אבן האזל/איסורי מזבח/ב

אבן האזל ‏ איסורי מזבח ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ח

יש שם ארבעה חוליים אחרים אם נמצא אחד מהם בבהמה אין מקריבין אותה לפי שאינה מן המובחר, והכתוב אומר מבחר נדריך ואלו הן מי שבלובן עינו יבלת שאין בו שער [חוורור והמים שאין קבועין].

כן נ"ל להגיה וחשיב להו חדא דבל"ז ליכא ארבעה וגם דהכי תנן במתני'.

אם נגממו קרניו אע"פ שנשאר מזכרותן מעט סמוך לבשר, אם נפגמו חטיו הפנימיות, אם היה אחד מאלו בקדשים לא קריבין ולא נפדין, אלא ירעו עד שיפול בהן מום ואם הקריבן יראה לי שהורצו.

ואם הקריבן יראה לי שהורצו, יש לעיין למה כתב הרמב"ם יראה לי דהא מבואר להדיא כן במנחות דף פ"ד בהא דפליגי ר' יוחנן ור"ל אם הביא מתמרים שבהרים ומפירות שבעמקים דר' יוחנן אמר אם הביא לא קידש, ור"ל אמר אם הביא קידש נעשה ככחוש בקדשים, ואמר בגמ' בשלמא ר"ל כדאמר טעמא אלא ר' יוחנן מאי טעמא אמר קרא מראשית ולא כל ראשית מארצך ולא כל ארצך, ומוכח דבקרבנות אם הביא שלא מן המובחר קידש דעל כחוש בקדשים גם ר' יוחנן אינו חולק דהורצה, ואף דיש לחלק מכחוש בקדשים לבהמה שהיא חולה בחליים שאינה בעלת מום דממעטינן מקרא דמבחר נדריכם, מ"מ א"א לומר כן דאי משום מבחר נדריכם נמי לא הורצה, א"כ למה צריך ר' יוחנן ללמוד מקרא דמראשית ולא כל ראשית, ועוד דכיון דדריש בתוספתא מקרא דמבחר נדריכם על הא דכולן אין באין אלא מן המובחר, ובזה הא תנן להדיא בכל הארצות היו כשרות אלא מכאן היו מביאין, וכן תנן בדף פ"ו לא מבית הזבלין ולא מבית השלחין וכו' ואם הביא כשר, ועוד דמדברי הרמב"ם פ"ז הל' א' מבואר דכחוש אינו מן המובחר, וזה מפורש בגמ' דכחוש כשר וא"כ קשה דלמה כתב הרמב"ם על זה יראה לי שהורצו.

ונראה לפי"מ שכתב הרמב"ם בהל' י' דבהמה שנולד בה אחת מן הטרפיות האוסרות אותה באכילה אסורה לגבי מזבח הרי הוא אומר הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך, וכבר תמה הכ"מ דלמה הוצרך הרמב"ם לזה דהא במנחות ובתמורה דריש בגמ' מקראי ועיין במה שכתבתי שם, אבל לבד זה קשה דהא בקרא כתיב וכי תגישון עור לזבוח אין רע וכי תגישון פסח וחולה אין רע הקריבהו נא לפחתך, וכיון דקרא כתיב בסתם חולה מנ"ל להרמב"ם ללמוד מזה על טריפה דהא מהך קרא יש לפסול כל חולה, ולפלא שלא עמדו בזה הכ"מ והלח"מ.

אכן בבכורות דף מ"א במתני' זקן וחולה ומזוהם, וכתב זה הרמב"ם גבי מומי אדם בפ"ז מהל' ביאת מקדש הל' י"ב וכתב הזקן שהגיע להיות רותת ורועד כשהוא עומד, החולה כשהוא רועד מפני חוליו וכשלון כחו, וכתב הכ"מ דמקור דברי הרמב"ם הוא מהא דחולין דף כ"ד דכהן עובד עד שיזקין ואמר ע"ז בגמ', עד שירתית, אבל לא כתב הכ"מ מנ"ל להרמב"ם דגם בחולה הוא שיעור זה, איברא דכן משמע דבגמ' בבכורות איכא צריכותא על חולה וזקן ומוכח דהוא גדר אחד, עכ"פ צ"ל לפי"ז דמה דכתיב בקרא חולה הוא כשהוא רועד מפני חוליו ולפי"ז אין לנו מקור מזה על טריפה שאינו רועד, ומה דלמד הרמב"ם מהקריבהו נא לפחתך נראה דהוא עפ"מ דאמר הגמ' בסוכה דף נ"ג גבי יין מגולה ולית ליה לר' נחמיה הקריבהו נא לפחתך, ומוכח דמהך קרא ילפינן דדבר האסור לאדם פסול למזבח דהא יין שנתגלה אין בו חסרון מצד עצמו ואסור לאדם רק משום סכנה, ולמזבח שאין סכנה למה אסור וע"כ דפשוט לגמ' דמהך קרא ילפינן דדבר האסור לאדם יש בו משום הקריבהו נא לפחתך, וה"נ לומד מזה דטריפה אף שאין בו גדר חולה שאינו רועד מחמת חליו כיון דאסור לאדם פסול למזבח, ולפי"ז יש לומר דזהו שכתב הרמב"ם כאן בלשון יראה לי דאף דעיקר דין חולה דפסול דוקא כשהוא רועד מפני חליו כתב בפ"ג מהלכות ביאת מקדש, אלא דעיקר פסול דזקן חולה ומזוהם דריש בספרי ריש פ' שופטים מקרא דלא תזבח וגו' אשר יהי' בו מום כל דבר רע, מנין לחולה וזקן ומזוהם ת"ל כל דבר רע, ומהך קרא כיון דממעטינן להו מגדרי מומין בזה מסתבר לומר דחולה וזקן הוא גדר אחד וזהו במומי בהמה ובמומי אדם ומזה מיירי בהל' ביאת מקדש, אבל בהך קרא דכתיב וחולה על הקריבהו נא לפחתך הי' אפשר לומר דזהו דין מיוחד בפסול קרבן, דאף דחולה שאינו רועד אינו מגדרי מומין מ"מ פסול משום הקריבהו נא לפחתך וזה אינו פסול אלא לקרבן ולא בפסולי כהנים, אלא דמ"מ סובר הרמב"ם דכיון דתנן במתני' גבי מומי בהמה זקן וחולה הוא בחד גוונא וחולה אינו פסול בדיעבד לקרבן אלא ברועד מחמת חליו, וזהו שכתב כאן דיראה לי שהורצה, ומשמיענו בזה דין כל חולה שאינו רועד מחמת חליו דודאי ג"כ פסול לכתחלה משום שאינו מן המובחר אבל בדיעבד הורצו, ובהל' י' נבאר דעכשיו דילפינן מהקריבהו נא לפחתך על טריפה, מפרשינן וחולה דקרא אטריפה, דחולה שהוא רועד דהוי מום גם באדם ל"צ להך קרא.

עוד יש לומר בד' הרמב"ם עפ"מ שכתב בפיהמ"ש על מתני' דבכורות דף מ"א וז"ל אין שוחטין במקדש דבר שיש בו שום ענין מכל אלו לפי שהוא חסר ואין מקריבין אלא שלם בתכלית השלמות, ובהך מתני' תנן גם אלו החוליים שהזכיר הרמב"ם א"כ לדבריו בפיהמ"ש אינו משום מבחר נדריך אלא משום דאינם תמימים גמורים, ולפי"ז גם בדיעבד לא הורצו דהא כתוב תמים יהי' לרצון, ורק דאין שוחטין עליהם במדינה דלא הוי מומין, ולכן כתב הרמב"ם יראה לי שהורצו דאין זה משום חסרון תמימים וכמו שכתבתי בריש פ"א דאי אפשר שלא יהיו בע"מ ולא יהיו תמימים ואין כאן חסרון אלא משום מבחר נדריך, ובזה העירני ח"ג הגאון מוהרי"ח סרנא שליט"א.

במה שכתבתי להגיה בדברי הרמב"ם ולהוסיף חוורור והמים שאין קבועים, משום דלפי גירסתנו ליכא רק שלשה, מצאתי אח"כ ברמב"ם דפוס קושטא שאחר "אם נפגמו חטיו הפנימיות" נוסף שם "אם נגממו חטיו הפנימיות", אלא שאיני יודע מקור לגירסא זו דליתא כן לא במשנה ולא בגמ', ואולי הוציא זה מכלל מה דתנן אבל לא שנעקרו, אלא דמ"מ נראה יותר כמו שהוספתי דאל"כ קשה למה באמת החסיר הרמב"ם מה דתנן במתני'.

י

בהמה שנולד בה אחת מן הטרפיות האוסרות אותה באכילה אסורה לגבי המזבח הרי הוא אומר הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך, ואעפ"י שאינה ראויה לקרבן אין פודין אותה שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אלא ירעו עד שימותו ויקברו.

הרי הוא אומר הקריבהו וגו' הכ"מ תמה ע"ז דהא בת"כ ובגמ' דתמורה ממעטינן טריפה מקרא דמן הבקר להוציא את הטריפה, ולא העלה תי' ברור, ונראה בזה דהרמב"ם כתב אח"כ ואעפ"י שאינה ראויה לקרבן אין פודין אותה שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, והוא מתני' בתמורה דף ל' ע"ב כל הקדשים שנעשו טריפה אין פודין אותן שאין פודין הקדשים להאכילן לכלבים, וקשה דמוכח מזה דבלא הך טעמא היו פודין ע"י שנעשה טריפה ואמאי הא טריפה לא הוי מום כמו שכתב הרמב"ם בהל' י"א שאין חסרון שבפנים מום, וכן איתא להדיא במנחות דף ה' ע"ב ובדף ו' ע"א וכן כתב הרמב"ם להדיא בפ"ז מהל' ביאת מקדש הל' י"ב דטריפה כשר באדם ופסול בבהמה ומוכח דאינו מום, ואין פודין קדשים אלא שהוממו, ומוכח מזה דטריפות הוי כמו מום לענין דין פדיה אי לאו טעמא דאין פודין להאכילן לכלבים, אבל גם זה קשה דהא ממה דמעטינן מקרא דמן הבקר להוציא את הטריפה אין ראי' דטריפות חשיב כמו מום דהא ה"נ ממעטינן מן הצאן להוציא את הנעבד, ומ"מ אין פודין נעבד בלא מום, ואף דאפשר לומר דהך טעמא צריך אם נעשה בע"מ והוא טריפה אבל פשטות דברי הרמב"ם לא משמע כן, וכן לא משמע כן פשטה דמתני' דתמורה.

ולכן כתב הרמב"ם הך טעמא דהקריבהו נא לפחתך דכתיב שם וכי תגישון עור לזבוח אין רע וכי תגישון פסח וחולה אין רע, ומפרש הרמב"ם דהאי וחולה קאי אטריפה דשאר חולה אם אינו בגדר מום אף דאסור להקריבו משום מבחר נדריכם, אבל בדיעבד מרצה וכמש"כ בהל' ח' ובהך קרא כתיב הירצך דאינו מרצה, והי' אפשר לאוקמי האי וחולה במרתת דפסול גם באדם מדין מום וכמש"כ הרמב"ם בפ"ז מהל' ביאת מקדש הל' י"ב. אבל הרמב"ם מפרש הך קרא דוחולה דקאי בטריפה וכמש"כ בהל' ח' דנלמד מהקריבהו נא לפחתך והוא מהגמ' דסוכה וכמש"כ שם, ולכן סובר הרמב"ם דכיון דכתב קרא חולה בהדי מומין דעור ופסח דחולה שהוא טריפה יש לו ג"כ דין פסול כמו מום, ומשום זה הי' אפשר לפדות ע"י פסול דטריפה ורק משום טעמא דאין פודין קדשים להאכילן לכלבים אין פודין אותן וזהו טעמא דמתני' ואף דילפינן בספרי ובגמ' מקרא דמן הבקר אפשר דזהו עיקר טעמא דפסול טריפה, ומשום זה מפרשינן קרא דדברי קבלה דהקריבהו נא לפחתך על וחולה דהכונה על טריפה ופסול בגדר מום אפי' אינו מרתת, וגלה לן האי קרא דטריפה הוא בגדר מום והי' ראוי לפדיון, אי לאו טעמא דאין פודין להאכיל לכלבים, ואף דלכאורה מאי נ"מ משום איזה טעם אין פודין, אך בהל' י"א יתבאר דשפיר איכא נ"מ לדינא עי"ש.

יא

נשחטה ונמצאת טריפה הרי זו תצא לבית השרפה וכן אם נמצא אחד מאבריה הפנימין חסר אע"פ שאינה טריפה כגון שנמצאת בכוליא אחת או שניטל הטחול הרי זו אסורה למזבח ותשרף, לא מפני שהיא בעלת מום שאין חסרון שבפנים מום, אלא מפני שאין מקריבין חסר כלל, שנאמר תמימים יהיו לכם וכל היתר כחסר לפיכך אם נמצא שם שלש כוליות או שני טחולים פסולה.

הרי זו תצא לבית השרפה, המל"מ ציין לדברי הרמב"ם בפ"ג מהל' בכורות הל' י' ולדברי התוס' יו"ט פרק י"ב דזבחים והוא למה שהקשה שם התוי"ט במה דסותרין דברי הרמב"ם, דכאן פסק תצא לבית השרפה ומשמע דבכל גווני ובהל' בכורות פסק דאם נמצא טריפה אחר שהופשט העור אז העור ישרף והבשר יקבר והוא ע"פ גירסתנו בזבחים דף ק"ד ורש"י כתב שם דלא גרסינן הכי והוא טעות ולפירש"י בנשחט בעזרה הכל בשרפה כדין כל שפסולו בקודש בשרפה, עוד כתב התוי"ט ותו קשיא הך פסקא גופיה מאי טעמא העור בשרפה כשהבשר בקבורה, והביא מד' התוס' בכורות דף ל"ב שכתבו לגרוס להיפוך בשר בשרפה ועור בקבורה, ובזה"ז הוא דקאמר שלא החמירו על העור לשרוף כמו הבשר, וד' התוס' ג"כ אינם מובנים דאי בזה"ז א"כ לא נשחט בעזרה והיכן מצינו בזה דין שרפה דהא דין שרפה בקדשים אינו אלא כשנשחט בעזרה, כדתנן בסוף תמורה וכשנשחט בחוץ אף דחייב כרת אבל לענין הקדשים הו"ל כקדשים שמתו דהוא בקבורה, ועיין בקדושין דף נ"ח במה דאמר מה שלי בשלך אסור ועיין מה שכתבו רש"י ותוס' בזה.

וראיתי להמרכה"מ שכתב דבפ"ג מהל' בכורות גבי בכור כיון דטריפה נתמעט מקרבן ואינו צריך פדיון הו"ל חולין וכשנשחט בעזרה הו"ל חולין שנשחטו בעזרה ואף דטרפה ששחטה בעזרה אינו אסור כמו שפסק הרמב"ם בפ"ב מהל' שחיטה הל' ב' כר"ש דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה צ"ל דסובר רבינו דמ"מ צריך קבורה מד"ס כשאר חולין בעזרה דלא פלוג, ודבריו תמוהין דהא בד' הרמב"ם בפ"ב מהל' שחיטה שהביא בעצמו מבואר להדיא דאינו טעון קבורה דהא כתב אבל השוחט חולין בעזרה אותו הבשר טהור ואסור בהנייה כבשר וחלב וכיוצא בו וקוברין אותו וכו', אבל הנותר בעזרה וכו' והשוחט ונמצא טריפה וכו' הרי אלו כולן מותרים בהנייה, ומוכח להדיא דאינו טעון קבורה, אכן לא ידעתי מה דחק המרכה"מ בזה, דהא טריפה לא עדיף מבע"מ דבכור בע"מ ג"כ אינו קדוש ליקרב ודינו כחולין ומ"מ כל זמן שלא הותר ע"פ חכם דינו כקדשים ודינו כקדשים שמתו, ועוד דטריפה אפי' ידעינן שהוא טריפה א"א להתירו וכמש"כ רש"י בהך סוגיא בזבחים דף ק"ד בד"ה דאפי' בגבולין בכור בע"מ הנשחט בו במדינה על מומו ולא התירו הכתוב אלא באכילה כדכתיב בשעריך תאכלנו, אבל אם מת עורו אסור וטעון קבורה, וכן כתבו התוס' בבכורות דף ל"ב בד"ה פסק, במה שרצו מקודם להוכיח להלכה דמאכילין בשר בכור לעכו"ם דחו אח"כ זה וכתבו דהיכי דשרי לישראל הוא דאיתקש לצבי ואיל ושרי אפי' לעכו"ם ולא איתסר מואכלת ולא לכלביך, אבל היכי דאסור לישראל לא איתקש לצבי ואיל הילכך בכור שמת או נשחט בלא היתר חכם או הותר ונמצא טרפה טעון קבורה כדמוכח הני סתמא ואפי' ר"ע מודה עכ"ל. אכן עיקר טעמא דעור בשרפה ובשר בקבורה אינו מבואר כלל מה החילוק ביניהם.

והנראה בזה דהך דינא דבכור שנשחט בעזרה ונמצא טרפה אית ביה תרי דיני, דין דאורייתא ודין דרבנן דמדאורייתא א"א להתירו לשחטו בגבולין אפי' אם נודע שהוא טריפה קודם שנשחט מטעם שכתב רש"י דלא התירה תורה אלא לאכילה כדכתיב בשעריך תאכלנו, ולכן הבשר אסור, אבל משום הך טעמא לא היינו אומרים דהעור אסור כיון דמעיקר דינא נתמעט טריפה מדין קרבן, וכפי"מ שבארנו בהל' י' יש בטריפה גם גדר מום שהי' מועיל פדיון, ורק משום שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים לא מהני פדיון בשאר קדשים, וא"כ בבכור דלא צריך פדיון היה מותר רק דאסור משום קרא דבשעריך תאכלנו, ולכן לא מצינו טעם לאסור העור דרק על הבשר איכא טעמא דלא הותר אלא לאכילה, אבל על העור הא לא נאמר בשעריך תאכלנו, ולפי"ז הי' מן הדין דאף דהבשר אסור באיסור בכור אבל העור צריך להיות מותר, אלא דמדרבנן כיון דאפי' בע"מ דאיכא היתר לשחטו בגבולין מ"מ צריך היתר חכם, ואם נשחט שלא ע"פ חכם אסור והוא בקבורה כדין קדשים שמתו, אלמא דמדרבנן כל זמן שלא הותר הבכור ע"פ חכם יש לו דין בכור והוא אסור וצריך קבורה הבשר והעור כמו בכור תם שמת ולכן גם טריפה כן הוא, ועכשיו בבכור שנשחט בעזרה ונמצא טריפה אם הי' לו דין בכור תם שנשחט בעזרה בפסול הרי דינו בשרפה כדין כל פסולו בקודש אלא דזה כיון שהוא טריפה אין לו דין פסולו בקודש לומר דהוי כמו שנשחט בקודש דזה אינו אלא בקדשים גמורים כמו חטאת ופסח שנשחטו שלא לשמן או חוץ לזמנן, אבל בכור טריפה כיון דנתמעט מדין קרבן אינו פסולו בקודש, ולכן א"א לומר דהבשר ישרף כיון דאינו פסולו בקודש, ואסור רק מדין בשעריך תאכלנו וטעון קבורה, ולא מהני מה דמדרבנן הוא כבכור תם להתיר אפרו ע"י שריפה אבל העור כיון דמעיקר הדין מדאורייתא הי' מותר העור לגמרי ורק דמדרבנן דיינינן ביה דין בכור תם שלא הותר ע"פ חכם ממילא דיינינן בעור דין בכור תם לגמרי, וכיון שנשחט בעזרה הוי פסולו בקודש לכן ישרף, ומה דבכור שנשחט שלא ע"פ חכם יקבר כולו זהו בגבולין דליכא ביה דין כל שפסולו בקודש בשרפה.

ומבואר שפיר דאין סתירה בדברי הרמב"ם דמה דכתב כאן יוצא לבית השרפה הא מיירי בשאר קדשים דאפי' בע"מ אינו חולין וצריך פדיון ויש בו דין קדשים גמורים לכן גם טריפה אם נשחט בעזרה הבשר בשרפה, ואפי' נולד טריפה דכה"ג בקדם מומן להקדשן אין בו אלא דין קדושת דמים זהו דוקא במום דאפשר לפדותו, אבל טריפה דאין פודין אותו יש לו דין קדושת הגוף ואם נשחט בעזרה הוי פסולו בקודש, ושם בהלכות בכורות כיון דאם הי' בע"מ אינו צריך פדיון לכן גם אם הוא טריפה אף דהוא אסור באכילה משום בשעריך תאכלנו, אבל ליכא בו דין פסולו בקודש ולכן הבשר בקבורה והעור בשרפה וכמש"כ.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.