אבן עוזר/קידושין/כד/א
בד"ה אלא בזוזי דידה כו'. קשה לר"ת דלא ה"ל להזכיר אשה כלל כו' ולא נהירא כו' עכ"ל. נראה לפע"ד לתרץ גירסת רש"י ופירושו דלק"מ על רש"י:
ותחלה נתרץ פירושו דפי' נכסי מלוג. ולכאורה גם מהמקשה עצמו מוכח דלא כרש"י. דהא אמר אלא לאו כה"ג דאקני לה אחר כו' ע"מ שתפדי בו את המעשר. וס"ל לרבנן דקנה הבעלי לפירות (של המנה) ומש"ה בעי חומש הרי דהוי נ"מ של בעל כשלו:
ע"כ נלע"ד דהא מבואר בסוגיא אם פודה א' במעות של חבירו את מעשר של חבירו אמרינן שליחותיה דחברי' קא עביד וצריך חומש. ואם פודה מעשר, של חבירו במעות שלו אין צריך חומש. ועכצ"ל הטעם בשלמא אם המעות ג"כ של חבירו אז חבירו הוא הפודה. דיש לו רשות לפדות מעשר שלו במעותיו ע"כ שליחותי' דחברי' קעביד אבל אם פודה מעשר חבירו במעות שלו. כיון דאין רשות לחבירו לפדות מעשרו במעותיו של הפודה ההוא. לא שייך לומר שליחותיה דחבריה קעביד אלא הוא עצמו הוא הפודה כיון דבמעותיו הוא פודה. ע"כ א"ש בשלמא לקמן מיירי דהמעשר הוא של האשה והוא נכסי מלוג. ע"כ עומד לפדות כדי לקנות קרקע ולאכול הוא הפרות רות כדין נ"מ. לכן הבעל יש לו רשות לפדות בעצמו במעותיו את מעשר שלה. ולכן האשה שליחותא דבעל קעבדה. אבל כאן המעות שלה. ע"כ אין לבעל רשות לפדות בכסף שלה את מעשרו אלא ברשותה לכן לא שייך לומר שליחותו קעבדה. ומה לי אם היא פודה במעות שלה ממש שאין לבעלה רשות בהם. דלא קרינן בה ממעשרו ואין צריך חומש. ומה לי אם הכסף של נ"מ. דהא לא נזכר בקרא הכסף של מי יהי' רק כתיב ממעשרו. אלא הכל תלוי בזה. אם הכסף שלו וגם מעשר שלו. אף שחבירו פודאו שליחותיה דידיה קעביד. כיון דהוא יש לו רשות לפדותו. אבל אם המעות של חבירו ומעשר שלו וחבירו פודהו. כיון דאין לו רשות לפדות מעשר שלו במעות חבירו. לא שייך לומר שליחותיה דידיה קעביד. לכן חבירו הוא הפודה ואין צריך חומש. לכן במעות של נכסי מלוג דאשה שאין לבעל רשות לפדות בהן את מעשרו. מקרי האשה הפודה ואין צריך חומש:
והשתא א"ש הא דהמקשה מוקי לה באומר לה ע"מ שתפדה בו את המעשר בלא חומש. דלרבנן דקנה הבעל לפירות (של המנה) ויש לו רשות לפדות מעשרו במעות הללו. כיון דע"מ כן נתן לה האחר ע"מ שתפדה בו את מעשר דבעל. א"כ בלא רשותה יכול לפדות מעשרו במעות אלו כיון דמעות האלו עומד לכך. ואין צריך דעתה כלל. דאף דלענין זה שתפדה בלא חומש תנאו בטל. עכ"פ זה שהתנה ע"מ שתפדה בו את המעשר במעות האלו בזה תנאו קיים. לכן כיון דקנאו הבעל ויכול לפדות מעשרו בלי רשותה ודעתה. היא קעבדא שליחותי' וצריך חומש. משא"כ לר"מ דלא קנה לה הבעל כלל ויכולה להחזיר המעות למי שנתן לה ע"מ שתפדו בו כו'. וא"כ אין לבעל כח לפדות באותן המעות בלא רשותה. דלגבי זה המעות הבעל כאחר דמיא. לכן האשה היא הפודה ואין צריך חומש:
והשתא מתורץ נמי קושית ר"ת על גירסת רש"י. וזה דאי לא הוי אמר איש ולא אשה. הוי סד"א כיון דהיא ג"כ אין לה רשות לפדות במעות של נ"מ בלתי רשותו דבעל. שפיר קרינן בה דשליחותיה דבעל קעבדא. והוי הוא הפודה. לכן בעינן קרא לזה דכתיב איש ולא אשה. פי' דקרא ממעט אף דהאשה פודה במעות נ"מ שלה והפירות של המעות הוא דבעל. ואין יכולה לפדות בהן בלתי רשות בעלה וסד"א דהבעל הוא הפודה מעשרו והיא שליחותיה דבעל קעבדא. קמל"ן קרא כיון דהבעל אין לו רשות לפדות במעות נ"מ בלתי רשותה. לא שייך למימר שליחותיה דבעל קעבדה והאשה היא הפודה:
וליכא לאקשויי איך ילפינן זה מקרא. הא מן התורה אין לבעל פירות בנ"מ וכאחר דמי בנכסיה:
לא קשה מידי דכה"ג מצינו פרק השולח דף מ"ז ע"ב דבעי למילף שם דקנין הפירות כקנין הגוף דמי מדכתיב ולביתך מלמד שבעל מביא בכורים בנכסי אשתו. והקשו התוס' והא פירות נ"מ לא הוי אלא מדרבנן של בעל. ותירצו דקרא איירי בסתם נשים דנותנות לבעל הפירות דנ"מ במתנה ע"ש. הרי מבורר דקרא איירי בסתם נשים דפירות נכסיה של בעלה הם והכי נמי:
וכן יש לי לדייק מלשון רש"י לעיל דף כ"ג (ע"א) בד"ה שאינה שלו דכתיב ונתן בידה ואיהו לא אקניא לבטל לגופה עכ"ל ולכאורה תמוה אלא כדפי'. ונ"ל דגם התוס' שהקשו על פי' רש"י היינו ר"ת. דלגירסת ר"ת א"א לפרש כפי' רש"י. דר"ת גריס זוזי דידה ומעשר דידה. ע"ז הקשו דא"כ למה הביא קרא דאיש ולא אשה. דהא מעשר של בעל הוא ונתמעט ממעשרו ונא של חבירו. אבל לגירסת רש"י וודאי לק"מ. לכן לא הקשו התוס' על רש"י רק אחר גירסת ר"ת. ועמ"ש עפ"ז בסמוך בא"ד בפי' התוס'. כל זה נלע"ד ברור:
שם בא"ד. ומיהו בחנם הזכיר ר"ת כו'. עכ"ל. ול"נ דהוצרך ר"ת בע"כ לפרש כן דקשיא לי' אלא מעתה הא דמועט ממעשרו ולא של חבירו. נימא לגמרי קא ממעט. דאם פודה במעותיו מעשר של חבירו אינו פדוי כלל. דומיא דאיש דלגמרי קממעט. אלא ע"כ המיעוט מיעוט כל דהו דקרא מיירי בחומש. אך קטן מועט לגמרי. דאם נמעטו מחומש הוי צ"ל דגזירת הכתוב הוא בלי טעם. והשתא יש לו טעם דלאו בר פדי' הוא כמ"ש התוס' בגיטין דף ס"ה ע"א בד"ה ופדו בהן כו' לכן הוצרך ר"ת לדחוק. אבל לפמ"ש לפירש"י הוא הנכון:
שם בא"ד. לכן נ"ל כו' דהא פרשינן לעיל כו'. עכ"ל. מהרש"א תמה ע"ז ע"ש. ולי נראה לפרש דבריהם ודאי מצינו כמה דרכים דהמעות שלה לגמרי. כגון נכסים שאינן ידועין לבעל. או שכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך כמ"ש בסי' נ' ובסי' צ"ב בא"ע. אלא דהתוס' לא ה"מ לאוקמי בהכי. דא"כ הדרא קושיא לדוכתא למה הוצרך המקשה להזכיר דין זה בקושיתו דאיש ולא אשה. הא אפי' אי האשה שוה לאיש בזה. א"א לאוקמי פלוגתייהו בהכי. דאפי' בזוזי ומעשר דידיה פריך שליחותיה קעבדה. מכ"ש דא"א לאוקמי בזוזי ומעשר דידה דלכ"ע צריך חומש. ע"כ הוכרחו התוס' לפרש דאם אשה שוה לאיש ה"מ לאוקמי פלוגתייהו דר"מ ורבנן בזוזי ומעשר דידה. כגון שנתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות בהן. ור"מ לשטתו דבעל קני לפירא. א"כ המעשר של בעל הוי ואין לבעל רשות לפדות במעות שלה מעשר שלו. דבעד המעות צריכה לקנות קרקע ולא שייך לומר שליחותא דבעל קעבדה כדפי' ע"כ אין צריך חומש. ורבנן לשטתייהו דאין לבעל פירות והוי שלה לגמרי המעשר והמעות. לכן צריך חומש. אך די"ל הא דפליגי לעיל בע"מ שאין לבעלה רשות בהן. היינו אי קנה הבעל הגוף דומיא דפליגי בעבד. אבל פירות לכ"ע יש לבעל פירות בנ"מ. וא"כ לא שייך פלוגתייהו. ע"ז כתבו דהא פרשינן לעיל דבפירות פליגי. והיינו מ"ש בד"ה ור"א אומר כו'. אך ר"י אומר דאין ראי' כו'. דהא דאין קנין לאשה בלא בעלה היינו שהבעל אוכל פירות אבל לכ"ע הגוף שלה וילקח בהן קרקעות. וזה נ"ל ברור:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |