אבן האזל/בית הבחירה/ו

אבן האזל ‏ בית הבחירה ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ט

המחילות הפתוחות לעזרה קודש והפתוחות להר הבית חול, החלונות ועובי החומה כלפנים בין לאכילת קדשי קדשים בין לטומאה.

השגת הראב"ד, ועובי החומה כלפנים א"א אך אלו בששוים לקרקע העזרה ומשכחת לה בבר שורא.

בפסחים דף פ"ו פריך בגמ' ממתני' דהחלונות ועובי החומה כלפנים ואמר בשלמא חלונות משכחת לה דשוו לקרקע העזרה אלא עובי החומה היכי משכחת לה בבר שורא, וזהו שהשיג הראב"ד דמבואר בגמ' דדוקא בששוים לקרקע העזרה, והכ"מ כתב דיש לדחוק שסמך הרמב"ם על מה שכתב כבר גבי לשכות, ובודאי הוא דוחק, ונראה דהרמב"ם אינו מפרש כפירש"י דבר שורא הוא נמי שוה לקרקע העזרה והיינו כפירש"י שהחומה הקטנה במקום שהעזרה נמוכה היא בודאי גבוהה מקרקע העזרה, אלא שהיא שוה לעזרת כהנים שהיא גבוהה על עזרת ישראל שתי אמה ומחצה, אבל הרמב"ם מפרש דכדמתרץ בבר שורא ואינו מפרש דהוא שוה לקרקע העזרה סבר דא"צ לזה ולא קשה מגגין ועליות לא נתקדשו דהתם הגגין ועליות הם רשות אחר, ושפיר אמרינן דלא נתקדשו אבל חומה קטנה בפנים החומה הגדולה של העזרה הוא רשות אחד ובודאי קדשה כיון שהוא באויר העזרה, ומה דלשכות הבנויות בקודש ופתוחות לקדש דגגותיהן קודש דמוקמינן כשגגותיהן שוות לקרקע העזרה, וכן פסק הרמב"ם בהל' ז' זהו משום דתוכן חול כיון דפתוחות לחול, ולכן גם גגותיהן נחשב לרשות בפ"ע דאף דבבנויות בחול ופתוחות לקודש דתוכן קודש, מ"מ הגגין לא נתקדשו ולא אמרינן דהגגין הוו כמו תוכן, לא דמי, דלענין להתקדש שפיר אמרינן דלא נתקדשו אגב תוכן כיון דהגגין הם באויר של חול. אבל להיפוך אם תוכן חול אף דהגגין הם באויר קודש, מ"מ מהני הא דתוכן חול לעשות הגגין כמו תוכן שלא תחול עליהם קדושת עזרה, וכיון דגגין ועליות לא נתקדשו הוו חול, אבל כל זה במה דהוא עכ"פ רשות אחרת, אבל מה שאין על זה שם רשות בפ"ע והוא באויר עזרה וכמו חומה קטנה סביב החומה בפנים שנעשה לחיזוק החומה ודאי הוא רשות אחד ואינו בכלל גגין ועליות לא נתקדשו, ולפי"ז גם חלונות אף דאמר מעיקרא בשלמא חלונות משכחת לה דשוות לקרקע עזרה אינו אלא הו"א אבל למסקנא דמשני בבר שורא גם בחלונות לא צריך לזה שיהיו שוות לקרקע עזרה ושפיר סתם הרמב"ם דהחלונות ועובי החומה כלפנים.

יד

כל מקום שלא נעשה בכל אלו וכסדר הזה אין קדוש גמור, וזה שעשה עזרא שתי תודות זכרון הוא שעשה, לא במעשיו נתקדש המקום שלא הי' שם לא מלך ולא אורים ותומים, ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשה לעתיד לבוא.

השגת הראב"ד בקדושה ראשונה שקידשה שלמה א"א סברת עצמו היא זו ולא ידעתי מאין לו, ובכמה מקומות במשנה אם אין מקדש ירקב ובגמ' אמרו דנפיל מחיצות אלמא דמ"ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא לא חילק בין מקדש וירושלים לשאר א"י, ולא עוד אלא שאני אומר שאפי' לר' יוסי דאמר קדושה שני' קדשה לעתיד לבוא לא אמר אלא לשאר א"י, אבל לירושלים ולמקדש לא אמר לפי שהי' יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ד' לעולם, כך נגלה לי מסוד ד' ליריאיו לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת,

במה שהקשה הראב"ד מאם אין מקדש ירקבו כבר כתב המל"מ דהרמב"ם ג"כ סובר כן כמו שפסק בפ"ב מה' מע"ש, והעיקר תלוי אם יש מזבח, דביש מזבח דמותר לשחוט בכור בעזרה מותר לאכול מעשר, ומה דתנן אם אין מקדש היינו דגם מזבח אין, ומה שהקשה הראב"ד מהא דאמרינן דנפול מחיצות חשוב אין לו מתירין, ציין המל"מ לדברי הרמב"ם בסוף פ"ו מה' מע"ש ובס' בנין ציון סי' ב' ביאר כונתו דדוקא התם שנכנס לירושלים וכבר היו במחיצות קלטו מחיצות לענין זה שלא יוכל לאכול אח"כ בלא מחיצות, ואינו מובן בסברא דכיון דנימא דמחיצות אינם מעכבות אלא קדושת המקום, א"כ מה בכך שהיו בהמחיצות הא אין המחיצות עיקר אלא המקום שהוקדש במחיצות.

ונראה דיש כאן שני דינים א' מצות אכילת מע"ש בירושלים וגם הבאתו לירושלים, ב' איסור לאכלו חוץ מירושלים, והנה האיסור לאכלו חוץ מירושלים הוא מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך, ועל זה יש לומר דכיון דהמקום כבר נתקדש וקידשה לעתיד לבוא לא נקרא זה בשעריך, אבל עיקר מצות אכילת מע"ש והבאתו לירושלים דאז הוא מקום מיוחד לפני ד' ושייך בו למען תלמד ליראה, אבל אם חרבו המחיצות ואין ירושלים מקום מיוחד לא קרינן בי' במקום אשר יבחר כיון דאינו מקום מיוחד, ואף דאמרינן דכל זמן שאין בית אינו נאכל כלל, לא דמי, דלענין מה דהוקש לבכור הוי ממש כבכור, דמה בכור אינו נאכל כלל אלא כשיש בית, דבלא בית והיינו כשאין מזבח א"א להקריבו, ה"נ מע"ש אינו נאכל כלל אלא כשיש בית, אבל מחיצות ירושלים לא דרשינן מקרא, רק דליכא מצות אכילה ומצות הבאה לירושלים אלא כשיש מחיצות, אבל איסור אכילה דנלמד מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך אינו אלא על חוץ לירושלים, דליכא קדושת מקום ונקרא בשעריך, אבל בירושלים לא נקרא בשעריך.

ולפי"ז כיון שנתבאר שמצות הבאה לירושלים אינו אלא כשיש מחיצות לכן שפיר אמרינן דכשנפלו המחיצות נקרא אין לו מתירין דבאמת העלאה לירושלים הוי טורח גדול, ומ"מ לא נקרא אין לו מתירין בשביל זה כיון דקודם שנתבטל הי' עליו המצוה לעלות לירושלים ולהביא המע"ש ואינו צריך להרויח בשביל שנתבטל, ולכן שפיר אמרינן דהוי יש לו מתירין דיעלה לירושלים ויאכלנו כמו קודם, אבל כ"ז כשיש מצוה לעלות לירושלים, אבל כי ליכא מצוה והי' לו רשות גם קודם שנתבטל להניח המע"ש עד שירקב, א"כ עכשיו שנתבטלו הוא ממש איסור בהיתר ושפיר בטל.

-מלואים והשמטות-

לידידי הרב הג' הנעלה מו"ה אברהם שפירא שי' ממצוייני ישיבת חברון

בפ"ו הל' י"ד בד"ה ונראה, במש"כ אבל אם חרבו המחיצות וכו' אבאר בזה דברי וממילא יתיישבו הערותיו, ודאי צריך לפרש דהגמ' מיירי שהבית קיים רק שמחיצות ירושלים נפלו, וליישב השגת הראב"ד מהא דאמר בגמ' דנפלו מחיצות חילקתי בין היתר אכילה בירושלים ובין מצות העלאה דלדין היתר אכילה צריך רק קדושת המקום דכבר לא הוי בשעריך, אבל למצות העלאה צריך דוקא מחיצות, שע"י המחיצות נתייחד המקום, וקרינן בי' לפני ד', וע"ז כתיב בפ' ראה והי' המקום וגו' שמה תבואו וגו', וזה שאמרו בספרי שם בקרא דואכלת לפני ד' וגו' דאינו נאכל אלא לפנים מן החומה, זהו לדין מצות אכילה והעלאה, אבל דין אסור שלא לאכול בחוץ לחומה תלוי רק בקדושת המקום כדכתיב לא תוכל לאכול בשעריך, והתוס' במכות דף י"ט כתבו דהעשה הוא מוצרת הכסף דנלמד דבלא פדיון אסור לאכול חוץ לירושלים, אבל זהו חוץ לירושלים ממש כדכתיב וכי ירבה ממך הדרך אבל כשנפלו המחיצות לא נוכל ללמוד מכאן, אלא דליכא מצות העלאה ואכילה אלא במקום אשר יבחר ד' וכמו שנתבאר שם.

בד"ה ולפי"ז, מש"כ דמשנפלו המחיצות הוי אין לו מתירין משום טורח העלאה, כתב דלד' התוס' בב"מ דף נ"ג בד"ה ליהדר מוכח דגם בלא נכנס לירושלים הוי אל"מ משום טורח, ומה דפריך משום דויצא משמע אפי' פסיעה אחת ושיטת הרמב"ם בפ"ו מהל' מע"ש דחוץ לירושלים הוי תמיד אל"מ והנה זה ודאי דלשיטת התוס' א"א ליישב כמש"כ בשיטת הרמב"ם דלדבריהם ע"כ בנפול מחיצות אסור לאכול, אבל הרמב"ם אינו מוכרח לד' התוס' דקושייתם ממה דלא פריך בגמ' על מעשר שאין בו שו"פ יש ליישב באופן אחר דסתם מע"ש שאין בו שו"פ אין בו כזית לפי חשבון ככר בפונדיון כדתנן בפאה בפ"ח ועיין בשבת ד' קי"ח ובב"ב ד' ט', ובמה שאין בו שיעור אכילה ודאי ליכא מצות העלאה, ודברינו מוכרחים אפי' אם היינו אומרים דבלא נכנס לירושלים הוי תמיד אין לו מתירין דעכ"פ צריך ליישב החילוק בין נפלו מחיצות ובין לא נפלו, ועוד יותר דלשיטת הרמב"ם בהל' מע"ש מוכח שיטתו דוקא מסוגיא זו דגם בנפול מחיצות מותר לאכול מע"ש, דהא שם בסוגיא אמר מעיקרא ומאי יצא דנפול מחיצות, ואח"כ בשינוייא דרב הונא בר יהודה אמר רב ששת לא משני כן אלא דחדא קתני, ופריך וניהדר וניעיילה ומשני דנפול מחיצות, ופירש"י והיינו יצא דקתני, אבל הרמב"ם בפ"ו הל' ט"ז כתב מע"ש בטל ברוב באיזה מעשר אמרו במעשר שנכנס לירושלים ויצא ונפלו מחיצות ומוכח דצריך דוקא יצא ונפלו, וע"כ משום דכ"ז שהם בירושלים מותר לאכול גם בנפלו, ומפרש הא דר"ה ב"י כפשטה וסבר כהלכה דאוכלין אף כשאין מחיצות, והרמב"ם פסק שם כר"ה ב"י גם בזה דחדא קתני שכתב ואע"פ שאין בו שו"פ ולא סבר כשינוייא קמא דבפחות משו"פ לחוד סגי.

והנה אח"כ ראיתי שהרמב"ן יישב במה שעמדו בתוס' במה דלא פריך וניהדר וניעייליה על אין בו שו"פ וז"ל אי קשייא ויעלה ויאכל הכל בירושלים, ולא קשיא דכיון דאין לו פדיון לאו דשיל"מ מיקרי דלפדות קאי כל מעשר ואינו עשוי להעלותו בירושלים בעצמו, והא דאקשינן ונהדר וניעייליה בשנכנס לירושלים, דמשעה שנכנס להאכל שם הוא עומד וה"ק והא חזי למיהדר ולעייליה דלהכי קאי מעיקרא עכ"ל, ואין דבריו מבוארין דהא גם מע"ש שאין בו שו"פ כבר אינו עומד לפדיון, וממילא עומד להאכל בירושלים, ולפימש"כ דבריו מבוארים דמע"ש שאין בו שו"פ אינו עומד להעלותו בירושלים שאינו מחוייב לעלות בשבילו לירושלים ויוכל להמתין עד שיזדמן לו מע"ש של אחרים ויצרפם ויפדם ביחד, ועכשיו שנתערב עם הרבה חולין אין לאכלם אף דלא יוכל לפדות המע"ש דהא מ"מ כיון דלאו להכי קאי מעיקרא קודם התערובות לא הוי דשיל"מ ומשום טורח העלאה, אבל משנכנס לירושלים קודם התערובות כבר עמד להעלותו ולכן הוי דשיל"מ.

ובמה שכתב דדעת הרמב"ם הוא דחוץ לירושלים הוי תמיד אין לו מתירין והוא מדבריו שם בהל' י"ד דאם נתערבו בירושלים אסורים בכ"ש משום דהוי דשיל"מ, כבר כתב שם המל"מ דזה סותר למש"כ בסוף הפרק דלא חשיב דשיל"מ אלא כשנכנס לירושלים ויצא ונפלו מחיצות וכבר עמד בזה הפר"ח ביו"ד סי' ק"ב והחליט דהרמב"ם כתב שני הדינים בפני עצמם, מקודם כתב הדין בירושלים ואח"כ כתב דגם בחוץ לירושלים דוקא בנכנס לירושלים ויצא ונפלו מחיצות, אבל זה מיושב דוקא לשיטתו דבירושלים עצמה לא מהני נפלו מחיצות, וכנ"ל, ובמש"כ דקרא דלא תוכל לאכול בשעריך אינו אלא כשראה פני החומה, הא בהכי מיירי שם כשנכנס לירושלים ויצא. [ע"כ].

טז

ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה בטלה, והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אע"פ ששמומין בקדושתן הן עומדים, אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכיבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל, וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השניה היא מקודשת היום, ואע"פ שנלקחה הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שבארנו בהלכות תרומה.

הכ"מ תמה על דברי הרמב"ם במה שכתב וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה אלא בחזקה שהחזיקו בה וכתב וז"ל איני יודע מה כח חזקה גדול מכח כיבוש, ולמה לא נאמר בחזקה ג"כ משנלקחה הארץ מידינו בטלה החזקה ותו בראשונה שנתקדשה בכיבוש וכי לא הי' שם חזקה אטו מי עדיפא חזקה בלא כיבוש מחזקה עם כיבוש וצ"ע עכ"ל, והנה כבר כתבתי בפ"א מהל' זכי' ומתנה ליישב תמיהת הכ"מ דבכיבוש יהושע כיון שזכו ישראל בהארץ ע"י כיבוש ואח"כ נתחלק הארץ בגורל ואורים ותומים א"כ כבר זכה כל אחד בשלו ואח"כ כשנתיישבו והחזיקו לא מהני חזקתם דכש"כ הוא מדין עודר בנכסי הגר וכסבור שהוא שלו דלא קנה, וכ"ש הכא שהי' באמת שלהם ולכן לא הועילה חזקתם ונשאר רק הכיבוש וכשנכבשה הארץ מידיהם בטל הכיבוש, אבל קדושת עזרא הי' ע"י חזקה שלא הי' שם כיבוש כלל, דכורש צוה שיעלו ישראל לארץ והם מצאו הארץ הפקר, ועכ"פ קודם שנתיישבו בה לא זכו בה וא"כ שפיר קנו אותה וזכו בה ע"י חזקה, אלא דזה מוכח מדברי הרמב"ם דחזקה עדיף מכיבוש לענין זה דמה שזכו ישראל ע"י כיבוש מהני כיבוש להוציא מידם, אבל מה שזכו ישראל משל הפקר לא מהני כיבוש מלחמה להוציא מידי ישראל, ועיין מה שהאריך בהך דינא דכיבוש מלחמה בס' דבר אברהם סי' י"א ומבאר כל דברי הראשונים בזה.

והנה חביבי הרב הנעלה מ' דוד פינקל נ"י העירני מקדושין דף כ"ו דעל הא דתנן דנכסים שיש להם אחריות נקנין בחזקה, אמר התם דבי ר' ישמעאל תנא וירשתם אותה וישבתם בה במה ירשתם בישיבה, ומבואר להדיא דגם ירושה ראשונה נקנית בחזקה והיא הערה נכונה, אכן יש לומר דאה"נ דלתנא דבי ר' ישמעאל מוכח מכאן דגם ירושה שניה לא קידשה לעתיד לבוא דכיון דאית לן קרא דירושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא כדיליף בערכין דף ל"ב ולתנא דבי ר' ישמעאל דגם בירושה ראשונה קנו בחזקה, מוכח דגם במה שהחזיקו ישראל וקנו ע"י חזקה נפקע בכיבוש, וא"כ גם ירושה שניה נפקעת בכיבוש ונתבטלה הקדושה, אבל הרמב"ם פסק כר' יוסי ביבמות דף פ"ב דירושה ראשונה ושניה יש להם שלישית אין להם דקדושה שניה קדשה לעתיד לבוא, ורק לענין תרומה לא קיי"ל כר' יוסי משום דחסר ביאת כולכם, ויש לומר עוד דחזקי' דיליף התם מקרא דירמי' דכתיב ושבו בעריכם אשר תפשתם במה תפשתם בישיבה, ע"כ פליג על תנא דבי ר' ישמעאל מדלא מייתי קרא דדברי תורה וע"כ דסבר דבירושה ראשונה לא קנו בחזקה אלא בכיבוש, וזהו הנ"מ בין ירושה ראשונה לירושה שני' וכדעת הרמב"ם וכנ"ל.

אכן באופן אחר נראה לבאר דברי הרמב"ם דאין כונתו לחלק בין קנין כיבוש לקנין חזקה דלא הזכיר הרמב"ם שקנו ע"י חזקה אלא שעזרא קדשה בחזקה שהחזיקו בה, וכונתו דקדושה ראשונה קדשוה ע"י כיבוש שנעשה הארץ שלהם וקדשו אותה בתורת שהיא ארץ ישראל, ולכן כשנכבשה הארץ מידיהם בטל הכיבוש, וכמו שכתב הרמב"ם "שהרי אינה מן ארץ ישראל", אבל כיון שעלה עזרא וקידשה לא קידשה בשביל שהיא ארץ שלהם שהרי היו תחת מלוכת כורש אלא שהחזיקו בה וקידשו לא בשביל שהיא ארצם אלא בשביל שישבו בה ישראל, ולכן גם אחר החורבן כיון שנשארו בה מקצת ישראל, ועל אופן זה ומטעם זה קידשו אותה אין טעם שתתבטל קדושתה.

ב) והנה לפי דברי הרמב"ם כאן הי' משמע דסובר כר' יוסי דקדושה ראשונה ושני' יש להם שלישית אין להם, ומה דפוסק דתרומה בזה"ז דרבנן זהו מטעמא אחרינא דחסר ביאת כולכם ומה דפשיטא לר' יוחנן ביבמות דף פ"ב דר' יוסי סובר דתרומה בזה"ז דאורייתא היינו דכיון דאמר ר' יוסי ירושה שלישית אין להם אלמא דלא יהי' צריך שום קידוש אפי' לתרומה, אבל בהל' שמיטה ויובל פי"ב כתב הרמב"ם להדיא דוירשתה קאי על קדושה שלישית, וקשה דהא כאן כתב דקדושת עזרא קדשה לעתיד לבוא וצריך לומר דמה שכתב כאן דקדשה לעתיד לבוא אינו מטעמא דר' יוסי אלא הוכחתו הוא מהא דביבמות שם בסוגיא לא מספקא לגמ' אלא בתרומה אי דאורייתא אי דרבנן, ומוכח דערלה וכלאים ודאי הוי דאורייתא, איברא דהתוס' ביבמות דף פ"א כתבו דכלאים תלוי נמי בדין תרומה, וכן המל"מ בהל' מאכלות אסורות פ' י' הל' י"א הביא ג"כ לד' התוס' ומשמע מדבריו דכן דעת הרמב"ם אבל דבריו תמוהים דהרמב"ם בהל' כלאים פ"א הל' א' כתב הזורע שני מיני זרעים כאחד בארץ ישראל לוקה, ולא הזכיר כלל החילוק שבזה"ז הוא מדבריהם ונ"מ לענין דיני ספיקות, ובפ"א מה' תרומות כתב רק תרומה, וכתב וכן יראה לי שה"ה במעשרות שאין חייבין בזה"ז אלא מדבריהם כתרומה, ולא הזכיר ערלה וכלאים, ודעת הרמב"ם הוא כמו דמוכח שם בסוגיא דגם לר"ל דתרומה בזה"ז דרבנן מ"מ סבר כל שדרכו לימנות לענין כלאי הכרם, ואינו סובר כתי' התוס' לחלק בין חד דרבנן לתרי דרבנן, ומזה הוכיח הרמב"ם דגם לרבנן דר' יוסי קדושת עזרא קדשה לעתיד לבוא, ורק לתרומה ולשמיטה הוי מדבריהם משום דחסר ביאת כולכם, ולפי"ז מוכח דמה דחסר ביאת כולכם היינו דלענין זה חסר קדושת הארץ, ולכן צריך קדושה שלישית לחייב גם במה שלא נתחייבו בקדושת עזרא, וכ"ז לרבנן דר' יוסי אבל ר' יוסי דסבר דירושה שלישית אין להם מוכיח שפיר בגמ' דסבר דתרומה בזה"ז דאורייתא דאלא"ה הי' צריך לקדש קדושה שלישית וכנ"ל.

-הערות רבנו בגיליון ספרו-

באות ב' במש"כ בתו"ד ודעת הרמב"ם הוא כמו דמוכח שם בסוגיא דגם לר"ל דתרומה בזה"ז דרבנן מ"מ סבר כל שדרכו לימנות לענין כלאי הכרם ואינו סובר כתי' התוס' לחלק בין חד דרבנן לתרי דרבנן, ונ"ב דלהרמב"ם א"א כן דהתוס' כתבו דתרומת תאנים דרבנן והרמב"ם פוסק דהוי דאורייתא. ע"כ.

אלא דלכאורה קשה דהא יובלות ודאי לא נהגו בבית שני לשיטת הרמב"ם דלא היו כל יושבי' עלי' ואין בתי ערי חומה נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג, וא"כ גם לר' יוסי הא צריך לקדש קדושה שלישית לקדש בתי ערי חומה, דאף דלענין יובל יש לומר דלא שייך זה לקדושה, אבל בתי ערי חומה הא ודאי צריך לקדשן, וכיון דבקדושת עזרא לא נתקדשו א"כ הא צריך לקדשן בביאה שלישית, ואולי יש לומר דאה"נ דיהי' צריך לחזור ולקדש בתי ע"ח, אבל אין זה תלוי בקדושת הארץ, ומה דאמר ר' יוסי ירושה שלישית אין להם היינו בקדושת הארץ דאין צריך לחזור ולקדש, אכן יותר נראה דמה דאין בתי ערי חומה נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג אינו אלא לענין גאולה, אבל קדושת בע"ח לענין שילוח מחנות נתקדשו בקדושת עזרא, דדין כל יושבי' עלי' לגבי יובל ודין בע"ח אינו אלא תנאי בדין היובל, אבל אין חסרון בקדושת הארץ ובקדושת בע"ח, וראיתי שמבואר כן במל"מ פ"י מהל' שמיטה ויובל שהביא בזה מחלוקת רש"י ותוס' בברכות אם בזה"ז נוהג שילוח מצורעים מבתי ע"ח, דרש"י סובר שם דנוהג, ותוס' הקשו דהא אין בתי ע"ח נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג, והרשב"א שם כתב כד' רש"י דזה דוקא לדין גאולת בתי ע"ח, אבל דין שילוח מחנות לא תליא בדין יובל.

והנה לשיטת הרמב"ם מוכח כן מברייתא דערכין דף ל"ב, וכתב כן הרמב"ם בפי"ב מהל' שמיטה ויובל דבקדושת עזרא קדשו בתי ע"ח, וקשה דהא לשיטת הרמב"ם לא נהוג יובל בבית שני, ומה דאיתא בברייתא וכן ברמב"ם דמנו שמיטין ויובלות הא אוקמו שם בגמ' דמנו יובלות לקדש שמיטין, אבל בתי ע"ח דתלוי ביובל היכי אפשר דקדשו ואפי' לפי מה דמפרשים דמנו שמיטין הוא מדרבנן לשיטות הסוברים כן, אבל בתי ע"ח לא מצינו דנהוג בלא יובל אפי' מדרבנן, וכן מבואר בד' הרמב"ם פ"י מהל' שמיטה ויובל הל' ט' שכתב דבזמן שהיובל נוהג, נוהג דין עבד עברי ודין בע"ח וכו' ובזמן שאין היובל נוהג אינו נוהג אחד מכל אלו חוץ משביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם, ומוכח דדין בע"ח אפי' מדבריהם לא נהוג, וא"כ מה קתני וקדשו בתי ע"ח, וע"כ צריך לפרש דזהו לענין שילוח מחנות דאינו תלוי ביובל, והתוס' דאינם סוברים כן אזלי בשיטת ר"ת בגיטין דף ל"ו דבבית שני נהוג יובל למסקנא דירמי' החזיר עשרת השבטים, ולדבריהם כדמשני מנו יובלות לקדש שמיטין הוי מצי למיפרך מהא דתני וקדשו בע"ח, אלא דבלא"ה פריך ע"ז ומסיק דירמי' החזירן, אבל לשיטת הרמב"ם דסובר דבבית שני לא נהוג יובל ע"כ דהא דקדשו בע"ח היינו לענין שילוח מחנות וכנ"ל.

והנה למעלה כתבנו דדין חסרון ביאת כולכם לרבנן דר' יוסי הוא חסרון בקדושת הארץ וצריך להוסיף דגם דין כל יושביה עליה דתליא בזה דין יובל ודין בתי ע"ח הוא ג"כ חסרון בקדושת בתי ע"ח לענין דין גאולה, דהא בברייתא בערכין תניא דבירושה שלישית יקדשו בתי ע"ח. וכן פסק הרמב"ם פי"ב מהל' שמיטה ויובל, וכתב ע"ז הראב"ד הא דלא כר' יוסי אלא במקומות שלא קידש עזרא, וכונת הראב"ד דמשמע ליה דהרמב"ם סובר כר' יוסי דהא כתב כאן דקדושת עזרא קידשה לעתיד לבוא, ולכן ע"כ דהוא למקומות שלא קידש עזרא, אבל לפי"מ שכתבנו לא מוכח דהרמב"ם סובר כר' יוסי דהא ר' יוסי סבר דתרומה בזה"ז דאורייתא ויסבור דברייתא דערכין הוא דלא כר' יוסי וצריך לחזור ולקדש בתי ע"ח בירושה שלישית, ואף שכתבנו דלענין שילוח מחנות לא נתבטלה הקדושה משום דלא תליא בדין יובל, גם דין גאולת בע"ח הוא ג"כ מדין קדושה, וכיון דבביאת עזרא לא היו כל יושביה עלי' ולא נהגו יובל ודין בתי ע"ח לענין גאולה גם כשיהיו כל יושביה עלי' בירושה שלישית מ"מ יהי' צריך לחזור ולקדש, ודוקא לר' יוסי לא תליא דין כל יושביה עלי' בדין קדושה, ולכן סבר דירושה שלישית אין להם.

ג) אכן עתה זכינו לאורן של דברי אדמו"ר גאון ישראל בספרו חדושי רבנו חיים הלוי, וכתב בהל' שמיטה ויובל פי"ב בענין זה שבאר שם כל ההלכה וכתב לחלק בין דין ביאת כולכם דהוא תנאי בקדושת הארץ אבל דין כל יושביה עליה אינו תנאי בקדושת הארץ, אלא תנאי בקיומו של דין יובל ודין בע"ח, והוכיח מזה דגבי ביאת כולכם הא צריך דוקא שיהיו ביאת כולכם בזמן הקדושה, וכדאמרינן וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סליק, אבל בדין כל יושביה עליה מבואר שם דכשגלו שבטי ראובן וגד בטלו היובלות וכשחזרו חזרו היובלות, אלמא דהוא תנאי בדין יובל ואינו תלוי בזמן הקדושה, ולפי"ז כתב דמה דאמר ויקדשו בתי ע"ח אם דעת הרמב"ם דהוא גם במקומות שקידש עזרא זהו לא משום חסרון כל יושבי' עלי' דלזה לא צריך קידוש מחדש, אלא דהוא משום חסרון ביאת כולכם דלא הוי בימי עזרא, וסובר דגם דין יובל הוא כדין שמיטה דתליא בביאת כולכם.

והנה קשה לפי דבריו דגם יובל תלוי בביאת כולכם כמו שמיטה, דא"כ למה פריך בגמ' בערכין ומי מנו שמיטין ויובלות השתא משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו יובלות עזרא דכתיב ביה וכו' דלמה פריך מדין כל יושבי' עלי' והו"ל למיפרך דהא חסר ביאת כולכם, ונראה דאפשר לומר דכיון דע"כ לדעת הרמב"ם דמנו שמיטין הוא מדרבנן וכן כתב שם אדמו"ר אלא דפריך מיובלות דלא נהוג מדרבנן ולכן צ"ל דמשום חסרון ביאת כולכם דהוא חסרון בקדושת א"י, בזה תיקנו חז"ל שיהיו נוהגין כמו שלא חסר מקדושת א"י, כמו שתיקנו חיוב תרומות ומעשרות, אבל דין יובל דתלוי בדין כל יושבי' עלי' דהוא תנאי בקיום המצוה ואינו תנאי בקדושת הארץ, בזה לא תיקנו חכמים שיהי' נוהג יובל דלא דמי לתרומות ומעשרות דתליא רק בקדושת הארץ, ולכן שפיר מה דפריך מדין כל יושבי' עלי' ולא מדין ביאת כולכם, משום דמשגלו שבט ראובן וגד לא נהוג יובלות אפי' מדרבנן, ולכן שפיר פריך ומי מנו שמיטין ויובלות.

ד) ובעייני עכשיו עוד בהך ענינא ראיתי דדברי הרמב"ם עדיין אינם מיושבים לפי דרך זה במה שסותר עצמו בדבריו בכאן בהלכה שלפנינו ובפ"א מהל' תרומות ובפי"א מהל' שמיטה ויובל, דכאן כתב ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השניה הוא מקודש היום, ואע"פ שנלקחה הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שבארנו בהלכות תרומה, ובפ"א מהל' תרומות הל' כ"ו כתב התרומה בזמן הזה ואפי' במקום שהחזיקו עולי בבל ואפי' בימי עזרא אינה מן התורה, אלא מדבריהם שאין לך תרומה של תורה אלא בא"י בלבד ובזמן שכל ישראל שם שנאמר כי תבואו ביאת כולכם כשהי' בירושה ראשונה וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית, לא כשהיו בירושה שני' שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן, ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה, וכן יראה לי שה"ה במעשרות שאין חייבין בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה עכ"ל, ולפי דבריו בהל' תרומות אם נפרש דדין ביאת כולכם הוא דין בעיקר קדושת עזרא דכיון דלא הי' ביאת כולכם בביאת עזרא לא נתקדשה הארץ לענין חיוב תרומות ומעשרות, א"כ מה זה שכתב הרמב"ם כאן וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שבארנו בהלכות תרומה דמוכח שיש חיוב רק שחסר תנאי החיוב, ואם חסר בקדושת הארץ א"כ ליכא חיוב כלל.

עוד קשה על דבריו בהלכות תרומות ממה שכתב בפי"א מהל' שמיטה ויובל הל' ט"ו שכתב וז"ל כיון שעלה עזרא בביאה השניה נתקדשו כל הערים המוקפות חומה באותו העת מפני שביאתן בימי עזרא שהיא ביאה שניה כביאתן בימי יהושע מה ביאתן בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקדשו בתי ערי חומה ונתחייבו במעשר, אף בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקדשו בתי ערי חומה ונתחייבו במעשר וכן לעתיד לבוא בביאה שלישית בעת שיכנסו לארץ יתחילו למנות שמיטין ויובלות ויתחייב כל מקום שיכבשוהו במעשרות שנאמר והביאך וכו' אשר ירשו אבותיך וירשתה מקיש ירושתך לירושת אבותיך, מה ירושת אבותיך אתה נוהג בה בחידוש כל הדברים האלו אף ירושתך אתה נוהג בה בחידוש כל הדברים האלו עכ"ל, ומבואר להדיא בדברי הרמב"ם דבקדושת עזרא נתחייבו במעשר וזהו להיפוך ממה שכתב בהל' תרומות דלא נתחייבו כלל.

ה) ולכן נראה מדברי הרמב"ם דדין ביאת כולכם אינו דין בקדושת עזרא דכיון דלא הי' ביאת כולם לא נתקדשה הארץ, אלא דקדושת הארץ נתקדשה בשלימותה בקדושת עזרא גם לענין חיוב תרומות ומעשרות ודין ביאת כולכם הוא רק תנאי בחיוב תרומות ומעשרות, ונ"מ דאפי' יבואו אחר זמן ויהי' ביאת כולכם יתחייבו בתרומות ומעשרות ומה דאמר בגמ' וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סליק היינו משום דפשוט לגמ' דכל הזמן לא חזרו כל ישראל, דהא היו הרבה מישראל בבבל, ואין הכונה דוקא על זמן ביאתן של ישראל בימי עזרא, אלא על כל ביאת ישראל מקדושת עזרא ואילך, וזהו מה שכתב הרמב"ם כאן וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה, והיינו שמדין קדושת הארץ חייב בשביעית ובמעשרות, רק דחסר התנאי דביאת כולם, וזהו מה שכתב בהל' שמיטה ויובל אף ביאתן בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקדשו בתי ערי חומה ונתחייבו במעשר דכונתו דנתחייבו במעשר מצד קדושת הארץ, אלא שחסר התנאי דביאת כולכם, ואם יבואו כולם יתחייבו בפועל במעשר, ומה שכתב בהל' תרומות דלא נתחייבו בתרומות ומעשרות, היינו שבפועל לא נתחייבו דאף שהארץ נתקדשה חסר ביאת כולכם.

ולפי"ז מה שכתב הרמב"ם בהל' שמיטה ויובל שלעתיד לבוא בביאה שלישית יתחילו למנות שמיטין ויובלות ויקדשו בתי ע"ח ויתחייב כל מקום שיכבשוהו במעשרות אין הכונה שיהי' צריך קדושה מחדש, דהא באמת סבר דקדושת עזרא קידשה לעתיד לבוא, אלא דחסר ביאת כולכם לכן ע"כ כונתו שממילא יקדשו בתי ע"ח והיינו שהיא הבטחה מד' שהגאולה השלישית יהי' בה ביאת כולם ויתחייבו בתרומות ומעשרות ויהי' נוהג דין בתי ע"ח ויובל, ויש לומר דמה שכתב דבימי עזרא קדשו בתי ע"ח ג"כ אין הכונה שקידשו בקדושה הבתי ע"ח, דכבר העיר אדמו"ר בזה דרש"י פי' דקדשו בתי ע"ח בשתי תודות, אבל ברמב"ם לא הוזכר זה ולכן מוכח דסובר דכיון דנתקדשה הארץ ממילא נתקדשו הבתי ע"ח וראי' לזה דלא קתני קידשו אלא קדשו דהיינו דממילא חלה קדושה עליהם ע"י קדושת הארץ, וממילא יש לפרש לשון ויקדשו בתי ע"ח בביאה שלישית דאין הכונה שיקדשו אותם בקידוש אלא שיקדשו מאליהם, כיון דקדושה שני' קידשה לעתיד לבוא, אלא דמ"מ ע"כ יש נ"מ דקדשו בתי ע"ח שבירושה שניה הכונה לענין שילוח מחנות כמש"כ, אבל יקדשו האמור בירושה שלישית ע"כ דאין הכונה לענין שילוח מחנות דהא לא בטלו גם בזה"ז לשיטת הרמב"ם כנ"ל אלא לדיני גאולה שבבתי ע"ח.

-מלואים והשמטות-

עוד העירני על מה שכתבתי בפ"ו מהל' בית הבחירה הל' ט"ז אות ה' לדעת הרמב"ם דדין ביאת כולכם אינו תנאי בקדושת הארץ אלא דהוא רק תנאי בחיוב תרומות ומעשרות, והקשה דא"כ מנ"ל לגמ' ביבמות דר' יוסי סבר דתרומה בזה"ז דאורייתא משום דסבר דקדושה שלישית אין להם, דהא אפשר דגם לר' יוסי אינו אלא מדרבנן בזה"ז משום דחסר ביאת כולכם ומ"מ ירושה שלישית אין להם, משום דבקדושת הארץ ליכא חסרון ונ"מ דאם יבוא אח"כ ביאת כולם יתחייבו בתרומ' בלא קידוש מחדש, וכמש"כ לדעת הרמב"ם, והנה האמת הוא שכפי"מ שכתבתי אינו מיושב אלא שצריך לומר דמה דסובר הרמב"ם תרומה בזה"ז דרבנן אף דסובר דעזרא קידשה לשעתה ולעתיד לבוא, היינו שקידשה לפי תנאי דין הקידוש שצריך לכל דבר, ולענין תרומות ומעשרות כיון שתלוי בביאת כולם באמת לא נתקדשה הארץ לזה קודם שיבואו כולם, אלא דהחידוש הוא דלא צריך קידוש חדש כשיבואו כולם וכמו שכתבתי, וזה מוכח ממה שכתב הרמב"ם כאן דכל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא מקודשת היום וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומות, וכן מבואר ממה שכתב בהל' שמיטה אף ביאתן בימי עזרא מנו שמיטין ונתחייבו במעשר והא בימי עזרא לא היה ביאת כולם, וע"כ דכונתו דמצד קדוש עזרא הי' אפשר להתחייב אילו היתה ביאת כולם, ולכן נתקדש בימי עזרא על אופן זה שכשיבואו כולם תחול קדושת הארץ גם לתרומות ומעשרות, ומבואר דמה דמוכיח בגמ' דר' יוסי סבר תרומה בזה"ז דאורייתא הוא משום דלמ"ד דרבנן צריך עכ"פ שתחול קדושה חדשה מאליה כשיבואו כולם, וזהו ג"כ ירושה שלישית, ומדאמר ר' יוסי ירושה שלישית אין להם, מוכיח ר' יוחנן דסבר ר' יוסי דתרומה בזה"ז דאורייתא.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.