אבן האזל/מאכלות אסורות/טו

אבן האזל ‏ מאכלות אסורות טו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

כיצד חלב הכליות שנפל לתוך הגריסין ונמוח הכל טועמין את הגריסין אם לא נמצא בהן טעם חלב הרי אלו מותרין, ואם נמצא בהם טעם חלב והיה בהן ממשו הרי אלו אסורין מן התורה, נמצא בהן טעמו ולא היה בהן ממש הרי אלו אסורין מדברי סופרים.

הכ"מ כתב דשיטת הרמב"ם כשיטת רש"י דטעם כעיקר לאו דאורייתא, והב"ח הוסיף דשיטת הרמב"ם אינו לגמרי כשי' רש"י דלשיטת רש"י הוא דאפילו כזית בכא"פ נמי מדרבנן ושיטת הרמב"ם דבכא"פ דאורייתא, אבל באמת דבריהם תמוהים דהא לפ"ז צריך לומר דגיעולי נכרים חידוש הוא ומשרת אסמכתא בעלמא, או דנימא דמשרת וגיעולי נכרים הוי ב' כתובים הבאים כאחד, אבל עכ"פ לפ"ז עכשיו כלי שנתבשל בו איסור לא הוי דאורייתא, והרמב"ם כתב בפי"ז הלכה א' וב' קדירה של חרס וכו' ואם בשל בה מין בשר התבשיל אסור בישל בה מין אחר בנו"ט, ולא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא וכו', ומוכח דסובר דאיסור דגיעולי מדין שייך גם עכשיו ולאו דוקא בכלי עכו"ם, אלא בכל כלים שנתבשל איסור, וא"א דכלי שנתבשל איסור יהי' חמיר מתבשיל גופו שנתבשל בו איסור.

ולכן פשוט דשיטת הרמב"ם הוא דטעם כעיקר דאורייתא ורק דחולק על שיטת רש"י ור"ת, דרש"י ור"ת סוברים דאם טעם כעיקר דאורייתא לוקה על אכילת כזית, ורק דרש"י סובר להלכה טכע"ק דרבנן ור"ת סובר דאורייתא ולוקה, אבל הרמב"ם סובר דטכע"ק לא מהני אלא לענין איסור ולא לענין מלקות דעכ"פ לא אכל אלא טעם לבד ולא כזית איסור, וזה אינו כדברי הר"י מאורליינש דסובר דטכע"ק אינו אלא עשה מגיעולי מדין, דכתיב תעבירו באש, דלפ"ז אפילו יש בו כזית בכא"פ לא הוי לקי אם לא דנימא כמש"כ התוס' דבכא"פ מיקרי ממשו ושלא בכא"פ קרי רק טעמו, ואין סברא זו מוכרחת, אבל לפמש"כ א"ש בפשיטות.

והנה מה שהקשיתי על דברי הכ"מ והב"ח ראיתי דהפמ"ג בפתיחה להל' בב"ח כתב דמה דאסרה התורה גיעולי מדין הוא רק לכתחילה צותה תורה להגעיל, אבל בלשון הרמב"ם לא משמע כן דהא על אותו דין שכתב דהתבשיל אסור ע"ז כתב דלא אסרה תורה ולא הזכיר כלל דין מה שצוותה התורה להגעיל ומוכח דהוא חד דינא, ושגם מה שהתבשיל אסור הוא מדאורייתא, והכו"פ בסי' צ"ח כתב דטעם כלי חמור מטכע"ק דמגיעולי מדין ילפינן על טעם כלי וכבר כתבתי דזה לא מסתבר דטעם כלי יהיה חמור מטעם תבשיל ובפרט דהרמב"ם כתב לא אסרה תורה אלא כלי בת יומא וא"כ לא הוי חידוש דאף דאמר בגמ' דבת יומא נמי א"א דלא פגמא פורתא היינו דממילא לא אמרינן דלא אסרה תורה אלא כלי בת יומא, וכן כתבו התוס' להדיא בפסחים דף מ"ד ע"ב, והיינו דמ"ד לא אסרה תורה אלא כלי בת יומא הוא כדי שלא לומר דגיעולי נכרים חידוש הוא, ומ"ד אפי' בת יומא נמי א"א דלא פגמה פורתא היינו דממילא ע"כ גיעולי נכרים חידוש הוא, וכיון דהוי ע"כ חידוש ממילא ודאי לא נימא דלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא, וכן מוכח מדברי הרמב"ן בחדושיו פגה"נ וכיון דהרמב"ם כתב דלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא ע"כ לית לי' דגיעולי נכרים חידוש הוא, וממילא ע"כ טעם כעיקר דאורייתא.

איברא דמדברי הרמב"ן יש סתירה על מה שכתבתי להשיג על דברי הכו"פ דלא שייך לומר חידוש בגיעולי נכרים דגיעולי הכלים אסור וטעם דתבשיל אינו אסור, דמדברי הרמב"ן מוכח להדיא כהכו"פ דכתב דר' יוחנן סבר דגיעולי נכרים חדוש וכתב אע"ג דר' יוחנן סבר נטל"פ מותר הוא דוקא בפוגם בעיני' אבל באינו בן יומו סבר דאסור משום דגיעולי נכרים חדוש הוא ומוכח להדיא דסובר דגיעולי נכרים הוי חדוש לאו דוקא בכלי מדין אלא בכל גיעולי כלים.

והיה נראה לומר דכונת הרמב"ן הוא לפי שיטתו דאם טעם כעיקר דאורייתא היינו דלוקה על טעם, ולכן נראה דהחידוש מגיעולי מדין דאיכא איסור אף דאינו כעיקר אף דבעיקר דין ליכא איסור אם אינו כזית, וחצי זית אפי' לר' יוחנן דאסור הא כתבו התוס' דליכא אפי' איסור עשה, ובזה חידש קרא דגיעולי נכרים דאסור אף דליכא אכילת כזית וה"נ נימא דטעם התבשיל נמי אסור אבל אין לוקין עליו משום דטעם לאו כעיקר.

אכן שבתי וראיתי דא"א לומר כן דהא כתב הרמב"ן זה לדעת רש"י דטעם כעיקר דרבנן ומוכח להדיא כהכו"פ דאפשר דבגיעולי נכרים חדוש הוא ומ"מ סתם טעם אינו אסור כלל וכמו שכתב הרמב"ן בד' רש"י דמדאורייתא ברובא בטל ומוכח דטעם אינו אוסר.

אלא דנראה דאפי' לפ"ז מ"מ אי אמרינן דגיעולי נכרים חדוש הוא לא אשכחן אלא בכלי נכרים דאין לך בו אלא חדושו שלא להשתמש בכלים שהשתמש נכרי בקבע, ואפשר דה"נ בכלים שהשתמש ישראל בקבע, אבל אין סברא שאם בשל פעם א' בכלי יהי' חמור מטעם ממש דמאי אולמא בטעם שנפל לכלי מטעם שנפל לתבשיל וכיון שהרמב"ם כתב על בשל פעם א' דלא אסרה תורה מוכח דגם בזה אסור מה"ת.

והנה דעת רש"י פשוט דסובר דאם טעם כעיקר דאורייתא לוקה על אכילת כזית וכמש"כ הרמב"ן, אך למ"ד טכע"ק לאו דאורייתא יש לעיין אם סובר דמבשא"מ הוי דרבנן תמיד בתערובות ואפי' אם יש כזית בכא"פ, ואינו לוקה על כבכא"פ אלא היכי דאיתא לאיסורא בעיני' או דהיכי דנתערב גופו של איסור גם רש"י מודה דאסור ולא דמי למב"מ דבטל ברוב דהכא כיון דאיכא טעמא הרי הוכר האיסור ולא בטל, ומה דסובר רש"י דטכע"ק לאו דאורייתא הוא רק היכי דלא נתערב אלא טעמו של איסור ולא גופו כלל.

והנה הפר"ח הרגיש בסתירה בדברי רש"י מדבריו בפסחים לדבריו בע"ז, והב"ח כתב זה גם על דבריו בחולין שגם בחולין משמע שכונתו כמו שכתב בפסחים, והא דבפסחים דף מ"ד בהא דאמר הגמ' ור"ע טכע"ק מנ"ל יליף מבשר בחלב פרש"י טעם כעיקר היכי דליכא מידי עיקר אלא טעם כגון שרה ענבים ביין מנ"ל, ובע"ז דף ס"ז בד"ה טעמו ולא ממשו כתב רש"י כגון חלב שנפל לקדרה או חלב שנפל נימוח שאין ממשו בעין, ובחולין פ' גיה"נ דף צ"ח כתב רש"י דרבא לית לי' טכע"ק בחולין, וה"נ שמעינן לר"י במס' ע"ז דאמר כל שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו, וא"כ מוכח לפי דבריו בחולין דסובר דר' יוחנן לית לי' טכע"ק דאפי' בחלב שנפל נימוח לא אסור מדאורייתא, אך מדבריו בחולין שם היה משמע כדבריו בפסחים דפי' בד"ה לטכע"ק נותן טעם קים לן דאסור בקדשים כעיקר ממשו של איסור, ואף דרש"י כתב להדיא בד"ה טכע"ק ורבא לית ליה טכ"ע בחולין כדמפרש ואזיל מדאורייתא ברובא בטיל, וא"כ מוכח מדבריו דאנו צריכים לבוא מדין ביטול, אך אפשר לומר כמו שפי' ר"ת דהכא איירי לענין מין במינו כדמיירי הכא גבי קדשים.

ונראה דלא קשה כלל דברי רש"י אהדדי דלעולם סובר רש"י דטעם כעיקר ממש דאנו צריכים לחדש דהוא אסור אינו אלא היכי דליכא אלא טעם וליכא עיקר כלל וכמש"כ בפסחים, אלא דמ"מ היכי דנפל נמי חלב נימוח בתבשיל אי סבירא לן טכע"ק דאורייתא לקי על כל כזית שבו כיון שיש בו טעם וכמו שכתב רש"י בפסחים אבל אי טעם כעיקר לאו דאורייתא לא לקי דאי משום החלב הא ליכא כבא"פ וזהו דכתב רש"י בהא דאר"י טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו, ומזה שפיר מוכיח רש"י בחולין דלית לי' טעם כעיקר, משום דאי הוי אית לי' טכע"ק הי' לוקה אע"ג דלית בי' כבא"פ כיון דפשט הטעם בכל העיקר, וכמו שכתב רש"י בפסחים דאי פשט טעם היין בכל הפת לא צריך להא דהיתר מצטרף לאיסור.

ומה שכתב הב"ח להוכיח בשם המרדכי [ובאמת לא מצאתי זה במרדכי אף שהמרדכי כתב שם כדברי הב"ח אבל הוכחת הב"ח לא נמצא שם] דע"כ רש"י סובר דאפילו יש בו כבא"פ נמי אינו אסור מדאורייתא דאינו אסור אלא כשהוא בעין ולא כשנתערב, והוכיח הב"ח דאי לא"ה למה אמר ר"י בסיפא טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין והול"ל טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין בשאין בו כבא"פ כמו ברישא, וכונת הב"ח אינה ברורה דאם כונתו דהו"ל לר' יוחנן לפרש כשאין בו כבא"פ, א"כ למה כתב הב"ח דהו"ל למימר טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו, וזהו כשאין בו כבא"פ, דלמה לו להאריך כ"כ.

וסבור אני דכונת הב"ח לומר דאם ברישא אפי' נתערב נקרא טעמו וממשו הו"ל למימר נמי בסיפא טעמו וממשו דאטו בשביל דאין בו כבא"פ לא נקרא ממשו והול"ל טעמו וממשו כשאין בו כבא"פ אין לוקין.

אך בכל אופן בין שקו' הב"ח דהו"ל לר' יוחנן לומר בפירוש וכשאין בו כזית בכא"פ ובין שכונתו להקשות אמאי לא אמר טעמו וממשו לא קשה דבאמת עיקר דינא דכבא"פ ל"צ ר' יוחנן להשמיענו הכא גבי נתערב והוא דין ידוע דאוכל איסור אינו לוקה עד שיאכל כבא"פ. ועיקר מה דאשמעינן הכא דאינו לוקה על הטעם שנתן איסור בהיתר וא"כ שפיר אמר כאן טעמו ולא ממשו דאף שנפל חלב נימוח אבל בשביל החלב בעצמו הא אינו לוקה דאין בו כבא"פ, ומה דאמר ברישא טעמו וממשו אינו צריך לומר בפי' דיש בו כבא"פ דמובן מאליו כיון דאנו צריכים לחייבו בעד ממשו של האיסור וע"כ ביש בו כבא"פ.

ובדעת הרמב"ם נראה דהוא כמש"כ דסובר דטעם כעיקר מה"ת וכן מוכח להדיא מדבריו בפ' ה' מהל' נזירות שכתב דילפינן ממשרת, ומ"מ כתב דדוקא בכא"פ וטעמא משום דאינו סובר כרש"י והרמב"ן דמפרשים טעם כעיקר הוא ללקות על כזית, אלא דטעם כעיקר אשמעינן עצם האיסור ואי לאו טכע"ק ליכא איסורא כלל בתערובת. ואף דלכאורה קשה דעכ"פ הא איכא ח"ש יש לומר דהרמב"ם סובר דזהו דוקא כשהאיסור בעין ולא בתערובת וכמש"כ ר"ת בע"ז פ' השוכר את הפועל אליבא דר"ש, אח"כ מצאתי שכתב כן הגליון מהרש"א ביו"ד סימן צ"ח סעיף ו', ומה דקשה מד' הרמב"ם בפי"ז מהל' מ"א דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דמוכח דטכע"ק דאורייתא אפי' בבישל בקדרה ולכאורה הא ליכא בבישול כבא"פ.

והנה בשיעור לפני הישיבה אמרתי דהרמב"ם חולק על הרשב"א ורש"י דסוברים דיש דין טעם דאין בו מן הממש כלום דהא כתב בפרק י"ז השומן שנבלע בקדרה, ומוכח דסובר דעצם השומן נבלע בקדרה, ולכן לשיטת הרשב"א ודאי בגיעולי כלים א"א דליהוי כבא"פ, אבל לשיטת הרמב"ם שפיר אפשר דהא קיי"ל דהגעלה מפליט כל הבלוע וא"כ אם נבלע בדופן קרקע הקדרה כזית חלב ובשל בה כזית מים הלא נעשה הגעלה ואף שחזר ובלע א"כ עכשיו בהמים יש חצי חלב והוא יותר מכבא"פ.

אך נתיישבתי דא"צ לזה דבפשוטו יש לומר דאף דסובר הרמב"ם דהיכי דליכא כבא"פ אינו אסור אלא מד"ס היינו משום דאין דין איסור ח"ש בתערובת אבל ודאי דלא הותר בשביל זה האיסור, ועד דאיכא ס' שבטל הטעם דבאיכא טעם איסור אמרינן טעם כעיקר, ורק דכ"ז דליכא שיעור איסור אינו אסור וא"כ שפיר שייך דין איסור בגיעולי מדין מה"ת אפי' באופן דליכא כבא"פ והיינו אם יצרף זה לחצי זית חלב דאז יהי' חייב מלקות מה"ת, ושפיר שייך לומר דיש בזה דין איסור דאסור עד ס' ומה דליכא כאן שיעור בזה סמך על מה שכבר כתב בפט"ו דכ"ז דליכא שיעור אינו אסור מה"ת.

ובמש"כ ליישב דברי רש"י צריך להוסיף דלכאורה קשה דכיון דרש"י סובר דדין טכע"ק הוא דוקא היכי דליכא ממשו כמש"כ הרשב"א ואיך כתב דבבו"ח הוי טעם כעיקר בין בהבשר בין בהחלב דלא כהתוס' שכתבו דבהבשר הא נכנס גוף החלב ולא שייך לטכ"ע, אכן יש לומר דבבו"ח עיקר האיסור הוא משום טכ"ע דהא אי תרי לה כולי יומא אינו אסור ונמצא דעיקר התערובות אינו אסור אלא מה שנתנו טעם זה בזה ע"י בישול וזהו שפיר גדר טעם כעיקר.

והנה הכו"פ הקשה על מה שכ' הרשב"א דאם טכ"ע לאו דאורייתא אם תחב כף של בשר בקדרה של חלב ונשפך תולין להקל דהא בבו"ח לכו"ע הוי טעם כעיקר, אכן י"ל דבבו"ח הוי חידוש דאם נתבשל בו"ח הוי טכע"ק מה שנתנו טעם זה בזה, אבל אם בישל טעם בשר או טעם חלב בזה לא ידעינן מחידושא דבו"ח ולכן דוקא אי טכ"ע דאורייתא אסור מה"ת.

זבחים דף ע"ט במה דאמר רבא מין בשאינו מינו בטעמא והקשו בתוס' על פרש"י בחולין דרבא סבר טכ"ע לאו דאורייתא ולפי מה שכתבתי בדין טכע"ק אפשר לומר דהם שני ענינים דדין טכע"ק הוא לחייב על כזית היתר בדבר שיש בו טעם איסור, אבל מה דאמר רבא מין בשא"מ בטעמא היינו דלא בטל כדין מין במינו ובזה הכל מודים הואיל והוי כמו הוכר האיסור וכמו שפירשו הראשונים.

והנה לשיטת הרמב"ם בפט"ו מהל' תרומות הלכה י"ט שכתב דקדרה שבשל בה תרומה סגי בשטיפה בצונן, וקשה דהא קיי"ל טכע"ק, וצריך לומר דדין טכע"ק לא ידעינן אלא באיסורין דהוא אסור מצד עצמות הדבר, אבל תרומה אסורה מפני שהיא קודש וכיון דעיקר התרומה אינה בעין וכשיתערב הטעם בהתבשיל שיתבשל אח"כ אין על התבשיל שם קודש לכן אין בזה איסור תרומה ורק דבקדשים גלי קרא דכל אשר יגע בבשרה יקדש דהבלוע מקודש הוא ג"כ קודש ונעשה בעצמו קודש. [הגה ולפי"ז נאמר דזהו לרבא ולאביי אין אנו מחלקין בזה בין תרומה לקדשים רק בדין בישל במקצת כלי משום דהוא טעם קלוש וכשהשיטות דסוברים דאינו מתפשט בכל הכלי בשוה].

ויש להרמב"ם יסוד לדבריו דהא גם בקדשים פסק הרמב"ם והוא מד' הספרא דא"צ מריקה ושטיפה אלא בכלי מתכות אבל בכלי אבן אינו צריך וקשה דהא פסק הרמב"ם בפי"ז וכן הוא ביו"ד הלכות הכשר כלים דכלי אבן צריכים הגעלה, וע"כ דדין מריקה ושטיפה הוא דין מיוחד בקדשים, אבל מעיקר הדין לא היה צריך הגעלה, ויש להרמב"ם עוד יסוד לזה דהר"ן בסוף כל הבשר הביא מחלוקת אם חלב מועיל להגעלה, והרמב"ן סובר דדוקא מים, ומדברי הרמב"ם סוף הל' מ"א משמע נמי דדוקא מים, וא"כ כיון דאמר שם בזבחים דתרומה אפי' שאר משקין ע"כ דאינו דין הגעלה לכן סובר דא"צ אלא שטיפה.

ובזה מבואר מה דהרמב"ם בהך דינא דכלי אבן א"צ מריקה ושטיפה כתב דין דכל אשר יגע בבשרה יקדש, ולכאורה אין שום שייכות לזה, ולכן נראה דבא לומר דדוקא התם דכתיב יקדש דגם הבלוע נעשה קודש אבל טעם הבולע מכלי לא נעשה קודש.

ג

כיצד הוא ממשו כגון שהיה מן החלב כזית בכל שלש ביצים מן התערובת אם אכל מן הגריסין האלו כשלש ביצים הואיל ויש בהן כזית מן החלב לוקה שהרי טעם האיסור וממשו קיים.

נ"ב לכאורה בפחות מכא"פ לא הוי ממשו וא"כ אינו אלא מד"ס, אבל קשה דהא ח"ש אסור מה"ת, ונראה דאפשר דאין כונתו אלא לענין מלקות אבל לענין איסור נקרא ממשו ועיין בגיליון מהרש"א בסי' צ"ח סעיף ו' דמשמע שמפרש בדעת הרמב"ם דאינו אסור מה"ת בח"ש ע"י תערובת. ועי' בדברי המל"מ פי"ח מהל' פסוהמ"ק הל' ז' ודבריו תמוהים כמש"כ שם בהל' כ"ב ע"ש.

ט

חמץ בפסח אף על פי שהוא מאיסורי תורה אינו בכללות אלו לפי שאין התערובת אסורה לעולם שהרי לאחר הפסח תהיה כל התערובת מותרת כמו שביארנו לפיכך אוסר בכל שהוא בין במינו בין שלא במינו.

נ"ב כבר תמהו ע"ז מהל' י"ב, ונראה דצריך ב' הטעמים הא דכאן על מין בשאינו מינו יבש ביבש ומשכחת לה כמש"כ הש"ך בסי' ק"ט סק"ח והא דהל' י"ב על לח בלח כמש"כ ולא נתן טעם דטעמא דכל מחמצת לא שייך אלא על לח בלח ובזה לא הוי מהני טעמא דיש לה מתירין וכמבואר ביו"ד סי' ק"ב וע"ש בש"ך סק"ד ולא שייך טעמו אלא בלח בלח שנעשה דבר אחר.

ל

ואם היה בשר בחלב או יין נסך ויין ערלה וכלאי הכרם שנפלו לדבש או בשר שקצים ורמשים שנתבשל עם הירק וכיוצא בהן טועם אותן העכו"ם וסומכין על פיו, אם אמר אין בו טעם או שאמר יש בו טעם ומטעם רע הוא והרי פגמו הכל מותר, והוא שלא יהיה סופו להשביח כמו שביארנו, ואם אין שם עכו"ם לטעום משערין אותו בשיעורו בששים או במאה או במאתים.

ואם אין שם עכו"ם נ"ב הרא"י שי' העיר בזה דלמה צריך מאה או מאתים כיון דבששים עכ"פ ליכא טעם, ונראה דצריך לומר דהרמב"ם סובר דמה דהצריכו חכמים א' מק' או מר' הוא משום דזה שאמרו א' מס' הוא רק בסתמא והוא בגדר חזקה שע"פ רוב אין טעם ביותר ובזה החמירו בערלה ובתרומה ומכל מקום צ"ע.

לג

אין צולין בשר שחוטה עם בשר נבלה או בהמה טמאה בתנור אחד ואע"פ שאין נוגעין זה בזה, ואם צלאן ה"ז מותר, ואפילו היתה האסורה שמנה הרבה והמותרת רזה שהריח אינו אוסר ואינו אוסר אלא טעמו של איסור.

הכ"מ הביא פלוגתא דרב ולוי ופסק הרמב"ם כלוי דשרי, וכ"כ הרי"ף דהלכה כלוי דרבא דאמר בבת תיהא ריחא לאו מילתא, ור"ל דאמר בפת חמה וחבית פתוחה כו"ע לא פליגי דאסור דריחא מילתא ולא קיי"ל כותי', ועוד דהא דתניא אין צולין ב' פסחים כאחד כלוי דוקא, ועוד דרב ע"כ אזיל לשיטתו דסבר מין במינו לא בטל, והא דפת שאפאה עם הצלי דאסור לאכלה בכותח היינו משום דלוי לא שרי לכתחילה, ואי שרית הוי כמו לכתחילה, ועוד דהוי כישל"מ, והקשה הר"ן א) דהא כתב הרי"ף בעצמו דרודה פת חמה ונתנה ע"פ חבית יין שייך לדין זה, והתם במין בשא"מ. ב) ומש"כ דלוי לא שרי לכתחלה קשה מהא דרבא דבת תיהא ומברייתא דאין צולין ב' פסחים מוכח דמותר אפי' לכתחילה. ג) ומש"כ בטעמא דפת שאפאה עם הצלי משום דישל"מ קשה דהא בהא דרבא בבת תיהא אנו דנין על הריח בעצמו, וכיון דהריח בעצמו מותר מה שייך לאסור משום ישל"מ.

ונראה דפלוגתא דריחא מילתא בהא דבת תיהא כתב הר"ן דלמ"ד מילתא היא אסור משום אכילה ממש, ולכאורה קשה דריח אינו נכנס במקום אכילה וליכא אכילה במעיו אלא אברי הנשימה נהנין מזה, וצריך לומר דאי ריחא מילתא נחשב כמו אכילה א"כ נאמר דמה שנכנס לאברי הנשימה ג"כ מקרי אכילה דהא לא כתיב בקרא דוקא אכילה במעיו וכמו דשתי' בכלל אכילה כן נימא דריח בכלל אכילה, אבל זהו רק אם ריחא מילתא הוא אבל אם ריחא לאו מילתא היא לא מקרי אכילה, והמשהו הנכנס באברי הנשימה לא חשיב מידי ואינו אוסר כלום, אבל דומיא דהכי באכילה דהיינו שחוטה שצלאה עם הנבלה אפי' אי נימא לאו מילתא הוא מ"מ כיון דאוכל הבשר שיש בו ריח הנבלה אינו מותר לכתחילה דלא יהא ריח הנבלה אלא כשאר דברים מן הנבלה שאינם בני אכילה דפטור עליהם ומ"מ אסור, ה"נ ריח הנבלה אסור לאכול אותו, ונמצא דאם נימא מילתא היא הוי כמו אכילה ממש וממילא לא איכפת לן אף דאינו נכנס במעיו, אבל אי לאו מילתא לא הוי כמו אכילה ומ"מ אם אוכלה הוי כמו שאוכל כל מה דלאו בר אכילה מן הנבלה דפטור אבל אסור.

ומה שכ' הרי"ף דרב ע"כ אזיל לשיטתו דסבר מין במינו אסור משום דסובר דאפי' למ"ד מילתא היא לא עדיף ממשהו, והקשה הר"ן דהא ברודה פת חמה הוי מין בשא"מ, יש לומר דהיכי דהוי מבשא"מ הוי כמו גדר עביד לטעמא כיון דמרגישין הריח והוי טעם כעיקר, אבל במין במינו אף שבכחושה מרגיש ריח של שמן קצת אבל אינו מורגש כלל בטעם דטעם הבשר אחד הוא ואינו מורגש שזהו בשביל טעם הנבלה.

ובמש"כ מיושב מה שהקשה הר"ן במש"כ הרי"ף דפת שאפאה עם הצלי דאסור משום ישל"מ דהא בבת תיהא אנו דנין על הריח בעצמו, ולפמש"כ מיושב דהתם בלא אכילה אבל באכילה אסור.

ומה שהקשה מברייתא דפסחים דמוכח דבלא תערובות גופים הוי מותר לצלות ב' פסחים כאחד, נראה דכיון דעכ"פ לא הוי אלא משהו דאפי' למ"ד ריחא מילתא היא, כתב הרי"ף דלא הוי משהו, ולכן כמו שכתב הרשב"א דבכלי שדרכו להשתמש בשפע מותר להשתמש כשנבלע איסור מועט ולא אמרינן בזה אין מבטלין איסור לכתחילה כיון דאין כונתו לבטל, ה"נ בפסח כיון שדחוק לו המקום וצריך לצלות שני פסחים בתנור אחד הוי כמו דרכו להשתמש בשפע, אבל בפת שאפאה עם הצלי כיון דאפשר לאכול בבשר הוי לכתחילה לאכלה בחלב אכן לדברי הרי"ף יהי' חידוש גדול לדינא דאם נתערב חלב במים לא יהיה מותר לבשלו עם בשר דהוי לכתחילה, וזה לבד מה דחידש הרי"ף דהוי ישל"מ דבזה חולק עליו הר"ן בנדרים דנ"ב דבמין בשא"מ ל"א ישל"מ, וזה כבר העיר הגרעק"א בהגהות ליו"ד סי' צ"ט במה דכתב הש"ך דבתו"ח מבואר דמותר לכתחלה, אך לבד זה יש כאן חידוש לומר דזה הוי לכתחילה.

אכן יש לומר דטעמו של התו"ח דמתיר לכתחילה לבשל עם חלב הוא משום דכבר נתבטל ואין כאן חלב כלל, אבל בריח כיון דהריח מורגש לכן אף למ"ד לאו מילתא לא אמרינן דיכול לאסור משום דין טעם כעיקר מ"מ כיון דסובר הרי"ף דעכ"פ לכתחילה אסור דלא גרע ממה דלאו בר אכילה דאסור לאכלו ורק דבדיעבד נתבטל דכיון דלאו מילתא הוא לא חשיב לאסור מ"מ ל"ד למבשא"מ דהתם כיון דליכא נו"ט כבר נתבטל לגמרי והוי כמי שאינו אבל הכא הריח לפנינו אלא דכיון דלאו מילתא הוא לא חשיב כמו טעם כעיקר לאסור, וחילוק סברת הרי"ף בשני התירוצים דבתי' ראשון סובר דסברת לכתחילה לחוד סגי דאם אוכל בחלב הוי כמו שמערב לכתחילה ולכתחילה אסור, ובתי' ב' סבר דכיון דעכ"פ כבר נתערב הריח בהפת אי לאו סברא דישל"מ הי' צ"ל מותר לאכול הפת עם חלב דהא רצונו לאכול הפת ולא הוי לכתחילה על הריח, ולכן חידש הסברא דישל"מ לומר דמשום זה לא בטל כלל, והריח הוי כאילו בעיני' ולא נתבטל, אבל לא שייך להא דאיתא בירושלמי הביאו הר"ן שם וכן כתב הרמב"ם בהלכה י"ב דישל"מ במבשא"מ מותר (חסר).

לד

וכן בשר דג טמא מליח שנבלל עמו דג תפל טהור נאסר מפני צירו.

במה דכתבו התוס' בחולין דף צ"ט בשם ר"ת על הא דאמר שאני ציר דזיעה בעלמא הוא דהוא משום דכיון דהוא מדרבנן לא אסר ר"י בזה מין במינו, והקשו ממה שכתבו התוס' בדף צ"ז ד"ה בס' דסתם יינם אסור במין במינו לר' יהודא, ואמרתי דאולי אפשר לומר עפ"מ שכ' הש"ך דלר' יהודא אזלינן בתר שמא, ולכן אפשר דציר דגים טמאים אין טעמן שוה עם ציר דגים טהורים, אלא משום דהוא חד שמא הוי מין במינו, ולפ"ז נוכל לומר דהנה יש ב' טעמים א' משום דמין בשאינו מינו מתבטל הטעם ומין במינו מחזקו, וב' דילפינן מדם הפר ודם השעיר, והנה הא דאזלינן בתר שמא הוא דוקא אי ילפינן מקרא, אבל משום סברא הוי לן למיזל בתר טעמא דאם אין טעמן שוה א"כ מתבטל במציאות כמו מבשא"מ, וא"כ נוכל לומר דדוקא היכי דאין טעמן שוה דנלמד מקרא בזה אמרינן דבדרבנן לא ילפינן אבל בטעמן שוה דנלמד מסברא בזה אפי' בדרבנן ודוק.

בגמ' חולין דף צ"ח ע"ב חידוש הוא ופרש"י דלכתחילה היתר מבטל איסור וברבינו גרשם פי' דחידוש הוא דאיסור נתבשל עם היתר ואינו אוסרו נ"ב לכאורה תמוה דהא בטל ברוב ואינו חידוש ונראה דכונתו משום דאיכא ב' פסוקים חד על מין במינו דלא בטל וחד דבטל ופריך בגמ' מאי חזית דגמרינן מהיאך נגמר מהאי ומשני חדוש הוא והיינו דכיון דמסברא צריך להיות מין במינו לא בטל וכמש"כ הר"ן דמין במינו אינו מבטלו אלא מחזקו וכיון שהוא חידוש ויש שני פסוקים צריך ללמוד מקרא דאיסורא ולא מקרא דהיתרא ונאמר דהיתרא הוא חידוש, וכן לקמן גבי טעם כעיקר מסתבר דצריך להיות אסור כיון דמרגיש טעם האיסור.

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.