אבני נזר/אבן העזר/עג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר אבן העזר עג

סימן עג

ב"ה יום ה' נצבים וילך תרס"ב לפ"ק פה סאכאטשאב יע"א.

שוכ"ט לכבוד הרב הגדול החריף ובקי מו"ה שמשון נ"י הגאב"ד דק"ק קאליש.

א

א) ע"ד העגונה הזאת עפ"י עדות האשה חנה דבורה אין להתירה, מאחר שהיא היתה אחות בעלה מסתמא היא בת חמותה, ואת"ל שאינה רק בת חמיו לבד שהיתה אחותו מאב לבד, בת חמיו ג"כ איבעיא דלא אפשיטא, אך נוכל להתירה על פי עדות בנה ששמע מפי העד והגוי שסיפר בהיותו כבן י"ג וי"ד שנים, האומנם כי בהא יש למשדי נרגא, דהא קטן אינו נאמן אם הוא מתכוין להעיד, ואפי' אמר בגדלותו מה שראה בקטנותו אינו נאמן כמפורש בראבי"ה שהביא האור זרוע, והחו"א פסק דאפי' במסיח לפי תומו בעינן לאלתר דווקא, אבל לאחר זמן אפי' העיד בגדלותו מה שראה בקטנותו אינו. נאמן, ואף שהי' בן י"ג שנים, מ"מ לא נבדק אז אם יש לו שערות ובדאורייתא לא סמכינן אחזקה דרבא:

ב

ב) יש להשיב שהרי הרמב"ן פ"ק דחולין הביא ראי' היכי דהשו"ב לפנינו מחוייבים לבודקו ולא נסמוך ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם, מהא דקטנה שהגיעה לכלל שנותי' לחליצה צריכה בדיקה, הרי דלא סמכינן ארובא היכי דאפשר למיבדק עיי"ש, הנה דהטעם משום שאפשר לבדוק, אבל בנידון דידן שאי אפשר לידע עתה אם הביא אז שתי שערות שפיר סמכינן אחזקה דרבא:

ג

ג) ועוד דלא מבעיא לדעת הט"ז דקטן שהגיע לעונת הפעוטות נאמן כמו עבד ושפחה, הוא הדין דנאמן אפי' העיד לאחר זמן כמו עבד ושפחה, אך באמת הא דט"ז קשיא לי, דאיסורין יוכיחו, שעבד ושפחה נאמנין בהם כמו אנשים ואעפ"כ קטן אפי' חריף ובקי בדבר אינו נאמן אלא אם יש רגלים לדבר כמפורש ביור"ד סי' קכ"ז והוא מתשו' הרשב"א עיי"ש:

ד

ד) אך מ"מ אם העיד בגדלותו מה שראה בקטנותו בזה צדקו דברי הט"ז, דלכאורה מ"ש מראה כשהי' רשע ואוכל נבילות לתיאבון והעיד לאחר ששב דנאמן, והיינו משום דבעדות אשה לא בעינן משפטי העדות דאפי' עבד ושפחה סגי כל שידעינן שהמעשה אמת, וא"כ מאי נפקא מינה אם ראייתו הי' בפסול, הכי נמי נימא בקטן, אך משום שהקטן אין בו דעת חיישינן שמא טעה בדמיונו, אך אם הקטן יש בו דעת כגון אם הגיע לעונת הפעוטות להט"ז, כ"ש בנ"ד שהגיע לי"ג שנים אף שלא הי' בו שערות הוא עדיף ממופלא הסמוך לאיש דמפורש בר"ש ריש תרומות דממעטינן לי' מהרמת תרומה מדכתיב איש ולא ממעטינן לי' מקרא דאשר ידבנו לבו, משום דמופלא סמוך לאיש יש בו דעת לנדב עיי"ש, וה"ה וכ"ש שיש בו דעת שלא יטעה במה שהוא רואה ושוב נאמן במה שהעיד אח"כ בגדלותו:

ה

ה) ועדיין יש חשש כיון שהצרה פסולה לעדות זה הוה כנמצא אחד מהם קרוב או פסול, אך הסכמת אחרונים דבעדות אשה כיון שא"צ משפטי עדוח לא אמרינן נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטילה, ויש להביא ראי' לזה מגיטין (ח':) עבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסיי קנויין לך עצמו קנה נכסים לא קנה, ואיבעיא להו כל נכסי מהו אביי אמר מתוך שלא קנה נכסים לא קנה עצמו, והיינו כיון דדיבור אחד הוא ולא דמי לעצמך ונכסי דתרי דיבורי נינהו, וקשה דיבור בפני נכתב ובפני נחתם דהוא דיבור אחד לעצמו ולנכסים ומחלקין אותו דלגבי עצמו נאמן ולגבי נכסים אינו נאמן, וקשה לאביי, אלא ודאי בפ"נ ובפ"נ דא"צ משפטי עדות לא אמרינן בי' עדות שבטלה מקצתה כו' רק בשטר עצמו דצריך בי' משפטי עדות הוא דס"ל לאביי כיון דבטל דיבור זה לגבי עצמו בטל נמי לגבי נכסים [ובתשו' רעק"א ראיתי שרצה עוד להביא ראי' מסוגיא זו דאף בפ"נ ובפ"נ דא"צ משפטי עדות אמרינן בי' עדות שבטלה מקצתה כו' ולי נראה כמ"ש]:

ו

ו) אך יש לדחות דעדות שבטלה מקצתה היינו דהפסול מתפשט בכולה ואם יש פסול וקורבה במקצת עדות דינו כאילו הי' פסול בכל העדות, אבל בבפני נכתב ובפ"נ דלגבי עצמו נאמן בעל דבר אי אפשר לומר שפסול בעל דבר שלגבי נכסים מתפשט לגבי עצמו, דהא אנן אמרינן דלגבי עצמו בע"ד נאמן, ומה בכך דפסול בעל דבר נמשך לגבי עצמו, הא בלא"ה בע"ד הוא ולגבי עצמו בע"ד נאמן, רק בשטר ס"ל דפסול שאינו מקויים שלגבי נכסים מתפשט גם לגבי עצמו שאומר בפני נכתב ובפ"נ יהי' דינו כאינו מקויים:

ז

ז) אך מדברי ירושלמי דבעדות אשה פוסל הכחשה אחד אומר מת ואחד אומר נהרג אף דבעדות אשה ע"א נאמן וממנ"פ יש עד אחד שאם אחד אומר אמת היא מותרת ואם שקר נשאר השני בלא הכחשה, צ"ל דמ"מ כיון שעדות אחת היא ויש הכחשה ביניהם נפסלה כולה כעין נמצא אחד מהם קרוב או פסול משמע דנמצא אחד קרוב או פסול פוסל בעד אחד:

ח

ח) מ"מ נ"ל ברור דאפי' תימא שגם בעדות אשה נמצא אחד פסול בטל העדות, מ"מ דין זה רק בהעידו שניהם בתוך כדי דיבור, דהא כתבו תוס' פ"ק דמכות (ו':) דבנמצא אחד קא"פ לא בעינן בתכ"ד משום שאומרים אמת, והתינח בדבר שצריך משפטי עדות דאפי' אומר אמת גזירת מלך הוא, אבל בעדות אשה דכל שאומר אמת גם הפסול נאמן, וכן בנ"ד בצרה שמכוונת לקלקלה שוב אינו פוסל רק בהעידו בתוך כדי דיבור ומסתמא אין ממהרים העדים כל כך להעיד תכ"ד, והנה נתבאר שבן האשה נאמן במה שהעיד:

ט

ט) והנה עדותו הי', שאחד העיד שהוא ובעל העגונה הי' יושבים בתפיסה וכאשר הלכו בחזרה עם האיטאפף תפסו הקאצאפים את [בעל העגונה] הירש יוסף והרגוהו והוא הטמין את עצמו תחת הקשאקים, הנה מעשה זה דומה להא דנפלו עלינו לסטים הוא מת ואני נצלתי נאמנת, ובעי למיפשט מינה דהחזיקה היא מלחמה בעולם נאמנת ודחי משום דאשה כלי זיינה עלי', וא"כ בנידון דידן שהעד איש ולא אשה שוב דומה להחזיקה מלחמה בעולם דלא איפשטא, ולהרא"ש אפי' נשאת תצא ולהרמב"ם עכ"פ לכתחילה לא תנשא:

י

י) אך הא ע"א במלחמה בלא אמר קברתיו קי"ל דהוי ספיקא דדינא, וא"כ בהחזיק הוא מלחמה הוה ספק ספיקא, הגם דיש לומר דחשוב משם אחד, דהכל הוא שנאמן העד שמת, מ"מ י"ל דהוה ס"ס על הנאמנות, ועל זה יש שתי שמות ספק ע"א במלחמה וספק החזיקה היא מלחמה, ואין עושין הס"ס על היתר האשה, דעל ההיתר נחשב שני הספיקות משם אחד שמת בעלה, אך הס"ס על הנאמנות העד כנ"ל, ועוד דאף במשם אחד דעת הרמב"ם וריטב"א פרק עשרה יוחסין דחשוב ספק ספיקא כמו שבארנו במק"א:

יא

יא) עוד יש לנו להתיר עפ"י מה ששמע בנו מהנכרי שבא לפני זקינו וזקנתו ואמר להם שבנם הירש יוסף נהרג, ואף שאינו מפורש בדבריו שהי' מסל"ת ואפשר שהי' ע"י שאלה, ובספק מסל"ת מפורש ברמ"א סעיף ט"ו דאין משיאין אשתו דספיקא דאורייתא לחומרא, הלוא בנ"ד עפ"י העד לבד, פסק הרמב"ם בהני בעיי אם נשאת לא תצא, ובע"א במלחמה גם הראבי"ה מסכים עמו בהראי' מירושלמי, ומשמע בטור שגם הרא"ש מודה בע"א במלחמה, כ"ש בנ"ד דהוי תרי ספיקי, וכיון שאם נשאת לא תצא ע"כ אין בו רק חשש דרבנן ובספק גוי מסל"ת ג"כ הנדון חוזר מספיקא דאורייתא לספיקא דרבנן ולקולא, ונוכל לצרף ג"כ לסניף דעת הרא"ה בבדק הבית (ק"ו:) דמה דבעי רבנן בגוי מסל"ת, מן הדין בלא"ה נאמן דלאו עדות הוא אלא גילוי מילתא בעלמא אלא דלחומרא בעי רבנן מסל"ת, וא"כ לדעתי בכל ספק מסל"ת חשיב ספיקא דרבנן:

הדוש"ת בלונ"ח הק' אברהם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף