ריטב"א/עירובין/עא/ב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
רב יוסף כו'. פי' ולעולם בהכשר מבוי א' פליגי כדס"ד מעיקרא ודכ"ע כלי א' בעי' והכא כשהיין והשמן בכלי א' ר"ש סבר לה כר' יוחנן בן נורי דאמר שניהם חבורין זה לזה הכא נמי חשיבי ערוב גמור ורבנן דהכ' סברי לה כרבנן דהת' דלא הוו חבורין זה לזה ולפי' לא הוי ערוב. והקשו בתוס' ולרבנן כי לא הוי חבורין זה לזה מאי הוי דהא תכף למעיל' (ומייתי) לה לעיל בפ' בכל מערבין כל האוכלין מצטרפין למזון שתי סעודו' לערוב וה"ה לכל המשקין וכ"ש הוא דמקשין מערבין טפי ותירצו דהת' הוא בשנשתתפו בהם לשם ערוב. אבל הראב"ד ז"ל סובר דהא לא קשיא כלל שלא אמרו כל האוכלין מצטרפין אלא בערובי תחומין דמערב לעצמו וליכא קפידא לא בשני מינין ולא בשני כלים אבל בערובי חצרות ושתופי מבואו' כי היכי דאיכא קפידא בשני כלי' איכ' קפיד' בשני מינין ותדע לך דבערובי תחומין מיירי מדפסיק ונקיט שעורה כמזון שתי סעודות לערוב דהיינו שיעורא דכל ערובי תחומין דאלו ערובי חצרו' ושותפי מבואות ושיתופי מבוי בבציר מהכי סגיא כיון דאיכא גרוגרת לכ"א וא' מן הבתים אלא דכי נפישי דיורין אמר להקל דסגי בשתי סעודות והרמב"ם ז"ל וכל הגאונים ז"ל כלם סוברין כדברי התוספת' דאפילו לערובי חצרות ושתופי מבואות כל האוכלין מצטרפין והא דנקט בשתי סעודות משום שזה השיעור מספיק דסגי לעולם ומשום דכייל ביה נמי לערובי תחומין כנ"ל. ומיהו מהא דתנן בכל משתתפין ליכא ראיה דהתם לא לצרוף אמרו אלא לומר שכל המינין כשרים בו. והני אמוראי דשמעתין לא פליגי אלא דמר מוקים מתני' הכי ומר מוקים מתניתן הכי ורבנן אפילו ביין ושמן בכלי א' אסרי וקי"ל כותייהו ואע"פי שהלכה כדברי המקל בערוב ואפי' יחיד במקום רבים שאני הכא דתליא פלוגתייהו בפלוגתא דהתם דגבי טבול יום והתם כרבנן קי"ל כי פליגי כו' פי' שלקחוה במעות אלעזר בן תראי סבר אין ברירה ורבנן סברי יש ברירה פי' ברירה דהכא לאו כברירה דעלמ' דהתם הוא בדבר שנתברר בסיפא ולא היה מבורר בתחלתו שנחלקו בו אם דנין למפרע כתחלתו במה שנתברר בסופו אם לאו והכא עדיין לא נתברר כלום ואין כאן דין ברירה למפרע אלא הכא ענין אחר הוא דאנן קי"ל שאין משתתפין במבוי ור' אלעזר בן תראי דהכא אין ברירה לומר שנדון כאלו כבר חלקו וחזור ושפך בחבית בלגינו וקי"ל כרבנן. וזה מן הלשונות שבתלמוד שהלשון א' וענינם מתחלף: ועוד יש במס' סנהדרין ובבא קמא יש בריר' ואין ברירה (שלישי) כדפרישנ' התם בס"ד. ויפה נשמר רש"י ז"ל שפי' לבן תראי אין ברירה והוו להו כמי שנשתתפו במבוי במעו' שלא הוברר עדיין יין לכל א' וא' עכ"ל:
רב יוסף אמר בסומכין כו'. פי' דלגבי שתוף במבוי עצמו כ"ע לא פליגי דכיון שהיה א' מבני המבוי שותף לזה ביין ולזה בשמן והם בכלי א' דהוי שתוף ולא קא מפלגי אלא לענין חצרות שיש במבוי שהם פתוחות למבוי ופתוחות ג"כ זה לזה אי מהני האי שותפו' לערב החצירו' ג"כ שיוכלו להוציא ולהכניס מזו לזו דרך פתחין וחלונות וחורין וסדיקים שביניה' דאלעזר בן תראי סבר שאין סומכין לא על שתוף מבוי במבוי וכיון שנשתתפו במבוי אין צריך לערב חצרות זו עם זו שכבר נתערבו ונעשו כאחת ע"י שתוף של מבוי ומיהו כשנשתתפו עם זה ביין ועם זה בשמן אפי' שתוף אין כאן ואפי' הם בכלי א' ור"ש סבר דאפי' לזה ביין ולזה בשמן שניהם חבורין זה לזה הרי שתוף גמור וכיון דכן עולה להם אף לערוב למ"ד דסומכין על שתוף במקום ערוב וג' מחלוקות בדבר אלעזר בן תראי ורבנן ור"ש.
אמר רב יוסף מנא אמינ' לה דהיינו טעמא דאלעזר בן תראי ובהא הוא דפליג על רבנן דאמר רב יהודה אמר רב לקמן הלכה כר' מאיר דסבר שאין סומכין על שתוף במקום ערוב כדלקמן ואמר רב ברונא אמר רב הלכה כר' אלעזר בן תראי מ"ט לאו משום דחד טעמא הוא. פרש"י ז"ל מ"ט פסק כתרוייהו מ"ט לאו משום דסבי' להו דמילתא חדא וטעמא חדא אמרי'. וק"ל טובא וכי אין דרך האמורין לפסוק בשתי הלכות תלוקות לגמרי פעמים כזה ופעמים כזה ואפי' בשני בעלי מחלוקות עצמן בהא וכ"ש דלא אפליגו בחדא כלל ר"מ ור' אלעזר בן תראי וי"ל דהכי אמרי' כי מה ראה רב לפסוק בשתי אלו הלכה כר' אלעזר בן תראי וכר' מאיר ואע"ג דהוו כל חד יחיד במקום רבים ולא עוד אלא שפוסק בזה להחמיר דהא לא מסתבר טעמא דהני יחידאי כלו האי לפסוק הלכה כמות' במקום רבים ולהחמיר בעירובין שאנו הולכין בהם להקל אלא ודאי משום דחד טעמ' קאמרי וכיון ששניהם הסכימו לדעת א' רבים נינהו ורבנן דפליגי עלייהו בהא ובהא חד נינהו.
א"ל אביי כו'. כלומר יפסוק הלכה כא' מהם וממילא שמעינן לאידך ואי משום דלשמועי' דבחדא סברא קיימו לימא ר' אלעזר בן תראי ור"מ אמרו דבר אחד או שהולכין בשטה אחת כדאמרי' בעלמא. פרש"י ז"ל ובשלמ' למפסק הלכת' כר' אלעזר בן תראי לחוד לא סגי לן דא"כ עדיין הייתי אומר שאין הלכה כר' מאיר דשאני התם שערבו בפת דחשיב טפי וכדפריש רב גידל אמר רב לקמן והוה אמינא דבהא הלכת' כרבנן דאמרי שסומכין על עירוב במקום שתוף אבל אנן הכי קאמרי דילמא דהלכה כר' מאיר וכיון דבמקום שתוף דפת אין סומכין על ערוב במקום שתוף כ"ש בהא דפליגי ר' אלעזר בן תראי ורבנן שנשתתפו ביין שהלכה כר' אלעזר בן תראי שאין סומכין על עירוב במקום שתוף ותרתי הלכתא למה לי. א"ל רב יוסף הא קמ"ל דלא עבדי' תרי חומרו' בעירובן כך גרש"י ז"ל פי' דאי פסק הלכה כר"מ לבדו שהוא מחמיר תרי חומרי שאין סומכין על שתוף במקום עירוב ואע"פ שנשתתפו בפת הרי יש כאן תרי חומרו' חדא דאפי' נשתתפו וביין סברי רבנן הכא דסומכין והוא אוסר ומוסיף עוד להחמיר דאפי' נשתתפו בפת נמי אין סומכין ואנן כחד תנא לא עבדי' תרי חומרי בעירובין ומ"ה פסק כר' אלעזר בן תראי בחדא חומרא דהיינו בשנשתתפו כי היכי דלא ליתי פסיקיא דר' מאיר אלא לחומרא דפת הא לאו הכי לא עבדי' בעירובין תרי חומרו' כחד תנא כן פרש"י ז"ל ובתו' ור"ח גורס הא קמ"ל דעבדי תרי חומרי בעירובין כלו' אליבא דתרי תנאי מיהת כי הכא ולאו אליבא דחד תנא ויוצא בדרך א' ואעפ"כ גרש"י ז"ל היא יותר מחוורת והיא בכל הספרים שלנו. וי"מ דתרי חומרי דאיכא בדר' מאיר האחת היא שהוא אומר שאין סומכין על שתוף במקום ערוב ואפי' בשעשאו לדעת שתוף לגמרי דאלו ר' אלעזר בן תראי לא איירי אלא בשהיו שותפין ביין ולא בשעשאו כלום לשם שתוף והשטה שמחמיר ר' מאיר לאסור אפי' בשנשתתפו בפת ונכון הוא זה.
מאי ר' מאיר כו'. פרש"י ז"ל דערוב חצרו' משום דירה הוא כדאמרי' בפ' מי שהוציאוהו ואין אדם נמשך בדירתו אלא אחר פיתו משתתפין במבוי ביין דשתוף אמבוי אינו אלא לשתוף רשות החצרות שבמבוי ולא רשות הבתים וחצר לאו בית דירה הוא:
מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי. פרש"י ז"ל מערבין בין שתי חצרו' הפתוחו' זו לזו להתי' תשמישן זו עם זו ואע"פ שערבו דרך פתחיה' צריכין להשתתף במבוי להתיר המבוי ואם לאו חצרו' מותר מזו לזו והמבוי אסור שאין סומכין על שתוף במקו' ערוב כדי שלא תשתכח תורת ערוב מן התנוקות ודוקא בשלא ערבו כל חצר לעצמה להתיר דיורין שבה אבל אם ערבו כל חצר לעצמה ונשתתפו במבוי סומכין על שתוף וא"צ לערב החצרו' זו עם זו שהשתוף מחברן ומטלטלין מזו לזו בין דרך מבוי בין דרך פתחיהן דתנן שהמבוי לחצרו' כחצרו' לבתי' מה עירוב חצרות משוינן כלהו בתים כחד אף שתוף מבוי משוה כל החצרות כחדא עכ"ל ז"ל. ובתוס' הקשו עליו דמתני' דהתם לא איירי בענין זה כלל אלא לענין שכירות עירוב כדמוכחא מגופה ולומר כשם שהחצרות אם שכח א' מהם ולא עירב ולא ביטל אוסר על כל המבוי. ומיהא בעיקר דינא נראין דבריו ז"ל דכיון דטעמא דר' מאיר כדי שלא תשתכח תורת עירוב מן התנוקות דכל שערבו חצרות כל אחת לעצמן ליכא למיחש לשכחת תורת עירוב דחצרות זו עם זו וסומכין על שתוף במקום ערוב ואפשר דרש"י ז"ל לסניפין נקטיה דכי היכי לענין שכחה שוו להאי נמי ולפום סברא הוה משמע דע"כ לא אמרו רבנן שסומכין על שתוף במקום עירוב אלא לענין היתר חציר' הפתוח' זו לזו שזה דומה בענין שתופן במבוי אלא שהשתוף בא לחברן במבוי והערוב בא להשתמש מזו לזו דרך פתחים אבל לענין ערובי חצרות שעושין בני החצר שיש בו דיורין להתיר החצר לעצמה דכ"ע צריך עירובי חצרות וצריך שתוף מבוי וכן בדין שהרי ענין חלוק הוא כל א' לעצמו הילכך מבוי שבאין להשתתף בו בני החצרות ויש בחצרו' דיורין אע"פ שנשתתפו במבוי אסורות בני החצר להכניס ולהוצי' מן הבתים לחצרות עד שייערבו כראוי והכין רהטא שמעתין דעל כרחין שמעתין בעירובי חצרות זו עם זו מיירי כדפרש"י ז"ל ולא בעירוב חצרות עם הבתים שלהם דא"כ היאך יעלה על הדעת שיאמרו חכמים מערבין ומשתתפין הא ודאי לדברי הכל אין עירוב חצרות בעצמן מציל מן השתוף וזה פשוט א"כ היא הנותנת דכי קתני משתתפין ולא מערבין בהכין מיירי ולדברי הכל אע"פ שנשתתפו במבוי צריך לערב החצרות לעצמן וה"ה לשתוף שעושין בני עיירות שאין סומכין עליו לערובי חצרות ואע"פ שנשתתפו בפת אבל הרמב"ם ז"ל נר' שהוא סובר דאפי' לענין ערוב חצר לעצמה פליגי: ופסקי ז"ל דכל שנשתתפו במבוי בפת אין צריכין לערב החצרות והוא סומך לפסוק כן כמ"ד בסמוך דבפת כ"ע לא פליגי דבחדא סגיא ונר' שזה מדבר אפי' שלא להצריך ערוב בחצרו' כלל להתיר את עצמן וכן נר' לקמן בפרקין קצת כדבעי' למימר בס"ד. ודעת רבותי ז"ל שלא נמנו שאין סומכין על שתוף במקום ערוב אלא בשהניחוהו לשם שתוף סתם הא הניחו בפי' משום שתוף ומשום ערוב סומכין עליו אף משום שתוף ומניחין אותו באחד מן הבתים דכיון שהניחוהו בפי' לכך ליכא משום שמא תשתכח תורת עירוב ודוקא בשהניחוהו בבי' שבחצר דאלו עשאוהו לשם שתוף דערוב והניחוהו בחצר כדין שתוף אינו עולה לעירוב כלל דהא קי"ל דשתופי מבוי בחצר שבמבוי ועירובי חצרו' בבית שבחצ' וכ"ת א"כ כשהניחוהו בבית שבחצר לא יועיל לשתוף כלל דהא שתופי מבוי בחצר שבמבוי הוא הא ליתה דהתם לרבותא שרו לאנוחי בחצר שבמבוי וכ"ש שאם הניחוהו בבית דעדיף ומנכר טפי מעלי וכן מוכיח בירוש' בפי' ושלא כדברי מקצת רבותי שכתבו שאין מניחין שתוף אלא בחצר דוקא שיהא ניכר שהוא שתוף הבאה להתיר חצרו' ומשמעותינו אתה למד כן שאם לא כן לרבנן דאמרי' שסומכין על ערוב במקו' שתוף ועל שתוף במקו' ערוב היכן מניחין אותו אם בבית שבחצר הרי אין כאן שתוף ואם בחצר אין כאן ערוב וליכא למימר דמגו דמשני לערב מהני לשתוף דהא ודאי כיון להתירה אמור רבנן להניחו במבוי כ"ש דהשת' דהוה בעי היכרא וישתכח תורת שתוף אלא ודאי דכ"ע אם הכניסוכו בבית יוצא בין משום עירוב ובין משום שתוף והכא בשהניחוהו בבית: ועל סברא זו סומכין בהרבה מקומות שעושין שתוף אחד שיהא בפי' אף לשם עירוב ועולה להם לכאן ולכאן ומניחין אותו באחד מן הבתים.
חד אמר בפת כ"ע כו'. פרש"י ז"ל שאם ערבו בחצרות שהוא לעולם בפת דכ"ע לא פליגי שעול' להם בין לחצרות בין למבוי לפי שהפת מועיל אף לשתוף מבוי כדתניא בהדי' כי פליגי ביין כלומר שנשתתפו במבוי דהיינו ביין מן הסתם דר' מאיר סבר שאינו עולה לחצרות משום דגרועי גרעי לעירוב החצרות שאין מערבי' אלא בפת. ורבנן סברי דה"מ כשערבו בחצרות ממש ביין אבל ע"י שתוף במבוי מהני דמגו דמהני לשתוף מהני נמי לערובי חצרות וכן פי' הראב"ד ז"ל והקשו בתוס' דהא בהדי' קתני מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי אלמא לר' מאיר אע"פ שמערבין בחצרות כדינם דהיינו בפת צריכין להשתתף במבוי: ויש דוחין דה"ק מערבין בחצרות אע"פ שמשתתפין במבוי וזה דוחק. ומדהקשו והתנן חמש חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות למבוי ערבו חצרות ולא נשתתפו במבוי מותרין בחצרות ואסורין במבוי וסתם ערובי חצרות בפת היא כדינו ולמ"ד בפת דלכ"ע לא פליגי הא מתני' מני לא ר' מאיר ולא רבנן לכך פר"י ז"ל דה"ק אם נשתתפו במבוי בפת דכ"ע לא פליגי דמהני אף לעירובי חצרות דכיון דעלויי עלויי למבוי מהני אף לחצר שדינו בפת וליכא למיחש שמא תשתכח תורת ערוב דמימר אמרי לכך טרחו להשתתף במבוי בפת כדי שיעל' להם במקום ערוב כי פליגי בשנשתתפו במבוי ביין כדינו דר' מאיר סבר דלא מהני לעירוב שהרי דינו של ערוב בפת אפי' בפני עצמו וכ"ש בזה שאתה טופלו לשתוף וישתכח תורת ערוב ורבנן סברי דכי אמרין שאין מערבין ביין ה"מ במערב בחצרות ממש אבל סומכין עליו במקו' שתוף דמגו דמהני לשתוף מהני לעירוב ושמא תשתכח תורת עירוב לא חיישי' וחד אמר נשתתפו במבוי ביין דכ"ע לא פליגי דבעי' תרתי כי פליגי בנשתתפו בפת דר' מאיר סבר דעלייה לשתוף וטרח למעבדיה בפת אין סומכין עליו לערוב דהא אכתי איכ' למיחש שתשתכח תורת עירוב ורבנן סברי דלא חיישי' דהא ידעי דלהכי טרחי' למעבד שתוף בפת כדי שיעלה לנו לעירוב ובודאי דשורת הדין שיהא ערוב עולה לשתוף ושתוף עולה לערוב דאמאי לא כיון שהכל ענין אחד לשתוף החצרות ולעשותן כאחת. וכי השם של ערוב או שתוף גור' מה לי ערוב ומה לי שתוף אלא שחשש ר' מאיר שמא ישתכח תורת ערוב בלא שתוף בחצרו' הפתוחו' זו לזו ואינן פתוחו' למבוי ומשתכח' שתוף בלא עירוב בשפתוחו' למבוי ואינן פתוחו' זו לזו חששו היכא דהוו תרוייהו כחדא שאם אתה מתיר הכל בשתוף לבדו או בעירוב לבדו שיהא נשכח חבירו בעלמא. וכן פי' רבי' ז"ל והוא האמת:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |