אבני נזר/אבן העזר/לח

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

אבני נזר TriangleArrow-Left.png אבן העזר TriangleArrow-Left.png לח

סימן לח

להרב החריף אבד"ק עיר חדש יע"א.

דבר הנחשדת שהנחשד העיד שדר עמה זמן רב בעוד בעלה הי' בצבא כאיש עם אשתו ועוד אנשים העידו עלי' עניני כיעור, עד אחד שמו נתן דוד העיד עלי' שהיתה יוצאת ונכנסת אצלו, ופעם בש"ק הי' ישן אחר הסעודה על מטתו וכשניער משנתו ראה שהחלון שבבית מכוסה בפאטשיישלע עבה והי' חושך בבית וראה שהנחשד והנחשדת עומדים זא"ז והנחשד הלך ממנה והנחשדת השפילה הקלייד שלה למטה, ומקודם שהלך לישן לא הי' החלון מכוסה רק מגולה, שוב העיד העד נ"ד הנ"ל שכמה פעמים ראה איך שהנחשד והנחשדת הנ"ל הולכים אחרי העיר באישון לילה ערך שעה י"ב או קודם במקומות אשר שעות אלו לא שכיח עוברים ושבים אם לא הנוסע מהדרך ובע"ג:

עוד העיד לפנינו הב' מאטיל איך שפעם אחת בלילה אך לא אמר באיזה זמן] ערך שעה י"ב באישון לילה הלך עם אביו אחורי בית המטבחיים במקום שאין שכיח עוברים ושבים וראה הנחשדת יושבת עם בחור אחד אך אינו יודע אם הוא הנחשד והנחשד אמר שהוא הי':

עוד העיד העד נתן דוד הנ"ל שלא בפני הבעל והנחשדת כי לא רצה להגיד בפניהם כי הכו אותו אחי הנחשדת מכות אכזריות, שהודית בפניו שנתעברה משני בחורים, אך לא ידע העד אם תחת הבעל או קודם שנשאת אליו, אך הבעל אמר שאחר ביאה ראשונה מצא דם על הסדין, ע"כ בתולה היתה, ומוכח לפי הודאתה שנתעברה מהבחורים תחתיו:

תשובה

א[עריכה]

א) הנה בדין עידי כיעור דעת רי"ף ורמב"ם דלא מהני רק להוציא מבועל ולא מבעל, וזה דעת רוב פוסקים, אך רש"י ושאלתות פוסקים דאף מבעל מוציאין, והמחבר פוסק כהרי"ף והרמב"ם, והרמ"א הביא יש אומרים שאם יש עידי כיעור וקלא דלא פסיק ואין לה בנים מוציאין אפי' מבעל ומבועל מוציאין אפי' בעידי כיעור לבד או בקול לבד אם אין לה בנים ממנו, ובנוב"י סי' ע"ב הביא ראי' דאפי' מבעל מוציאין, מסנהדרין (מ"א.) בהא דיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו ומקשה אלא אשה חבירה דמיקטלא אליבא דר"י ברי' דר' יהודה היכי משכחת לה ומשני שזינתה וחזרה וזינתה ומקשה לימרו לאוסרה על בועלה שני באנו, והשתא אי אמרת דבעידי כיעור אין מוציאין רק מבועל ולא מבעל לישני דאם איתא דלאוסרה על בועל השני באו הי' להם לומר כיעור לבד והי' נאסרת לבועל שני ולמה להו לומר זנות ממש, בשלמא לאוסרה על בעלה באנו ניחא דלאסור לבעל הי' צריכין לומר זנות, דבכיעור לבד לא היתה נאסרת עליו, לדעת הרי"ף ורמב"ם, אלא ודאי כשאילתות שגם לבעל נאסרת בעידי כיעור, א"כ ר' חנן דאמר יכולים לומר לאוסרה על בעלה באו ע"כ לא ס"ל כרבי ושוב גם לבעל וגם לבועל אינה נאסרת בכיעור ושפיר מקשה עכת"ד הנוב"י:

ב[עריכה]

ב) ואני אומר ולטעמי' מי ניחא, דהא בדיני נפשות בעינן ראי' והגדה כאחד ובדיני ממונות לא בעינן, וב"י ורמ"א פסקו לאסור אשה על בעלה חשוב דיני ממונות ולמה להם להגיד כאחד ולהעיד שראו כאחד, אלא ודאי כיון דהא דלאוסרה על בעלה הפירוש שחשבו שגם חבר צריך התראה ולא ידעו הא דר"י ברי' דר"י כמ"ש תוס' סנהדרין (ט':) ד"ה עידי, וכיון שכן לא דקדקו בדבר שלא יהי' ראי' או הגדה כאחד דווקא כיון שחשבו שבין כך ובין כך לא תהרג, וה"ה דמה"ט לא דקדקו שלא יאמרו זנות ממש, וכ"ש דעל כיעור י"ל שלא ידעו הא דרבי כמ"ש התוס' שלא ידעו דר"י ברי' דר"י, ועוד יש לתרץ באורסא חריפתא אך לא יתכן במקום שהפשוט מספיק:

ג[עריכה]

ג) ולענין מהו הכיעור, הנה בגמ' לא מצינו רק רוכל יוצא כו' ג' אופנים, והרמב"ם הוסיף עוד כמבואר בדבריו ובש"ע י"א ומהרמ"ל סי' פ' שאפי' סגרו הדלתות במנעול אינו דומה לכיעור דרוכל יוצא, וכן בתשו' מיי' להלכות אישות סי' ח' שמע שבאחורי כותל נתייחדו בלילה ושמע אותם מנשימין לא דמי לכיעור דרוכל יוצא אף שיש רגלים טובא כו' אבל בהא יש לתלות שלא הי' רק מיעוך שדים ושגעון, ובאמת צ"ע על רמ"א שהביא דעת השאלחות על כיעור דש"ע והוא גם אותם שהוסיף רמב"ם כיון דלרמב"ם עצמו אפי' כיעור גמור אינו אוסר לבעל, ושאלתות לא שמענו שהחמיר רק בכיעור דברייתא שרגלים לדבר טובא, מ"מ מי ייקל נגד הרמ"א, ובאמת לא אדע מ"ש הב"ש פסק זה בשם הרמ"א והא רמ"א לא כתב וכן עיקר, מ"מ דעת כל הפוסקים שאחר רמ"א להוציא מבעל בעידי כיעור וקדל"פ כשאין לה בנים, אך בעדות מיוחדת שדעת הר"ן ומהרי"ט ומהר"א ששון שדומה לדיני נפשות שפסול עדות מיוחדת נראה להקל בכיעור שהוסיף הרמב"ם מכמה ספיקות, הא' שמא כרמב"ם דלבעלה אינה נאסרת בעידי כיעור וכן דעת רוב פוסקים, ואת"ל כשאלתות הרי לא אסר רק בכיעור דרוכל יוצא שרגלים לדבר טובא שזינתה, ואת"ל שגם בזה נאסרת לבעלה שמא כפוסקים עדות מיוחדת בזנות לא מהני:

ד[עריכה]

ד) שוב ראיתי בתשו' צ"צ החדש להגאון החסיד מהר"מ זצ"ל מליבאוויטץ שהקיל בנדון כזה ממש שהי' עדות מיוחדת על כיעור כעין שהוסיף רמב"ם והתיר למעשה בצירוף כל הטעמים, וכתב עוד סברא דאף דעדות לאוסרה על בעלה חשוב כדיני ממונות הלוא בדיני ממונות הודאת בעל דין כמאה עדים, ובראה הבעל הכיעור לא מהני, יש לומר גם עדות מיוחדת כמוהו, והא דהגהת מיי' שאוסר בעדות מיוחדת בכיעור היינו בצירוף שילדה לי"א חדשים עיי"ש, האומנם כי סברא זאת לא ברירא לי, כי טעם ראיית הבעל לא מהני רק עדים מפני שיצא הקול על ידיהם, אבל הבעל נהי דמהימן לגבי עצמו מ"מ אין לו נאמנות אצל העולם, שגם בדיני ממונות אינו נאמן רק לגבי עצמו, אבל עדות מיוחדת שנאמנים לכל שפיר יצא הקול על ידיהם, אך הא עכ"פ מסכים להלכה להתיר וכבר הורה זקן, ובודאי מאחר דמקילין ביש לה בנים אינו רק חשש דרבנן, וכיון שהרמ"א כתב י"א ולא סיים וכן עיקר עפ"י כללי הוראה עכ"פ בדרבנן נקטינן להקל ובצירוף כל הנ"ל ודאי יש להקל:

ה[עריכה]

ה) ואף שהעד נתן דוד העיד ג"כ שהודית לו שזינתה ומחמת כיעור הנ"ל הוה לי' רגלים לדבר מ"מ כיון שלא פירשה שזינתה תחתיו אינו הודאה ברורה, ואף שהבעל אמר בתולה נשאה וע"כ תחתיו הי', הלוא הבעל אינו מחויב להאמין להודאתה, רק משום דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא ולגבי דידה אין הבעל נאמן וכמ"ש בפסקי מהרא"י סי' רכ"ב בכיוצא בזה:

ו[עריכה]

ו) וראיתי להבית מאיר סי' קט"ו חולק על פסקי מהרא"י דבאומרת טמאה אני לך עם רגלים לדבר לגמרי נאמנת, ולא הוצרכו תוס' פרק אעפ"י לטעמא דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא אלא שלא יועיל טעמא דאם איתא כו' וראי' מירושלמי שהביא הדרכי משה סי' קט"ו בשם הגהות מרדכי האומרת טמאה אני לך אם נתנה אמתלא לדברי' נאמנת ואם לאו אינה נאמנת, [אלה דברי הגמ"ר] וסיים הד"מ וכן הוא בפסקי מהרא"י דאומרת טמאה אני לך ויש רגלים לדבר נאמנת עכ"ל ד"מ, ולשון נאמנת לגמרי משמע אף נגד הבעל ומהיכי תיתי נאמר שתוס' חולקים על ירושלמי עכ"ל ב"מ, הנה הבין הב"מ דהאי נתנה אמתלא היינו שיש רגלים לדבר וע"כ סיים הד"מ דכן הוא בפסקי מהרא"י הנ"ל, ואינו נראה כלל דמה ענין נתינת אמתלא לרגלים לדבר. אך פירוש נתנה אמתלא על אמירת טמאה אני לך ועל זה קשיא לד"מ אפי' בלא אמתלא ולא חזרה לא היתה נאמנת, וע"כ הפירוש שהי' רגלים לדבר דבזה היתה נאמנת ואם חזרה ונתנה אמתלא נאמנת בחזרה וע"ז סיים וכן הוא בפסקי מהרא"י:

ז[עריכה]

ז) ונראה להביא עוד ראי' מירושלמי דנאמנותה ביש רגלים לדבר רק לגבי עצמה משום שויא אנפשה חד"א, דהנה עיקר סברא דטמאה אני לך בצירוף רגלים לדבר לכאורה לא נדע טעם הדברים, ויש לפרש בשני פנים, פן האחד דרגלים לדבר היינו שיש אומדנא שזינתה כעין גמל האוחר בין הגמלים דרב אחא ריש פרק המוכר פירות, ואף רבנן דפליגי הוא משום חזקת ממון דמדמי לה התם לאין הולכין בממון אחר הרוב דהוא משום חזקת ממון, ולכאורה לאסור על בעלה נלך בתר אומדנא כמו שהולכין אחר רוב להוציא מחזקת היתר דרובא וחזקה רובא עדיף, אך ההיתר משום שטוענת ברי שטהורה וע"כ אינה נאסרת אלא ע"י קינוי וסתירה דעברה על התראתו שוב אין לה נאמנות וע"כ מותרת דווקא באומרת טהורה אני, וכן לשון תוס' ביבמות, וע"כ באומרת טמאה אני לך אף שאינה נאמנת שמא עיני' נתנה באחר, מ"מ אמירתה טהורה אני אזדא לי', ולפי זה גם נגד הבעל מועיל הרגלים לדבר:

ח[עריכה]

ח) פן הב' כשיטת פסקי מהרא"י דמשום שויא אנפשה חד"א, והיינו דהר"ן הקשה למשנה אחרונה הא מדאורייתא שויא אנפשה חד"א ותירץ משום דמשועבדת לו ואינה נאמנת להפקיע עצמה משיעבודה, ויש לעיין הא אם נטמאת באמת שוב אינה משועבדת, ולמה לא תהי' נאמנת להפקיע שיעבודו הלוא היא מוחזקת בעצמה, וצ"ל שדומה לטענת מחלת רבית אמנה דאינו נאמן בלא מיגו אף שמוחזק, דמהיכי תיתי נאמר שמחל לו ולא נחשב ספק כלל, כן באומרת טמאה אני לך מהיכי תיתי נאמר שנטמאת, אך ביש רגלים לדבר רגל"ד משוי לי' ספק ושוב נאמנת להפקיע שעבודו משום שמוחזקת בעצמה ועיין תוס' ב"מ (ק'.) דה"מ ולחזי דאף דגודרות אין להם חזקה מ"מ היכי דאיכא דררא דממונא וטוען ברי אין להוציא מידו עיי"ש היטב, וה"נ כשיש רגלים לדבר וטוענת ברי אף שאין ראי' ממוחזקת שלה] מ"מ כיון שיש ספק בלא טענותיהם וטוענת ברי שוב אין לו שיעבוד עלי' ושוב נאמנת לאסור על עצמה משום שויא אנפשה חתיכה דאיסורא, ולפירוש הפן הב' קמו דברי פסקי מהרא"י דאינה נאמנת לגבי הבעל:

ט[עריכה]

ט) העולה מזה שדין אם נאמנת נגד הבעל תלוי בשני פנים האלה ומירושלמי שהביא הד"מ והגמ"ר יש ראי' לפן זה השני, דאלו לפן הראשון דברגלים לדבר נאסרת בעצם אך אמירתה טהורה אני מתירתה, איך יועיל עוד אמתלא על אמירתה טמאה אני להיות לה עוד נאמנות אח"כ לומר טהורה אני, הלוא בתוס' יבמות (קי"ח.) בד"ה סד"א כו' דמוקי לה התוס' במודה לדברי חברתה ונתנה אמתלא ואעפ"כ אסורה להנשא ואינה מותרת להנשא עפ"י הודאתה כיון שאמרה תחילה לא מת ואף שנותנת אמתלא די שתעקור דברי' לא שתהי' נאמנת עוד בחזירתה, וכן כתב מהרש"א שם דלא עדיפא משתיקה עיי"ש היטב, וא"כ ה"נ אי אמרת דצריך אמירתה טהורה אני א"כ אף שנתנה אמתלא על דברי' הראשונים טמאה אני, מ"מ לא יהי' לה נאמנות באמירתה טהורה אני ותהי' אסורה מחמת הרגלים לדבר אלא ודאי אין צורך לאמירתה טהורה אני ושוב מה טעם לצירוף אמירתה טמאה אני לך עם הרגלים לדבר, ע"כ כדעת מהרא"י דנאמנת רק לגבי עצמה משום דשויא אנפשה חד"א:

י[עריכה]

י) אך כל זה לפי דברי הגהות מרדכי שהביא הד"מ. אך לפענ"ד ברור שיש ט"ס בהגמ"ר, שהרי הגהות מרדכי הביא בשם סמ"ג במצוות לקדש אשה ושם בסמ"ג הביא מקום הירושלמי בסוף נדרים מתני' דטמאה אני לך ושם הובא כל דברי הגמ"ר שם, אך דברים אלו דנתנה אמתלא אין זכר למו לא בסמ"ג ולא בירושלמי שלהי נדרים, ובאמת דברים אלו אמתלא בטמאה אני לך צריך לדחוק גם לפי פירושי, שהרי עיקר דהיינו רגלים לדבר חסר מן הספר כ"ש לפירוש הבית מאיר, וברור שט"ס בהגמ"ר ואין להוכיח מירושלמי כלום, אך נסמוך על מהרא"י דרב גוברי':

יא[עריכה]

יא) ועוד נ"ל דאף אם נאמר שגם לגבי הבעל נאמנת לומר טמאה אני לך, מ"מ כיון שהודאתה הי' חוץ לב"ד נאמנת אח"כ בב"ד לומר טהורה אני לגבי הבעל, כהא דתשו' הר"ן סי' מ"ז דעד שאמר חוץ לב"ד שאשה זו זקוקה ליבם ואח"כ אמר בב"ד מת סומכין על עדותו שבב"ד, ה"נ סומכין על מה שאמרה בב"ד שהכל שקר וטהורה היא, וכל זה משום דלית בה משום שויא אנפשה חתיכה דאיסורא שלא ביררה דברי' תחלה שזינתה תחתיו רק שיועילו דברי' לגבי הבעל שאמר שנשאה בתולה ולגבי הבעל הוא כשאר עדות שמגידין בב"ד היפוך מה שאמרו חוץ לב"ד וסומכין על עדותם שבב"ד כתשו' הר"ן הנ"ל דאפי' במקום שנאמן חוץ לב"ד מ"מ סומכין על חזרתו בב"ד והוא עד אח"כ בב"ד:

יב[עריכה]

יב) אך עדיין יש לעיין שנאמר בזה, שויא אנפשה חתיכה דאיסורא ובזה אין חילוק בין בב"ד בין חוץ לב"ד כמו בהודאת ממון אף חוץ לב"ד כל שאין בו טענת השבעה והשטאה הוי הודאה ואינו יכול לחזור בב"ד אף שלא ביררה דברי' תחתיו או אינו תחתיו יהי' כמו האומר פ"פ מצאתי באשת כהן נאמן לאוסרה עליו משום ספק תחתיו, הנה שאוסרין משום שויא אנפשי' חד"א בספק, וה"נ נהי שאם היתה טוענת אינו תחתיו היתה נאמנת, מ"מ היכי שמכחשת הכל ואין מאמינים לדברי', משום שויא אנפשה לגבי עצמה הוי ספק תחתיו ותיאסר מספק:

יג[עריכה]

יג) אך הא ליתא שהרי במהרי"ק הובא בש"ך יור"ד סי' ב' ס"ק י"א באומר שראה שו"ב הוציא טריפה מתח"י מותר לאכול אח"כ משחיטתו אפי' הוא עצמו, ולא שייך בזה שויא אנפשי' חד"א דאף לפי דבריו אם הי' עושה תשובה לובש שחורים כו' הי' כשר יעיי"ש היטב וכ"ש הכא דלא שייך בזה שויא אנפשה חד"א כיון שבידה לברר דברי' שלא הי' תחתיו, ואינו דומה להא דפתח פתוח שהבעל אומר שהיא לו ספק איסור וכיון שספק דאורייתא לחומרא הא שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא שאסור מחמת ספק בלי היתר משא"כ בזה שאמרה לשון שאינו מבורר אם לאיסור אם להיתר לא שייך בזה שויא אנפשה חד"א קו"ח מנדון מהרי"ק הנ"ל:

יד[עריכה]

יד) ויש מקום עוד לומר דמספק לא נפקע שעבודו כמו איני יודע אם פרעתיך [ואף שהבעל אינו יודע כל דלא הוה לי' למידע לא מגרע שמא דידי' כמבואר באחרונים סי' ע"ה, ומקורו מדברי הרשב"א פרק הזורק] ושוב לא שייך שויא אנפשי', אך עומד נגדי דברי רשב"א פרק הזורק דכשיש ספק לפנינו יחלוקו ובדעת רמב"ם כתב בקצוה"ח סי' שד"מ דאינו משלם א"כ כיון שהספק לפנינו יפקע שעבודו, אך כמ"ש תחלה נכון:

טו[עריכה]

טו) עוד יש טעם להתיר, דהנה הא ודאי עדות הבחור מאטיל לא נחשב אף כמו כיעור שהוסיף הרמב"ם, דלא עדיף מסתירה לחוד בלא קינוי תחילה דלא נחשב כיעור כלל אף לאוסרה או להפסידה כתובתה כמבואר בכמה מקומות בסוטה, וכ"ש לאוסרה על בעלה, דאין אשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קינוי וסתירה ואף דסתירה טפי מיחוד כמ"ש מהרי"ק, ורמב"ם לא אמר רק אם סגרו הדלתות בפנים עד שאי אפשר לבוא אליהם ולא לראותם, משא"כ בזה שמצאם במקום דלא שכיח עוברים ושבים ומ"מ אפשר לבוא להם לראותם כמו שראו הם אותה, וכן מ"ש רמב"ם ראו אותם יוצאים ממקום אפל היטב, אשר פירש רעק"א ז"ל בתשובה דע"כ לא כתב ראו אותם במקום אפל דבמקום אפל הזה אינו הולך שם אדם ואין מציאות להעיד עליהם, רק שראו אותם יוצאים משם עיי"ש, וזה נחשב כמו סגרו במנעל שא"צ לשמור עצמם שם במקום האפל כלל מאחר שאין אדם בא שם, אבל בנ"ד שמצאם במקום ההוא, הדבר ברור שאין זה יותר מסתם סתירה דלא הוי כיעור:

טז[עריכה]

טז) ואין לדון בזה רק מצד עדות נתן דוד שהנחשדת הפשילה הבגד למטה דזה כעין אשה חוגרת בסינר [ומ"מ לא דמי להתם לגמרי, דרוכל יוצא לאות שכבר נעשה המעשה, אבל נ"ד שמא נעור בעה"ב טרם הספיקו לעשות רק נחשב כעין שהזכיר הרמב"ם] ונצרף עדות נתן דוד עם עדות הנחשד משום פלגינן דיבורא וכמ"ש ח"מ סי' קט"ו ס"ק כ"ה דאם אחד העיד שזינתה עמו ואחר העיד ג"כ שזנתה עם הראשון מצטרפין, אף שלפי דברי השני הראשון רשע וכן כתב ב"ש שם ס"ק כ"ח:

יז[עריכה]

יז) והנה בתומים סי' פ"ז ס"ק כ"ז תמה בהא דפלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפין להורגו, ומשמע דאפי' האחר ג"כ אומר כמוהו שרבעו לרצונו, ממנ"פ אם שני אומר אמת הרי הראשון רשע, ואם שקר איך נסמוך על עדותו, ומזה דן התומים דאף שהאמת אתו כל שלא העידו עליו שנים בב"ד גזירת הכתוב דלא נפסל יעיי"ש בתומים, אך קשה עליו מהא דתוס' כתובות (מ"ד.) דה"מ איכא בינייהו אורעי סהדי שפירשו דאף דלעלמא כשרים לזה שהודה עליהם שפסולים המה אם יש לו שטר מהם פסול יעיי"ש, הנה דאף שאין עדים עליהם, מ"מ זה שהודה נאמן על עצמו לפסול השטר, הרי דאף שאין עדים עליהם אם אמת הדבר כמו שהודה זה פסולים, אך יש לחלק בין הפסולים מגזה"כ אל תשת רשע עד אף שאינו חשוד לאותו דבר ואין הגזה"כ רק אם ידוע בעדים שהוא רשע, אבל החשוד לאותו דבר דמסברא אינו נאמן, אין נ"מ בין העידו עליו בב"ד או לא אם האמת שחשוד לאותו דבר שמא גם עכשיו משקר, וע"כ בהא דאורעי סהדי, דלפי דבריו שנחשדו על עדות ממון להעיד שקר חיישינן שמא גם עכשיו העידו שקר [ולפי זה נסתר מ"ש שם התומים לסתור דברי הב"ח, ויש לעיין בזה הרבה ואכ"מ]:

יח[עריכה]

יח) ונשוב לדבר הח"מ והב"ש, דהנה בהא דהחשוד על עריות פסול לעדות אשה אף דלעדות אחרת כשר, מ"מ לענין עריות חשבינן לי' נוגע שרוצה להוציאה מבעלה שיוכל לזנות עמה, וכיון דמשום חשש משקר הדר קושיא לדוכתא ממנ"פ כקושיית התומים כיון שזה אינו מגזה"כ רק מסברא ודומה להא דאורעי סהדי, אך הח"מ והב"ש לטעמייהו בסי' מ"ב סעיף ה' החשוד על העריות אין פסולו רק מדרבנן, וא"כ לא נוכל לבטל עדותם להתיר איסור סוטה דאורייתא, והכנה"ג סי' ל"ד בחו"מ בהגהות הב"י אות מ"א דחשוד על עריות פסול לעדות אשה מה"ת, , ולפי שיטתו אזדא לה דינו של ח"מ וב"ש, ואין הנחשד ואחר שאומר כמוהו שזינתה עם הנחשד מצטרפין, אך גם לח"מ וב"ש דווקא בעדות זנות ממש אבל עידי כיעור כיון דקי"ל להתיר ביש לה בנים ע"כ אינו רק איסור דרבנן, ושפיר מהני פסול דרבנן להתיר איסור דרבנן:

יט[עריכה]

יט) האומנם כי בשנת תרח"ם כתבתי תשובה [והוא בסי' כ"ט] בענין עידי זנות והארכתי מאוד בדינים אלו ושם כתבתי תירץ אחר, בישוב קושיית התומים, אך לפי התירוץ שכתבתי שם כתבתי ג"כ להתיר אם אין הנחשד והשני מעידים על מעשה אחת, ונדון דידן לא ברירא לי אם הוא דומה למעשים מתחלפים, אך בצירוף טעם ראשון נ"ל להתיר:

כ[עריכה]

כ) וכל זה לענין שאין כופין אותו לגרשה, אבל מ"מ מצוה עליו לגרשה, דאפי' עוברת על דת אפי' בלא התראה מצוה עליו לגרשה וא"כ אזדי לה הטעמים לענין שלא יתחייב לגרשה, טעם ראשון רוב פוסקים בעידי כיעור לא מתסרא מ"מ מצוה לגרשה, ואפי' בכיעור שמזכיר רמב"ם, ואף טעם הגאון ר' מענדיל זצ"ל דעדות מיוחדת לא עדיף מראה הבעל הכיעור, הלוא גם בזה מצוה לגרשה, והיתר שני דלא אמרינן בזה פלגינן דיבורא ג"כ אזדא, דעדות הבחור מאטיל נהי דלא חשוב כיעור, מ"מ ודאי עוברת על דת מקריא, ובסוטה (כ"ה.) משמע דאפי' בפעם אחת ואפי' בלא התראה מקריא עוברת על דת ומצוה לגרשה רק כתובה אינה מפסדת בלא התראה, מ"מ מצוה לגרשה אפי' בעוברת על דת כמבואר בפוסקים:

כא[עריכה]

כא) אך לענין שיוכל לגרשה בלא כתובה, כי בעידי כיעור אף לרמב"ם שאינה נאסרת על בעלה מ"מ יכול לגרשה בלא כתובה אפי' בלא התראה כמבואר בדבריו פכ"ד מהלכות אישות סוף הלכה ט"ו [ודברי הכ"מ צ"ע וכבר תמה עליו בתשו' צ"צ] וכן כתב ריטב"א בסוגיא דרוכל יוצא, וא"כ גם לענין כתובה אזדא טעמים שבהיתר הא', ולא עוד אלא גם הפוסקים עדות מיוחדת אינם מועילים לאוסרה לא יועילו לכתובה, דלענין ממון לכולי עלמא מועלת עדות מיוחדת, והיתר הב' הא אינו מועיל רק לענין כיעור, אבל מה שמעיד שהודית בפניו ושויא אנפשה חחיכה דאיסורא דאורייתא, רק לדעת כנה"ג חשוד על עריות דאורייתא, וא"כ יכול בעל לומר קים לי כח"מ וב"ש, מ"מ אינו מוכרח דלענין ממון גם פסול דרבנן אינו נאמן:

כב[עריכה]

כב) קיצור הפסק לדינא, אם תוכלו לפעול אצל הבעל שיגרשה אפי' בע"כ [בתנאי שישיג היתר על זה מהממשלה] מה טוב ומצוה גדולה שיגרשה, אך אם יעמוד באחת שאין רצונו לגרשה לא תמחו בידו ולא תרחיקהו, ואם יגרשה תבצעו ביניהם לענין כתובה, ואם תשאר תחתיו הנה דעת הב"ש ס"ק י"ט שצריך לכתוב לה כתובה מחדש, ולי לא נראה כן כמ"ש בגליון גם זאת לדעת שאם ירצה לגרשה ואין לו כלל ליתן כתובה לא תוכל לעכב הגירושין בשביל הכתובה ועיין ב"ש סי' קי"ט סק"ו:

נאום הק' אברהם.
Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף