אבני נזר/אבן העזר/כד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר אבן העזר כד

סימן כד

בעזה"י

ביאור השיטות בסוגיא דהנטען על אשת איש.

א

א) יבמות (כ"ד:) הנטען על אשת איש כו', דעת הרי"ף והרמב"ם והתוס' דכל הסוגיא איירי להנטען, אבל לבעלה אינה נאסרת אלא בעידי טומאה דווקא, ונראה שהם מפרשים דהא דמוקי הש"ס ברייתא כרבי פירוש דהכא נמי מיירי כשיש עידי כיעור, ולדידן דקי"ל כוותי' בקלא דלא פסיק בעינן תרוייהו לאיסורא, והיכי שהבעל ראה הדבר מכוער, נראה דלדידהו לא מהני לאוסרה אנטען, דלגבי הנטען בעל כאחר דמי ואין ע"א נאמן בדבר שבערוה, בשלמא לרש"י שפירש רוכל יוצא שהבעל ראה כו' היינו משום דנאסרת על ידי זה ג"כ לבעל ובעל מהימן לגבי עצמו, וממילא כשם שנאסרה לבעל כך נאסרה לבועל, אבל לשיטת הרי"ף והרמב"ם דלבעל לעולם אינה נאסרת, א"כ אין הודאתו אלא לגבי נטען לבד, ואיך מהני הודאתו לגבי אחר:

ב

ב) והיכי שיש לה בנים אפי' איכא עידי כיעור וקלא דלא פסק לא תצא, אף דברייתא דאם יש לה בנים מוקי הש"ס כרבי, ויש לומר דמיירי בעידי כיעור לבד, אבל בדאיכא קלא דלא פסיק ג"כ, יש לומר דאפי' בנים לא מהני, מ"מ כיון דהש"ס קאמר דבכהאי גוונא הילכתא כרבי, א"כ הדין כמו לרבי בעדים לבד, וכן כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות סוטה להדיא, וכן משמע מהרי"ף:

ג

ג) והיכי דאפסקי' אחר לא נתבאר בדבריהם יפה, דהנה הרי"ף כתב ואם גירשה בעלה בדבר מכוער ונשאת לאחר וגירשה או מת לא תנשא לנטען ואם נשאת לא תצא, וכן כתב הרמב"ם מי שהוציא אותה בעלה בעידי דבר מכוער וכו', ודבריהם סתומים אם כוונתם דבר מכוער וקלא דלא פסיק, דבלאו הכי אפי' לא אפסקי' אחר לא תצא מנטען כנ"ל, או כוונתם בעידי כיעור לבד, ואשמעינן רבותא דלכתחילה לא תנשא, וכפירוש האחרון נראה, דהנה הרי"ף לא הביא האתקפתא דש"ס עלי' דרב מברייתא דאפסקי' אחר לא תצא כי היכי דתיקו שינויא דהש"ס הא מני רבי הוא עלי', וכן בהרא"ש הובא לשון הרי"ף, נראה שהם אינם גורסים הני מתנייתא רבי הוא אלא הא מתניתא רבי הוא, וכן משמע שהי' גירסת הרא"ש, אבל ברייתא דאפסקי' אחר בשינויא קמא קאי דכרבנן, וה"ה לא אפסקי' אחר, וא"כ לדידן דקי"ל כרבי בקלא דלא פסיק, דין ברייתא ראשונה דווקא בדליכא קלא דלא פסיק, רק עידי כיעור לבד, ובפירוש יש לה בנים שפירשו מן הנטען יתבאר דעתם בזה בעזה"י בסוף המאמר:

ד

ד) דעת השאילתות נחלקו הפוסקים בדבריו, הבית יוסף הביא תשו' הרשב"א שכתב דלדעתו וגם לדעת רש"י דבקלא דלא פסיק לבד מפקינן מבעל כשאין לה בנים מבעל, והרבינו מאיר פירש השאילתות דעידי כיעור כעידי טומאה דמי ואפי' בנים לא מהני, וכבר תמה הרש"ל בתשובה על הטור שכתב לדעת ר"ת והר"מ בעידי כיעור אם יש לה בנים לא תצא, ובראה הבעל הכיעור וקלא דלא פסיק אם אין לה בנים תצא, ובראיית הבעל הכיעור לחוד או בקול לחוד אפי' אין לה בנים לא תצא. ובאלו דינים הבעל והנטען שוים, ותמיהני על הב"ש שכתב לדעת רבינו מאיר בפירוש השאילתות בקלא דלא פסיק לחוד מפקינן. שהרי הרבינו, מאיר בא ליישב הקושיא דקלא דבתר נשואין לא מפקינן ועיין ברא"ש:

ה

ה) דעת הרשב"א בחי' לשיטת רש"י ושאילתות וכן דעת הר"מ הובא בתשו' הרא"ש כלל ל"ב סי' י"ד בהנה דבעידי כיעור וקלא דלא פסיק מפקינן מבעל והוא שאין לה בנים מבעל, וכן דעת ה בפירוש השאילתות בזה, וסיים אבל ראיית הבעל לא מהני, ולכאורה קשה לשיטת הרא"ש, דבשלמא ה דפסק דבעידי כיעור לבד תצא יש לחלק דדווקא בעדים תצא, שנתפרסם הדבר ויצא הקול, משא"כ בראיית הבעל, אבל להרא"ש דבעינן קול ג"כ א"כ מאי נ"מ בין עדים לבעל, ובתשובה אחת ביארתי הטעם בזה:

ו

ו) והנה הרשב"א והר"מ כתבו לדעת רש"י והשאילתות דכל שאין מוציאין מבעל אין מוציאין מנטען, ולכאורה קשה דהא אפסקי' אחר לקלא לא תצא היכי משכחת לה, אי באופן שאין מוצאין מבעל גם מנטען לא תצא אפי' לא אפסקי', ואי מוציאין מבעל, א"כ מה יועיל מה שהפסיק אחר, דכיון שנאסרה לבעל לעולם כמו כן נאסרה לבועל לעולם, דאפסקי' אחר לא מהני אלא דלא יהא החזקת הקול במה דכנסה הנטען, ואפשר לומר דנטען שאני כיון דהוא והיא אומרים ברי לי שלא נטמאת, ודומה לתרי ותרי ונשאת לאחד מעידי' ואומרת ברי דלא תצא, ולא דמי לקינא לה ונסתרה דנאסרת אף לאותו שנסתרה עמו, דשאני התם דספק הוא ואשוה כודאי, ומבואר בתוס' סוטה (כ"ה) דאם בא עלי' בעלה אחר שנסתרה נענש עלי' בב"ד של מעלה כמו על כל חייבי עשה, ולא כנתכוין לעשות דבר אסור. לבד, ויותר נראה דגרסי כמו גירסת הרי"ף וה דגרסי ואיבע"א האי מתניתא רבי אבל ברייתא דנשאת לאחר בינתיים כרבנן, אבל לרבי וה"ה לדידן בקלא דלא פסיק לא מהני אפסקי' אחר:

ז

ז) שיטת הרא"ש לדעת רש"י והשאילתות נראה כמו שיטת רשב"א הנ"ל, וכן כתב הב"ש, והטור כתב שכן דעתו להלכה, אך הב"י כתב שאין הדבר מוכרע, ואפשר דלהלכה כדעת הרי"ף והרמב"ם ס"ל, אלא שפירש השאילתות, ובתשו' כתב דבכל ארצות מורין כהרי"ף והרמב"ם:

ח

ח) אך נראה ראי' ברורה דאחר שחזר הרא"ש לפרש השאילתות כנ"ל פוסק כמותו, מתשו' הרא"ש כלל ל"ב סי' ט"ו שנשאל באשה שנשאת בטעות ע"י עד אחד שמת בעלה ואח"כ מת בעלה שני והיתה משרתת בבית שמעון ויצא קול שנתייחדה עמו ואח"כ בא בעלה ראשון וגירשה, מהו תהי' מותרת לשמש עוד בבית שמעון כבתחילה, והשיב דמחמת הקול לא נאסרה לבעלה דקלא דבתר נשואין לא חיישינן וממילא מותרת לנטען ג"כ, דכל שנאסרה לבעל נאסרה לבועל וכל שאינה נאסרת לבעל אינה נאסרת לנטען, והוא ע"כ שלא כדעת הרי"ף והרמב"ם, דלדעתם נאסרת לנטען בעידי כיעור וקלא דלא פסיק אף שלבעלה אינה נאסרת לעולם אלא בעידי טומאה לדעתם, ואף שיש לומר דהכא מיירי שלא בעידי כיעור אלא בקול לבד, דע"כ צ"ל כן אף אם נאמר דלהלכה כשאילתות ס"ל, דהא אם הי' עידי כיעור אף לבעלה נאסרת, וא"כ אף להרי"ף והרמב"ם מותרת, מ"מ לא הוה לי' למיתלי טעמא במה שמותרת לבעלה, וע"כ לומר דלמסקנא כדעת השאילתות ס"ל, ועיי"ש שכל התשובות תחילה קודם שפירש פירושו בשאילתות כמו שתראה בהגהה אחר סי' י"ד, וע"כ כתב התשובות לדעת הרי"ף והרמב"ם:

ט

ט) ולדעת הב"י דדעת הרא"ש כדעת הרי"ף והרמב"ם, נ"ל ליישב דאף הרי"ף והרמב"ם מודים דכל שלא נאסרת לבעל אף לנטען מותרת, אך משום דאחר שגירשה בעלה נאסרה אף לבעלה, ואף אם ישאנה שנית יהי' קלא דקמי' נשואין שניים, וכי היכי דאמרינן בגיטין (פ"א) ביצא קול על אשת כהן שהיא גרושה ומת הכהן ונשאה כהן אחר תצא מן השני משום דהוה קלא דקמי נשואי שני, ה"ה דיש לומר כן באותו בעל כשנשאה שנית, ועי' בירושלמי בכל הנך דאמר אם הוציא לא יכנוס, ואף דמודינא דאם כנס לא יוציא משום דאמרינן קם בקלא וליתי' ועיין בנמק"י ובב"ש, מ"מ כל כמה דלא כנסה אסורה לו אף לענין דיעבד ודו"ק, וכיון שאחר גירושין נאסרה לבעל מחמתו נאסרה אף לנטען, וכל זה באשה דעלמא דלולי זה הנטען מותרת לחזור לו אחר גירושין נקרא מה שנאסרה מכח זה שנאסרה לבעלה, דכהאי גוונא מצינו לענין שהבעל מיפר דברים שבינו לבינה דאינו מיפר אלא לעצמו, אבל אחר שנתגרשה ונשאת לאחר פסקה הפרה אבל כל זמן שלא נשאת מותרת כיון שראוי' לחזור לו מקרי בינו לבינה, והכא נמי כיון, שראוי' לחזור לו לולי הנטען ונטען זה אסרה מיקרי שנאסרה לבעל, אבל הכא שבלאו הכי נאסרת מחמת שנשאת תחילה לאחר ואסורה לחזור אף שנאסרה עליו עוד אחר גירושין מחמת הנטען לא נקרא שנאסרה לבעל כיון שאסורה לחזור לו בלא"ה ודו"ק היטב:

י

י) ולכאורה מוכח מכאן לפשוט ספיקו של מהר"א נ' ששון אם סוטה נאסרת לבועל שני, דלא שייך בזה כשם שנאסרה לבעל שכבר היתה אסורה לו מכח בועל ראשון, ולכאורה מוכח מכאן דמ"מ אסורה, דאל"כ פשיטא דבנ"ד אפי' הי' ידוע שנבעלה לשמעון מותרת לו שכבר נאסרה על בעל הראשון מכח בעל השני, גם יש לפשוט ספיקו של המל"מ באשה שבאו לה עדים שמת בעלה וזינתה אם נאסרה לו, כיון דלא שייך גזירה דשמא יאמרו גירש זה ונשא זה, ומחמת הזנות אינה נאסרת כיון דשוגגת הי', והרי מפורש בהרא"ש דאסורה:

יא

יא) ולולא דמסתפינא הוה אמינא דבאין לה אלא עד אחד שמת בעלה וזינתה אסורה מה"ת, דהנה מפורש בפרק האשה רבה דאשה הנשאת בע"א אסורה להנשא כי אם בהיתר ב"ד וכן פשוט בפוסקים, והנה שם במשנה הורוה ב"ד לינשא והלכה וקלקלה חייבת שלא הורוה אלא לינשא וקי"ל דאפי' על זנות גרידא חייבת עיי"ש בש"ס, וע"כ אם קלקלה הוי כנשאת בלי היתר ב"ד ולא מהני ע"א מידי ומזידה היא, וע"כ מל"מ לא נסתפק אלא בנשאת בשני עדים אם קלקלה, וע"כ לא נפשט ספיקו של מהר"א נ' ששון שמכח הראשון לא נאסרת מה"ת דשוגגת היתה, וא"כ מוכח דסובר כשאילתות ודו"ק:

יב

יב) ועוד דלעיל מיני' סי' י"ב מפורש בדבריו דלא שנא בין מת או גירשה אי איכא עידי כיעור וקלא דלא פסיק תצא, ואי אמרת דכהרי"ף והרמב"ם ס"ל והא דנאסרת לנטען בלא בעל משום משגירשה אף לבעל נאסרת, א"כ כשמת אף בעידי כיעור וקלא דלא פסיק מותרת לנטען, אלא מחוורתא דתשובה זו דסי' ט"ו כהשאילתות דלבסוף חזר לפסוק כשאילתות וכדעת הטור ז"ל:

יג

יג) הנה עד כה נתבאר שלשה פירושים בדעת רש"י והשאילתות, ואני הקטן נ"ל לפרש פירוש רביעי בדעתם הנ"ל, דהנה קשה לי לגירסת הספרים שלנו „הני” מתנייתא רבי הוא, והיא גירסת רש"י, „והני” מתניתא דאמרי רבי אמרינהו דמפיק אשה מבעלה בקול כל דהו, ע"כ בדברי רש"י ז"ל, והוא תמוה גדולה שתאסר לבעל וע"י שהפסיק אחר הקול מותר לנטען, וכבאר בארנו דלדעת ר"ת והרא"ש לא קשיא שהם גורסים „והא” מתניתא, וכן כתב רבינו ירוחם להדיא דכל היכי שנאסרה לבעל לא מהני אפסקי' אחר, ולרש"י קשה גם לשון השאילתות לכאורה קשה לפירושם שכתב וז"ל אמר רב ובעדים, אבל אקלא לא דכיון דאבעל לא אסרינן לה דהו"ל קלא דבתר נשואין, אהאי נמי לא אסרינן לה, דא"כ אתה מוציא לעז על בניו של ראשון, ואי איכא דבר מכוער בשני עדים וקלא דלא פסיק מפקינן לה בין מבעל בין מבועל, ע"כ, ואי כפירוש הרשב"א והר"מ שהביאנו לעיל אות ה' דלא אסרינן אבעל אלא היכי דאיכא עדים וקלא דלא פסיק וליכא בנים, א"כ מה דקאמר דכיון דאבעל לא אסרינן לה משום דקלא דבתר נשואין כו' תיפוק לי' משום בנים כמו שאין אוסרין אבעל משום בנים, ועוד למה תלה היתר בועל בהיתר בעל הא כל ההיתר משום בנים, ועוד דמהו דאבעל לא אסרינן לה משום קלא דבתר נשואין, הא באין לה בנים באמת אסורה לבעל בדאיכא עידי כיעור, ואי דליכא עידי כיעור א"כ למה תלה ההיתר בבנים, הא בדליכא עידי כיעור אפי' ליכא בנים מותרת לשיטתם, ועוד דהא מוכרח לומר דבדליכא עידי כיעור מיירי, דהא כתב אח"כ ואי איכא עידי כיעור וקלא דלא פסיק, וזה ג"כ סתירה לשיטתם, דמבואר בדבריו דבדאיכא עידי כיעור אפי' בנים לא מהני:

יד

יד) אשר ע"כ נלפע"ד בדעת רש"י והשאילתות עפ"י מה דאמר לקמן המוציא אשתו משום שם רע לא יחזיר כנס מהו שיוציא תנינא הנטען על א"א והוציאה [בעלה] אעפ"י שכנס [נטען] יוציא, ופירש"י דכי היכא דאסרינן לה הכא משום שהחזיק זה הקול כשכנסה ה"ה דאסרינן לה כשהחזיק בעל הקול בגירושין, ומ"מ מבואר מדבריו דרק האיסור משום דע"י שנשאה מוכח שהקול אמת, וזה פירוש הש"ס הא מני רבי היא, דכי היכא דאסרינן לה ברוכל יוצא דמוכיח שהקול אמת במה שראה רוכל יוצא ואשה חיגרת כו' או בשאר הוכחות, ה"ה נמי דאסרינן לה בהוכחה זו משום שנשאה זה שיצא עליו הקול, דזה הוי דבר מכוער כמו כיעור דרוכל יוצא, אבל לבעל אינה נאסרת בקול לבד כיון דליכא החזקת הקול:

טו

טו) ומיושב קו' תוס' דהיכא אסרינן לה אבעל משום קלא, הא הוי קלא דבתר נשואין, ולהנ"ל ניחא דלבעל באמת אינה אסורה אלא כשרוכל יוצא או כשהחזיק הקול דנאסרת לבעל למפרע כמו רוכל יוצא, וממילא נאסרת לבועל, אבל זולת זה אינה נאסרת לנטען אלא כשנאסרת לבעל, ופסק הש"ס הלכתא כוותי' דרבי בקלא דלא פסיק וא"כ נאסרת לבעל בעדי כיעור וקלא דלא פסיק ולנטען בקלא דלא פסיק לחוד דמה שהחזיק הקול הוי כרוכל, וא"כ הוי כרוכל יוצא וקלא דלא פסיק:

טז

טז) ובזה ניחא מה שהקשה הרשב"א דמה קאמר ר"נ הוציאה תנן דהיכי משכחת לה שהוציאה בעלה מעצמו ותיאסר לנטען, ולפמ"ש הדבר ניחא דהיינו בקול לבד, ויש לומר ג"כ דבעידי כיעור לבד תיאסר על הנטען, שהרי כיעור עדיף, דהא לרבי בכיעור לבד נאסרת לבעל, משא"כ בקול לבד, דלקלא דבתר נשואין לא חיישינן, ואם נאסרת בקול בצירוף הראי' מדנשאה הנטען כ"ש שתיאסר בכיעור בצירוף ראי' זו:

יז

יז) ולפמ"ש י"ל דלבעל לא תליא מידי בבנים,, שהרי רבי לא חילק כלל בין יש לה בנים, ולא מצינו חילוק בנים רק לענין הנטען, והטעם י"ל דהנה לענין הבנים שהי' לה קודם הקול והכיעור ליכא חשש, דהשתא היא דאיתרע, ועד עתה מהיכי תיתי שנוציא עליהם שום לעז, ואחר הכיעור כיון שאוסרין אותה לא יהי' לה בנים, רק לענין הנטען נ"מ בבנים שהי' לה אחר הקול, שהי' לה בנים עם הבעל אחר הקול כיון שאחר הקול היתה מותרת לו:

יח

יח) ובאמת הרי"ף והרמב"ם פירשו אם יש לה בנים מן הנטען, ונראה לי דהיינו טעמם דובנים מן הבעל לא מהני, דלבנים שקודם אין חשש כנ"ל ולבנים של אח"כ [שהרי שיטתם שלבעלה אינה נאסרת] נמי לא, דהנה בגיטין (פ"א) יצא קול על אשת כהן שהיא גרושה ומת הכהן ונשאת לכהן אחר תצא ואין לעז על בניו של ראשון דמימר אמרי סמוך למיתה גרשה עיי"ש, וה"נ יאמרו סמוך לגירושין זינתה וליכא לעז אף על בנים של אח"כ, כן נלפענ"ד בטעם הרי"ף והרמב"ם:

יט

יט) אמנם רש"י לשיטתו יישב קושיא זו במ"ש דאי מפקי לה מחזקינן לקלא קמא ומשוינן להו ממזרים, ופירש כיון דאי אפשר לאוסרה על הנטען אלא אם כן אסרינן אותה למפרע אבעל, דאיסורא דבועל נצמח מכח איסורא דבעל [וכדברי הרא"ש בתשובה דכיון דלגבי בעל לא אסרינן דהוי קלא דבתר נשואין אף לבועל מותרת] וא"כ ע"כ משוינן לה ממזרים פי' מדרבנן לשיטת ר"ת וולד סוטה ממזר מדרבנן ולדידן פגומים [כמו להרמב"ם בנים מבועל פגומים] משא"כ התם דאין איסורו של כהן מכח ראשון, ושפיר י"ל שלראשון היתה מותרת משום קלא דבתר נשואין והבנים כשרים ולשני אסורה, ואי משום שע"י זה יתפרסם הקול, על זה משני דאמרי סמוך למיתה גרשה, אבל הכא אי אפשר לאוסרה רק אם נאמר שלמפרע היתה אסורה לבעל ומשוינן להו ממזרים, והרי"ף והרמב"ם לשיטתם דאסרינן לה אנטען אף שלבעלה לעולם מותרת, א"כ דמי ממש לההוא דגיטין, ע"כ מפרשים בנים של נטען וזה ברור:

כ

כ) נחזור לדברינו לשיטת רש"י והשאילתות שלפי זה מיושב היטב הא דמסיק ר"נ הוציאה תנן ומדמי דכי היכא דבמתני' אסרינן משום שהנטען החזיק הקול ה"ה התם אסרינן משום שהבעל החזיק הקול, ולכאורה תמוה דבמתני' איכא תרתי גרושי בעל ונשואי נטען, ולהנ"ל ניחא דע"כ ברייתא דמחלקא אם יש לה בנים מיירי שלא גירשה תיכף דאל"כ בנים מנין, וכיון שהחזיקה אחר הקול א"כ ע"כ לאו משום הא גירשה וליכא ראי' והחזקת הקול מגרושי בעל ושפיר מדמי, ומכאן ראי' לדעת הרא"ש דה"ה מת ודלא כמ"כ שהביא הב"י דבעינן דווקא שהבעל גירש משום הקול ואל"כ אינה נאסרת, דא"כ מה ראי' הביא ר"נ כיון דהכא איכא תרתי, אלא ודאי דברי הרא"ש עיקר:

כא

כא) ולפי כל הנ"ל יתיישב היטב דברי השאילתות דכיון דאבעל לא אסרינן לה בקלא לבד דהוי קלא דבתר נשואין לבועל נמי לא אסרינן לה אף שנשאה והחזיק הקול והוי למפרע כעידי כיעור, מ"מ כיון שלבעלה היתה מותרת והי' לו בנים אח"כ ממנה וא"כ אתה מוציא לעז על בניו של בעל ואי איכא עדים מדבר מכוער וקלא דלא פסיק אסרינן לה בין אבעל בין אבועל ותו לא משכחת לה בנים מבעל ודוק כי לפענ"ד הדברים ברורים בס"ד בלי גמגום:

כב

כב) ויצא מזה לדינא דלבעל נאסרת בעידי כיעור וקלא דלא פסיק ואפי' הי' לה בנים קודם הכיעור וקול, ולנטען אסרינן לה בעידי כיעור לבד או בקול לבד והיא שאין לה בנים מהבעל אחר הכיעור או הקול, ואי אפסקי' אחר ליכא החזקת הקול ואינה אסורה אלא בעידי כיעור בצירוף קלא דלא פסיק ודו"ק:

כג

כג) וראי' ברורה לדברי הנ"ל שזה כוונת רש"י. מדבריו בדף (כ"ו.) ד"ה ברננה וז"ל דהתם הואיל והוציאה בעלה מפני זה והלך זה ונשאה מכוער הדבר,, הרי שכתב דמשום החזקת הקול מכוער הדבר, וכן לשון הש"ס ברוכל יוצא הואיל ומכוער הדבר כו', הרי דהחזקת הקול כמו עידי כיעור, אך מ"ש לעיל שדעת רש"י כתשו' הרא"ש דאין חילוק בין מת או גרשה מכאן מוכח להיפוך במ"ש והואיל והוציאה בעלה מפני זה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף