אבן האזל/שחיטה/א

הבא >
מעבר לתחתית הדף

נושאי כלים

מגיד משנה
לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז
משנה למלך

מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
אור שמח
מעשה רקח
מקורי הרמב"ם לרש"ש
ציוני מהר"ן
קרית ספר

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א[עריכה]

מצות עשה שישחוט מי שירצה לאכול בשר בהמה חיה ועוף ואחר כך יאכל שנאמר וזבחת מבקרך ומצאנך, ונאמר בבכור בעל מום אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל, הא למדת שחיה כבהמה לענין שחיטה, ובעוף הוא אומר אשר יצוד ציד חיה או עוף וגו' ושפך את דמו מלמד ששפיכת דם העוף כשפיכת דם החיה.

ונאמר בבכור בעל מום, הכ"מ הקשה דהא האי קרא בחולין כתיב דהא בקרא כתיב כי ירחיב וגו' בכל אות נפשך תאכל בשר ופרש"י דבחולין משתעי קרא, וביאר הכ"מ דדברי רש"י הוא עפ"י הספרי, והרמב"ם לא סבר כהספרי דקרא דכי ירחיב בחולין מיירי אלא כברייתא בגמ' בדף כ"ח דר' אלעזר הקפר דריש האי קרא בפסוהמ"ק, והקשה הכ"מ דהא קרא דלעיל מיני' בכל אות נפשך תאכל מיירי בפסוהמ"ק דדרשינן מיני' תזבח ולא גיזה וא"כ תרי קראי בפסוהמ"ק למה לי, ותי' הכ"מ דקרא דלעיל בפסוהמ"ק שנפדו וקרא דכי ירחיב בבכור בע"מ דאין פודין אותו, ואכתי אינו מיושב דעכ"פ מנ"ל לגמ' לומר דתרי קראי בפסוהמ"ק, ונראה דזהו מדכתיב בתרווייהו הטמא והטהור יחדיו יאכלנו ובחולין לא הוצרך להתיר וכמו שפי' רש"י בפי' החומש על הך קרא דבשביל שהוא פסוהמ"ק הוצרך קרא להתיר לאכלו בטומאה, וכיון דבפרשה דכי ירחיב נמי כתיב כן ע"כ דזה מיירי בפסוהמ"ק, וח"א העיר דכל זה אפשר לר' עקיבא דאמר דקרא דכי ירחיב בא לאסור בשר נחירה, אבל לר' ישמעאל דסבר דקרא דכי ירחיב בא להתיר בשר תאוה א"כ א"א לומר דקרא איירי בפסוהמ"ק דהא בפסוהמ"ק כיון דא"א להקריב לא נאסרו גם במדבר וכמו שכתבו התוס' שם בסוגיא דדמי לחיה דלא נאסר, וא"כ שפיר דהספרי יסבור כר' ישמעאל ולכן מוכרח להעמיד פרשה דכי ירחיב בחולין, אבל לדידן כר"ע דאפשר לאוקמי גם פרשה דכי ירחיב בפסוהמ"ק מוקמינן הכי משום קרא דהטמא והטהור יאכלנו וכמש"כ, ומיושב דחידש לן קרא בבכור בע"מ דלא נפדה ג"כ דהטמא והטהור יאכלנו דהוא יותר חידוש דמותר לאכלו בטומאה, דהא כתבו התוס' בב"ק דף נ"ג דאף דמותר לאכלו לכהנים במדינה ומותר למכרו לר"ע אפי' לעכו"ם מ"מ לא מיקרי ממון הדיוט ולא הוי שור רעהו ולא כמו פסוהמ"ק שנפדו דהוי שור רעהו, וא"כ שפיר אשמעינן קרא גם בזה דמותר לאכלו בטומאה. [ובגליון הרמב"ם נ"ב עי' ירושלמי תרומות פ"ח הל' ד' דמוכח כדברי הכ"מ וכדעת הרמב"ם].

ובמה דלמד הרמב"ם דין שחיטה לעוף מקרא דאשר יצוד ציד חיה או עוף ולמד מזה דשפיכת דם העוף כשפיכת דם החיה, והוא תימה דבגמ' אשכחן להיפוך דמושפך את דמו דרשינן דאין שחיטה לעוף מן התורה, וכ' הכ"מ דכיון דבגמ' אמרינן מאן תנא דפליג עלי' דר' אלעזר הקפר רבי הוא והלכה כרבי מחברו ומאחר דקיי"ל כרבי דיש שחיטה לעוף מן התורה, ממילא משמע דושפך את דמו היינו ע"י שחיטה ואתקש עוף לחיה, אבל בדברי הכ"מ עוד לא נתיישב דמרבי לא ידעינן אלא דיש שחיטה לעוף מן התורה אבל עכ"פ מקרא דושפך לא שמעינן כלום ואפשר לומר דבשפיכה בעלמא.

והנראה בישוב דברי הרמב"ם דבפרק ד' הלכה י"ז כתב כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת החולין אלא היו נוחרין או שוחטין ואוכלין וכו' ופסק כר"ע, ומוכח דמעיקר דינא הוי דוקא נחירה ולא להרוג את הבהמה, והא דבעי דוקא נחירה זהו מושפך את דמו דעכ"פ בעי שפיכת הדם, וא"כ חיה ועוף היו בכלל, והנה בדבר שהי' בכלל ויצא לידון בדבר החדש שאי אתה רשאי להחזירו לכללו עד שיכתוב לך הכתוב בפירוש, ואיכא בזה פלוגתא דאיכא מ"ד דאיהו הוא דלא גמר מכללי' אבל כללי' גמר מני' ואיכא מ"ד דלא איהו גמר מכללי' ולא כללי' גמר מני', והנה רש"י ותוס' בזבחים דף מ"ט פירשו דאפי' מ"ד דכללי' גמר מני' היינו לדבר דלא חידש בו אבל לענין עיקר דבר שנתחדש לא גמר כללי' מני' אבל ביבמות בדף ז' בחידושי הרמב"ן סוברים שם הרמב"ן והראב"ד דאפי' לדבר שנתחדש בה גמר כללי' מיני', ומוכח שם דסוברים להלכה כמ"ד דכללי' גמר מיני', וא"כ מיושב עכשיו שפיר דהרמב"ם לא חידש כאן כלל דרשא מיוחדת על שחיטת עוף, אלא הביא רק קרא דושפך דמיני' ילפינן בין חי' בין עוף לשפיכת דם וכיון שנתחדש אח"כ מקרא דוזבחת דבהמה בעי שחיטה וכן צבי ואיל מקרא דאך אשר יאכל א"כ ילפינן עוף מחיה דבעי נמי שחיטה דהא כללי גמר מני', ומה דאמרינן דרבי סבר מלמד שנצטוה על שחיטה א' בעוף זהו מהלכה בע"פ, אבל אינו מוכח כלל דרבי פליג ע"ז דנוכל למילף שחיטת עוף מחיה, אלא דאי מקרא לחוד הי' צריך ב' סימנים כמו חיה ולזה אתא הלכתא לרוב א' בעוף ולרוב שנים בבהמה, והגמ' דאינו לומד כדעת הרמב"ם עוף מחיה אפשר סבר כמ"ד לא איהו גמר מכללי' ולא כללי' גמר מיני', אבל הרמב"ם פוסק כמ"ד כללי גמר מיני' וכדעת הרמב"ן והראב"ד ביבמות דסוברים כן דאפי' דבר שנתחדש גמרינן לכן שפיר לומד עוף מחי', והא דאמר רבי וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה, ואם נימא דהרמב"ם פוסק נמי כרבי צריך לומר דזה אינו עיקר ההלכה, דהא אם הוא עיקר ההלכה הי' דין רוב א' בעוף ורוב שנים בבהמה לכתחילה, והרמב"ם פוסק דזהו רק בדיעבד איברא דהרמב"ן מסתפק אם הוא דאורייתא או דרבנן, אבל הרמב"ם סובר דהוא דאורייתא וכמש"כ כאן הכ"מ ונבאר זה לקמן אכן עכ"פ לדעת הרמב"ם נאמר דעיקר דינא דיש שחיטה לעוף מן התורה ילפינן מקרא, וכאן הוזכר רק דיני השחיטה וכמו דמוזכר דין שנים בבהמה.

והנה מה שנצרך הרמב"ם לזה ולא למד מדתנ' בר קפרא זאת תורת הבהמה והעוף וכו' הטיל הכתוב לעוף בין בהמה לדגים, תי' בזה הכ"מ משום דלבר קפרא הוי בעוף סי' אחד לכתחילה והרמב"ם פוסק דהוא רק בדיעבד וכתב הכ"מ דהוא משום דאיכא תרי לישני ופסק הרמב"ם מספק לחומרא דהוי ספיקא דאורייתא, אכן אכתי טעמא בעי דמנלן באמת לפסוק דלא כבר קפרא ואמאי לא נימא כבר קפרא דמה דתנן השוחט דיעבד הוא על מה דמהני רוב וכמו דאמרינן בגמ' באב"ע בתרא, והלח"מ כתב משום דברייתא דתניא וזאת תורת השוה הכתוב בהמה לעוף ועוף לבהמה ומבואר דברייתא פליג על בר קפרא, וכ"כ התוס' דלבר קפרא איצטריך זאת לשום דרשא דברייתא דלעיל מפיק בעוף בסימן אחד מקרא דזאת וראה רבינו לפסוק כברייתא דלעיל וכר' אלעזר דילפינן בהמה ממליקה דעוף שהוא מן הצואר עכ"ד הלח"מ, ודבריו בצד אחד נכונים דברייתא פליגא על בר קפרא, אבל אינם נכונים כלל מצד הב' דמהיכי תיתי יפסוק הרמב"ם כר' אליעזר דברייתא ולא כת"ק ולת"ק הא עיקר דינא דשחיטת עוף ילפינן מהאי קרא דזאת תורת דמה בהמה בשחיטה אף עוף בשחיטה, ולא מיבעי לפי מה דאיתא ר' אליעזר ודאי א"צ לפסוק כן דהא ר' אליעזר שמותי הוא אלא אפי' אי נימא דצריך להיות ר' אלעזר מ"מ אמאי נפסוק כר' אלעזר ולא כת"ק, ולתי' הכ"מ מיושב דלדעת ת"ק דיליף מקרא דזאת דעוף הכשרו בסימן אחד א"כ הוי בעוף סימן א' לכתחילה, אלא דכבר כתבנו דאכתי הא גופא מנלן ואמאי לא נפסוק כת"ק ובר קפרא דבזה שניהם שוים דמהאי קרא נלמד שחיטה לעוף מן התורה.

ונראה דבזבחים דף ט' ע"ב איתא אמר רב משמיה דמבוג חטאת ששחטה לשום חטאת נחשון כשרה דאמר קרא זאת תורת החטאת תורה אחת לכל החטאות ופריך שם רב משרשיא מהא דתנן ר' שמעון אומר כל המנחות שנקמצו וכו' ואמאי לימא זאת תורת המנחה תורה אחת לכל המנחות ומסיק שם הא דרב באופן אחר ולא מדרשא דזאת תורת החטאת, וכתבו שם בתוס' דאע"ג דבפרק דם חטאת איתא להדיא במתני' דדרשינן זאת תורת החטאת ותירצו בתוס' דבמה דכתיב בהדיא בחטאת גופא דרשינן, ובריש איזהו מקומן אמרינן בגמ' הניחא למאן דאית לי' זאת תורת אלא למאן דלית לי' זאת תורת מא"ל, וכתבו שם בתוס' בזבחים דהוא משום דבריש מנחות איכא פלוגתא דאמוראי ורבא מפרש באמת טעמא דר"ש משום דרשא דזאת תורת פליגי בזה ר"ש ורבנן ועכ"פ להלכה לרבא דמפרש טעמא דר"ש מזאת תורת הא רבנן לא דרשו זאת תורת וקיי"ל שם כרבנן, ולאינך אמוראי גם ר"ש לא דריש זאת תורת, והכא גבי זאת תורת הבהמה לא קאי בפרשה דשחיטה אלא בסימני בהמות ועופות ודגים, וא"כ כיון דבהא דלא מיירי בהך פרשה לא דרשינן זאת תורת שפיר דלא מצינו למילף מדרשא דזאת תורת ומבואר שיטת הרמב"ם, וממילא שפיר דעיקר דינא דסגי רוב א' בעוף הוי כמו מה דסגי רוב שנים בבהמה דזהו מוזבחת כאשר צויתיך ונוכל לומר דזהו רק על דיעבד אבל לכתחילה בעי שנים בין בבהמה בין בעוף.

ובמה שכתב הכ"מ דמה דפסק הרמב"ם לקמן בהל' ט' דלכתחילה בעי גם בעוף שני סימנים דהוא לחומרא, וכן פי' לקמן בהל' ט', ומשמע דהכ"מ מפרש דתרווייהו לישני פליגי ואבע"א קמא סבר דדוקא על אחד בעוף קאי הא דתנן השוחט בדיעבד ואבע"א בתרא סבר דרק על רוב שנים בבהמה והיינו על דין דרובא ככולו, ודבריו תמוהין דבעוף אין מקור להצריך לכתחילה שני סימנים שלמים, דממ"נ אם נפרש דבדיעבד הוא על דין דרובו ככולו א"כ בעוף סגי לכתחילה בסימן אחד, ואם כן לכתחילה די בעוף בסימן אחד שלם ורובו של השני ודוחק לומר דלאו דוקא ולא נחת הרמב"ם לומר דבעוף סגי בסימן אחד ורובו של שני דזהו דוחק והרמב"ם מדייק בלשונו ואם הוא משום ספק הי' צריך לפרש דבעוף לא צריך שני הסימנים שלמים.

ב[עריכה]

והלכות שחיטה בכולן אחת הן לפיכך השוחט בהמה או חיה או עוף מברך תחילה אקב"ו על השחיטה ואם לא בירך בין בשוגג בין במזיד הבשר מותר, ואסור לאכול מן השחוטה כל זמן שהיא מפרכסת, והאוכל ממנה קודם שתצא נפשה עובר בלא תעשה והרי הוא בכלל לא תאכלו על הדם ואינו לוקה ומותר לחתוך ממנה אחר שחיטה קודם שתצא נפשה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה ומניחו עד שתמות ואח"כ יאכלנו.

הלח"מ העיר במה דלא נזכר הדחה ראשונה קודם המליחה וכתב הלח"מ דסמך הרמב"ם על מה שהזכיר בהל' מאכלות אסורות בפ"ו, ותירוצו אינו מבורר דכיון דהזכיר הרמב"ם מליחה והדחה אחרונה אמאי לא הזכיר גם הדחה ראשונה, והנה קושית הלח"מ הקשו התוס' על הגמ' ותי' התוס' ב' תירוצים תי' א' דחללי בי טבחי, תי' ב' משום דאיירי בבשר בית השחיטה ולא הוצרך להזכיר וכונתם דמילתא דפשיטא הוא, משום דבית השחיטה מלוכלך בדם, אבל בדברי הרמב"ם קשה ב' התירוצים דלא שייך בדברי הרמב"ם לאוקמה דחללי בי טבחא דבודאי הרמב"ם צריך לפרש דבריו, ותי' ב' ג"כ שייך רק על דברי הגמ' דאיתא חותך כזית בשר בבית השחיטה, אבל הרמב"ם לא הזכיר בית השחיטה אלא כתב ומותר לחתוך ממנה וא"כ הי' לו להזכיר הדחה קמייתא.

ונראה דהרמב"ם יסבור כשיטת הראשונים דסוברים דטעמא דהדחה ראשונה הוא כדי שיתרכך הבשר, וענין ריכוך הוא משום דמתקשה אחר שחיטה וכמו דאשכחן דבשר ששהה ג' ימים בלא מליחה לא מהני מליחה משום דמתייבש ונתקשה הדם ואינו יוצא, ומוכח דאחר השחיטה מתקשה הבשר ולכן ענין הרכוך הוא מה שמתקשה אחר השחיטה אבל הכא כיון שחתך הבשר קודם שתצא נפשה ומולחו תיכף קודם שתצא נפשה א"כ בודאי הדם עוד רך וא"צ להדיח קודם השחיטה.

עוד אפשר לומר בדעת הרמב"ם דיהי' באמת כדברי הלח"מ והוא דכיון דהרמב"ם סובר כמו שכתבנו דהדחה קמייתא אינה להעביר הדם אלא כדי לרכך הבשר שבזה יהי' אפשר למלח להפליט א"כ אין זה דין מיוחד אלא סדר מליחה ובאמת שכן הוא לשון הרמב"ם בפרק ו' מהל' מאכ"א הלכה י' אין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ הוא מולחו ומדיחו יפה יפה, ובזה נראה לבאר מה דהשמיט הרמב"ם מה שכתב בשו"ע דאם הדיחו הטבח א"צ להדיחו בבית דזהו מדברי הגמ' דחללי בי טבחי א"צ הדחה ולפלא שהשמיט זה הרמב"ם ונראה דזה תלוי בטעם הדחה קמייתא דלהמפרשים דהוי כדי להעביר הדם שעל פניו א"כ שפיר דזהו דין ברור דאם הדיחו הטבח א"צ להדיחו בבית, אבל אם הטעם הוא כדי שיתרכך ולא יהי' קרוש דאז לא יוכל המלח להפליט וא"כ כשהדיחו הטבח וכבר נתייבש צריך להדיחו פעם שנית וע"כ דהגמ' קאי כשהוא עוד לח מהמים וזהו מילתא דפשיטא ועיין בפמ"ג בפתיחה דמפרש טעם הר"ן שהוא רק שלא יהי' יבש מבחוץ, ולכן דברי נכונים דאם יתייבש קצת מבחוץ צריך הדחה שני' אבל אם צריך שיתרכך כל הבשר ובאמת צריך שרי' וכדעת המרדכי א"כ אפשר דכיון שנתרכך אפשר דלא חיישינן שנתייבש אח"כ, אבל אם העיקר בשביל היובש והקרישה שע"פ מסתבר שפיר דבקצת זמן ודאי מתייבש המים שעל פניו ונקרש כמו שלא הודח כלל.

ג[עריכה]

דגים וחגבים אינן צריכים שחיטה אלא אסיפתן היא המתרת אותן הרי הוא אומר הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם, אסיפת דגים כשחיטת בקר ובחגבים נאמר אוסף החסיל באספה לבדה לפיכך אם מתו מאליהן בתוך המים מותרין ומותר לאכלן חיים.

ומותר לאכלן חיים, עיין במ"מ שהקשה מהא דאמרינן בשבת דף צ' רב כהנא הוי יתיב קמי' דרב והוי מעבר שושיבא אפומי' אמר לי' רב שקלי' דלא לימא קא אכיל לי' ועבר משום בל תשקצו, וכתב בזה המ"מ דאין להוכיח משושיבא דהא פלוגתא אי הוי טהור או טמא ושמא משום טומאה אמר לי', ועוד תי' דכאן השמיענו רק שמותרין משום אמ"ה, ותי' הב' קשה טובא דאיך אפשר שיכתוב הרמב"ם שהן מותרין ויש בזה משום בל תשקצו, וגם התוספתא שהביא המ"מ מקודם מקור לדברי הרמב"ם איתא בהדיא אוכל אדם חגבים בין חיים בין מתים, ומוכח דאוכל לכתחילה, אלא דמ"מ אם בגמ' דידן אמר רב להדיא דאסור אין לסמוך על התוספתא, אבל על ד' הרמב"ם קשה, ותי' הא' שכתב דאפשר משום טומאה אמר לו תמוה טובא דבגמ' איתא הכי בהא דתנן במתני' ר' יהודה אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו, ואמר עלה בגמ' ות"ק סבר לא מ"ט דילמא אכיל ליה אי הכי טהור נמי דהא רב כהנא הוי קאים קמי' דרב וכו' ולהדיא דעל טהור מייתי לה בגמ', והפר"ח כתב דמה דמותר לאכלם חיים היינו לחתוך ממנו אבר ולרחצו דבזה ליכא בל תשקצו, ולכאורה יש לעיין בכוונתו דאם משום דצריך לרחצו א"כ גם שלם אפשר לרחצו, ואי דדין שלם מצד עצמו יש בו איסור א"כ אכתי הי' צריך הרמב"ם להשמיענו דדוקא לחתוך אבר מותר, ועוד דעכ"פ הי' להרמב"ם להזכיר זה בפי"ז מהל' מאכלות אסורות ששונה דין בל תשקצו לאכל מאכלים המאוסים, וצריך לומר דאה"נ דמותר לרחצו כשהוא שלם אלא דאם ירחצו היטב ויונחו בתוך המים א"כ ימות עפ"י רוב לכן כתב הפר"ח דמותר לחתוך ממנו אבר, והא דאמר בשבת לת"ק דאין מצניעין שמא יאכל אותו אף דאפשר לרחצו ולדקדק שלא ימות, דכיון דרוצה ליתן לתינוק והתינוק לא יקפיד ויאכלו אח"כ גם כשהוא יהי' מטונף בליחה היוצא ממנו, ונוכל לומר דזהו באמת מקור לדברי הרמב"ם שכתב בפי"ז הל' מאכלות אסורות הלכה כ"ט אסרו חכמים מאכלים ומשקין שנפש רוב האדם קיהה מהן כגון מאכלות ומשקין שנתערב בהן קיא או צואה ולחה סרוחה וכיוצא בהן וכן אסרו חכמים לאכול ולשתות בכלים הצואים שנפשו של אדם מתאוננת מהם וכו', והנה מה שכתב בכלים הצואים הוא גמ' במכות האי מאן דשתי בקרנא דאומנא והביא בכ"מ אבל מה שכתב מקודם במאכלים ומשקין וכו' לא הראו מקור ואף דכ"ש הוא מ"מ אין דרך הרמב"ם להביא מה שלא הוזכר בגמ'.

והגר"א ז"ל ביו"ד סימן קי"ז הראה מקור מאבות דר' נתן פרק כ"ו דאיתא שם האוכל אוכלים שאינם עולים על גופו וכו', אבל לשון אינם עולים על גופו לא משמע הכי, והמפרש בבנין יהושע מפרש שמזיקים לבריאותו וציין עוד שגירסת הגה"מ בפ"ג מהל' דעות שאינם עולים על לבו, וא"כ אין מקור לדברי הרמב"ם, אכן לדברי הפר"ח מיושב שפיר שזהו מקור דברי הרמב"ם דמפרש הא דאסר רב חגב חי היינו משום דע"פ רוב הוא מלוכלך בליחה ואינו מרוחץ היטב, ולתינוק אסור לת"ק ליתן אפי' מרוחץ כיון דיוצא ליחה מעצמו לא יקפיד ויאכלנו ומוכיח הרמב"ם פי' זה מהתוספתא שהביא המ"מ דקתני להדיא דמותר לאכלו חי, וא"כ מבואר מקור דברי הרמב"ם ולהדיא הביא הרמב"ם הך דינא במקומו בדיני בל תשקצו ומיושב שפיר.

ובדעת המ"מ שדבריו תמוהים מסוגיא מפורשת דשבת נראה דסובר דכיון דבגמ' דמכות דהוזכרו דיני בל תשקצו במאן דשתי בקרנא דאומנא ומשהא נקביו לא הוזכר הא דאוכל חגב חי ושם הוא בדוכתא דלאו דבל תשקצו, דקא מני שם לאוי דשרצים דנמנה גם בל תשקצו, וכיון דקבע הגמ' הני תרי מימרא ולא קבע הך דינא דחגב חי מוכח דהך סוגיא לא סבר הכי, וע"כ סבר הך סוגיא דרב דאמר שקלי' דלא לימא קא אכיל לי' ועבר על בל תשקצו את נפשותיכם משום דסבר דשושיבא מין טמא, ויש להוסיף על דברי המ"מ דבחולין דף ס"ו פליגי תנא דבי רב ותנא דבי ר' ישמעאל בראשו ארוך, ולתנא דבי רב ראשו ארוך אסור ולתנא דבי ר' ישמעאל מותר, ואיתא התם דשושיבא ראשו ארוך וא"כ שפיר אפשר לומר דרב לשיטתו סבר כברייתא דבי רב דאסר ראשו ארוך, ואינו משום דחגב חי עובר משום בל תשקצו, ודלא כגמ' דשבת אלא כהסוגיא דמכות הנ"ל, אף דבגמ' לא הוזכר אוכל אוכלים מאוסים זה לא קשה דבגמ' איכא שפיר לומר דרבותא קמ"ל דאפי' בכלים מאוסים הוי בל תשקצו כ"ש אוכלים מאוסים, עכ"פ דברי המ"מ מיושבים באופן זה דיש לו מקום לדחות הסוגיא דשבת וכנ"ל.

ד[עריכה]

זביחה זו האמורה בתורה סתם צריך לפרש ולידע באיזה מקום מן הבהמה שוחטין, וכמה שיעור השחיטה ובאיזה דבר שוחטין ומתי שוחטין והיכן שוחטין וכיצד שוחטין ומה הן הדברים המפסידים את השחיטה ומי הוא השוחט ועל כל הדברים האלה צונו בתורה ואמר וזבחת מבקרך וגו' כאשר צויתיך ואכלת בשעריך וגו' שכל הדברים האלה על פה צוה בהן כשאר תורה שבעל פה שהיא הנקראת מצוה כמו שבארנו בתחילת חבור זה.

הרמב"ם כתב כאן שמנה שאלות בהכשר השחיטה ובכולן כתב דנלמד מתורה שבע"פ מכאשר צויתיך, והכ"מ הביא ע"ז גמ' דר"פ השוחט דבעי בשחיטה מן הצואר, ואמרינן אלא מעתה שהי' דרסה חלדה הגרמה ועיקור מי כתיבי אלא גמ' ה"נ גמ', וכן הביאו המפרשים ברייתא דרבי דלומד מוזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה וכו', ובהמקורים שהביא לא פירשו אלא על באיזה מקום מן הבהמה שוחטין וכמה שיעור השחיטה ומה הן הדברים המפסידים את השחיטה, ונשאר לנו לבאר עוד ה' שאלות שמנה כאן הרמב"ם שלכאורה אינם מהלכה שבע"פ כמו שנבאר וצ"ב במה שכתב ועל כל הדברים האלה צונו וכו', ונבאר אחת לאחת.

באיזה דבר שוחטין, למעוטי שוחט בסכין פגום דזה אינו מה' דברים המפסידים את השחיטה אלא דזה אינו שחיטה כלל, אלא חונק ועש"כ ריש פרק ד', ומתי שוחטין, זהו מה שכתב בהלכה כ"ה דשוחטין בין ביום בין בלילה והוא שיהא אבוקה כנגדו ואם שחט באפלה שחיטתו כשרה, והנה מזה מוכח דמדאורייתא איכא לכתחילה ובדיעבד ולא כמו שכתב הרמב"ן ריש השוחט דדין דבעי לכתחילה ב' שלמין הוא רק מדרבנן דמדאורייתא ליכא לכתחילה, דא"כ בודאי הך דינא דאין שוחטין באפלה הוי מדרבנן, וא"כ מדאורייתא אין חילוק, ולא שייך לומר ע"ז כאשר צויתיך, ואין לומר דכאשר צויתיך קאי על ההיתר דלא שייך צואה ע"ז כמו דלא שייך לומר דמותר לשחוט בבוקר ובצהרים, וע"כ דכאשר צויתיך הוא פרטים בדין השחיטה דבאופן זה ישחוט ובאופן זה לא ישחוט, וע"כ דבאמת מדאורייתא צריך לשחוט ביום או באבוקה כנגדו.

והיכן שוחטין, למעוטי שוחט בעזרה, ואף דלמד זה מקרא דכי ירחק ממך המקום לא קשה כיון דזהו גופי' קרא דוזבחת כאשר צויתיך.

כיצד שוחטין, זהו דין הולכה והובאה דלכתחילה פסק הרמב"ם דבעינן הולכה והובאה אפילו בסכין גדול ואף דדין דרסה הוא מה' דברים המפסידין את השחיטה, ולכאורה כיון דהולכה הוא מעיקר דין השחיטה א"כ לא צריך לנו דין דרסה דהוא מפסיד השחיטה, אכן יתבאר זה לפ"מ שבארנו שיטת הרמב"ם דדרסה במעוט קמא דקנה פוסל את השחיטה, וכהשחיטות אשכנזית שהביא הב"י ושבאמת כתב כן הבה"ג, וא"כ שפיר צריך לכתוב דין דרסה דהוא פוסל השחיטה היינו דהוא פסול בשחיטה.

מי הוא השוחט, אין לומר דקאי למעוטי מי שאינו יודע הלכות שחיטה דזהו ממילא ש"מ כיון דאינו יודע יפסיד וידענו מקודם וכן למעוטי חש"ו נמי א"צ מטעם זה, ועכו"ם הא כתב הרמב"ם פסוק דוקרא לך ואכלת מזבחו, ולכן אפשר לומר ג"כ דקאי על לכתחילה למעוטי סומא, ומובן דממילא ודאי קאי על כל הנ"ל ג"כ רק דכתבנו דע"ז לא הצריך דין ביחוד.

ה[עריכה]

מקום השחיטה מן החי הוא הצואר וכל הצואר כשר לשחיטה כיצד בושט מתחילת המקום שכשחותכין אותו מתכווץ עד מקום שישעיר ויתחיל להיות פרצין פרצין ככרס זה הוא מקום השחיטה בושט.

יש לעין כיון דכבר אמרו שעור הכשר הושט למעלה דהוא ממקום שכשחותכין אותו מתכווץ ולמעלה תורבץ הושט וא"כ למה הוצרכו לומר עוד סימן דתורבץ הושט הוא כדי תפיסת יד וכמו שהביא הרמב"ם אח"כ בהלכה ו', ובגמ' הי' אפשר לומר דתרי מימרי נינהו דשיעור דחותכו וכויץ זהו מימרא דרב ביבי בר אביי דף מ"ג ע"ב ואח"כ בדף מ"ד איכא מימרא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה דשיעור תורבץ הושט הוא כדי תפיסת יד, ואולי דפליגי אהדדי אף דגם זה לא ניחא דבדף מ"ג אמר בגמ' הי ניהו תורבץ הוושט וע"ז מייתי מימרא דשמואל דכל שחותכו ומרחיב ומימרא דרב ביבי בר אביי דכל שחותכו ועומד במקומו ואח"כ מייתי עובדא דתורא דבני רב עוקבא ומימרא דרבא ובסוף הסוגיא כדמסיק דתורבץ הושט אפי' לרב לאו מקום שחיטה קאמר עוד למעלה עד כמה אר"נ עד כדי תפיסת יד וקשה מה שאיל בגמ' עד כמה הא כבר שנינו בסוגיא הקודמת מימרא דרב ביבי בר אביי ודוחק לומר דרב נחמן גופא דפליג ארב ביבי קאמר זה.

ונראה דמעיקרא בסוגיא דדף מ"ג קאי אפלוגתא דרב ושמואל על תורבץ הושט אי הוי במשהו או ברובו ואף דבגמ' קאמר עלה רב אמר במשהו מקום שחיטה הוא ושמואל אמר ברובו לאו מקום שחיטה הוא, הנה הא דאמר מקום שחיטה ולאו מקום שחיטה הוי רק טעמים ובאמת למסקנא לא קאי, ורב נמי סבר דלאו מקום שחיטה עכ"פ עיקר ההלכה כאן הוא אי במשהו או ברובו, ומה דפריך הי ניהו תורבץ הושט הוא לידע עד כמה נקובתו ברובו ולא במשהו אליבא דשמואל, וסימן זה הוא רק בושט עצמו כי מבחוץ בצואר אין לידע איזה מקום מתכווץ הושט ואיזה מקום עומד במקומו, ורק אם אירע שניקב תורבץ הושט נבדוק אם אינו מתכווץ, אבל בדף מ"ד קאי על מסקנא דלד"ה ושט לאו מקום שחיטה ובעי לידע לכתחילה למעלה עד כמה להרחיק מהראש ולא מהני הסימן דחותכו מתכווץ כי מבחוץ א"א לידע ולכן אמר הסימן כדי תפיסת יד.

ונראה עוד דבאמת כדי תפיסת יד הוא דבר מסויים ומסתבר דזהו בשור גדול ומ"מ כתב הרמב"ם דבעוף לפי גדלו וקטנו ומשמע דבכל בהמה אפי' בעגלים צריך להרחיק כדי שתי אצבעותיו, אכן בדיעבד אם שחט לפסול השחיטה מהני הסימן דחותכו מתכויץ דאם חותכו ומתכויץ בודאי יש לו דין ושט ולא תורבץ הושט. ומדוקדק דמקודם כתב הרמב"ם דין דשחט למעלה ממקום זה, והוא הנקרא תורבץ הושט דשחיטתו פסולה וזהו למעלה ממקום שמתכויץ ואח"כ כתב ושיעור תורבץ הושט שאינו ראוי לשחיטה וזהו דאינו ראוי לכתחילה לשחוט קודם שנבדק מבפנים ועל זה כתב כדי שיאחז בשתי אצבעותיו, ומדוקדק היטב שני הסימנים דסימן הראשון הוא לענין בדיעבד מבפנים וסימן השני לענין לכתחילה מבחוץ.

ו[עריכה]

שחט למעלה ממקום זה והוא הנקרא תורבץ הושט או למטה ממקום זה והוא מתחלת בני מעים שחיטתו פסולה, ושיעור תורבץ הושט שאינו ראוי לשחיטה למעלה בבהמה וחיה כדי שיאחז בשתי אצבעותיו ובעוף הכל לפי גדלו וקטנו ולמטה עד הזפק.

הכ"מ הקשה במה דכתב הרמב"ם שאם שחט בתורבץ הושט שחיטתו פסולה, ובפ"ג הלכה י"ח כתב כל מקום שאמרנו בשחיטה פסולה הרי זו נבלה, ובאמת תורבץ הושט וכרס שנקבו לא הוי אלא טרפה, ותי' דמשו"ה לא אמר שם הרמב"ם ה"ז נבלה ומטמא במשא, ולא ידעתי מה תיקן הכ"מ במה דנימא דלא הוי נבלה לענין טומאה עכ"פ הא פסול להדיא דהוי נבלה ויהי' לענין מלקות.

והי' אפשר לומר דמה שכתב הרמב"ם דכל מקום שאמרנו שחיטה פסולה ה"ז נבלה היינו דהשחיטה אינה מועלת וממילא אם מתה אח"כ הרי זו נבלה, אלא דאכתי תקשי גבי שחיטה בגרגרת למעלה ממקום שחיטה דהוי הגרמה והשחיטה פסולה דודאי ג"כ הוי נבלה אם תמות, וא"כ אמאי כתב הרמב"ם דפסיקת הגרגרת במקום שחיטה ה"ז נבלה דמשמע דלמעלה ממקום שחיטה אינה נבלה, וכבר הקשה כן הכ"מ שם וצריך לומר דהנ"מ הוא דגרגרת שנפסקה רובה במקום הראוי לשחיטה הוי נבלה מחיים, ומה שאמרו דהוי שחיטה פסולה לא הוי נבלה אלא אם תמות, אכן מלבד דאינו ברור עיקר דינא דפסיקת הגרגרת הוי נבלה מחיים, וע' מש"כ בזה הכו"פ, לבד זה אם כונת הרמב"ם דהוי נבלה מחיים גבי נקובת הושט ופסיקת הגרגרת ה"נ ודאי גבי נפסלה בשחיטה ואין לחלק בין זה לזה.

ע"כ נראה ליישב באופן אחר דבאמת מכיון דנפסקו הסימנים אין חילוק באיזה מקום נפסקו ואפי' שלא במקום שחיטה מ"מ נפיק חיותא כמו בשחיטה במקום שחיטה, וראיה ברורה מהא דאמר בגמ' גבי שחט שליש והגרים שליש כי נפקא חיותא בהגרמה קא נפקא, ומוכח להדיא דבהגרמה אף דהוי שלא במקום שחיטה קא נפקא חיותא כמו בשחיטה במקום שחיטה, וא"כ צריך ביאור אמאי לא הוי נבלה למעלה ממקום שחיטה, ונראה דבאמת מכיון דהוזכר רק פסיקת הגרגרת דהיינו במקום שחיטה מוכח דלמעלה ממקום שחיטה לא הוי נבלה, ואפי' טרפה לא הוי דהא לא מנה הרמב"ם פסיקת הגרגרת למעלה ממקום שחיטה בין הטרפות, ודברי הרמב"ם נכונים דכיון שהוזכר תורבץ הושט ולא הוזכר פסיקת הגרגרת למעלה ממקום שחיטה אלמא דלא הוי טרפה רק בטעמא דלא הוי טרפה ולא נבלה יש לומר בשני אופנים או דנימא דלא חשיב פסוקה כלל למעלה ממקום שחיטה, או דנימא דבאמת הוי חשיב פסיקה דהא עכ"פ נפסקו ממקום חבורם, ומה דלא הוי לא טרפה ולא נבלה היינו משום דשם הדרא בריא, ונמצא דאילו לא הוי הדרא בריא הוי ודאי שייך שיהי' טרפה ונבלה, אלא דמכיון דהדרא בריא לכן לא הוי טרפה ולא נבלה.

ולפ"ז נוכל לומר דמתי שייך הדרא בריא זה דוקא היכי דעכשיו אין דין שחיטה לגמרי והשאלה רק בדין טרפות בזה אמר דהדרא בריא אבל היכי דעכשיו קודם דהדרא בריא נעשה על הבהמה שם שחוטים ממש בזה לא נימא דהדרא בריא דכיון דהוו שחוטים לא הדרא בריא, ולכן שפיר דבאמת היכי ששחט למעלה ממקום שחיטה בין בושט בין בקנה נעשה שם שחיטה וממילא ודאי הוי נבלה, וזהו היכי שנשחטו בבהמה שני הסימנים ובעוף סימן אחד, אבל היכי שנפסק בבהמה סימן אחד דלא נעשה שם שחוטה בזה שפיר אמרינן דהדרא בריא, לא כן אם כבר נעשה שם שחוטה, ולכן שפיר אמרינן גבי הגרמה כי נפקא חיותא בהגרמה קא נפקא דמיירי ששחט שני הסימנים או בעוף בסימן אחד דנעשה כבר שם שחוטה ובודאי לא אמרינן דהדרא בריא, אבל גבי פסיקת הגרגרת דלא מיירי בשחיטה אלא בפסיקת הגרגרת לחוד בזה שפיר בבהמה לא הוי לא נבלה ולא טרפה.

ועכשיו מיושב מה שהקשה הפליתי לדעת הרמב"ם דתורבץ הושט לא הוי אלא טרפה א"כ מה פריך בגמ' מאלו טרפות בבהמה על הא דתנן דנקובת הושט נבלה דילמא מיירי בתורבץ הושט, וכתב בזה דאי פסיקת הגרגרת למעלה ממקום שחיטה נבלה, אפשר דפריך הגמ' מפסוקת הגרגרת, אבל לדעת הפר"ח דפסיקת הגרגרת הוי טרפה א"כ מאי פריך דילמא פסיקת הגרגרת נמי מיירי למעלה ממקום שחיטה, אכן לפמש"כ למעלה ממקום שחיטה לא הוי לא נבלה, ולא טרפה, נבלה דלא הוי מוכח ממה שכתב הרמב"ם גבי פסיקת הגרגרת דהוי נבלה דוקא במקום שחיטה, וטרפה ג"כ אי אפשר לומר דהא לא הביא הרמב"ם זה בשבעים מיני טרפות, וא"כ מיושב קושיתו דשפיר פריך הגמ' מפסוקת הגרגרת.

ומה שחקרתי מתחילה בטעמא דלא הוי טרפה, אם משום דבעצם אין זה עושה מעשה טרפות או משום דהדרא בריא, ובאמת יש להוכיח דהוא משום דהדרא בריא דאין לומר משום דלא הוי בעצם שום מעשה טרפות דהא עכ"פ יהי' טרפה משום דהריאה נחתכה והוי כמו דמנחא בדיקולא והוי חסרה הריאה וזה העיר חתני הגאון (שי') [זצ"ל], ולכאורה אפשר לומר דאה"נ דהוי טרפה מטעם זה ומה שלא הביא הרמב"ם זה משום דזהו פשוט דטרפה משום חסרה הריאה, אבל אי אפשר לומר כן דא"כ יקשה על מה דהוי סבר בגמ' דפסוקת הגרגרת הוי רק טרפה, דלמה צריך למיתני במתני' תיפוק לי' דהוי טרפה משום חסרה הריאה, וע"כ דזה גופא אשמעינן במתני' דלא נימא דהדרא בריא וממילא לא הוי חסרון משום חסרה הריאה, וא"כ מדלא הביא הרמב"ם דין זה דטרפה למעלה ממקום שחיטה ע"כ דבאמת אמרינן דהדרא בריא ואינה טרפה משום חסרה הריאה.

ואף דיקשה על דברינו דאם מה דאינו טרפה בקנה ולמעלה ממקום שחיטה משום דהדרא בריא, וצריך לומר משום דהוא סמוך לצואר והוי כמו ירכים מעמידים או כמו ריאה שניקבה ודופן סותמתה, דאי הכי יהי' כן נמי בתורבץ הושט, אך זו אינה קושיא דחדא אינו מוכח דהוא בשביל סתימת הצואר, ועוד יש לומר דכיון דהושט גמדא ופשטא ואינו עומד במקום אחד לכן אין הצואר סותם נקובת הושט אבל גרגרת שעומד במקומו הצואר סותמו והדרא בריא.

ז[עריכה]

ואיזה הוא מקום שחיטה בקנה משפוי כובע ולמטה עד ראש כנף הריאה כשתמשוך הבהמה צוארה לרעות, זה הוא מקום השחיטה בקנה, וכל שכנגד המקום הזה מבחוץ נקרא צואר.

מה שכתב הרמב"ם דכל שכנגד המקום הזה מבחוץ נקרא צואר, מוכח דסובר דצואר הוא דין מיוחד לבד מה שצריך זביחה בסימנים, ואף דעיקר פסיקת החיות הוא ע"י הסימנים מ"מ ההלכה דשחיטה הוא מן הצואר, וכן כתב למעלה בהלכה ה' מקום השחיטה מן החי הוא הצואר, ונ"מ דאם ימשכו הסימנים במקום שראוים לשחיטה למעלה או למטה במקום שלא נקרא צואר תהי' השחיטה פסולה דאף שהסימנים נשחטו במקום שראויים לישחט אבל יש דין צואר דוקא, והרמב"ם לשיטתו דסובר דמחזיר סימנים אחורי העורף פסול בשחיטה וכמו שאכתוב בעז"ה לקמן בהלכה ט' דלא כדעת המ"מ דסובר בדעת הרמב"ם דמחזיר סימנים אחורי העוף כשר בשחיטה. ועיין במה שאכתוב בזה לקמן.

ח[עריכה]

אנסה הבהמה עצמה ומשכה צוארה הרבה או שאינס השוחט את הסימנים ומשכן למעלה ושחט במקום שחיטה בצואר ונמצאת השחיטה בקנה או בושט שלא במקום שחיטה הרי זה ספק נבלה.

הרמב"ם השוה דין אנס בסימנים לדין אנסה הבהמה עצמה ובשניהם כתב דהוי ספק נבלה וטעמו משום דסובר דחד טעמא הוא ומכיון דבגמ' מסיק גבי אנסה עצמה בתיקו לכן ע"כ דאנס בסימנים נמי הוי ספק, ואף דר' יוחנן ור"ל נפק מילתא מבינייהו דאנס בסימנים פסולה לא אמרינן דאיפשטא הבעיא מדלא פשטו בגמ', וע"כ דסבר בגמ' דאפשר דהם נמי אמרו פסולה מספק כן כתבו המ"מ והכ"מ. ומצינו כעין זה בסוכה דף ל"ג דאיבעי לרבי ירמיה אי יש דיחוי אצל מצות ופריך דליפשט ממתני' דכסהו ונתגלה חייב לכסות, ומשני דמיבעי אי פשיטא לתנא דאין דחוי או מספיקא מחייב, אכן זהו לפי פרש"י שם אבל בגמ' איתא פשיטא לי' לרב פפא, ונראה דאפשר יש סברא לומר דלפטור לגמרי לכו"ע לא שייך דיחוי. אבל עכ"פ מצינו כעין זה.

אכן בטעם הספק כתב הכ"מ דכיון דבשעת שחיטה היו הסימנים במקום שחיטה אילו היו נשארים כן מתוחים, אבל לפי שאחר השחיטה נתכווצו כמנהגן ונמצאת השחיטה שלא במקומה ולכן הוי ספק דבבחינת שעת שחיטה הוי כשרה ובבחינת אחר שחיטה הוי פסולה. ודברי הכ"מ אינם ברורים בלשון הרמב"ם דמלשון הרמב"ם משמע דבקנה או בושט הוא בודאי שלא במקום שחיטה, ומכל מקום לא הוי אלא ספק, ומשום דעיקר ההלכה בשחיטה הוא דשחיטה הוא בצואר ושישחוט את הסימנים, ומקום הצואר נאמרה דמשפוי כובע עד כנפי ריאה זהו מקום הצואר שכשר לשחיטה ואח"כ לא נקרא צואר, נמצא דעכ"פ עיקר ההלכה נאמרה דשחיטה הוא בצואר, ומקום הסימנים נאמרו להורות לנו מקום הצואר ולכן יש סברא דאם משך הסימנים למעלה אף דהסימנים לא נשחטו במקומם כיון דמ"מ שחט בצואר וגם שחט הסימנים השחיטה כשרה ועיקר הספק אם נאמרה ההלכה על מקום השחיטה בצואר או שנאמרה ההלכה גם על מקום השחיטה בסימנים.

אכן אכתי צריך ביאור דהא חזינן דלמעלה בתורבץ הושט והגרמה בקנה אין ספק ואפי' אם ימשוך הסימנים למטה משום דאינו ושט כלל, וכן מסתבר דגם למטה בושט דהשיעור עד מקום שישעיר ואח"כ דקאי פרצי פרצי אינו ושט דהא כתב הרי"ף דשם דמי לכריסא וכן כתב הרמב"ם ויתחיל להיות פרצין פרצין ככרס וכיון דטעמא משום דדומה לכרס א"כ מסתבר דיש בו פסול מצד עצמו ולא משום דאינו במקום הצואר, וא"כ היכי משכחת לה מה דפסק הרמב"ם דאנס בסימנים וכתב להדיא ונמצאת השחיטה בין בקנה בין בושט שלא במקום שחיטה, וקשה טובא דכיון דעד מקום שישעיר הוא מקומו ואח"כ דומה לכרס א"כ הוא פסול מצד עצמו ואמאי הוי ספק.

ונראה דצריך לומר דכונת הרמב"ם הוא ודאי על מקום דהוי ושט וקנה וממילא כמו דלא הוי איבעיא בתורבץ הושט ובקנה למעלה משיפוי כובע, ה"נ לא הוי ספק בושט למטה במקום דדומה לכריסא, וכל הספק על הושט הוא אם נשחט במקום הראוי לשחיטה מצד דין ושט ורק שאינו ראוי מצד מקומו שאינו מונח בצואר והיינו היכי שנמשך מקומו עד מקום שישעיר לאחר מקום הצואר והוא למטה ממקום ראש כנף הריאה, דאז אין חסרון בושט אלא משום שאין מקומו בצואר ולכן הוי איבעיא היכי שמשכו הסימנים למעלה, ונמצא שנשחט עכשיו במקום שחיטה בצואר רק מקום הסימנים הי' שלא בצואר, וזה הוא הספק אם מה דנאמר השיעור בצואר דהוא עד כנפי ריאה אם הוא ממילא שיעור גם על הסימנים דלמטה מזה יש פסול בסימנים, או דהוא רק שיעור בצואר, וכיון שנשחט בצואר כשרים כיון דמצד הסימנים אין כאן חסרון, ולפ"ז נצטרך לפרש דברי הרמב"ם דמה שכתב בהלכה ז' וכל שכנגד המקום הזה מבחוץ נקרא צואר לא קאי רק על שיעור הקנה ולא כדמשמע מפשוטן דקאי על מקום ב' הסימנים אף דלכאורה בהלכה ו' כתב מקום השחיטה בחי הוא הצואר וכל הצואר כשר לשחיטה כיצד בושט מתחלת המקום כשחותכין אותו מתכוץ וכו' וא"כ משמע דמה שכתב בהלכה ז' וכל שכנגד מקום זה מבחוץ נקרא צואר קאי גם על הלכה ו' היינו על שיעור מקום הושט, אבל לפ"מ שבארנו אי אפשר לומר כן.

וצריך לומר דלמעלה התחיל מעיקר דין שחיטה וכתב שזהו בצואר, והצואר הוא בודאי הסימנים ולא העור ולכן התחיל לבאר מקום הושט ואח"כ ביאר מקום הקנה, ובושט בין למעלה בין למטה אין בו דיני ושט, אבל בקנה אין חסרון אלא משום דלמטה משיער זה אינו נקרא צואר, וכיון דלמטה משיער זה לא נקרא צואר, ממילא גם הושט אם מונח למטה משיעור זה אף דעוד לא הגיע למקום שהוא פרצין פרצין מ"מ יש בו חסרון משום שאינו מונח בצואר, ולכן על זה הוי האיבעיא ולא היה צריך הרמב"ם לבאר זה, וכן בגמ' בעי בסתמא משום דבושט אחר שנעשה פרצי פרצי הוי כמו כרס ולא נקרא סימנים וכיון דבעי אנס בסימנים ע"כ דעכ"פ שחט הסימנים ורק דהחסרון הוא משום שלא היה במקום הצואר וכמו שבארנו.

ט[עריכה]

וצריך השוחט שישחוט באמצע הצואר ואם שחט מן הצדדין שחיטתו כשרה, וכמה הוא שיעור השחיטה שני הסימנים שהן הקנה והושט, השחיטה המעולה שיחתכו שניהן בין בבהמה בין בעוף, ולזה יתכוין השוחט, ואם שחט רוב אחד מהן בעוף ורוב שנים בבהמה ובחיה שחיטתו כשרה.

כתב המ"מ דמה שכתב הרמב"ם ואם שחט מן הצדדין שחיטתו כשרה דהוא דוקא בהחזיר הסימנים ומשו"ה השמיט דין השוחט מן העורף דשחיטתו פסולה משום דכיון דמן הצדדין איירי בהחזיר ובהחזיר אפי' מן העורף שחיטתו כשרה, ודבריו תמוהים דאם היה סובר הרמב"ם דשוחט מן העורף שחיטתו כשרה כמו מן הצדדין למה כתב מן הצדדין דמשמע ולא מן העורף, ומה שכתב המ"מ דהרמב"ם השמיט דין השוחט מן העורף שחיטתו פסולה, נראה דלא השמיט כלל כיון דכתב למעלה בהלכה ה' מקום השחיטה מן החי הוא בצואר, וכל הצואר כשר לשחיטה, וא"כ פשוט דאם שחט מן העורף אינו שחיטה בצואר, והוי כמו שחט ברגל, וכבר כתבתי למעלה בהלכה ז' דלדעת הרמב"ם אם ימשוך הסימנים למטה במקום דלא הוי צואר, השחיטה פסולה, ומשום זה כתב גבי שיעור הקנה דכנגד זה המקום מבחוץ נקרא צואר משום דצריך לשחוט דוקא במקום הצואר, ועכ"פ מן העורף ודאי לא נקרא צואר דמשנה שלמה שנינו השוחט מן העורף השוחט מן הצואר, ומוכח דעורף לא נקרא צואר וא"כ ודאי לא הוי מקום שחיטה ואפי' החזיר הסימנים לאחורי העורף ודאי פסול, דאם הי' סובר דמחזיר סימנים אחורי עורף ודאי לא הי' משמיט דין זה וכיון שכתב דוקא מן הצדדין ולא כתב מן העורף כלל מוכח דסובר דאפי' מחזיר סימנים אחורי עורף פסול והוא כמו שבארנו דכיון דסובר הרמב"ם דבעי דוקא צואר א"כ לא מהני חזרה כלל, ואף דבגמ' דף כ' בסוגיא דבני ר' חייא גבי דין מליקה איתא להדיא דבשחיטה מחזיר סימנים אחורי העורף כשר, אבל זהו לפירש"י אבל בפי' רבינו גרשם שם איתא להדיא להיפך דמה דאמרינן מאי לאו למעוטי מחזיר סימנים לאחורי העורף דלאו היינו דבשחיטה פסול, ובזה דחה ר' ינאי דברי בני ר' חייא ואס"ד שאמרו מחזיר דוקא מאי איריא מולק אפי' שוחט נמי דסברי דמחזיר כשר בשחיטה, ואף דדחה הגמ' ראי' של ר' ינאי היינו למ"ד מוליך ומביא במליקה פסול אבל הרמב"ם פוסק להדיא כמ"ד כשר וממילא מחזיר סימנים כשר בשחיטה.

אכן עוד צריך לבאר דעת הרמב"ם במה דלא הזכיר בהל' מעשה הקרבנות דין מחזיר סימנים לאחורי העורף ובפשוטו משמע שם דדוקא כהלכתו דמולק מן העורף וקוצץ מקודם המפרקת ואח"כ הסימנים, ואם הרמב"ם מפרש הסוגיא כרבינו גרשם ומשום זה סובר דמחזיר סימנים פסול בשחיטה א"כ ע"כ כשר במליקה וא"כ הי' לו להזכיר דין מחזיר סימנים דכשר במליקה, והנה בפה"מ להרמב"ם במתני' דהשוחט מן הצדדין כתב וז"ל לפי שזכר סדר המליקה והשחיטה וזכר המחלוקת שביניהם וכשיש שם מליקה לא תהא שחיטה דבר על כל הצדדים שנחלקו, והנני מגיד לך עיקר כולן ואז תדע שהן חלוקין כמו שאמר, עיקר המליקה והשחיטה שלא תהא מליקה אלא בעורף ולא תהא שחיטה אלא בצואר, ולכאורה אינו מובן מה חידש וגם לא זכר דין מחזיר סימנים לא בשחיטה ולא במליקה.

ונראה דאפשר דהרמב"ם מפרש פירוש חדש בגמ' דלא כרש"י ודלא כרבינו גרשם אלא דמה דאמר מאי לאו מחזיר סימנים לאחורי העורף היינו דמחזיר סימנים פסול בין בשחיטה בין במליקה, והיינו דממתני' דהשוחט מן העורף פסול והמולק מן הצואר פסול, הי' אפשר לומר דטעמא משום דבמליקה בעינן חתיכת המפרקת קודם הסימנים ובשחיטה בעינן בעיקר חתיכת סימנים, וא"כ לפ"ז אם מחזיר סימנים מאחורי העורף יהי' כשר במליקה מצד הצואר ובשחיטה מצד העורף, לזה כפל התנא לומר דכשר במליקה פסול בשחיטה וכשר בשחיטה פסול במליקה להודיענו דשחיטה מן העורף פסול בכל גווני אפי' במחזיר סימנים וכן מליקה מן הצואר פסול בכל גווני אפי' במחזיר סימנים ומולק מצד הצואר.

ורק דלפ"ז עדיין לא ידענו דין מחזיר סימנים לאחורי העורף ומולק מצד העורף, ורק דזה ידענו מדאיצטריך התנא לכפול ולהשמיענו דבכל אופן מולק מן הצואר פסול ואם היינו אומרים דמחזיר סימנים אחורי העורף כשר מצד העורף א"כ אין דין כלל שיהי' חתיכת העורף קודם הסימנים ולא שייך להשמיענו דמחזיר סימנים פסול מצד הצואר, ולכן מוכח דבאמת זה ג"כ עקר דחתיכת מפרקת צריך להיות קודם חתיכת סימנים, אלא דמ"מ פסול במחזיר סימנים לאחורי העורף במולק מן הצואר משום דבעי מולק מן העורף דוקא.

ואפשר לומר עוד דבאמת מחזיר סימנים לאחורי העורף לא נקרא מולק מן העורף לגמרי דסימנים נקרא ג"כ צואר וכן מוכח בלשון הרמב"ם בהלכה ה' דכתב כיצד על דין הצואר, וביאר שיעור הושט, אלא דמ"מ יש צד הצואר וכמו שכתבנו דאם מושך הסימנים למטה משיעור הצואר פסול, ונמצא דבמה דכפל התנא להודיענו שצריך דוקא מליקה מן העורף בלא שום מציאות אופני כשרות מן הצואר, נתמעט מחזיר סימנים אחורי העורף בין מצד העורף בין מצד הצואר משום דשניהם לא נקרא מן העורף, ומ"מ נתמעט מחזיר סימנים אחורי העורף בשחיטה משום דכפל התנא לומר דצריך דוקא מן הצואר וזה לא נקרא הצואר, וכמו שכתבנו דאם מושך הסימנים למטה מן הצואר ג"כ פסול, וזה שהודיענו הרמב"ם בהלכה ז' שיעור הצואר וכנ"ל, ומה דניחא לי' להרמב"ם לפרש כן ולא כפרש"י ולא כפי רבנו גרשום משום דלשני הפירושים ליכא מיעוט אלא על בבא אחת, ואף דלמאי דממעט מוליך ומביא ע"כ צריך לומר דבבא דכשר במליקה פסול בשחיטה הוא איידי דתנא כשר בשחיטה פסול במליקה מ"מ ניחא למסקנא יותר דנתמעט משני הבבות והיינו כפשטה דמתני' דדוקא עורף במליקה וצואר בשחיטה.

ומה שכתב המ"מ לפרש דברי הרמב"ם דשחט מן הצדדין היינו בהחזיר סימנים בודאי דבריו תמוהים דמפשטות דברי הרמב"ם מוכח דלא מיירי בהחזיר, וכן מה שכתב מדברי התוס', הנה מדברי התוס' שלפנינו לא מוכח כלל הכי, ואדרבה משמע מדכתבו ואפי' החזיר משמע דגם בלא החזיר בדיעבד כשר, ובהמ"מ אפשר דהי' לו תוס' אחרים אבל הב"י הביא דברי התוס' שלפנינו ודייק כן והש"ך פי' דהדיוק מד' התוס' מדכתבו דאפי' החזיר גזרה אטו לא החזיר ע"ש, אכן אפשר דלעולם בלא החזיר נמי מותר בדיעבד אבל בודאי צריך לידע שלא חתך המפרקת קודם גמר הסימנים וממילא שייך גזירה דלמא לא יעיין, אכן באמת הש"ך פי' כן דברי השו"ע דאם ידע שלא נשחט המפרקת כשר גם בלא החזיר דהא להדיא איתא בגמ' ומתני' בדלא אהדר, אכן ראיית הש"ך אינה מוכרחת דהא לר' ינאי דפליג אבני ר' חייא א"צ להעמיד המשנה בדלא אהדר, עכ"פ פשוטן של דברים דמתני' דשוחט מן הצדדים הוא בלא החזיר וכן הוא דברי הרמב"ם ושחט מן העורף פסול אפי' בהחזיר.

ומה שכתב הרמב"ם השחיטה המעולה שיחתכו שניהם כבר כתבתי למעלה בהלכה א' דא"א לומר כהב"י דהרמב"ם פסק כחומרי דתרי לישני דא"כ בעוף א"צ ב' סימנים שלימים והוי סגי באחד שלם ורובו של שני, וע"כ דסובר דבודאי צריך ב' סימנים שלמים והיינו דב' התירוצים אמנם חולקים זע"ז. ובאמת מצד שניהם לא הוי אלא בדיעבד אבל לכתחילה צריך ב' שלמים, והלח"מ כתב דהאבע"א קמא אמרו דבעוף בעי ב' שלמים לכן פסק הרמב"ם כן דאבע"א בתרא לא פליג אקמא בדינא אלא דבעי למימר דבבהמה נמי הוי בדיעבד, ודבריו אינם מובנים דהיכן מצא באבע"א קמא דבעי לכתחילה ב' שלמים, דהא באבע"א קמא לא הוזכר אלא דין אחד בעוף דהוי לכתחילה אבל דין רובו ככולו לא הוזכר כלל דלא הוי לכתחילה.

י[עריכה]

אעפ"י שלא שחט מכל אחד מהן אלא יתר על חציו כחוט השערה הרי זו כשרה כיון ששחט יתר על חציו כל שהוא רובו הוא.

כפל כאן הרמב"ם בלשונו וקשה לומר דמה שכתב כיון ששחט וכו' זהו פירוש על מה שכתב מקודם, דאפי' לפ"ז לא הי' לו לכתוב אלא כיון שהוא יתר על חציו רובו הוא.

ונראה דאפשר דבאמת חוט השערה הוא נמי שיעור ואפשר גם בפחות מזה ואולי דאי אפשר בשיעור פחות ולכן זהו השיעור שאפשר להתיר, ולכן תניא בתו"כ חוט השערה כמו שהביא הכ"מ, אבל מעיקר הדין לא שייך למיתני חוט השערה, ולכן הסביר הרמב"ם דמעיקר הדין לאו דוקא חוט השערה אלא כל שהוא, ומ"מ אמרו חז"ל דהוא שיעור מסויים.

יב[עריכה]

כל השוחט צריך לבדוק הסימנים ואם לא בדק ונחתך הראש קודם שיבדק הרי זו נבלה ואפילו היה השוחט זריז ומהיר.

הרי זו נבלה, וטעמא כמש"כ הרמב"ם בהל' י"ג כל בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע בודאי שנשחטה ששחיטה כשרה והמ"מ הביא מחלוקת רש"י ותוס' שרש"י מפרש איסור אמ"ה והקשו עליו התוס' דהרי מתה לפניך וכתב הגרעק"א דכיון דקיי"ל למאן דמכשיר בה מכשיר בבתה כיון דחד גופא היא וה"נ כיון דהריאה כמאן דמנחא בדיקולא דמיא ויש לה חזקת אבר מן החי ואמרינן דלא נשחטה יפה משום זה מועלת גם חזקה לאסור הבהמה אף שאין לה חזקת איסור אבמ"ה. וקשה לי דהנה בהא דתנן בפ"ט דטהרות המסוכן ברה"י והוציאו לרה"ר והחזירוהו לרה"י כשהוא ברה"י ספיקא טמא כשהוא ברה"ר ספיקא טהור, ר"ש אומר רה"ר מפסקת, ורבנן ס"ל דהאחד אינו מברר את השני וכתב הש"ש בטעמא, דרבנן ור"ש לטעמייהו בריש נדה דרבנן ס"ל דס"ט ברה"י ספקו טמא בתורת ודאי וכיון דברה"י הוי ודאי טומאה וברה"ר הוי ודאי טהרה ל"ש שיכריע הודאי את הודאי, אבל ר"ש דסבר שם דרה"י ל"ה רק ספק טומאה לכן מכריע הרה"ר את הרה"י.

אכן צ"ע דהתינח להרשב"א דס"ט ברה"ר נמי הלכתא גמירי לה והוי ודאי טהור, אבל לשיטת הרמב"ם והראב"ד דס"ט ברה"ר טהור הוא משום דכל הספקות מדבריהם ומה"ת מותר וברה"ר לא גזרו, וא"כ ס"ט ברה"ר אינו אלא בתורת ספק וספיקא לקולא א"כ קשה אמאי לא נימא להיפך דהרה"י מכריע את הרה"ר להיות טמא וכמש"כ הגרעק"א גבי ספק פסול בשחיטה.

ונ"ל עפ"ד אדמו"ר הגרח"ס זצ"ל דס"ט ברה"י טמא אינו דאמרינן שהתורה עשתה את הספק טומאה לודאי מעשה כאילו ודאי נבלה דהא בספק סוטה חולצת משום דונטמאה אינו אלא עשה ולפטור מיבום אינו פוטר אלא הלאו ואם נימא שבודאי הי' המעשה א"כ היא סוטה ודאי, וע"כ דהמעשה נשאר בספק ורק דהגזה"כ שתהי' טמאה ודאי, ולפ"ז אמינא דלא שייך שיכריע אחד את השני רק גבי רוב וחזקה דהחזקה מבררת שכך היה המעשה, וגם חזקת היתר הוא ג"כ רק בשביל המעשה שאנו סומכים שהדבר מותר, אבל ס"ט ברה"י כיון דעיקר המעשה אינה ודאי ונשאר בספק ורק דגזה"כ דספק כזה טמא בתורת ודאי, א"כ מה שייך שיכריע הרה"י את הרה"ר כיון דלא נתברר המעשה ורק דספק זה אמרה תורה דהכא טהור והכא טמא. ולכן ניחא טעמא דרבנן דברה"י טמא וברה"ר טהור ובטעמא דר"ש דר"ה מפסקת צ"ל דלדידי' דלא ס"ל למילף ס"ט ברה"י מסוטה, א"כ לא הוי ברה"י רק מדרבנן, ולכן ס"ל דלא שייך למגזר באופן דהוי כחוכא דמקודם הי' מת ועכשיו חי ולכן ס"ל בכה"ג בשניהם לקולא והארכתי בזה במק"א.

הנה בהא דאמרינן דאם לא בדק בסימנים נבלה, הקשו הראשונים דא"כ אמאי מותר שחיטת מומר שמא לא בדק בסימנים, וע"ז כתבו הרמב"ן והרשב"א דחזקה דכיון שהוא מומחה לשחיטה שאינו מסלק ידו עד שגומר שחיטתו ואם בדק ולא גמר גומר קודם שישהא שיעור שהי'.

אכן הרא"ש בתשובה סי' כ' במה שהקשה לו בנו באם לא בדק בסימנים אחר שחיטה אמאי לא אזלינן בתר רוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן, דבאמת רוב המצויין אצל שחיטה שוחטין כראוי ובודקין אחר שחיטה הלכך מצא תרנגולת שחוטה סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה ויפה שחט וגם בדק הסימנים, אבל היכי דאיתא קמן ואמר שלא בדק הרי זה מודה שלא שחט כדין ולא יצתה מחזקת איסור שאינה זבוחה.

והנה אם הרא"ש הי' סובר כשיטת הרמב"ן והרשב"א לא קשה מידי דמשמע דס"ל דבאמת לא אמרינן דרוב שוחטין בפעם א' רוב הסימנים אלא דרוב המומחין בודקין וגומרין תיכף קודם שיעור שהיה, וע"כ דהרא"ש סובר דבאמת אם שחט ובדק כתקנת חז"ל אמרינן דבודאי שחט כראוי ולא נפסל ורק בשלא בדק א"כ לא שחט כראוי ובזה לא אמרינן רוב מומחין הן.

אבל באמת לכאורה עשה כאן הרא"ש מן המסובב סבה דאם מסברא היה צריך לומר רוב מצויין גם לענין זה שבודאי גמר השחיטה כדין א"כ למה הצריכו חכמים לבדוק, ואם נימא שהוא חומרא בעלמא לא מסתבר דבשביל זה יבטל חזקת המומחין ויהי' שחיטתו אסורה מדאורייתא ועוד יקשה איך יהי' אם עפ"י אונס לא בדק.

ומה דלא ניחא להרא"ש לומר כהרמב"ן והרשב"א נראה דהרמב"ן והרשב"א כתבו רק לשיטתם דשיעור שהיה הוא כדי שיגביהנה וירביצנה משיעור בדיקה לעוף, אבל להרא"ש דסובר מעוף לעוף א"כ אינו מוכרח דהוא יותר משיעור בדיקה ולגמור השחיטה, ובאמת העיר זה הגרעק"א דלדידן דקיי"ל שהיה במשהו א"כ נסתר תי' הרשב"א, ותי' דהא דאמרינן בשהיה במשהו הוא בודאי שהיה אבל כאן הוא רק ספק שמא לא גמר הסימנים ובזה לא ס"ל לאסור במשהו, אכן לדעת הרא"ש ע"כ לא מהני תי' הגרעק"א דכיון דקיי"ל דשהיה במשהו א"כ אם בדק וראה שלא גמר הסימנים ע"פ דין אסור לו לגמור ולהכשיר כיון דעכ"פ באמרינן בשהיה במשהו, וא"כ כבר בטל לי' חזקת מומחין דעכ"פ לא עשה כדין אך אפי' אם לא נימא כן היינו דוקא במה שחושש הגרעק"א לשהיה במשהו דזהו רק חומרא אבל הא נראה דבפשוטו מה דסובר הרא"ש מעוף לעוף משמע דסובר כן מעיקר הדין ולכן לא מהני להרא"ש תי' הרשב"א.

והנה הגרעק"א הקשה לפ"ז דא"כ במוצא בשר במקום שרוב טבחי ישראל דמותר למה לא נימא דהשוחט באמת בדק ומצא שלא נשחטו הסימנים ומשום חשש שהיה במשהו לא גמר הסימנים, ומשום זה כתב דבאמת נימא כן ואינו מותר אלא מוצא בשר במקום דמכיר דנשחטו, ודבריו אינם מבוארים דאם להלכה הוא דהקשה כן הלא באמת קיי"ל כרב דמוצא בשר אסור משום בשר שנתעלם מן העין, ואם כונתו דלמה לן לאסור משום זה הלא בלא זה אסור מדאורייתא דא"כ לא מהני תירוצו, וצריך לומר דקושייתו הוא להשיטות דלא קיי"ל כרב וזהו לשי' הרא"ש והטור, וזה לפמש"כ הש"ך בסי' ס"ג דשחיטה לא הוי סימן.

והנה לכאורה היה מקום לומר דהרמב"ם שכתב ה"ז נבלה אינו סובר דסתם מומחה שוחט שפיר, אבל באמת מוכח מדברי הרמב"ם במש"כ גבי מי שאינו יודע הל' שחיטה דלא הוי אלא קרובה לספק נבלה וגם בזה כתב דאם הוא מוחזק ששוחט ד' וה' פעמים שפיר דלא הוי אלא אסור, ומשמע דלא הוי קרובה לספק נבלה, והיינו משום דמחזקינן לי' דשחט שפיר, ומוכח דסתם מומחה שוחט רוב הסימנים דאל"כ מהיכי תיתי נאמר שלא שהה כיון שאינו יודע איסור שהי' א"כ אפשר לא גמר בפעם אחת וגמר בב' פעמים ומוכח דסובר הרמב"ם דסתם מומחה שוחט שפיר.

ולכן נראה לי דבאמת עיקר הקושיא יש לישבה בפשיטות דהנה צריך טעם מה דלא אמרינן רוב שוחטין שפיר וכמש"כ התוס', והתוס' כתבו דהוא מדרבנן אבל מדברי הרמב"ם מוכח דהוא דאורייתא, אכן הוא מבואר בדברי הרשב"א משום דהוא רוב התלוי במעשה וכבר כתב הגרעק"א דאף דהרשב"א סובר דרוב התלוי במעשה דלא אזלינן הוא מדרבנן אבל הרמב"ם יסבור שהוא מדאורייתא, ורק דמה דהגרעק"א כתב דהרמב"ם יסבור שהוא ספק דאורייתא, מדברי הרמב"ם לא משמע כן אלא דהיא ודאי נבלה, ומה דהוי ודאי נבלה צריך לומר משום דבהמה בחי' בחזקת איסור עומדת.

ויש להסביר עוד עפ"מ שכתב הריב"ש בסי' שפ"ה דמשו"ה ספינה שרובה לאבד אסורה מדאורייתא משום דאיכא חזקת איסור וחזקת אשת איש, וכאן נוכל לומר חזקת איסור שאינו זבוח או אבמ"ה וחזקת שלא נשחטה דהיא ג"כ חזקת הגוף דהסימנים נשארו שלמים שלא נחתכו רובן.

אכן עכ"פ איך שנאמר בין משום רובא התלוי במעשה בין משום דהוא נגד ב' חזקות היינו דוקא אחר המעשה דאז שייך שפיר לומר חזקה שלא נעשה המעשה או שלא נשחטו הסימנים. אבל קודם המעשה כמו דאשכחן שמא מת לא אמרינן שמא ימות אמרינן ומוכח דליכא כלל חזקה על להבא ה"נ להבא לא מגרע כלל כח הרוב לומר שלא יהי' נעשה מעשה דודאי רוב בהמות ועופות לשחיטה ולא נאמר דהחזקה יסייע שלא יהי' לשחיטה וכדאיתא מפורש בע"ז דאמרינן רוב בהמות לשחיטה זבני, וה"נ כיון דהרוב מומחין שוחטין רוב ב' הסימנים כדין הוי להבא רוב גמור אלא דאחר השחיטה לא מהני כח הרוב בין משום רובא דתליא במעשה בין משום דהוי רוב נגד ב' חזקות.

אבל זה פשוט דאם אנו רואין לפנינו תרנגולת שחוטה ב' הסימנים אין אנו צריכים לחוש שמא לא שחט בפעם אחת וגמר בב' פעמים ע"י שהיה דמהיכי תיתי נאמר כן הא ליכא כאן לא רובא התלוי במעשה דאין כאן שנוי במעשה פעם אחת או בשני פעמים וכן אין כאן חזקת שלם דמנלן מתי שחט דנימא העמידנה באותה שעה בחזקת שלם שלא גמרו כל הסימנים אפשר דבשעה אחרונה גמר ב' הסימנים, ולכן במוצא שחוטה לא שייך כלל לחוש וכן בנותן למומר לשחוט כיון דע"כ באינו רואה שחיטתו דאם רואה שחיטתו אין להסתפק ואם אינו רואה מהכ"ת נאמר שגמר בב' פעמים.

ורק דלפ"ז נאמר דכשהישראל מומר מחזיר לו הבהמה או העוף שחוטה צריך לבדוק אם נשחטו רוב הסימנים ובאמת מגמ' אינו מוכח דאינו צריך לבדוק כמו דיש סברא ברשב"א דגם הסכין צריך לבדוק אחר שחיטה לרב הונא, וחדושא דרבא הוא רק דאנו סומכין דהוא שוחט כדין, אבל במה דאינו תלוי בו דישראל כשר ג"כ צריך לבדוק שמא לא שחט שפיר במומר כיון דצריך לבדוק לא סמכינן עלי', ואולי דיש סברא לומר דכיון דיודע שצריך לבדוק בודאי בדק ואם לא נשחטו רוב הסימנים לא היה מחזיר בחזקת שחיטה דהוי בגדר מדעלא"ג לא משקרי אינשי וצ"ע בזה. ועכ"פ לפ"ז לא צריך לא לחידושו של הרמב"ן ולא לחידושו של הרא"ש.

והנה המחנה אפרים הקשה דאמאי אמרינן רוב מצויים אצל שחיטה מומחין הם הא הוי רוב התלוי במעשה דצריך ללמוד, והכו"פ תי' דאנן אמרינן דאם לא הי' מומחה לא היה נזקק לשחוט ומדנזקק ושחט מסתמא הוא מומחה והוי כמו רוב בהמות כשרות, וראיתי בספר שערי תורה שהביא דברי הכו"פ וכתב שלא הבין כונתו דרוב בהמות כשרות הוא רוב ממילא, והשע"ת תי' דיסוד רוב מצויין הוא משום דאנן מעמידין אותו אחזקת כשרות, ובזה תי' הא דרוב ע"ה מעשרין הן, ורצה לומר דזה באמת כונת הכו"פ, ובודאי אין שייך לכונתו, דעכ"פ למה דימה זה לרוב בהמות כשרות.

ובעיקר דבריו העיר בעצמו דהא ע"כ דנמצא מיעוט שאין כשרין ואינו אלא רובא, וא"כ בשלמא כשאנו דנין אם הוא כשר או פסול שפיר דאמרינן רוב כשרין הם, אבל כשהרוב צריך להכריע שהוא מומחה לימא דהוי רוב התלוי במעשה, וכתב ע"פ שיטת הרמב"ם והר"ח דצריך דוקא מוחזק בכשרות, אבל באמת מה שהראה לדברי הרמב"ם זה אינו דהרמב"ם לא כתב אלא לענין לקנות ממנו דזה הוי כמו לכתחילה אבל הא דראה אחד ששחט פסק הרמב"ם להלכה ואין חילוק אם יודע מי הוא ששחט.

וכתב הש"ת עוד דאפי' לדעת הרמ"א דדוקא בשוחט ומוכר לאחרים צריך נאמן מ"מ מיושב עפ"מ דאמרינן בב' כתי עדים זו בא בפ"ע ומעידה וכו', וכתבו הראשונים דאף דסותר לחזקת כשרות של הכת השני' מ"מ כיון דבאין כל אחד בפ"ע מוקמינן להו בחזקת כשרות, וא"כ גם הכא כיון שזה השוחט לפנינו אנו אומרים שזהו מהכשרים ואף דיש מיעוט שאינם כשרים אנו אומרים שהם אחרים אבל זה השוחט הוא כשר, ולא הבנתי כונתו דהא רוב מצויין אנו אומרים אפי' באופן שאינו לפנינו וכמו מצא תרנגולת שחוטה אף דאיכא מיעוט שאינם מומחים.

ונראה דברוב בהמות כשרות יש לומר שני אופנים אחד ממה דאנו יודעים דרוב בהמות הן כשרות, וא"כ אם נראה בהמה אחת נאמר שהיא מהכשרות, אך זהו בעת שיש הרבה בהמות ולקחנו בהמה אחת מהרבה בהמות ולא שייך לומר קבוע כיון דלא הוקבע אחת טרפה, אבל אם אנו באין לעדר שאין בו אלא בהמה אחת לא שייך כלל גדר זה לומר דזו הבהמה היא מהכשרות דמעולם לא נתערבה עם שום בהמה ואנו דנין על בהמה זו לבדה, ולכן הא דאמרינן רוב בהמות כשרות היינו רוב בטבע אפי' אין בעולם אלא בהמה אחת, ובהא דאמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם נוכל לומר שהוא כמו רוב בטבע, והיינו דהוא רוב בסברא שמי שהולך לשחוט הוא מומחה ונוכל לומר באופן אחר שכיון שעכ"פ יש מומחין בעולם אמרינן דמי שאינו מומחה אינו נזקק לשחיטה ובזה לא שייך רוב התלוי במעשה, שאין אנו צריכים לומר שלמד אלא דכיון שהרבה מומחין יש בעולם מי שאינו מומחה אינו שוחט וזהו מה שכתב הכו"פ.

אלא דלפ"ז שכתבתי יהי' ניחא רק במצא תרנגולת שחוטה שאין אנו יודעים מי השוחט, אבל בשחט אחד לפנינו ואנו יודעים אותו מכבר אלא שאין אנו יודעים אם למד הל' שחיטה בפשוטו גם בזה אנו אומרים רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, ובזה אינו מיושב בתירוצו, אכן בזה יהי' ניחא אם נאמר כתי' השערי תורה דעל איש מיוחד בודאי אנו מעמידין אותו בח"כ בפרט שיש לו ח"כ מנעוריו שלא נולד פסול, ולכן לא מהני המיעוט המצוי שאינם כשרים, ונמצא דנבוא משני פנים במצא תרנגולת שחוטה נבוא רק מכח רוב דאף דאיכא אנשים שאינם כשרים מ"מ נאמר כיון דעכ"פ מצוי כשרים לא הוי רוב התלוי במעשה, וגבי שוחט ידוע יבוא מכח ח"כ של השוחט.

אכן נראה דאפשר נוכל לומר בכל אופן מטעם ח"כ וא"צ למש"כ הש"ת דכל טעם ח"כ שייך רק באיש ידוע, אלא כמ"ש המשמרת הבית דכיון דעפ"י רוב אנו אומרים שזה המתעסק הוא מומחה לא מהני חזקת הבהמה לומר שאינו מומחה, ה"נ כאן אם נבוא לדון מי הי' השוחט אם מכשרים או מפסולים צריך לומר דהוא מהכשרים דרוב כשרים, וא"כ לא מהני חזקת שלא נעשה מעשה ולא למד לומר שאינו כשר דלהיות כשר אינו צריך מעשה, וכיון שהוא כשר ע"כ עשה מעשה ולמד דאי לא"ה לא הי' שוחט.

יט[עריכה]

התולש קנה או שן או שקצץ צור או צפורן והרי הן חדין ואין בהם פגם שוחטין בהן ואם נעצן בקרקע לא ישחוט בהן כשהן נעוצין, ואם שחט שחיטתו כשרה. שחט בהן כשהן מחוברין מתחילת ברייתן קודם שיעקור אותן שחיטתו פסולה ואע"פ שאין בהם פגם.

עי' במ"מ ובכ"מ דשיטת הרמב"ם דתלוש ולבסוף חברו כשר ולעולם אין השחיטה פסולה אלא דומיא דקנה העולה מאליו, ודלא כהרא"ש דפסל בתלוש ולבסוף חברו אם ביטלו. וכן פסק הרמב"ם לענין הכשר זרעים דתלוש ולבסוף חברו הוי תלוש ולענין עבודה זרה פסק דהמשתחוה לבית אסרו.

והנה לענין מעילה פסק הרמב"ם בפ"ה הל' ה' דנ"מ בין הקדיש עצים ובנה בית דמועלין ובין הקדיש בית דאין מועלין והקשה הכ"מ דהא במעילה אמרינן על הא דתנן במתני' דבנאה בתוך ביתו אינו חייב עד שידור תחתי' דמוכח דעכ"פ מעל דהגמ' מפרש דמיירי בבנאה ובעי למידק מזה לסייע לרב דאמר המשתחוה לבית אסרו, ודחי ר"ל דהתם כשהקדישו ולבסוף בנאו, וכיון דזהו למדחי לדרב אבל כיון דפסקינן כדרב דהמשתחוה לבית אסרו א"כ לא צריך לחלק בין הקדישו ולבסוף בנאו לבנאו ולבסוף הקדישו, ואדרבה אי אפשר לחלק דהא מע"ז מוכח דבכל גווני הוי כתלוש. ומתרץ הכ"מ דדוקא גבי ע"ז אמרינן דתלוש ולבסוף חברו הוי כתלוש משום חומרא דע"ז, ותירוצו קשה טובא דהא חזינן דהרמב"ם פסק גבי שחיטה דתלוש ולבסוף חברו הוי תלוש וכן פסק לענין הכשר זרעים א"כ מוכח דאינו דוקא לענין ע"ז.

ונראה דהנה הר"ן בחידושיו בחולין כתב בהא דאמרינן בגמ' דלענין ע"ז בודאי דתלוש ולבסוף חברו הוי תלוש, ולענין הכשר זרעים הוי מחלוקת ולענין שחיטה מיבעי, דהוא משום דלענין ע"ז דממעט בקרא הרי מוכח דדוקא מחובר ממש כמו הר לא נאסר, אבל תלוש ולבסוף חברו דלא הוי כמו הר ממש נאסר, וגבי הכשר זרעים כיון דכתיב וכי יתן מים על זרע, לכן איכא למ"ד דהוי כמחובר משום דהתורה הקפידה על תלוש דוקא, וגבי שחיטה מיבעי לן אי טעמא משום דכתיב מאכלת ואז אמרינן דתלוש דוקא ולא תלוש ולבסוף חברו, או דלא ילפינן ממאכלת והוא נלמד מהלכה למעט מחובר ולכן אמרינן דלא אימעט אלא מחובר דוקא.

והנה הר"ן הסביר גבי הכשר זרעים טעמא דמאן דסבר דתלוש ולבסוף חברו הוי מחובר, אבל לא הסביר סברת הסובר דהוי תלוש, והרמב"ם פסק דהוי תלוש, ונראה דבאמת הרמב"ם פוסק דלא כדעת התוס' והרא"ש דמשקה שתחילתו לרצון לא בעינן סופו לרצון, וסובר דזהו דין מיוחד בכל כלי דצריך שיהי' נתלשו ברצון, וילפינן זה מכל משקה אשר ישתה, ולכן אפשר דדבר דנתמעט מפרט וכלל שממעט קרקע הוי קרקע דוקא, אף דבספרא ליכא כלל ופרט וכלל, ע"כ כן הוא דהא דריש אפי' מה שאינם בכלים, ולכן אם המיעוט הוא דוקא תלוש אז תלוש ולבסוף חברו לא הוי בכלל תלוש, אבל אם ממעט קרקע אז תלוש ולבסוף חברו הוי תלוש.

אח"כ מצאתי דהתומים כתב להיפוך דמה שנתמעט מכלל ופרט וכלל כמו מה שנתמעט דבר המטלטל וגופו ממון הוי דוקא דבר המטלטל, אבל תלוש ולבסוף חברו הוי כמחובר, ולפ"ז יקשה מהכשר זרעים דהא ג"כ נתמעט דמה כלי מיוחד דבעינן תלוש דוקא וא"כ לימא דתלוש ולבסוף חברו הוי מחובר, ומ"מ פסק הרמב"ם דתלוש ולבסוף חברו לענין הכשר זרעים הוי תלוש.

לכן נראה דבאמת מה דנתמעט בתורת מיעוט לומר דמה הפרט מפורש בזה אמרינן דדוקא קרקע הוא דנתמעט, אבל מה שאין על זה שם קרקע לא נתמעט, אבל גבי מעילה כיון דילפינן מתרומה בעינן תלוש דוקא, וכמו דהוי סבר הר"ן לומר לפ"מ דילפינן מוכי יותן מים על זרע, אך באמת נראה דלא צריך כלל לחלק בין מעילה והכשר זרעים ואין אנו צריכין לשום חילוק ולעולם נימא דבאמת מדין ע"ז ילפינן דלכל מילי הוי תלוש ולבסוף חברו כתלוש, דהא באמת צריך להבין מה נ"מ בין בנאו ולבסוף הקדישו להקדישו ולבסוף בנאו בשלמא אי הוי אמרינן דעיקר תלוי בשעת הקדש אי בשעת הקדש הוי תלוש או מחובר הי' אפשר קצת לפרש כן, דכיון דעכ"פ בשעת ההקדש לא הי' תלוש לא מהני, אבל באמת חזינן דאם הקדיש מחובר ותלשו מעל הרי דתלוי בשעת התשמיש וא"כ מאי נ"מ, וע"כ צריך לומר דאיברא דאם הקדישו במחובר ותלש מעל היינו משום דעכ"פ הממון הוא ממון הקדש, ואין בזה חסרון דמחובר בשעת מעילה, אבל מ"מ הוי נ"מ בשעת הקדש אי הוי מחובר או תלוש דכיון דעכשיו צריך לחול ע"ז איסור הקדש לענין מעילה ואשכחן דבמחובר לא חייבה התורה במעילה, ולכן רק הקדישו ולבסוף בנאו כיון דכבר חל עליו שם מעילה לא פקע במה שחברו.

והנה בגמ' ב"ב דף ס"ו צנור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה, ופריך בגמ' מני לא ר"א ולא רבנן ואמר שם דהיינו ר"א ורבנן דדף של נחתומין שקבעו בכותל דר"א מטהר וחכמים מטמאין, וע"ז קאמר מני אי ר"א אפילו חקקו ולבסוף קבעו אי רבנן אפילו קבעו ולבסוף חקקו, ובעי מעיקרא למימר דאתיא כר"א וכי קאמר ר"א דתלוש ולבסוף חברו הוי מחובר אפי' בחקקו ולבסוף קבעו היינו דוקא בפשוטי כלי עץ דרבנן, וע"ז פריך דהא צינור שחקקו מיירי לענין שאובין דהוא נמי דרבנן, ועוד דהא קיי"ל דבדף של מתכת מחלוקת, ומשני לעולם רבנן ושאני שאיבה דרבנן, אי הכי אפי' קבעו ולבסוף חקקו נמי שאני התם דאיכא תורת כלי עליו בתלוש, ומוכח מסוגיא דהא דמחלקי רבנן בין קבעו ולבסוף חקקו ובין חקקו ולבסוף קבעו היינו דוקא לענין שאובין דרבנן אבל לענין דאורייתא אין נ"מ, והקשו הפוסקים על הראשונים הרמב"ם בפי' המשנה והר"ש והרשב"א והטור והשו"ע דכולם מחלקים בין קבעו ולבסוף חקקו לחקקו ולבסוף קבעו אפי' בכלי לטבול בה דהוי דאורייתא.

ונראה דבאמת מה דפריך בגמ' אי רבנן אפילו קבעו ולבסוף חקקו נמי תמוה דמנלן דדף מיירי אפילו קבעו ולבסוף חקקו, ופשטא דלישנא דדף של נחתומין מיירי שהי' מקודם דף של נחתומין, וכבר הקשה כן החתם סופר, והנה לפ"מ דהוי ס"ד מעיקרא דאיירי בפשוטי כלי עץ יש ליישב קושיית הגמ' דמשמע לי' אפי' הי' מקודם דף פשוט, דמפרש דף של נחתומין שקבעו בכותל היינו דעל ידי קביעתו בכותל נעשה ראוי לתשמיש הנחתומין, וא"כ מעיקרא ודאי לא היה מקבל טומאה והוי כמו קבעו ולבסוף חקקו, אך כ"ז כדהוי ס"ד דמיירי בדף של עץ, אבל לפ"מ דמסיק דמיירי בדף של מתכת א"כ כיון דראוי לערוך עליו כבר הוי כלי אם לא דהוי חתיכת מתכת ממש, ומנ"ל לומר כן, דבשלמא אי איירי בדף של עץ אפשר לומר דאינו טמא אלא היכי דמשמש בפועל אדם ומשמשי אדם כמש"כ התוס' שם, אבל בשל מתכת לא צריך אלא שיהיה כלי ראוי לזה ובודאי כמו דראוי בקביעתו בכותל כן ראוי הוא להניחו על השולחן ולערוך עליו.

לכן נראה דבאמת לענין דף של מתכת אין חילוק כלל ולא שייך לומר קבעו ולבסוף חקקו דהא לא צריך חקיקה כלל, רק דקושית הגמ' הוא לא לענין דף, דבדף של מתכת ודאי לא שייך לחלק בין קבעו ולבסוף חקקו דלא שייך חקיקה, אלא דהגמ' מקשה לגבי צינור דכיון דעכ"פ אם היה הצינור של מתכת דודאי הי' מטמא בין קבעו ולבסוף חקקו בין חקקו ולבסוף קבעו כיון דחקיקה אינה מוסיפה הטומאה, וא"כ הא גם לענין שאובין ודאי היה נחשב שאוב דהמים שהיו בכלי ודאי נחשבין שאובין, וא"כ מאי מהני מה דהם בצינור של עץ הא לענין שאובין לא איכפת לן אם הכלי מקבל טומאה או לא דהא אפילו בכלי גללים נמי הוי שאובין, ולזה פריך שפיר אי ר"א דסבר מחובר לקרקע כקרקע דלדידי' שפיר נוכל לומר דלא הוי שאובין, א"כ אפי' חקקו ולבסוף קבעו נמי דלדידי' אין נ"מ, ואי לרבנן דלא ס"ל מחובר לקרקע כקרקע א"כ מה מהני מה דקבעו ולבסוף חקקו כיון דלא נתבטל שם כלי ממנו ע"י הקביעה בקרקע דהא אם היה של מתכת הי' טמא, וכיון דיש עליו שם תלוש לו יהא דיש עליו דין פשוטי כלי עץ עכ"פ כיון דיש ע"ז שם כלי וכיון דנעשה מקבל ונשאב בתוכו היכי אפשר דלא נחשב שאובין דהא לענין שאובין לא איכפת לן אם הכלי מקבל טומאה או לא.

ועל זה מתרץ בגמ' דטעמא הוא משום דשאובין דרבנן, ופריך א"ה אפי' חקקו ולבסוף קבעו נמי, ומשני שאני התם דאיכא תורת כלי עליו בתלוש, והיינו כיון דאיכא תורת כלי עליו לענין דין קבלת טומאה, והנה אם מדאורייתא לא היה נ"מ בין קבעו ולבסוף חקקו לחקקו ולבסוף קבעו, וא"כ גבי קבעו ולבסוף חקקו איכא תורת כלי עליו במחובר, א"כ אין סברא לחלק דמאי נ"מ אם איכא תורת כלי עליו במחובר, שעכ"פ מכיון דאיכא תורת כלי עליו ע"כ דין תלוש יש לו דמחובר לא הוי כלי, וע"כ דהפירוש הוא כן דשאני התם כיון דאיכא תורת כלי עליו בתלוש ומקבל טומאה לכן הוי שאובין אף דמסברא אין נ"מ אלא דבדרבנן אמרינן דתלוש ולבסוף חברו הוי כמחובר, אך לא נוכל לומר כן רק אי ליכא תורת כלי עליו אבל חקקו ולבסוף קבעו כיון דאיכא תורת כלי עליו בתלוש ושבשביל זה מקבל טומאה ע"כ הוי שאובין.

והנה לפמש"כ נראה דיסוד נאמן לפסק הרמב"ם לחלק בין קבעו ולבסוף חקקו לחקקו ולבסוף קבעו לענין דאורייתא. (חסר)

כ[עריכה]