן עליו הראי' כדתנן במס' ידים פ"ב מ"ג וכן כתב הרב זצ"ל מלאדי בתשו' נידון צורת הפתח הרחוקים מכתלים, ובאמת אינני כדאי לחלוק על החת"ס מארי' דכולא תלמודא ולמד תורה לשמה ואיש אלקים, אך אומר אני באימה כי לפי הנראה כי ניים ושכיב הגאון חת"ס ז"ל כתבה להא תשובה, כי יש בה כמה תמיהות, ועיקר ההוראה שם ג"כ תמוה:
טז[עריכה]
טז) א'. כתב בד"ה והנה וז"ל ואי קשיא אמאי לא חשיב נמי איכא בינייהו יכולה לשמור גיטה ולא עצמה וכו' ומ"ש התו' דהוא בכלל יש לה אב תמוה הא גם עצמה תשמור ע"י האב בקטנותה מה תאמר לכשתגדיל לא תהי' משומרת, א"כ היינו עתים חלים עתים שוטה ואפי"ה חשיב אב ועתים חלים בתרתי, א"כ כ"ש דהו"ל למיחשב נמי יכולה לשמור גיטה ולא עצמה עכ"ל, ותימה על תמיהתו, ועל מ"ש בשם התוס' מה שלא נזכר בדבריהם כלל, כי דברים אלו לא כתבו חוס' כלל רק על מה דלא משני הש"ס דילן דמיירי ביש לה אב, תירצו התוס' דהוא בכלל יודעת לשמור גיטה ולא עצמה, והפך החת"ס הדברים, ועל הירושלמי כתבו התוס' דניחא לי' למימר איכא בינייהו אפי' אינה יודעת לשמור גיטה, וא"כ לק"מ עליהם:
יז[עריכה]
יז) ב', כתב על מה שכתבו התוס' ריש פרק חרש בהא דלא תקנו חכמים נשואין לשוטה משום דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אבל נשתטית אמור רבנן לא יוציא, והקשה החת"ס דהא בשמעתתא מיירי בשוטה דאורייתא, והא מה"ת אינה מתגרשת יע"ש, ותמוה מאד דר' יצחק אמר דבר תורה שוטה מתגרשת מידי דהוה אפיקחת בע"כ, וע"כ בשוטה דאורייתא, דאי בשטיא דרבנן דיש לחוש רק למנהג הפקר, א"כ אפי' לא היתה מתגרשת רק מדעתה מתגרשת, רק בשוטה דאורייתא, ומ"מ יכולה לשמור גיטה, וכמו קטנה וחרשת דאין להם דעת ואעפי"כ מתגרשת משום שיכולים לשמור גיטה, וכן מוכח במתניתין דבשוטה דאורייתא קאי, דתני דומיא דנשתטה לא יוציא עולמית, וע"כ שהוא שוטה גמור, וע"כ כל ההוראה דאף שקידשה כמו שהיא עכשיו אינו יכול לגרשה, כל זה לפי מה שהי' סובר דשוטה דגמ' לאו בשוטה דאורייתא, וה"נ אף דלאו שוטה דאורייתא ונתקדשה כדין אינו יכול לגרשה, אך באמת הא ליתא, ואותה שאינה שוטה עפ"י דין לא גזרו בה חז"ל כלום, שבודאי יכולה לשמור עצמה בקו"ח מחרשת שאינה בת דעת ויכולה לשמור עצמה, כ"ש זו שבת דעת היא לכל הדברים, וא"כ ממנ"פ אי אהני בה קידושי' מותר לגרשה, ואי לא אהני א"צ גט ויוציאה מביתו, ע"כ לבי אומר לי דברי התשו' ההוא כי ניים ושכיב כתבה:
יח[עריכה]
יח) ועוד יראה המעיין כי טעם השואל לא נתחוור בעיניו כלל כי כתב בלא טעם כמ"ש בתחילת דבריו כי בחפזי כתב מה שכתב, ואילו הי' נותן טעם לשבח כמ"ש אני בעזה"י לא הי' דוחהו בקש, ע"כ אומר אני כי המיקל לא הפסיד אף בטעם זה לבד:
יט[עריכה]
יט) ואף לדעת החת"ס הלא כתב רו"מ במכתבו הראשון שהבעל טוען שלא ידע מזה בתחילת נשואין, וא"כ אין לאסור משום דאלפה גופה נוכראה דלא אסיק אדעתיה שהיא עתים שוטה ויצטרך לגרשה, ואנוס רחמנא פטרי', ואף אח"כ כשנודע לו עוד דר עמה, הלא אז היתה מלומדת מכבר, וא"ת שאין להאמין לו, הלא כל הענין מדרבנן וספק דרבנן לקולא, ועוד ע"א נאמן באיסורין, וא"ת לילף דבר דבר מממון, הלא לפי דבריו היא מגורשת מאתו ואין לו עוד זכות בה, והודאת בע"ד כמאה עדים דמי כקושיית הש"ס קידושין (דף ס"ה:) וא"ת חב לאחריני דאסר לה אכהן כמ"ש תוס' גיטין (ג' סוף ע"א) הלא מדאורייתא בכל גווני מתגרשת ואסורה לכהן, וכיון שלא חב בהודאתו לשום אדם אזיל לי' הגזל מממון, ושוב נשאר הדין ע"א נאמן באיסורין, וזה כוונת הגהת מיי' בשליח שאמר לי, ואח"כ אמר דלצורך משלחו אמר דנאמן, ותמהו האחרונים הא דבר שבערוה הוא ונכנסו בכמה דוחקים, אולם כוונתו פשוטה דכיון דלא חב לאחרים שוב הודאת בע"ד שאיננה אשתו כמאה עדים, ואין לאסור בגז"ש דבר דבר מממון, וכן משמע בריא"ז גיטין במגרש אשתו ולן עמה בפונדקי ושניהם מודים שלא בא עלי' נאמן, והוא מטעם הנ"ל:
כ[עריכה]
כ) ומה שכתבתי היתר הט"ז כוונתי הי' כי לא הי' לעתים ידועים וכמה פעמים שהיתה בנדתה ולא נשתגע רק בקיץ בימים החמים, וכי לא הי' ימים בנתים שלא נשתגעה, וגם יש היתר רו"מ דמחמת אונס, וגם היתר המהרש"ל שכתבתי תחילה, ע"כ תתגרש לכתחילה כן נראה לי: