מעשה רקח/מאכלות אסורות/טו
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
מין בשאינו מינו בנותן טעם. מפשט דברי רבינו דבמין בשאינו מינו לא משערינן בששים אלא בנותן טעם כפשוטו וזהו מ"ש אח"כ כיצד חלב הכליות שנפל לגריסין וכו' אם לא נמצא בהם טעם חלב הרי אלו מותרים ולא כתב הרי אלו מותרים מן התורה משמע דאפילו איסורא דרבנן אין כאן ומ"ש לקמן דין ה' דכדי שיאבד עוצם מיעוט האיסור בעינן ששים וכו' לא קאי אלא אמין במינו שקדם דהיינו חתיכת נבילה שנתערבה בחתיכות של שחוטה אלא דקשיא לן דכיון דמדין תורה חמירי מין בשאינו מינו ממין במינו שהרי בשאינו מינו בנותן טעם ומין במינו חד בתרי בטיל ופשיטא דנותן טעם בעי טפי מחד בתרי מעתה למה החמירו חז"ל במין במינו להצריכו ששים ובשאינו מינו דחמיר אוקמוה אדין תורה בנותן טעם. וי"ל דנותן טעם לפעמים חמיר מששים דיתכן דברים שנותנין טעם אפילו ביותר מששים וכן מצאתי להרב ב"י יו"ד סי' צ"ח שכתב דלרבינו במין בשאינו מינו סמכינן אטעימת גוי אם אומר שיש בו טעם אפילו ביותר מששים אסור עיי"ש. ומשום הכי לא רצו חז"ל לגזור דכבר הוא חמור מצד עצמו מצד אחד אלא שאחרי העיון אין זה אמת אלא דנותן טעם גופיה אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא לית לן אלא חצי שיעור וטעמא משום דחזי לאיצטרופי כדאיתא בפ' יום הכפורים משא"כ בנותן טעם דאם אין כזית בכדי אכילת פרס אפילו יאכל הקדרה כולה אין כאן חיוב מדאורייתא והן הן דברי רש"י שהביא מרן הקדוש דטעמו ולא ממשו אינו אסור אלא מדרבנן אף דבמין במינו נראה דפליג רבינו ארש"י ז"ל דס"ל דאפילו באלף לא בטיל כמ"ש בפ' כל הבשר דף ק"ט וע"ז דף ס"ט.
ב[עריכה]
נמצא בהם טעמו וכו'. עיין הרמ"ך ז"ל וכבר נתבארו הדברים ודעת רבינו ז"ל.
ג[עריכה]
כיצד הוא ממשו וכו'. מדברי רבינו נראה דכל שיש כזית מן האיסור בכדי אכילת פרס זה נקרא ממשו ואפילו אם האיסור נימוח לגמרי ובזה פליג רבינו ארש"י ז"ל בפ' גיד הנשה דף ס"ז דכשנימוח האיסור אין כאן ממש ושיטת הפוסקים וראיותיהם בדינים אלו עיין להרב ב"י יו"ד סי' צ"ח והפר"ח או"ח סי' קמ"ב.
ד[עריכה]
נפל חלב הכליות לחלב האליה וכו'. נראה דנקט הני משום דנקראו חלב כמ"ש פ"ז דין ה' דהאליה נקראת חלב בלשון הפסוק וס"ל דבתר שמא אזלינן ועיין מ"ש פט"ז דין י"ד ומזה נראה דשומן ובשר וכ"ש חלב דהיינו תרבא ובשר הו"ל מין בשאינו מינו וכדעת הפוסקים שהביא הרב ב"י ריש סי' צ"א. אך מאי דאיכא למידק במה שהצריך שנים מן ההיתר נגד אחד מן האיסור ומשמע דדוקא קאמר דאם היה אחד מן האיסור ופחות משנים מן ההיתר כגון לח בלח או שנים מן האיסור ושלשה מן ההיתר בדבר יבש שהוא עומד בפני עצמו לא בטיל ואסור מן התורה ועם כי חז"ל אמרו בכמה מקומות יבש ביבש חד בתרי בטיל אעיקרא דדינא פירכא אמאי כיון שעיקרן של דברים מפני שהתורה אמרה אחרי רבים הא כל שההיתר טפי מן האיסור מקרי רבים דאפילו בדיני נפשות ל"ו מזכין ול"ה מחייבין זכאי וכן להיפך לולי דרשא דלא כהטייתך וכו' ואיך נחלק העניינים והדרשות בפסוק אחד.
ומאי דנראה לענ"ד פשוט דהן הכי נמי מאי דאמרו חד בתרי מלתא פסיקתא נקטו ומשום דביבש א"א לאוקומי כי אם חד בתרי דאי בציר מתרי שלמים כגון שאחד מן ההיתר הוא חסר הרי הוא ניכר וכיון דבדבר שאינו ניכר אנן קיימינן בהכרח חד בתרי בעי ומינה דאי הוו תרי דאיסור ותלתא דהיתר משרא שרו כדאשכחן בדיני נפשות דכי טפי חד היינו רבים אך לפ"ז נפק"מ לכשהאיסור נימוח שאם יתרבה ההיתר אפילו דליכא על חד תרי שרי ורבינו כתב להדיא אם היה חלב האליה כשנים בחלב הכליות דמשמע דבעי דוקא שנים אף דבזה ג"כ יש לדחות דנקט האי לישנא משום דבר יבש דבעי למימר אחרי זה ודייק לשונו שכתב בשנים כלומר קרוב לשנים ולא כתב שנים לאורויי דבנימוח לאו דוקא קאמר ושוב מצאתי להרב מנחת כהן ז"ל בס' התערובות ח"א פרק א' שעמד בחקירה זאת והסכים לדברינו שבח להשי"ת אך עם כל זה אין דעתי נוחה עדיין דא"כ לכתוב קרא אחרי רוב מאי אחרי רבים דמשמע דלעולם בעינן אחד שלם יותר והרב כתב שם דבלח בלח אפילו כל שהוא יותר רוב מקרי ודוק. וזכורני שהמפרשים ז"ל כתבו דאף דמן התורה חד בתרי בטיל לא יאכלם כולם איש אחד דא"כ עכ"פ אכל האיסור אלא יאכלום בשנים או בשלשה כדי שכל אחד יכול לומר אני אכלתי ההיתר אך זה אינו אלא מדרבנן לא מדאורייתא ודו"ק.
ו[עריכה]
וחוץ מטבל וכו'. הרמ"ך ז"ל בכת"י השיג על רבינו וז"ל ביאור דבריו דבע"ז דף ע"ג אמרו בשלמא יין נסך משום חומרא דע"ז אלא טבל מאי טעמא כהיתרו כך איסורו האמר שמואל חטה אחת פוטרת כל הכרי והקשו התוס' דבירושלמי קאמר דטעמא משום דטבל יש לו מתירין וכו' ותירצו דאיצטריכו השני טעמים דאי מטעם דבר שיש לו מתירין הו"א דוקא כשהבעלים בעיר אבל אם אינם בעיר הוי כאין לו מתירין כיון שיש טורח והוצאה להוליכו אצל הבעלים כמ"ש ר"ת פ' הזהב הילכך אצטריך טעמא דכהיתרו כך איסורו ואי משום האי טעמא לחוד הו"א טבל דוקא אבל מעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר דבהכרח מעשר מן המעשר בעי לאפרושי לכך אצטריך טעם הירושלמי ע"כ. ולכאורה הוה קשה בדבריהם דמאי מקשו מגמרא ירושלמית לגמרא דידן אימא דפליגי בהא. אך אין זה קשה דכל כמה דמצינן להשוות הירושלמי עם גמרא דידן טפי עדיף וה"נ מצאו התוס' ז"ל תירוץ נאות לשני הטעמים דאצטריכו תרווייהו אלא דאכתי קשיא לי בגוויהו אמאי אצטריכו לאתויי מהירושלמי הרי גמרא ערוכה היא בנדרים דף נ"ח ר' שמעון אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו בהם חכמים שיעור ופי' ר"ש שם דלהכי אפי' באלף לא בטלי דהא אפשר להו בתקנתא ע"כ. וחפשתי בירושלמי במס' ע"ז ולא מצאתי דבר זה רק בנדרים פ"ו עיי"ש מ"מ אכתי קשה ואפשר דהירושלמי שהזכירו התוס' הוא לאשמועינן דאיסור טבל במשהו משום דיש לו מתירין וההיא דנדרים מצינן לדחויי דכללא הוא דהא כייל ר"ש אבל לא שטעם איסורן במשהו משום דבר שיש לו מתירין. ואיך שיהיה עלה בידינו מלבד מ"ש מרן ז"ל דרבינו תפס טעם הירושלמי מפני שהוא כולל יותר עיין עליו דרבינו יש לו סמוכות מהך ברייתא דנדרים כמבואר. ועוד נראה דרבינו כתב לקמן דין י"ב יראה לי וכו' לא יהיה זה שיש לו מתירין חמור מן הטבל וכו' וכיון שדעתו ז"ל ללמד כל דבר שיש לו מתירין מטבל לכך נקט טעם זה שהוא ג"כ אמיתי ודו"ק. וענין תיקון תערובת הטבל עיין בפ"ח דהל' מעשר ועיין עוד מה שאכתוב בדין ט' גבי חמץ בפסח.
ח[עריכה]
פירות שביעית וכו'. ביאור דברי הראב"ד בזה עיין להרנ"ח דף ק"י ובס' צרור החיים נר"ו.
ט[עריכה]
חמץ בפסח וכו'. כתב מרן ז"ל שבא לתרץ למה לא אמרו ר' יוחנן וריש לקיש וחוץ מחמץ בפסח שבין במינו בין שלא במינו בכל שהוא ונתן טעם מפני שהוא דבר שיש לו מתירין ולא איירו ר"י ור"ל אלא באיסורי תורה שאין להם מתירין ע"כ. ודבריו תמוהים הרבה במ"ש דר"י ור"ל לא איירו אלא בדבר שאין לו מתירין דהרי טבל בהכרח הוא דבר שיש לו מתירין ואף דאינהו יהבי טעמא משום דחטה אחת פוטרת כל הכרי מ"מ בהכרח צ"ל דחדא מתרי טעמי נקטו מכ"ש דהכי תניא בברייתא דנדרים ובירושלמי כמ"ש לעיל דין ו' ואף את"ל דלא ס"ל לר"י ור"ל הך טעמא כדי לאוסרן בכל שהוא אלא הטעם דחטה אחת וכו' מ"מ קשה טובא דכיון דרבינו יהיב טעמא לטבל משום דבר שיש לו מתירין מעתה למה הוצרך בחמץ בפסח להרגיש עצמו ולעשות ריוח בין הדבקים בין טבל לחמץ בפסח משום קושיית ר"י ור"ל לדעת מרן ז"ל.
שוב זכיתי ומצאתי כדברי בס' עץ החיים להר"ח אבולעפיה בסוף הסימן דף ו' ע"ג והוסיף קושיא אחרת עצומה דר"י ור"ל ס"ל דחמץ אפי' בזמנו אינו אלא בנותן טעם בין במינו בין שלא במינו כדאיתא בפסחים דף כ"ט מעתה אין אנו יכולין להוציאו מן הכלל והניח הכל בצ"ע עיי"ש. וקושיא זו תפול ג"כ בדברי מרן ז"ל במ"ש לעיל גבי פירות שביעית שכתב שבא רבינו לתרץ קושיא דלמה לא הוציאו ר' יוחנן וריש לקיש שביעית מכלל כל האיסורין שבתורה כמו שהוציאו טבל ויין נסך וכו' ע"כ. וקשה טובא דכיון דאינהו לא ס"ל טעמא דדבר שיש לו מתירין כדמוכח ממ"ש בפרק כל שעה דאפי' חמץ יש לו ביטול בנותן טעם מעתה מה שהוציאו כאן טבל ויין נסך בהכרח יין נסך משום חומרא דע"ז וטבל משום דכהיתרו כך איסורו דוקא א"כ מה ענין שביעית עם אלו. ואנכי הרואה שקושיא זאת תפול ג"כ על דברי התוס' שם בע"ז שכתבו דהני תרי טעמי דכהיתרו כך איסורו וטעם דבר שיש לו מתירין אצטריכו תרוויהו דוקא כמו שכתבתי דבריהם לעיל דין ו' גבי טבל וכו' דמשמע דר' יוחנן וריש לקיש ס"ל טעמא דדבר שיש לו מתירין וזה אינו דחמץ בפסח דבר שיש לו מתירין הוא ואפ"ה ס"ל דבנותן טעם לחוד הוא שיעורו וכשאינו נותן טעם דיתכן אפי' פחות מששים בטל. הן אמת דכפ"ז תקשה טובא על ר"י ור"ל דהוו אמוראי מהברייתא דר' שמעון בנדרים דף נ"ח שהזכרתי לעיל דין ו' דפשטא דברייתא משמע דטעם חומר איסור טבל ומעשר שני והקדש וחדש משום דיש להם מתירין דאל"כ לאיזו נפקותא הזכיר הכלל דכל דבר שיש לו מתירין.
והנה לדעת התוס' נוכל לתרץ ולומר דחמץ בפסח הוי דבר שאין לו מתירין דדבר שיש לו מתירין דאמרינן כוונתו שנשאר בהתירו לעולם כגון טבל ומע"ש והקדש וחדש דמביא ר' שמעון בברייתא משא"כ חמץ דלשנה הבאה יחזור לאיסורו וזה לא מקרי דבר שיש לו מתירין לאסור תערובתו בכל שהוא אלא הרי הוא כשאר איסורין בנותן טעם ומצאתי סברא זאת לר"ת בעצמו הביאה המרדכי פ' כל שעה משם הרא"ש מפלוזא משם ר"ת ור' חיים דדבר החוזר לאיסורו מאיליו כגון חמץ שחוזר לשנה הבאה לאיסורו לא שייך לומר בו דבר שיש לו מתירין עיין להרב ב"י יו"ד סי' ק"ב ותירוץ זה היה מספיק גם לדברי מרן שכתב לעיל גבי פירות שביעית דרבינו בא לתרץ וכו' כלומר דגם ר' יוחנן וריש לקיש ס"ל טעמא דדבר שיש לו מתירין וא"כ הו"ל להוציא פירות שביעית אך ללשון זה שכתב גבי חמץ אכתי לא עלתה לנו ארוכה וצ"ע. גם יש לגמגם על מרן ז"ל מצד אחר דכיון דכתב כאן דלא אמרו ר"י ור"ל אלא באיסורי תורה שאין להם מתירין מעתה איך הרגיש לעיל גבי פירות שביעית דהוצרך רבינו להפרידם ולתת להם טעם אחר מכח דקשיתיה בדר"י ור"ל דלמה לא הוציאו פירות שביעית וכיון דאינהו איירו בדבר שאין להם מתירין איך יוציאו פירות שביעית ונמצא מרן סותר את עצמו סמוך ונראה.
לפיכך אוסר בכל שהוא בין במינו בין שלא במינו. קשה דכיון דמשום דבר שיש לו מתירין נגעו בה א"כ לא יאסר אלא במינו דוקא אבל שלא במינו בנותן טעם כדין טבל שהוזכר בדין ז' ולזה י"ל דס"ל לרבינו דכיון שהוא עתיד להיות ניתר מעצמו הרי הוא חמור משאר איסורי תורה שיש להם מתירין. אי נמי י"ל דס"ל דשאני חמץ דכתיב ביה כל מחמצת אך מתיבת לפיכך שכתב ז"ל נראה כתירוץ ראשון אכן אכתי יש לגמגם דא"כ גם ביצה שנולדה ביו"ט וחדש הו"ל לאוסרן בין במינן בין שלא במינן וזה לא מצאנו לרבינו. שוב ראיתי לרבינו לקמן דין י"ב שביאר כוונתו אכן תיבת לפיכך היא קצת מגומגם כנ"ל ואיך שיהיה אכתי קשה טובא ממ"ש לעיל גבי טבל ויין נסך דאין אוסרין בכל שהוא אלא במינן אבל שלא במינן בנותן טעם ואיך יתן הדין שיהא חמור חמץ בפסח מע"ז ששקולה ככל התורה כולה וכתיב בה ולא ידבק בידך מאומה וכו' וכעת צל"ע.
י[עריכה]
וה"ה לתבואה חדשה וכו'. כלומר דדינו במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם כדין טבל וכן ביאר לקמיה ופשוט הוא.
יא[עריכה]
וכן תרומות וכו'. מרן ז"ל הטריח עצמו לכוין דברי רבינו וא"צ לזה דגמ' ערוכה היא בנדרים דף נ"ט דקאמר שאני קונמות הואיל ואי בעי מתשיל עלייהו הוו להו כדבר שיש לו מתירין ולא בטיל ופריך והרי תרומה וכו' ומסיק קונמות מצוה לאתשולי עלייהו משום דר' נתן וכו' תרומה מאי מצוה לאתשולי עלה ע"כ הרי דכיון דלאו מצוה לאתשולי עלה דנוה כדבר שאין לה מתירין ומבואר יותר בירושלמי דנדרים משנה ח' עיי"ש ומזה קשה למ"ש לקמן דנדרים הוי דבר שאין לו מתירים וכו' עיי"ש.
יב[עריכה]
ואל תתמה על חמץ וכו'. קשה דרבינו פ"א דחמץ ומצה דין ו' יליף מהך קרא לפטור תערובת חמץ מכרת ולחד תירוץ של מרן א"כ היכי מצי לרבות מינה בין במינו בין שלא במינו והר"ח אבולעפיה ז"ל בס' עץ החיים וס' מקראי קדש הניחו בצ"ע. ולענ"ד נראה דבר פשוט דמחמצת היינו תערובת כדאיתא בגמרא ובדברי מרן סוף ד"ה ונראה לומר וכו' וא"כ הוה סגי דלימא קרא מחמצת לא תאכלו והוה משמע להוציאו מכרת אתא השתא דכתיב כל לרבות שזה התערובת אוסר בכל שהוא בין במינו בין שלא במינו ואף שמן הגמרא נראה דמתיבת כל הוא דקאמר מ"מ יש ליישב כנ"ל כיון שהשכל מחייבו וק"ל.
יג[עריכה]
וכן פרוסה של לחם הפנים וכו'. מדכתב וכן משמע דתרומה ולחם הפנים שוין בדבר זה ומרן ז"ל הכריח דהכא איירי רבינו בפרוסה של לחם הפנים טמא שנתערבה עם הפרוסות של חולין וכיון שכן קשה דפי"ז דהל' תרומות דין י"ג פסק רבינו דבין תרומה טמאה שנפלה לחולין טהורים בין תרומה טהורה שנפלה לחולין טמאים תעלה בק"א וצ"ל דמ"ש וכן לא קאי אלא כלפי העלייה ולעולם דאינן שוין דהאי כדינה וכו'.
יד[עריכה]
הכל אסור בהניה. הראב"ד ז"ל השיג דאין עירובו אסור בהניה ע"כ ולדעת רבינו י"ל דכיון דלא הוכפל שיעורם אלא מפני איסורן בהנאה דין הוא שכשלא נתבטל ישאר באיסורו כשאר איסורין. שוב מצאתי שהר"ן ז"ל בפ' בתרא דע"ז בסוגיא אמתני' דואלו אסורין ואוסרין בכל שהן שפירש סברותיהם ז"ל בשלמות והסכים לסברת רבינו עיי"ש.
יז[עריכה]
שאר איסורין שבתורה כולן כגון בשר שקצים וכו'. ראיתי מי שדקדק על רבינו דמדלא הוציא נבלה ובהמה טמאה ודגים טמאים שמע מינה דס"ל דהוו חתיכה הראוי להתכבד ואינן כמו שמונה וכו' ולענ"ד נראה אין זה דיוק דלאו כי רוכלא הוא ותו מדכתב תיבת כולן הרי כלל הכל כלומר חוץ מאותם שהזכיר לעיל וכו' וק"ל.
ומ"ש
כיצד חלב כליות שנפל לחלב האליה דקדק מזה הפר"ח יו"ד סי' צ"ח סוף ס"ק ז' דמדהזכיר חלב ואליה שמע מינה דס"ל דאליה עם חלב דינם כשומן עם החלב דהוי מין במינו וכו' אבל עם בשר הוי מין בשלא מינו והר"ח אבולעפיה בסוף ספר עץ החיים דף ז' חלק עליו כמעט מסברא ועיין מה שכתבתי לעיל בדין ד'. ולמ"ש שאין בגידין בנותן טעם עיין להרב לח"מ פ"א דין ח'.
וכן אם נפל כשעורה וכו'. שם דף צ"ח ההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל בדיקולא דבשרא סבר מר בר רב אשי לשעוריה בתלתין פלגי דזיתא אמר ליה אבוה לא אמינא לך לא תזלזל בשיעורא דרבנן ועוד הא אמר ר' יוחנן חצי שיעור אסור מן התורה ע"כ ופי' רש"י אפי' במידי דלא מיתסר מדאורייתא לא תזלזל בשיעורי ועוד הא מדאורייתא אסור דחצי שיעור אסור מה"ת וכו' ע"כ מפשט לשונו נראה דר"ל דאף במידי דעיקר איסורו מדרבנן לא תזלזל ומ"ש ועוד וכו' הכוונה שבמציאות זה אפי' איסור דאורייתא איכא. עוד י"ל דכוונת רש"י אינה על איסורין דעיקרן מדרבנן אלא כוונתו כלפי שיעור שישים דרבנן הוא שתקנוהו ואסמכוהו אקרא דזרוע בשלה כמ"ש התוס' לקמן ע"ב ד"ה ומ"ד וכו' וזהו מ"ש אפי' במידי דלא מתסר מדאורייתא וכו' כלומר דמן התורה או בנותן טעם או חד בתרי וחז"ל הוא שהצריכו לשעורי בששים ומ"ש ועוד הא מדאורייתא אסור [כלומר] שלא תהא סבור דחצי שיעור אינו מה"ת אפי' בעיניה ולכך רצית לזלזל בשיעורו אלא קי"ל כר"י דאסור מה"ת וכיון שכן מה לי זית שלם מה לי חציו ולפי פי' זה לא איירי הכא באיסורין שעיקרן מדרבנן כלל ורבינו ממה שסיים וכן בשאר איסורין נראה שכוונתו כפי' ראשון שפירשנו בדברי רש"י דאל"כ הוי שפת יתר שכבר הקדים שאר איסורין שבתורה כולן ומתיבת כולן נלמוד הכל א"כ מאי ריבה וכן בשאר איסורין ודוחק לומר דלעיל איירי בשיעור שלם וכאן בחצי שיעור ולכך הוצרך לפרש דכיון שכתב וכן אם נפל כשעורה וכו' אנו למדין דכל כך הוא חצי שיעור כמו שיעור שלם והנה מצאתי להכנה"ג יו"ד סי' צ"ח בהגהת הטור אות ל"א שהזכיר מחלוקת זה בין הפוסקים ומטו לה מפירוש רש"י הנ"ל עיי"ש.
יח[עריכה]
הואיל והכחל מדבריהם וכו'. ולפ"ז יש נפקותא גדולה שאם נתבשלה חתיכת בשר בלא מליחה שאין איסורה אלא מפני הדם הכנוס בתוכה שהוא דמיא לכחל יצטרף החתיכה לעצמה למנין ששים שהרי קי"ל דם שבשלו אינו עובר עליו וכ"ש לפי מ"ש מרן ז"ל דלרבינו ה"ה שאר איסורין דדבריהם אף דאנן לא קי"ל הכי ועיין בס' מעדני מלך פ' גיד הנשה דף ר"ה ע"ב.
כ[עריכה]
או שנתערבה ביצת עוף טמא וכו'. כתב מרן ז"ל דאפשר דסובר רבינו דמדאורייתא חד בתרי בטיל אבל מדרבנן בעינן וכו' ע"כ ולא ידעתי למה כתב לשון אפשר כמסתפק בדבר הרי דברי רבינו מבוארים כשמש לעיל דין ד' וז"ל אפי' חתיכת נבילה שנתערבה בשתי חתיכות של שחוטה הכל מותר מן התורה אבל מדברי סופרים וכו'.
כד[עריכה]
כשמשערין וכו'. איכא למידק לדעת רבינו עצמות האיסור מה דינן שהפוסקים נחלקו בזה יש מי שסובר שמצטרפין עם האיסור ויש מי שסובר שאין מצטרפין עם האיסור ויש מי שסובר שמצטרפין עם ההיתר לבטל האיסור כמ"ש הרב ב"י יו"ד שם והנה מצינו לרבינו בפי"ג דהלכות תרומות שהביא דין כיוצא בזה לענין ביטול התרומה וכתב מהרלב"ח סי' פ"ח שאם נדון באיסורין כדין תרומות יש ללמוד דין זה מדבריו עיין עליו.
כה[עריכה]
אסור לבטל וכו'. ביאור דבריו דביטול מידי דאיסורו מן התורה בשיעורין דרבנן קאמר דאילו מדאורייתא מין במינו חד בתרי בטיל וכשאינו מינו בעינן טעמו וממשו כדי שיהא אסור מן התורה לדעת רבינו כמ"ש בראש הפרק וכיון שכן בהכרח שאיסור זה אינו אלא מדרבנן דהא במידי דרבנן קאמר דהיינו השיעורים דשישים וכיוצא ואיך נאמר דאסור מה"ת בשיעורין דרבנן זה לא יתכן בעולם ואין לומר דבשיעורי תורה איירי רבינו חדא דמאי נפק"מ כיון דסוף סוף אכתי אסור מדרבנן עד ששים וכו' ועוד דא"כ נימא דבאיסורי תורה בשיעורין דרבנן שרי לבטל אפי' לכתחילה וכל כי האי הו"ל לבארו דהא רבינו לפסק ההלכה ולמעשה קאי וא"כ יש לתמוה על הפר"ח יו"ד סי' צ"ט ס"ק ח' שכתב דמוכיח מלשון רבינו דאסור לבטל האיסורין מדאורייתא מדכתב אסור לבטל איסורין של תורה ואם ביטל הרי זה מותר ואעפ"כ קנסו אותו חכמים ואסרו הכל. הנה משמע ודאי מלשונו שאסור מן התורה לבטל איסורין אלא שאם ביטל ה"ז מותר ומדרבנן קנסו ואסרו הכל וכו' עכ"ל. וליתא אחרי המחילה הראויה דמלבד מה שכתבנו אפילו לפי דבריו היכי קאמר רבינו דמדרבנן קנסו ואסרו תיפוק ליה דאף בלא קנס עדין הוא אסור כל עוד שלא הגיע לששים וכו' אלא ודאי דבאיסורי תורה ושיעורין דרבנן קאמר רבינו ובשיעורין דרבנן לא שייך לומר איסור תורה כלל והשתא אתי שפיר לשון קנס שכתב רבינו דאף שאפי' מדרבנן שרי דהא איכא ס' וכו' אפ"ה משום קנס אסור וכו' וכן מוכח מדברי מרן שציין ממתני' פ"ה דתרומות סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה וכו' והא ודאי מדרבנן היא דמדאורייתא חד בתרי בטיל דאחרי רבים כתיב וכן דעת התוס' שם ד"ה למימרא גמרינן וכו' וכן נראה שהבינו הפוסקים ז"ל מדלא הזכירו אלא סברת הראב"ד דס"ל דהוי מדאורייתא ופשוט הוא ואין להאריך.
אך את זו ראיתי להטור סי' שצ"ט וז"ל וכתב הרמב"ם דוקא למבטל עצמו אם הוא שלו קנסינן לאוסרו עליו או למי שכיוון לבטלו בשבילו וכו' וכתב עליו הרב ב"י דאין זה מלשון הרמב"ם וגם כאן תמה מרן גופיה בזה ותירץ שלא כתב הטור כן בשם הרמב"ם אלא לפי שמצא להרשב"א שכתב וז"ל וכי אסרינן ליה במבטלו לכתחילה דוקא למי שעבר וביטל וכן למי שנתבטל בעבורו כדי שלא יהנו לו מעשיו הרעים אבל לשאר כל אדם מותר דקנסא בלחוד הוא דקנסינן וכ"כ הרמב"ם וכו' ע"כ. והן אמת דלהחמיר טפי עדיף ולו אנו שומעים אך אם באנו לדייק אין לנו שום הכרעה להעמיס בדברי רבינו שדעתו לאסור אף למי שנתבטל בשבילו דכיון שמן הדין הוא מותר גמור שהרי נתבטל לגמרי ובדיעבד די לנו לקנוס על העובר עצמו אבל למי שנעשה בשבילו זו חומרא גדולה היא ואפילו גבי שבת דחמיר לא מצינו חומרא זאת שהרי רבינו בפ"ו דהל' שבת פסק דהמבשל בשבת אסור לו למבשל עצמו לבד ולא אסר למי שנעשה בשבילו דאין שליח לדבר עבירה גם בהל' יו"ט החמיר במערים טפי ממזיד וכ"ש שוגג אי נמי דיעבד דהוי קרוב לשוגג ומעתה מ"ש הטור ז"ל אין כוונתו על הרמב"ם אלא שהטור עצמו סבור כן ומ"ש או למי שכוין לבטלו בשבילו אין כוונתו שכ"כ הרמב"ם ולא שכן דעתו אלא דעת הטור עצמו היא זאת וכן מוכח המשך לשונו דאל"כ הכי הו"ל למכתב דוקא למבטל עצמו אם הוא שלו או למי שכוין לבטלו בשבילו קנסינן לאוסרו עליו מדהפסיק בקנס בין אם הוא שלו למי שכוין וכו' שמע מינה דלאו משם הרמב"ם קאמר לה וא"כ לא היה לו למרן לתמוה על הטור בזה.
גם בדברי הרשב"א ז"ל שמהם כתב מרן שלמד הטור ז"ל אין הכרע ויש לפרשם בסגנון דברי הטור כנזכר דמ"ש וכ"כ הרמב"ם לא קאי אלא כלפי הקנס אמנם הרשב"א גופיה דאזיל בתר אהנו מעשיו הרבה להחמיר גם למי שנעשה בשבילו וכו' והוא לענ"ד נראה פשוט ותו מדסיים רבינו ויראה לי שכיון שהוא קנס אין אוסרין תערובת זו אלא על זה העובר שביטל האיסור אבל לאחרים הכל מותר המשך לשון זה מורה שלא בא להחמיר אלא להקל. ותו מדכתב לשון זה העובר מורה באצבע דלזה העובר בידים הוא דקאמר משא"כ למי שנתבטל בשבילו דהוא לא עבר כלל כנזכר ולא נתכוון רבינו מכ"ש וק"ו למ"ש הרב ב"י שם דלזה שעבר וביטל מותר ולמי שנתבטל בשבילו שרי עיי"ש זה נראה היפך דברי רבינו להדיא מדיוק הלשון כדבר האמור.
ודע דרבינו סוף פט"ז דהל' איסורי ביאה פסק דאסור לומר לגוי לסרס וכו' ואם הערים בדבר קונסין אותו ומוכרה לישראל אחר ואפי' לבנו גדול מותר למוכרה אבל לבנו קטן אינו מוכרה לו ולא נותנה לו ע"כ ומכאן היה נראה דכי קנסו למבטל האיסור הו"ה לבני ביתו אסור וכ"כ הפר"ח י"ד שם ס"ק י"ג. אמנם לענ"ד נראה דאינו הכרח חדא דאם הוא מערים וידוע דהוא חמור מן המזיד ואפי' שם לבנו גדול שרי ותו מדדייק רבינו לכתוב כאן ולא קנסו לזה העובר לשון זה משמע דלו דוקא קאמר ודו"ק. ועוד הרי הוכיח הפר"ח שם ס"ק י"א דמדברי רבינו בפ"ו דחובל ומזיק מוכח באם אנסוהו לערב משרא שרי וא"כ זה שלא ידע בביטול אין לך אונס גדול מזה עיי"ש. ועוד יש ללמוד מדברינו אלה דלא אמרו קנס זה אלא בודאי אסור אבל בספק אין שייך קנס ושרי דמלתא דלא שייכא היא וכדברי התורת הבית סי' קע"א עיין עליו וכמה כללים בענין זה עיין להכנה"ג שם.
כו[עריכה]
אבל באיסור של דבריהם וכו'. עיין הרמ"ך בכת"י וכבר מרן ז"ל הראה פנים מאירות לדברי רבינו.
כח[עריכה]
אבל אם פגם זה האיסור וכו'. מוכח להדיא מדברי רבינו דדוקא כשהאיסור הוא הפוגם לאפוקי אם האיסור מצד עצמו אינו פוגם אך בהתערבו עם זה ההיתר יפגום דהיינו שההיתר הוא גורם הפגם לא שרי. והטור יו"ד סי' ק"ג כתב דאפי' אין כח באיסור לבדו לפגום אלא ע"י דבר אחר וכו' אפ"ה מותר וכתב הרב ב"י דהיינו מדאמרינן התם נותן טעם שאמרו לא שיאמרו קדרה זו חסרה מלח או תבלין או יתירה מלח או תבלין אלא השתא מיהא הא פגמה וזה לכאורה מנגד לדברי רבינו והרב ב"י שם לא נרגש מזה וצ"ל דרבינו אינו מפרש כפירוש רש"י אלא שהכוונה כיון שהאיסור פגם אף אם היה מחמת ד"א סוף סוף האיסור הוא שגרם הפגם ויש להתיישב ולזווגו עם פירוש רש"י ודו"ק.
ועל מ"ש רבינו
אבל אם פגם לכתחילה וכו' מבואר הדבר דכוונתו דאפי' בשעה שהוא פגום אסור וכן נראה מהכ"ש שהזכיר מרן ז"ל ודלא כהש"ך שם וכ"כ הרב פר"ח ומתבאר עוד מדברי רבינו לקמן שכתב ומי יטעום וכו' והוא שלא יהיה סופו להשביח וכו' דמשמע דכשסופו להשביח אף בשעה שהוא פגום אסור ועיין להתורת חיים ז"ל שם.
כט[עריכה]
אם היה המעורב תרומות וכו'. כל זה לאפוקי מדעת הרב פלכו שהזכיר הרב ב"י סו"ס ק"ג בשם הארחות חיים שכתב דאין אומרים נותן טעם לפגם מותר אלא באיסור שהוא בטל בששים אבל איסור שצריך שיעור גדול מזה כגון בריה או תרומה אפילו פגום אסור ע"כ.
ל[עריכה]
טועם אותם הגוי וכו'. עיין הרמ"ך ז"ל בכת"י ודעת רבינו מבוארת דלא בעינן לא קפילא ולא מסיח לפי תומו כמ"ש הרב ב"י שם.
לא[עריכה]
עכבר שנפל וכו'. עיין להרמ"ך ז"ל בכת"י וכוונתו שהתוס' ז"ל הקשו דאיך יאסור העכבר בצונן הא לא בלע ולא פלט כיון שהוא בצונן ותירצו דאיירי ששהא שם העכבר יום שלם דהו"ל כבוש והרי הוא כמבושל. ולרבינו צ"ל דחריפות השכר והחומץ גורם שיפלוט לשעתו וכמ"ש התוס' עצמם שם ד"ה אבעיא להו וכו' ולפירוש רבינו מתיישב טפי דלא מיבעיא להו אלא בחלא דוקא שהוא דומיא דשכר וכו' ולא שייך בזה דליטעמיה גוי וכו' דהא זה אינו ניכר כמבואר. ומ"ש רבינו
אבל אם נפל ליין או שמן או דבש וכו' נראה פשוט דדוקא בהני קאמר דשרי אבל בשאר משקין סמכינן אטעימת גוי והכי מוכח מזה שסיים שכל אלו צריכין להיותן מבושמין וכו' וכ"כ רש"ל פ' גיד הנשה סי' מ"ח.
לב[עריכה]
גדי שצלאו וכו'. עיין הרמ"ך בכת"י ז"ל ומ"ש רבינו וכן ירך שצלאה בגיד הנשה שבה וכו' נראה דכוונתו שאם בשלה נאסר בכדי קליפה או נטילת מקום מפני שומנו של גיד שישראל קדושים הם ונהגו בו איסור. ולמ"ש רבינו שאין בגידין בנותן טעם כדי לשער בהם הלשון מגומגם הרבה ועיין למרן ז"ל וגם הרב לח"מ נדחק בו ומה שנראה יותר שכוונתו כלפי גיד הנשה עצמו שאיסורו מן התורה ולזה כתב שאף שאיסורו מה"ת כיון דקי"ל אין בגידין בנותן טעם הכל שרי משא"כ שומנו דכיון שאינו אלא מדרבנן אין הדין נותן לומר שיאסור אף בצלי בלא רוטב וגבי חוטין וקרומות לא הוצרך לתת טעם דאף שעיקר איסורן מדאורייתא כיון שנצלו פקע איסורייהו דקי"ל דם שבשלו אינו עובר עליו ותו דהא איכא קרום דמפסיק ודוק.
לג[עריכה]
אין צולין וכו'. כבר כתבתי לעיל פי"ג דין י"ד מאי דנראה לענ"ד בדעת רבינו דלעולם ס"ל דריחא לאו מילתא היא והיינו דוקא בדבר שאינו דרך אכילה אבל כשהוא בדרך אכילה כגון פת שאפאה עם דגים או דגים עם בשר שכמעט נרגש טעם הריח אסור והיינו דוקא כשאינו מינו דשייך טעם אבל במינו כי הכא שהוא בשר עם בשר כיון שאין טעם הריח נרגש כלל שרי וכל זה הוליד רבינו מסברתו הישרה ע"פ הש"ס דהרי בפסחים דף ע"ו איפליגו רב ולוי בבשר שחוטה שצלאו עם בשר נבילה דרב אסר ולוי שרי ופשטא דברייתא דאין צולין שני פסחים כאחד קמסתייעא ליה מדאסר אפילו גדי וטלה אלא דאיכא ר' מאיר ור' יוסי דקיימי בחד שיטה דריחא מילתא היא גבי הרודה פת חמה וכו' ורבה בר בר חנה אמר ריש לקיש קמסייעי לסברת רב ורב כהנא בריה דרב חנינא סבא מסייע ליה גבי פת שאפאה עם צלי ורבא מפרזקיא נמי אסר ביניתא דאטוה בהדי בשרא וכו' ומר בר רב אשי קמסייע ליה טפי וידוע דהלכתא כמר בר רב אשי בכולי תלמודא בר מתרי וכו' גם בע"ז דף ס"ו מייתי הך פלוגתא גבי בת תיהא ופשטא דמתני' דתנור שהסיקו בכמון של תרומה קא מסייעא לרבא להדיא דאילו לאביי דס"ל דשאני התם דמקלא איסוריה מאי נפק"מ בטעמא דיהיב שאינו טעם כמון אלא ריח כמון ומכח זה פסק רבינו בההיא כרבא ובהך דלוי ורב פסק כלוי ובההיא דרודה פת חמה כר' יוסי וכ"כ בפי' המשנה ובההיא דדג עם בשר וכו' כרבא מפרזקיא מכח מר בר רב אשי כמבואר ונמצאו דברי רבינו נכונים וישרים למוצאי דעת.
לד[עריכה]
בשר נבילה מליח שנבלל וכו'. נראה דכוונת רבינו שהנבילה לחוד היא המלוחה וכמ"ש לקמיה בדג טמא ולא חש למטעי מכיון שפירש מפני שתמצית הנבילה וכו' דהיינו ע"י המלח שבה ולשון שנבלל הכוונה שעמד שם קצת זמן דאל"כ הרי כתב רבינו בפ"ט שאם צרר בשר עם גבינה יחד די בהדחה אף דסתם גבינה מלוחה היא אלא די"ל עוד דהך מלח דנבילה היינו שאינו נאכל מחמת מלחו כדקי"ל בעלמא. ולדברי מרן ז"ל כבר כתבתי בפ"ט עיי"ש.
ומ"ש רבינו
דג טמא שכבשו עם דג טהור וכו' הוא מהמשנה פ"י דתרומות וכמ"ש בפ' כל הבשר דף צ"ט ופסק כר' יהודה והטעם שהחמירו בזה משאר איסורין נראה משום דקי"ל בציר דג טמא חריף טובא ונותן טעם עד קרוב למאתים וכ"כ הרב לח"מ ופשוט.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |