אבן הראשה/לח

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי	עריכה

אבן הראשה ‏ לח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

סימן לח

הרמב"ם כתב (בפרק י' מהלכות מע"ש) וז"ל הנוטע אילן מאכל ודעתו עליו שיהיה סייג לגינה או שנטעו לקורות לא לפירות ה"ז פטור מן הערלה. נסעו לסייג וחזר וחשב עליו למאכל או שנסעו למאכל וחזר וחשב -מליו לסייג כיץ שערב בו מחשבת חיוב חייב נסעו ג' שטם לסייג ומכאן ואילך למאכל אין לן רבעי שכל שאין לו ערלה אין לו רבעי. ושם בהלכה (ייד) כסב אחד הנוסע ואסד המבריך ואחד המרכיב ח"ב בד"א משסתך בד אחד סן מאילן והבריכו באנץ ט'. והשמיט הא דאסר ר' ירמיה בסוסה (דף ס"ג) לעולם ילדה בילדה וכנון מסע לסך קמייסא.לסייג ולקורות ט' ומאי שנא ילדה בזקנה דבסלה ומ"ש ילדה בילדה דלא בסלה כסם אי מימלך עלה לאו בח סיהדר היא הכא אי סיסליך טלה בס מיהדר היא וע"כ דסבר דלים כלכחא טומיה ודאפילו ילדה גילדה ונטע קסייחא לסייג ולקורות פטירה ק הערלה וכבר חמה הגאון שאג"א ז"ל בשו"ת החדשות קונטרס חובת קרקע (סימן ב') על הרמב"ם בזה:

ויתכן ליישב לענ"ד לפמ"ש הר"ן (פ"ג דע"ג) בהא דאמר (דף מ"ט) סודה ד' יוסי שאם נטע והבריך והרכיב מוהר וז"ל וכי חיטא אי שריוחא דילדה שסככה בזקנה מסעם זה חה גורה הוא היכי מסקיק דדוקא ילדה שסככה בזקנה בסלה אבל ילדה שפיכה בילדה הנטועה לסייג ולקורות אעיס שהראשונה כיסה סוחרת שניה זו אסורה דכא ה"נ זח"ג הוא אינה קושיא דכי אמרינן דזוז"ג סוחר ה"ס כשגורם של היתר א"א לו לשוב איסור אבל כל שאפשר לו להיוס איסור בסל היא לגבי גורם של איסור כיון שאפשר להיות כמוהו כו' ודסיא לסמי דאמרינן בסדק הקומץ רבה (דף כ"ג) א"ר חסדא נבלה בטלה בשחוסה שא"א לשחוסה שתעשה נבלה ושחוסה אינה בטלה בנבלה שאסשר לנבלה שתעשה שחוסה דלכי ססרחא סרחה לה טומאה וה"נ זו שנסעה לסייג ולקנרוס אילו נמלך עליה לאכילה חייבת בערלה נמצא שגורם של היקר אפשר לו לחזור להיום איסור אבל ילדה זו שסבבה שהוא גורם של איסור אי אפשר לה לחזור ולהיוס היסר, והיינו דאמרינן בסרק משוח מלחמה הסה אי אמליך עלה לאו בס מיהדר היא הנא בס מיהדר היא עכ"ל. והשסא י"ל לסי מ"ש הראב"ד(סוף פ"א מהלכוס אה"ט) לסמוה על הרמב"ם שפסק להא דרב חסדא דהא כולה מילסא דר"ח במנחוס אזלא אליבא דר' יהודא דאמר מק במינו לא בטיל והיכא דלא אפשר ליה למיהוי כווסיה בטיל וסבר ריח דבסר מבטל אזלינן אבל לרבנן לא שנא הכי וליש הכי בעלם ברוב למגע. ונסב הכ"מ לסין בשם .הר"י קורקס ז"ל דהא דקאמר כש"ס דאליבא דר"י קאמר היינו משום דהוה ס"ל דכטל לגמרי בין למנע בין למשא והוי זה ככל ביטול איסורין אבל כיון דאסיקנא דדוקא במגע לא מטמא אבל במשא מסמא דטותאה כמאן דאיסא דמי ואין ביטול זה כשאר ביטול איסור דחשיב הדבר האסור כמאן דליסא וחזיק דלענין טומאה לא אמרינן דבסל לגמרי וממילא' ייל דלעני! טומאה מודו רבנן דלא בטיל היכי דאסשר להיוס כמוהו עיש . והשסא מיושב מה שהשמיט הרמב"ם ההיא דד ירמיה משום דדוקא גבי טומאה הוא דמודו רבנן ?דלא במיל כשאסשר להיוס כמוהו אבל לגבי ערלה יסבעל אליבא דרבנן לגמרי כמו נשאר איסורין וכסוגיא דסוטה דקאמר דלא בטלה ומשום דאי מימלך עלה בה מיהדר היא ע"כ אהיא אליבא דר' יהודא דמב"ס לא בטיל וקאי על הא דא"ר חסדא ליק כאן בהרכבס איסור כאן בהרכבה היסר ורב מסדא לטעמיה במנחוס דסליג על ר' סנינא וקחי אליבא דר"י ולזה לא כטלה כיון שאפשר להיום כמותו אבל לסוס דסבר כרמב"ם כרבנן דמב"מ בטיל בסל ופטורה מן הערלה אף היכא דבס מיהדר היא וא"ש:

ועדיין צריך ליישב מ"ש הרמב"ם (פ"ז מהמ"ל הלכה ו') וז"ל אחד הנוטע כרם ואחד הנוסע ה' אילני מאכל ואחד המבריך ואחד המרכיב הברכה והרכבה שהיא חייבס בערלה ט'. דהאי הרכבה היכי דמי אי ילדה בילדה סיפוק ליה דבעי סיהדר משום ילדה ראשונה וחי ילדה בזקנה הא בטלה ילדה בזקינה ואין בה דין ערלה ומינו חוזר מל הרכבה זו דלדידיה ליכא לאוקמי בילדה בילדה ומון מטע לקמייסא לסייג ולקורות כיק שהרמב"ם לא ס"ל הא דד' ירמיה וכמ"ם וכבר המה כן הנאון שיא שם על הרמב"ם והניח בתמיהה יע"ש:

ולענ"ד יתכן ליישב זה בהקדם מ"ש הכ"מ על הרמב"ם שכתב בלשונו וכן כרם סל שני שוססין אין חוזרין כליו ולא כסב שביס של ב' שוססין אין חוזרין עליו דדוקא בכרם קאמר הש"ס שאין חוזרי; עליהם משום דכל חד וחד לא קרינא ביה כרמו המיוחד לו שאין לך בה גק שאין לשנים חלק בה אבל ביס של שני שוהסין לא שייך ביה האי סעמא דמסהמא יש לכל אחד מקום מיוחד להשסמש בו ושפיר קרינן ביה ביתו והמה ע"ז הלחיס שם מהא דקאמר בירושל' אפי' שומרת יבם לממשה אחים ודטוסה אפי' ביס אחד לממשה אחין סמן אין כל אחד ואחד ראוי לישב ט ברם הכא כל אחד ואחד ראוי לייבם הרי דביס של ב' שוספין נסי אין חוזרי; מליו ועיין בשיק על הירושלמי שם. ויסכן לענ"ד ליישב דעת הרמב"ם דס"ל דדבר זה אי קריק ביסו במה שהוא שוהף בביס סליא בסלוגסא דראב"י ורבנן בנדרים (דף מיה) דלרבנן דסברי דהשוססין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לסצר דאק ברירה ולא אמריק הוברר כשמשסמש בגוף החצר קנוי לו באותו שפה לתשמישו וכדקאסר שם בירושלמי רבנן אומרים כל מפח וספח של שוססין הוא ה"נ לא קרינן ביה ביסו ואינו מוזר מעוה"מ משא"ב לראב"י דאסר זה ןכנס לסוך שלו וזה נכנס לסוך שלו ומשום דסבר יש, ברירה והאי לדנפשיה קא מייל שמתחלה ע"מ כן קנאוה שתהא גופה קנויה לגמרי לכל אחד לתשמישו בשעת תשמישו וכשמשתמש בה הוברר הדבר למפרע שמתחלה היתה קנויה לו לשעה זו ממילא י"ל דה"נ קרינן ביה ביתו וחוזר מעוה"מ ואתי הירושלמי כרבנן והרמב"ם לטעמיה שפסק (פ"ז מנדרים) שכל אחד ואחד נכנס לביחו והוא אומר בסוך שלו אני נכנס וכראב"י, וי"ל ג"כ דאסי הירושלמי ככ"ע ומשום דשאני ביס אחד לחמשה אמץ שירשו דסחמא עומד לחלוקה וכשיש בה כדי חלוקה גס ראב"י מודה דאסור ומשוס דכיון שהיא טומדס לחלוקה אי אפשר לומר שמתחלה קנאוה כולה כל אחד לסשמישו ועיש בר"ן ובפרט באחי; שירשו זלא שייך לומר שמסהלה ע"מ כן קנאוה ומש"ה לא קרינן ביה ביסו דכל מפח וטפח של שוספין הוא משא"כ ביס של שני שוספין שאק בה דין חלוקה שע"מ כן קראוה שסהא נופה קנויה לגמרי לכל אחד ואחד לחשמישו. וכן י"ל כסברת הכ"מ דכיון דמשתמא יש לכל אחד מקום מיוחד להשסמש קרען ביה ביסו והיינו דוקא בניס של שוספין שע־מ כן קנאוה שיוכל כל אחד להשסמש בהן ושסהא גופה קנויה לגמרי לכל אחד לסשמישו משא"כ בארזין שירשו וססמא עומדס לחלוקה שקודם החליקה אין לאחד מסן מקים מיוחד בהביס וכל טפח וטפח הוא של כל האחין:

ועמ"ש התוס' בסוכה (דף כ"ז) ד"ה כל האזרח וז"ל דכיון דכתב לך למעוטי דשוחפין משמע כדמוכח בחולין (דף קל"ו) כו' ומדמרבינן סוכה אחס לכל ישראל ש"מ דלא דרשי לך למעוטי שאילה ומוקמי ליה למעוטי גזולה ומיהו קשה הא גבי ציצית פרבינן דשוספין מדכסיב בגדיהם וממפמיק שאולה מדכסיב כסותך 1א"כ הכא נמי נדחש סכי ועמיש בזה בתשובת הריב"ש (סימן שמ"ז). ולכאורה י"ל לענ"ד דשאני גבי ציצית.דטליס של שותסין נחשב כאילו הוא שלו לגמרי ומשוס שהבגד והטלית עומדין לכך שילבשם כל אחד ואחד מן השוספי! בפ"ע ולא שילבשו שמהם כאחד [והא דאיסא בסנהדרין(דף כ') שהיו ששה סלמידיס מסכסין בטלית אחת ועוסקין בסורה ומשמע שהסכסו בב"א ולפי שהיו עניים מאד הר סילסא דלא שכיחא מובא והיה מין טלית ארוך ורחב הרבה משח"כ סליס דפלמא] וא"כ פ"ד כן נשסספו שבשעה שילבשם אחד מהשוספין יהא שלו לגמרי באותו שעה ולא דמי לשאולה כיון דנשעה שהוא לובש הוא נסשב כמו שהוא שלו ממש [וכעי; מ"ש באו"ח (סימן סרנ"רז סימן ז') דשוספיס שקנו לולב או אסרוג בשוספוס אם קנו לצורך מצוה יוצאים בו מסתמא דאדעסא דהכי קנאוהו וכמ"ש הה"מ בשם הרשב"א וזיל חבל לקחוהו לצאס בו בכל נוונא יוצאין בו דאמרינן יש ברירה שהרי כשעה שלקחוה היו יודעים שאינו ראוי ליחלק ועל דעס ק לקחוהו שבשעה שיטלנו כל א' מהן לצאס בו שיהא טלו שלו דומיא דשוספים שנדרו הנאה שנכנסים לחצר של שניהם שאין בה דק חלוקה שע"ד כן נשסספו שבשעה שכל אחד מהן נכנס יהיה מקום דריססו שלו] ומש"ה כיון דאיכא ריכייא יש להרבוס טפי של שוספין משא־כ גבי סוכה אחס לכל ישראל שעומדס לישב בה כמס אנשים ביחד וליכא למימר שע"ד ק נשססט שבשעה שישב זה יהא שלו לבד לגמרי וגם בשעה שיושב בה הוא של שוספוס ומש"ה אסיד דממפטיק שאולה היינו ממעטין גם של שוחטת [והא דהאחין שקנו אתרוג ט' היינו לפי שלקחוהו לאוכלי ונם דהחם ליכא ריבויא וצריך שיוכל לאכלו ובלא"ה לא מקרי לכם וגם בלולב דלא שייך אכילה בעי שיהא ראוי לכם בכל דרכי הנאתן]:

ועפ"ז יתכן ליישב מ"ש הרמב"ם אמד המבריך וא' המרכיב הברכה והרכבה שהיא סייבס בערלה דהא קאמר השים ולוקמה בכרם של שני שותפין (שהנטיעה של ראובן וכא שמעון והרכיב בה להיות פירוס הרכבה שלו) דהאי הדד אדידיה והאי הדר אדידיס א"ר פפא זאת אומרת כרם של ב' שותפין אין חוזרי! טליומטהיס ט' כל חד וחד לא קרינא ביה כרמו (פרש"י כרמו המיוחד לו שאין לך בה גפן שאין לשנים חלק בה) דבטי ר' ירמיה ליישב למ"ד דשומף לא קרינא ביה שלו [ועיין בחולין (דף קל"ה) דד אלטאי סוטר בהמס השוחטים מראשיח הגז דא־ק לחנך ולא של שוחפוח וקיי"ל כרבנן דח"ב דמיוחד לך קרינא ביה וע"ש בפרש"י] ודנם כשיש לו מקום מיוחד לא קרינא ביה כרמו ולפוט דפשק הרמב"ם כראב"י ודביח של ב' שוחפין קרינא ביה ביתו שיש לכל החד מקום מיוחד להשתמש בו ה"נ דוקא כשהכרם הוא של שני שותפין בשוה לא קרינא ביה כרמן שהין לך מקום ומקום מהגפן שאין לשנים מלק בה משא"כ כשהרכיב בה להיות פירות הרכבם שלו שכל ענף ההרכבה הוא של כספון ונס הסירות שלו דקרינא ביה כרמו וכדקרינא ביה ביתו כשיש לו •מקום מיוחד להשתמש בו. ואין לומר דניון דבסלה ילדם בזקנם אדרבה טיקר הכרס הוא של ראובן שהנטיעה שלו והא דמוכיח מזה הש"ס דכרס של שותפי! חין חוזרק מליו היינו משוס דדמי לילדה בילדה כדנסע קמייתא צסייג ולקורות דה"נ הוי ילדם בילדה ויכולה להיות של שמעון כשיקח הנטיעה מראובן ודממילא להרמב"ם דלא סיל להא דר' ירמיה כמ"ש ה"נ אזלינן בתר עיקר מסיטה שהיה כל ראובן, דלאו מילתא הוא דהכא לא שייך כלל מנין ביטול וכהא דאמר בביצה (דף ל־ח) ולבמיל מים ומלח לנבי עיסה איל ר' אבא הרי שנתערב לו קב חיטי; בעשרה קבין חסין בל חבירו יאכל הלה וחדי יע"ש בפרש"י ותוס' וירושלמי ומ"ש בזה במק"א ולא שייך ?בדבר שיש לו בעלים מיוחדים שיתבטל ממנו שם נעליו והגם דהחס כל האישור תחומין תלוי בשם בעלים על החסן ה"נ לא שייך שיתבטל חלקו של שמטון בחלקו של ראובן. ומש"ה שפיר חוזר סעם"מ [וכשהן נפנים הרבה מניט לחלקו כדי שיעור כרס]. ובטנין אתרוג המורכב ביארתי ליישב באופנים אחרים דברי הרמב"ם:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף