אבני נזר/אבן העזר/עב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר אבן העזר עב

סימן עב

ב"ה פה סאכאטשאב.

לרב גדול אחד.

על דבר שלשה עגונות הא' אשת ר"י בר"ש, הב' אשת ר' א"ל בר"ג, הג' אשת ר"י בר"י שבעליהן נטבעו, ר"י בר"ש ראהו עד אחד בעת שהי' עוד במים גם הי' בו סימן בגופו וטביעת עין בכליו, גם שנכנס לשוט לבוש בפלאשטש ונטבע במים כשהי' לבוש בפלאשטש זה ואותו הפלאשטש הכירהו ג"כ בטב"ע:

ר' א"ל בר"ג לא ראהו בעת עלה מהמים, רק שהי' בו סימן בגופו והכירו בטב"ע הכלים שהי' לבוש בהם בעת שנטבע:

ר"י בר"י נמצא ערום בלא מלבושים, וכפי תוכן המעשה שהלך לרחוץ בנהר נטבע ערום וראוהו בעת עלייתו מהמים והי' שמה ד' עדים, האחד העיד בפני עצמו, השנים הי' אב ובנו, ועוד אחד אחי הנטבע העיד בפני עצמו, הא' ראהו בעת עלייתו ממים, ואב ובנו והרביעי ראוהו בעת שהי' עוד על פני המים, ובשלשה הנטבעים האלה ראו הטביעה, היינו שנים ראשונים ראו טביעתם יחד, והשלישי שנמצא ערום שמעו קולו בעת טביעתו שצעק „ראטעוועטץ” והכירו בקולו שהוא ר"י בר"י:

תשובה

א

א) היתר אשת ר"י בר"ש פשוט, לא מבעיא לדעת הרי"ף וסייעתו דבראוהו בעת עלי' מהמים ליכא חשש בדדמי, ואף דהיא לא דייקא נפשט הבעיא מהא דדיגלת דנאמן, ה"נ הרי ראוהו בעוד הי' במים, ואפי' לדעת הרז"ה והרא"ש דאם ראהו לאלתר שייך חשש בדדמי לאותם שראו הטביעה [או שמעו מהטביעה] הרי הי' סימן בגופו ג"כ, ומבואר בתוס' יבמות (קט"ו:) בהא דחזנוהו לאלתר וקאמרו סימנים בתירוץ הב' של התוס' דמהני סימן אמצעי בגופו בצירוף הטב"ע וכפירוש הב"ש סי' י"ז ס"ק פ"ח, והכא נמי הרי הי' בו סימן אמצעי, ואף אם באנו לחוש לתירוץ ראשון של תוס' דמיירי בסימנים מובהקים, הרי יש טביעת עין דכליו ג"כ, ויש לנו ג"כ היתר מהר"ל מפראג דבסימנים בגופו בצירוף טב"ע דכלים מתירין ואין לחוש עוד כלל:

ב

ב) ר"י בר"י שראהו ג"כ תיכף וגם יש בו סימן, התירו פשוט לפי תירוץ הב' שבתו", ואף לפי תירוץ הא' שבתוס' הלוא בשנים לא אמרינן בדדמי, ודעת הרי"ף דאף בשנים אמרינן בדדמי דעת יחידית היא, ועוד דשיטת הרי"ף דבשני עדים חיישינן לדדמי עם שיטת הרז"ה וסייעתו דבראו טביעה יש חשש דבדדמי גם בראהו לאלתר הוא תרתי דסתרי, דמאין הרגלים לחוש לבדדמי בראהו לאלתר כיון דמפורש בגמ' דלאלתר אינו משתנה, ומעידין עליהן מנלן לחדש בזה חשש בדדמי, אך לפי שיטת הרז"ה דאיבעיא דע"א במלחמה בלא קברתיו דווקא, אבל בקברתיו פשיטא דנאמן, א"כ הא דמסיק הש"ס וקאמרי סימנים, ע"כ דבלא סימנים אף דחזינהו לאלתר איכא חשש בדדמי, אך אם תמצא לומר דאף בשני עדים איכא חשש בדדמי אף דא"צ לדייקא דידה, א"כ האיבעיא ע"כ בקברתיו דווקא, דבלא קברתיו לא עדיף חזקה דעבידא לאגלויי משדים וע"כ בקברתיו, וא"כ אין ראי' כלל מהא דמסיק דאמרי סימנים דאיכא חשש בדדמי בלאלתר דאף בלא חשש בדדמי הא אינו נאמן ואפי' בקברתיו ובעדים דווקא דאמרי סימנים במקום המוצנע, וא"כ לחוש לשיטת הרי"ף שגם בשנים איכא חשש ולחוש לשיטת הסוברים דגם בלאלתר איכא חשש בדדמי הוא כתרתי דסתרי:

ג

ג) אך יש לעיין דכל הטעם בשנים דלא חיישינן לדדמי משום דתורה האמינתם כמ"ש הרמב"ן במלחמות ה', והכא דאב ובנו בתוך העדים ונמצא האחד קרוב או פסול מן התורה בטל כל העדות, ואב ובנו עם הרביעי שראהו שהוא על פני המים נראה שראו כאחד, ולא נשאר רק עד אחד הראשון ואין כאן עדות מה"ת:

ד

ד) אך נראה דלשיטת הסוברים גם בלאלתר איכא חשש בדדמי, היינו שמתוך שראה הטביעה אינו נותן לב להכירו בטביעת עין גמור, כי בראי' בעלמא סגי לי' ובדבר מועט סומך שהוא זה שנטבע, א"כ בשני עדים אין האחד יודע שחבירו ראה ג"כ, דשמא לא נתן לב להכירו היטב רק בדבר מועט אמר שהוא בעלה של זה, ואף דבשנים לא חיישינן לבדדמי, היינו כשמעידים כן דתורה האמינתם ובודאי הכירו היטב, אבל בלא הגדת העד שראה היטב, לא נדע שראה היטב אף שהי' אצל הנטבע, וחשוב כאינם מעידים כל אחד על חבירו, שאין האחד יודע אם חבירו נתן לב להכירו היטב, ודומה לאחד רואה מחלון זה ואחד מחלון זה שבזמן שאין מקצתם רואים אלו את אלו הרי אלו שתי עדיות לענין נמצא אחד קרוב או פסול כמבואר בתוס' מכות (ו':) ד"ה הרי אלו עדות אחת ופסק כן הש"ך סימן ל"ו סק"ט, וא"כ ממנ"פ מותרת, דלדעת הרי"ף וסייעתו דבלאלתר אין חשש טעות כלל ולדידהו י"ל דכל אחד יודע שגם חבירו העומד שם הכירו היטב, הא לדידהו גם אחד פסול נאמן, ולהרז"ה וסייעתו דיש חשש טעות בדדמי בלאלתר, א"כ חשוב כאינם מסייעים זה את זה שאין האחד מבטל עדות האחר:

ה

ה) אך יש לעיין עוד משום שעד רביעי הי' אחי הנטבע והוא קרוב ואית בי' חשש בדדמי ואב ובנו הואיל והגידו ביחד נפסל האחד בשביל השני הואיל דהגדתם כאחת דומיא דהוזמו שבאמת לא ראו מ"מ הואיל שהגידו תוך כדי דיבור עדות אחת היא ולא נשאר כשר רק העד הראשון:

ו

ו) מיהו דעת הש"ך דבאחד מחלון זה אפי' תכ"ד אין מצטרפין, ועוד שגם עד הרביעי כשר אף שהוא אחי הנטבע שאין העדות נוגע לנטבע רק אלי', ומהאי טעמא מקבלין עידי גירושין שלא בפני הבעל, משום שאין מעידין על האיש רק על האשה להתירה להנשא, ועי' תשו' הרשב"א ח"ד סי' כ', וכל שכן עידי מיתה שאין חשובים מעידים נגד המת, ואצלה רחוק הוא כיון שמת בעלה, ואם תאמר על זה אנו דנין שלא נאמינהו מדאורייתא שמת וקרוב הוא ואמר בדדמי. ליתא דקרובים אינם חשודים לשקר רק גזירת מלך שלא לדון עפ"י קרובים, וכיון שאמת הוא הא אינם קרובים, ודומה לחתם בשטר עד שלא נעשה חתנו ואח"כ נעשה חתנו אחרים מעידים על חתימת ידו, ולא חיישינן שחתם עכשיו לאחר שנעשה חתנו והקדים הזמן, אלא אמרינן שאומרים אמת ושוב דנין עפ"י רחוקים, ה"נ בזה כיון שאומר אמת שמת הא אינו קרוב עכשיו בשעת ראי' והגדה:

ז

ז) ואף שדעת הנמק"י דבדיני ממונות אפי' לא ראו כאחד עדותן בטילה כשם שעדות מיוחדת מצטרף בדיני ממונות להכשיר ה"ה לפסול, הא לתירוץ הב' בטב"ע לאלתר בצירוף סימן אמצעי נאמן, ואין בדין לגבב כל החומרות:

ח

ח) אשת ר' א"ל בר"ג, לא ראהו בעת עלייתו ממים, מ"מ יש לנו היתר מהר"ל מפראג סימן בגופו עם טב"ע דכלים, ואף שבתשו' רעק"א סי' ק"ח השיג עליו מתשו' הרא"ש שהביא הטור סי' קי"ח, המעיין יראה שאין ראי' משם, כי הי' שני אנשים, האחד הי' לו סימן בראש והאחד לא נמצא רק רגלו אך שהי' טב"ע בכליו, ואדרבה מסוף התשובה נראה להיפוך שפרט הסימנים שלא יועילו ארוך וגוץ כו' שהם גרועים, ולמה הא אפי' אמצעי אינו מועיל, אך משום שאמר הגוי סימן על כל אנשים אף על זה שיש טב"ע בכליו, ע"כ לאסור גם זה אמר בארוך וגוץ:

וגם היתר שידוע שנטבע באותם בגדים שיש בהם טב"ע, ועיין בתשו' רעק"א סי' ק"ח:

על כן נראה להתיר גם עגונה זו וישבו ב"ד של שלשה יחד ויתירוה:

הק' אברהם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף