אבן עוזר/עירובין/עא/ב
רש"י בד"ה רבנן סברי כיון דנשתתפו כו'. לכאורה משמע מלשונו דחצירות לעצמן צריכין לערב לכ"ע רק דפליגי אי סומכין על שיתוף שלא לערב מחצר לחצר דרך פתחים.
ותמיה לי דלקמן בד"ה מערבין בחצירות כו' מבואר דאם עירבו חצירות לעצמן לכ"ע סומכין על שיתוף, כי פליגי כשלא עירבו חצירות לעצמן.
ע"כ נלע"ד לפרש בכוונת רש"י דס"ל ודאי לכ"ע אם נשתתפו במבוי, דהיינו כל א' מבני החצירות לך עירובו לשתף במבוי ודאי מותרין חצירות לעצמן ולטלטל למבוי כיון דכל א' נתן עירובו, אך דמחצר לחצר דרך הפתחים קמיפלגי, מ"ס אין סומכין על שיתוף כדי שלא לשכח תורת עירוב מתינוקות, ע"כ אסרו מחצר לחצר ובזה הוי היכר. לכן בחצירות עצמן למבוי שרי, ע"כ ניחא הא דכתב רש"י דאין צריכין לערב חצירות מזו לזו ר"ל אבל החצר עצמו לכ"ע סומכין, אלא דפליגי אי רשאין להוציא מחצר לחצר דרך פתחים, וא"ש נמי הא דכתב רש"י דבן תדאי מודה דמבוי מותר ובחצר פליגי ר"ל דמחצר למבוי מותר, ועיימ"ש ראיה ברורה לזה מהש"ס לעיל דף ס"ז ע"ב בתוס' ד"ה נסמוך אשיתוף ומשם יצא לו לרש"י זאת.
שם בתוס' בד"ה דלא עבדינן כתרי חומרא כו' לא יתכן כ"כ. עכ"ל. לעד"נ דגירסת ר"ח ז"ל א"ש טפי, וגירסת רש"י ופירושו הוא דחוק, דכיון דלר"מ אין חילוק בין פת ליין מאי שני חומרי דאיכא, אבל לר"ח א"ש דפריך תרתי למה לי, בשלמא הלכה כר"א בן תדאי איצטריך לומר דדוקא ביין אין סומכין כו' דבזה איירי ר"א בן תדאי ולא בפת. דאם היה אומר הלכה כר"מ, לא הייתי יודע אי ר"מ איירי אפי' בפת או דוקא ביין ומספיקא הייתי מחמיר כמ"ד אף בפת איירי והלכה כר"מ, קמל"ן כר"א בן תדאי דביין דוקא, אלא הא קשיא לימא הלכה כר"א בן תדאי ול"ל תו למימר הלכה כר"מ, ומשני הא קמל"ן דעבדינן כתרי חומרא בעירוב, פי' מדאיצטרך לומר הלכה כר"א ש תדאי, דל"ת מספק נחמיר דאפי' בפת קאמר ר"מ דאין סומכין, א"כ מספק הייתי מחמיר תרי חומרא, חדא הלכה כר"מ נגד רבנן, ועוד חומרא דמספק נחמיר כמ"ד דר"מ אפי' בפת אמר, ש"מ דעבדינן כתרי חומרי בעירוב. ואפשר דלא ניחא להתוס' לפרש כן משום דמצינו דרב גידל בשם רב אמר לקמן בסמוך דאפי' בפת אמר ר"מ.
אבל לע"ד האמת יורה דרכו דרב יהודה בשם רב חולק על הא דרב גידל דלקמן דאמר בשם רב, וס"ל לרב יהודה דדוקא ביין קמיפלגי כאשר נברר בס"ד דף ע"ד (בתוס' ד"ה מבוי שצדו כו') בראיות ברורות עיימ"ש שם.
שם בד"ה בפת כ"ע לא פליגי כו'. ואין הלשון משמע כן ועוד תנן כו'. עכ"ל. ולעד"נ פירש"י עיקר דכן מוכח לשון כ"ע ל"פ דבחדא סגי ולא אמר בשיתוף סגי, ש"מ באיזה מינייהו סגי דומיא דאמר לקמן דף ע"ג (ע"ב) אתאן לרבנן דאמרי בחדא סגי, אך מ"ד בפת כ"ע לא פליגי ע"כ כרב ס"ל דמסיק לקמן (שם) דלא תני פתוחות זו לזו, וכבר כתבתי לקמן דף עד דאליבא דרב עכצ"ל פלוגתייהו דר"מ ורבנן במבוי שחצרותיה פתוחות זו לזו, מלבד חצר א' שבמבוי שלא היה פתוח להם, ודקאמרי רבנן או מערבין, פי' אותן חצירות הפתוחות זו לזו סגי בעירובן שמזו לזו ואין צריכין כולם ליתן לשיתוף המבוי אלא א' מהם ישתף עם החצר האחר שאין פתוח להן או משתתפין, פי' כולם יתנו לשיתוף ואין צריכין כלל לעירוב. ולפ"ז שפיר אמר ר"מ מערבין, בחצירות הפתוחות מזו לזו דרך פתחים ומשתתפין עם חצר האחר שאין פתוח להם ומשום הך חצר בעי שיתוף, וא"כ לא פליגי אלא אי סומכין על שיתוף יין במקום עירוב, דלר"מ לא סגי בשיתוף ולרבנן סגי בשיתוף לחוד. אבל בעירוב כ"ע לא פליגי דהנך חצירות סני בעירובין וא"צ כולם ליתן לשיתוף אלא א' מהם יתן לשיתוף לחצר שאינו פתות להם כמ"ש לקמן עיי"ש.
ולפ"ז לק"מ מה שהקשו מדתנן אסורין במבוי ואוקמינן כר"מ דהא למאי דס"ד שם דלא כרב אלא דמיירי דכולן פתוחין מזו לזו ובהא קמיפלגי רבנן ור"מ, ודאי א"א לומר בלא"ה דבפת כ"ע לא פליגי, דהא ר"מ אומר מערבין ומשתתפין, הרי מבואר דעירוב דהוא בפת לא סגי דגם שיתוף בעינן, אבל מ"ד בפת כ"ע לא פליגי היינו למסקנא דרב דלא תני פתיחות מזו לזו, ע"כ בעי חד חצר דלא הי' פתוח להם, ע"כ ניחא הא דתני מערבין ומשתתפין.
ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשו התוס' דף ע"ג (שם) בד"ה אימא מציעתא כו' עיימ"ש.
ועפי"ז מיושב דעת הרמב"ם דפסק (פ"א מהל' עירובין הל' י"ט) סומכין על שיתוף פת ולא על שיתוף יין, משום דס"ל דף ע"ד דלכ"ע הלכתא הכי, דלרב יהודה אמר רב דפסק כר"מ, הא כתבתי לעיל דרב יהודה ס"ל דוקא ביין קמיפלגי כדפי' לעיל, וא"כ מבואר דרב פסק ביין כר"מ דאין סומכין ובפת סומכין לכ"ע, ור' יוחנן דאמר הלכתא כרבנן, הא ס"ל בפת קמיפלגי, דהא מ"ד ביין פליגי ס"ל כרב, ור' יוחנן הא פליג לקמן וס"ל דא"צ ב' חצירות במבוי, ע"כ ס"ל לר"י כמ"ד בפת פליגי, והלכה כרבנן דסומכין, הרי לכ"ע להלכה יש חילוק בין פת ויין, זה ברור:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |