אבן הראשה/יט

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי	עריכה

אבן הראשה ‏ יט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

סימן יט ב"ה יום א' י' למב"י תרמ"ד. לאחי החריף ובקי מו"ה משה צבי הירש נ"י:

הגיעני מכתבו מ"ש בדברי הר"ן בנדרים (דף נ"ד) בהא דאמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש נטלה לאוכלה מפל לסי טלה , דכיון דאמר ככר זו הקדש גלי חדעחיה דלהקדש ניחא ליה דליקני לדידיה לא ניחא וגילוי דפחא כי האי מהני כדמוכח סוגיא דב"מ ומצי למעבד הכי דה"ל כמנביה מציאה לחבירו דקנה חבירו ולא הוא ה"נ הקדש קני ואיהו מעולם לא קני. דנכאורה צ"ע דהא רבא סבר (ב"מ ח') דליק חנירו לסי מ"ש הסוס' (דף י' דיה איתיביה) שקבלה מר"נ ודצ"ל דכיון דבהקדש אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כוי כמו שמסר להדיוט דקנה וכמ"ש אס משנסנה לו אמר אני זכיתי בה חמלה לא אמר כלום והאריך פס"ז בדברי הה"מ (ס"ס ממכירה) אי אשרה לבד בהקדש הוי מדבריהם שאין זה כנדר גמור. הנני להשיבו דז"א דהא סדשיי ספמא דלא אמר כלום משום דכי ץ דיהביה ליה קניא ממ"נ אי קניא קמא דלא מתטי! להקנות לחבירו כא יכבה ניהליה במחנה ואי לא קניא קמא משום דלא היה מתטין לקנוס הוה ליה הסקר עד דמסא לידיה דהאי וקניא האי במאי דעקרה מידא דקמא לשם קניה וא"כ לא שייך זה הכא דמי נימא שהוא קנאה ומסר אמ"כ להקדש הדר ה"ל כגזבר של הקדש שלא מפל משוס דמפיקרא נמי ברשותו קאי דמקמי הקדש שלו היחה והוי כככר שלו שהיתה עומדת בחצרו והקדישה ואי לא קנאה במה נעשה הקדש דהכא ליכא סעמא דעקרס מידא דקמא לכם קניה:

והנה לכאורה ים להוכיח דלמ"ר מגביה מציאה לחבירו ליק חבירו היה דכפמנביה מציאה להקדש ליק הקדש מכא דקאמר בירושלש דסאה (סיד משנה ב') רשב"ל משוס אבא כהן ברדלא אדם זוכה לחבירו ממציאה מיס ואני בערי הכינותי לבית ה' זהב ככרים מאה אלף ונו' ר' יונה חמר רב הושעיא בעי מה אנן קיימי! אם בתוך ד' חמות עשיר הוא אם בחון לארבע אמות ויש אדם מקדיש דבר שאינו שלו וקימנוה במקדיש ראשון ראשון הרי דיליף מזה שאדם זוכה לחבירו ממציאה ולא מחלק לומר דהקדם שאני. אמנם בירושלמי דנטין (פיח הלכה נ') וב"מ (פ"א הלכה ד') לא שיחי מזה אלא שזוכה במציאה תוך דא ולא יליף מהך קרא שזוכה לחבירו דהא לקמן בירושלמי דפיאה (שם ה"ו) אמר ר"ל נופיה דאין אדם זוכה לחבירץ במציאה ומוכח לכאורה מזה דהקדש שאני. אמנם ייל דכיו; דנירושלמי דב"מ איחא בזה הלשון החיבון והכתיב ואני בפניי הכינותי ונו' והיכי אס בנחונין בתוך ידו עשיר הוא אי בשאינם נחונין לתוך ידו יש אדם מקדיש דפא"ש הוי אומר בנחונין במוך ד"א שצו. משיה לא שכח שזוכה לחבירו דייל שהיה תוך ד"א ונחכוין לזטס לעצמו וחיכף אח"כ הקדישו ומה שאמר ואני בעניי הכינותי הייט לסי שלא בא עדין לתוך ידו ובתוך ד"א מיד הקדיש ואפשר נ"כ שאמר מקודם לכשאזכה בזה תהא הקדש דחל עליה הקדש? כיון שבידו לזכות בו וכמ"ש הרא"ש בנדרים שם ונעשה הקדש ברגע ראשונה משאיכ בירושלמי דפסה דקאסר אם בשוך ד"א עשיר הוא וס"ל דניון שעכ"פ זכה משחלה לא יחנן לישנא דואני בפניי שסיר מוכיח מינה שזוכה לחבירו ושהקדיש קודם שזכה לעצמו. ונס דברי כירושלמי דגיסין יש ליישב . ובלא"ה י"ל דהחם שאני דמשיס לא מצי ילין! מינה שזוכה למבירו במציאה כיון דנועמא דמ"ר ל"ק חבירו הוי משוס דהוי כסופם לבע"ח במקום שחב לאחרים שהין יכולין לזכוח במציאה ולא שייך זה נבי דוד שהקדיש השלל שמצא במלחמה קודם שזכה (וכמ"ש המפרשים דהיינו כשהיה במלחמה וראה ממון רב והקדישה לשמים) שאינו חב לאחרים כמ"ש בסנהדרין (ק" כ') ושאר ביזה שבוזזין מחצה למלך ומחצה לעם וכמ"ש במחני' וכל כעס בוזזין ונותנין לו ואך" אילו זכה אחר היה מחצה למלך וא"כ לערן המחצה ודאי אינו חב לאחרים וחל ההקדש (וי"ל ג"כ דממינא מל ההקדש על כולו מינו דזכה בעד כקדש למחצה וכבר נעשה חפן של הקדש ומשיה _אף כחצי האחרח אינה של הפקר ונעשיח בל הקדש ויש להאריך בזה) ומש"ה לא מוכח מינה בזכה לחבירו. וגם שאני דהמעיה •דהוי כגזבר של הקדש ויד הקדש ממש וכס ש הטיב (מהד"ח יו"ד קניד) דגבאי לא מקרי מגביה מציאה לחבירו והוי כעני ממש וכמ"ש בשיו ח"מ סי' קכ"ו ס"ק פ"ו דנבאי יכול לזכוח בהוב במעמד שלבה!. והכא בנדרים הא לא מצי סיירי בגזבר. ולעולם בכיס דמי הקדש לחבירו ועמיש המפרש דמ"ס הוא ביחש' דפאה הא דקחני אדם זוכה לחבירו ממציאה (ופירש מ"ש במקדיש ראשק ראשון דהיינו שהקדיש המא קמח דמפא לסוך ידו) ולפמ"ש אי מיירי שהקדיש השלל שמצא במלחמה בלא"ה לא מוכח מזה וא"כ מדברי הירושלמי אין הכרעה לברר חי יש עדיפוח בזה לענין לזכוח להקדש אמנם מצד הסברא יש לחלק ולומר דהקדש עדין! משום דהוי כעין מיגו חכי לנפשיה זכי נמי לחבריה שזוכה לנפשו במה שמקדיש והוא לדידיה זכוח שמקדיש דבר שהיה יכול לזכוח בעצמו ושאני גזוכה להדיוט דהנס שמחזיק לו טובה בעד זה שזכה בעטרו מה שהיה יכול לזכוח לעצמו והוי כעין מיש במגילה (דף כיו) וכמה דוכחי אי מחנה הוי כמכר יעיש מ"ס כיון שאין נהמגביה אלא ס"ה בעלמא שמחזיק לו טובה אמרינן מאי חזיח לזכוח לזה ולחוב לזה והוי חופס לבע"ח במקום שחב לאחרים משא"כ בהקדש שהוא זכוח גם להמקדיש וכמ"ש וגם לא שייך לומר מאי חזיח לזכוח להקדש ולחוב להדיוט דודאי הקדש עדיף (ונם קיי"ל בב"ק (דף כ' דהקדש שלא סדעח כהדיוט סדעח דמי דדעח שכינס איכא) וא"כ י"ל דהקדש שאני אמנם מלשון הרין בנדרים מבואר דס"ל דמגביס מציאה לחבירו קנה חביח ולא מניעם דהקדש שאני (מפעם דמיפטר מפרוטה דר־י שעוסק בצורך מצוה שזוכה לצורך הקדש ליכא זכוח לנפשיה דשעח הזכייה הוא רגע קטן וגם פמ"ש החוסים סי' ס"ו גבי השוכר אח הפועל לשמור אח כפרה כו' וגם י אינו מצוה כ"כ שיזכה לצורך הקדש):

והנה לפמ"ש בחידושי הגרע"א ליישב קושיית התוס' בב"מ שם די"ל דרבא דדחי לעיל ההוכחה וס"ל דמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו היינו בלא עשאו שליח דוקא אבל בעשאו שליח מסני ולא קשה מפועל ולזה פריך רק לר"נ מדקאמר הא מציאה דהכל עניים אצלה ומביא ראיס ממחני, דמיירי באומר הנה לי דמוכח דס"ל דאף כשעשאו שליח שא"ל חנה לי לא קנה חבירו יעיש . ניחא בפשוט דככא גבי הקדש דכהדיוט מדעת דמי הוי כעשאו שליח דקנס חנידו אליבא דרבא. אמנם לענ"ד מוקשה דברי הגרע"א דסא לפי"ז לא הוס צריך רבא לדהות דהכא סייט מטמא משום דמיגו דזכי לנפשיס כו' דהא תיפוק דייל דסש"ס בזק שהן מודין או שיש לסם עדים מולקין בלא שמפה לפי שעשאו שליח וכמ"ש י כשיס בשם ס"ר יונתן.שאומר' ראוק אני הגבהתי מחצית הטלית לעצמי והחצי השני לצורך שמעון חבירי כמו שצוני ושמעון טוען כמו"־כ כו' ע"ש ונם סתמא דמילתא כששניהם הגביהו ביחד כאו"א בעד עצמו ובעד חבירו וששניהם הסכימו לזה הוי עשאו זל"ז שלוחץ שכאו"א יגביה אדעחא דהכי(ומדעדים יודעין זה ודאי דהכי מיירי) ומוכח דלפום מה דדחי רבא ל"ק חבירו אף בעשאו שליח. וצ"ל כמ"ש כראשונים שאינו אלא דיחוי בעלמא ובאמת ס"ל לרבא דקנה חבירו. ולכאורה קשה לפרש"י דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ל"ק משום דלא עשאו שליח דהא ר"נ קאמר על המפנה דאסר תנה לי שעשאו שליח דליק חבירו מסעם תוסס לבע"ח וכבר תמהו ק.המפרפים . ובשלמא הא דפריך מדאיל עשה עמי מלאכה היום מציאתו של בעס"ב י"ל דהיינו משום דלא עשאו שליח להגביה המציאה דדבא לטעמו (דף י"ב) דלא כר"ס דמוקי ששכרו ללקט מציאות ומש"ה הוצרך לומר דשאני פוסל כו'. וליישב זה י"ל דדוקא גבי תופס לבעיח הוא דפרש"י דחב לאלו מאחר שלא עשאו אותו הנושה שליח לחפוס ואילו עשאו שליח מהני ומשום שיש על מה לחול פני! שליחות כיון שגם קודם התפישה יש להבע"ח ענין וזכות וחלק בהחוב. דשייך בשום לכל סבע"ח קודם התפישה וכיון שחל שליחותו נטשה כידו דשייך טפי בגדר שליחות כיון שאינו הפקר לכל ועיין ב"ק (7ף ע') גיטי! (דף מ"ח) ולעולם גבי מציאה לא קנה חבירו אף כשעשאו שליח שאין כ"כ על מה לחול ענין שליחות כיון שאין לו שום יד בסמציאס קודם שזוכה בס והוא הסקר לכל ול"ש לומר שנעשה שליח קודם שזכה בעבורו(וכעין מ"ש גיסין דף כ"ט דמילי לא מימסרן לשליח) ומשיה גם התוס' לא הקשו על פרש"י אלא מפרק הכותב גבי עובדא דיימר בר חפו דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ל"ק אפילו עשאו שליח אבל ממציאה לא מקשי מידי. (ובב"ק דף ע' ד"ס כיון דכתיב קבילת עילאי פרש"י וז"ל ולליפנא קמא נמי אי תפס משל נאמן מפקינן מיניה דהא שליח בעלמא הוא והוי כתופס לבע"ח ודל"ס אף שעשאו שליח ומצאתי שכבר הביא מזה בתומים) והגם דאדרבא מצינו עדיפות היכא שיש גם להשליח זכות בו דאי בעי זכי לנפשיה י"ל שאינו בנדר שליחות כ"כ לזכות בדבר הפקר שאין לו שום עדן זכות בס . ודלפום מה דקיי"ל דליא דקנה מינו דאי הוי בסי זכי לנפשיה אדרבה יש עדיפות בחוב שיש להבע"ח זכות ומלק בה דשייך ספי בגדרי שליחות ויש להאריך וליישב מה שנראה סותר לזה ועמ"ש במק"א:

ועמ"ש הקצה"ח (סימן ר') להוכיח מהסוגיא דנדרים הנ"ל כדברי הרשב"ם והתוס' בב"ב (דף ע"ט) בהא דהקדיש בור ואמ"כ נתמלא מים אילן ואח־כ נשא פירוח סועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן דהיינו משום דל"א שיקנה חצר הקדש דחצר משום יד אתרבאי ולא מציט יד להקדש . דלדעת הרמב"ן שכתב לתרץ דאף אי קני חצר להקדש אין מעילה בזכייתה יקשה דא"כ בככר של הפקר היכי מטל ע"י זכיה שזכה כקדש .עיי ד' אמותיו כיון שאינו אלא ע"י זטה ולא הוקדש עיי אדם אלא ע"י זכיה במס שהגביה מציאה להקדש ומוכח דכל סיכא דזכי הקדש אית ביה מעילה והא דפליגי בקדשי עטים אי אית ביה מעילה וממעט לה מדכתיב מקדשי בני ישראל נראה לפמיש התוס' בזבחים (דף מיה) דהיינו דוקא בקדשי מזבח אבל בקדשי בדיה כיס מידו והך דככר דהוי קדשי בד"ה לא בעינן מקדשי בניי עכיד. ויתכן לומר דהרמב"ן יפרש כפי' הרא"ש שאמר לכשאזכה בככר זה שהא הקדש וחל הקדש כיון שבידו לזטש בו וא"כ זכה בככר והקדישה והוקדש ע"י אדם ונם להרי! עדיף כשאדם זוכה סן ההפקר בעד הקדש דלא הוי כקדיש ממילא אלא שהוא זכה בעד הקדש ועדיף מאלו זכתה חצר כקדש בעצמה:

ועמ"ש התוס' בזבחים (שם) דלחד תירוצא אליבא דרבנן אפילו קדשי בד"ה גמרינן מתרומה למעט עכו"ם ור' יוסי הוא דאמר בד"א בקדשי מזבח דלא גמר בל"ה מתרומה. ועפ"ז י"ל דר' יוסי דאמר המקדיש אח השדה והאילן מועלין בהן ובגידוליהן מסגי שהן גידולי הקדש לטעמיה דלא גמר קדשי בד"ה סחרומה ומועלין בו אף כשהוקדש ממילא ולחכמים דאפילו קדשי בל"ה גמרינן מהחמה ואין מומלץ אלא כשהקדישו אדס ממ"י אין מופלין אף בגידולי הקדש וכמו גידולי חרומה דהוי חולין ממית ורבק הוא שגזרו וכמיש בשבח (דף י"ז) וש"ג ועיין ברמב"ס . והא דמודה ר' יוסי בבור ושובך יתכן לומר דהיינו משום דשובך וחח־כ נהמלא יונים הוי ראוי למזבח לקרבן וכן הקדיש בור ואמ"־כ נחמלא סיס לפי מיש הש"מ בשם גליון להקשות על סרשב"ס דטר מלא מיס אינו ראוי למזבח דסיס מטנסין פסולין למסוך המים דמי מעין בפיק • דהא אמרינן פרק לולב וערבה משפכה סו נתגלתה היה ממלא רק הכיור וסי כיור שאר מימיות הן ולא מי מעיין דקיי"ל כחכמים דפליגי סל ר' ישמעאל בזבחים (דף כיב). ועמ"ש החוס' במעילה (דף י"ב ד"ה כל) דנפקא ליה בפרק לולב וערבה שממלא דוקא ממעין• בית השילוח מדכחיב ישאבחס מיס בששון והחוס' לסעמייהו דמפרשי כסוכה שס דקאמר מנה"מ דמי השילוח בעי ומפרש מדכחיב ממפיני הישועה אבל רשיי זיל פירש דקאסר מנהימ דחוקעין ומחסין בשאיבת המיס של ניסוך וכ"כ הש"מ בשם הר"ן ותוספי הרא"ש . וכן מיש הרשב"ס שאין מדיחי; בשר הקרבנוח אלא מאמת המים שבעזרה וכ"כ החוס' במעילה שהקרב והכרעים לא היו רוהליס אלא באמת המיס. לכאורה צ"ע דהאמרינן (שם) במים לרבות שאר מיס ואפילו מכונסין וכ"כ הרמב"ס (פ"ו ממעסיק הלכה ו') שכל המיסות כשרץ לרחיצת הקרב והכרטיס:

[וע"ש במל"מ שתמה מה שהשמיט הרמב"ם הא דחנא דבי שמואל מים שאץ להם שס לווי יצאו מי כיור כיש להם שם לווי • ואולי י"ל דס"ל דכיון דמי כיור כשר לניסוך כסיס ולריב"ב ריש חעניח (דף ב') כוי כמאן דכחיב מים בהורה וכן ריס סבר סוסיה ש"מ דמי כיור כשרץ הגס דכחיב מיס סחסא . ונס י"ל דקשיא ליה להרסב"ס קושיית התוס' סהא דאמר בסוכה (דף י"ג) ובחולין(דף סיב) ולא ניחא ליה במה שתירצו התוס' דכך שמו סי כיור בשעת מיח דהא קאמר החס כל שנשתנה שמו קודם מק חורה ובאה חורה והקפידה עליו זהו שס לווי ומי כיור לא נשתנה שמו קודם מ"ח אלא משניתנה חורה וכתורה לא קרחו בשם לווי וגם לא כפלה התורה _הרבה הלשון בסיס דרמא דקפיד רחמנא דוקא אסחס מיסיומפרש דאתי כרבא דפליג על אביי ולא מחלק בין היכא שנשחנה שמו קודם מ"ח ועיץ שבח (דף כ"ז) חוד"ה מניין לרבוח . ויוחר י"ל דדייק הרמב"ם מלשון השים דקאמר למימרא דלא מים חיים נינהו והחטא כו' במים לרבות שאר מיס וקיו לסי כיור מאי קיו למי כיור לאו דסיס חיים נינהו לא דקדיש וקדושי מעלייחא היא והא תנא דכי שמואל סיס שאין להן שס לווי יצאו מי כיור שיש להם שם לווי ומדהאריך הש"ס כלשונו להקשות וקדושי מעלייחא היא ולא הקשה כקצרה והא תנא דכי שמואל כו' מוכח דלא פריך הש"ס על הא דקאמר דמי כיור כשרץ לרחיצת הקרב וכרטיס דאמרינן דבמיס לרכות שאר מיס ושהכל כשר לה והא דחנא דבי שמואל לא אתמר עלה אלא על מקרא אחר ומ"ש בפרש"י וחוס'. א"נ ייל דהוי בפלוגחא וכס"ש דמוכח דמי כיור כשר גס היכא דכחיב מיס . ולא פריך הש"ס אלא על הא דקאמר וקיו לסי כיור דקדיש ודיש בזה סעליוחא . דהא כיץ דמי כיור יש להס שם לווי ויש סקוס דפסלינן לה. איה יקשה דנכי דהכא מי כיור כשחן לזה מכיס ליכא במי ןיור עדיפות ומעליוחא ואינו נופל בזה לשון קיו דאדרבה יש בזה גריעותא והוי רבותא להכשיר . ומוכים דה"ק וק"ו .למים סייס הראויין לכיור, וא"כ אדרבה מוכח מהסוגיא דמי כיור כשרץ לזה וא"ש]:

והגם די"ל דכיון דלכחחלה היו רוחצין באמת המים שבעזרה אין מי הבור עומדין למזבח וגס לניסוך המיס אינן עומדין דלכהחלה ודאי סצוחו סמי מעין וממילא סי הבור אץ פומדין רק לבדק הבית . אכחי י"ל לסמ"ש הש"מ דגס מי הבור ראוי למזבח דמש"ה מודה ר' יוסי בבור ושובך משוס דבקדשי מזבח אין מועלין בקדשי עסיס אפילו לר' יוסי וכס"ש החוס' שס ומש"ה לא קאמר השיס אלא דמודה בבור ושובו ולא קאמר נמי דסודה באשפה ואח"כ נעשה זבל דכיון שאינו ראוי למזבח לא הוקש לתרומה. והא דאמר גבי שדה ואילן הטעם מפני שהן גדולי הקדש הגם דבלא"ה לא הוו קדשי מזבח היינו לומר שיש בזה מדיפות דהוי גדולי הקדש וא"א לחלוק בזה ולומר שלא ימעלו בהן. וכן היה נראה לכאורה:

אמנם מפשטות לשון הש"מ בשם הר"נ משמע דר' יוסי מודה דבמה שחצר הקדש זוכה אין מעילה בזכייתה גם כדלא הוי קדשי מזבח גם די"ל דלכ"ע אין מי הבור עומדין למזבח וכמ"ש משום דמצותו לכחחלה ממי מעין. גם דדוקא כשהקדיש שובך מלא יונים ובור מלאה מים הוא דייל דהוי לקדושת מזבח משא"כ כשהקדיש שובך ואח־כ נתמלא ימים בור ואח"כ נתמלאה מיס דנהי שקדושין ממילא מטעס חצר הקדש אין בהמיס קדושת הגוף אלא קדושה בעלמא ולא דמיא לתרומה. וא"כ מוכרח לומר דגרע טסי היכא דקדיש ממילא מקדשי סט"ס:

ולכאורה י"ל דגם אי לכ"ע מועלין בקדשי בדק הבית בקדשי ארמאי מ"מ י"ל כמ"ש הרמב"ן דאף אי קט חצר להקדש אין מעילה בזכייחה והא דמועלין בקדשי ארסאי ייל דהיינו משום דאמרינן במעילה (דף י"ט) דאקשה רחמנא למעילה לסוטה ולעכו"ס ולתרומה. לסוסה דאעיג דלא פגם גבי הקדש נמי נחנה טבעת בידיה מעלה כי אקשה רחמנא לעטים דעד דאית בה שינוי גבי הקדש נסי עד דביקע בקרדום ויפגום יעיש . ומשיה אמרינן דכיץ דכחיב לה' לרבויי לא גסרינן מתרומה אלא דומיא דחרומה דקדישא קדסיג אבל קדושת בדק מביס לא מקשינן לענין זה לתרומה ואיכא להקיש לע"ג כדיליף משים מדכחיב וימעלו באלהי אבותיהם ויזנו אחר הבעלים (ובלשון הכתוב אינו כן כס"ש בגליון) ועיש בחום' דהוי שינוי רשות בלא הנאה שמשנה עצמו מרשות הקב"ה ומעבודתו לרשות עבודת הבעלים ועשתרות ואף אני אביא במעילה כשמשנה מרשות הקדש לרשות הדיוט כגון סוכר וטחן ומשאיל חפצים של הקדש להדיוט [ועמש"ש להעיר מההיא דסנהדרין (דף סיד ע"ב) דמעיקרא מוה תקיף יצרא דע"ג], וכיון דקיי"ל ביבמות ' (דף מיז) דארמאי שחוזר לשורו ועובד לבעלים ועשחרוס יש לו דין סומר לעבודת מבעלים א"כ מוכלל בכלל הכתוב וימעלו באלהי אבותיהם גם גרי העיג הקדמונים שחזרו וזנו ועבדו עבודת הבעלים ופמ"ש החום' בב"ק (דף פ"א דיה למעוטי) שיטל לומר לאטחינו דא"ק כי אב המון גויס נתחיו ועמ"ש הביח הובא במיז אויח (סימן מיו ם"ק ה') ובמ"א שם (ס"ק י') דכיו; שהוא עיי בחירתו אי; לו לומר ברכת שעשני לפי שלא עשאו היית מתחילת בריאתו לזה ופמיש החום' עיג (דף ה' דיה אין) בשם ה"ר אלחק ובאה"ע (סימן א' ט"ז ס"ק ס') ומשיש מההיא דשבח (דף קמ"ו) דמזלייהו הוי אי הוו נמי בגוף אחד ועסיש החום' כקדושי[(י!" יל') • וא"כ מעיקרא היה ארמאי עובד הבעלים והכטס עצמו בבחירתו לרשות הקב"ה והגס שצריך לכחחלה ביד של ג'. . אכחי הוא בעצמו מכניס עצמו בבחירתו לרשות גטה . והגם דעיקר הכתוב דוימעלו וגו' מיירי בשבטי ישראל הס ג"כ קיבלו התורה מרצונם וע' חגיגה (דף ג') שנקרא אברהם אבינו נדיב שהיה תחלה בו' שנדבו לבו להכיר בוראו ולקבל עליו עול מצות . ואיכא למילף מינה למעילה שמעל גם היכא שארמאי הקדישו ופל ידו געשה חפצי הקדש וגבוה (ואיכא מ"ד דאיסיה בחרוסה דגסשיה) סשא"כ כשנעשה הקדש מאליו ולא הוקדש פ"י אדם דלא משכחת לה לא בקרא דוימעלו באלהי אבותיהם ולא בחרומה, ובכ"ז לא מססבר לומר ק ומשוס דהגס שקיבלו התורה מרצוגס כבר היו מומדץ וקדושין מקודם לשמים . וגם דקרא מיירי בעבודת הבעלים ומולך ומשחרוח וכדומה דלכ"ע ב"ג מוזהר עליה [וע' נ"ב חיו"ד סימן קמ"ח] וא"כ אך אס הכתוב כולל גס גרי מיג הקדמונים אכהי לא שייך לומר שהכניסו אח עצמן ברשות הקביה. דהא גם קודם לזה היו ברשות הקביה והוזהרו שלא לעבוד לבסלים . וא"כ אם נבא להקיש חפצי הקדש דממילה לישראל העובד במלים שמשנה עצמו מרשות הקב"ה ועבודתו שהוא בדמיון חפצי גבוה . נלמד מזה שיש ממילה גם בדבר שלא הוקדש ע"י אדס כמו שעומד כל אדם ברשות הקביס ומוזהר שלא לעבוד לבעלים . וליכא למימר דטדיך כשהוקדש עיי אדם משוס דמשכחח שמשאה ארסשי לאליל הבעל ולא שנעשית ממילא דהא היה בה חפיסת יד אדם מיין מ"ג (דף מיו) וכן גבי סוסה פמ"ש התוס' בכתובות (דף ג') גבי ביאת ארמאי . דז"א דהיקש מעילה לסיג היינו שהוקש חפצי הקדש להאדם העומד ברשות הקניה ומע"ג. וכן ההיקש לסוסה היינו מה שמועלת בבעלה שנעשית אשתו בקדושי התורה. וא"כ דמי כשנעשה הקדש ממילא לקדשי ארמאי. וביתר הדברים מה שהאריך אחי שיחי' בדברי הר"נ הנ"ל לא אוכל להאריך מפני סדדוחי כעת ועוד חזון למועד:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף