אבן האזל/אבל/א

הבא >
מעבר לתחתית הדף

נושאי כלים

מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
אור שמח
מהר"צ חיות
ציוני מהר"ן
קרית ספר

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א[עריכה]

מצות עשה להתאבל על הקרובים שנאמר ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'.

וכתב הכ"מ יש לתמוה שבמקרא לא צוה שיתאבלו אלא שאמר שלא ייטב בעיני ה', ויש לתמוה על תמיהתו דהרי הא דלא ייטב הרי הוא מטעם אבלות דבלא זה למה לא ייטב וזה רק מגדר אונן שאסור בקדשים.

מצות עשה להתאבל על הקרובים שנאמר ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה', ואין אבילות מן התורה אלא ביום ראשון בלבד שהוא יום המיתה ויום הקבורה, אבל שאר השבעה ימים אינו דין תורה, אף על פי שנאמר בתורה ויעש לאביו אבל שבעת ימים ניתנה תורה ונתחדשה הלכה ומשה רבינו תקן להם לישראל שבעת ימי אבלות ושבעת ימי המשתה. מאימתי יתחייב אדם באבל משיסתם הגולל, אבל כל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בדבר מן הדברים שהאבל אסור בהן, ומפני טעם זה רחץ דוד וסך כשמת הילד טרם שיקבר.

אבל כל זמן שלא נקבר, דברי הרמב"ם צריכים ביאור דהא לשיטת הרמב"ם דאבלות דאורייתא ולמדו זה מאנינות דקדשים כמש"כ בהל' א' שנאמר ואכלתי חטאת היום וגו' ובקדשים ליכא חילוק בין קודם שנקבר לאחר כן וכבר הקשה כן הלח"מ.

והנה הרמב"ם בפרק ב' מהל' ביאת מקדש הל' ט' איזהו אונן זה שמת לו מת מן הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהן ביום המיתה בלבד הוא הנקרא אונן דין תורה, ולילה הוא אונן מדברי סופרים, ומת ששהה ימים ואח"כ נקבר כל אותם הימים שאחר יום המיתה הוא אונן מדבריהם, וכן יום הקבורה ואינו תופש לילו, לפיכך מי שמת לו מת וקברו לאחר יום המיתה, כל יום הקבורה אינו מקריב ואינו אוכל בקדשים מדבריהם וטובל ואוכל לערב, ויום שמועה קרובה ויום ליקוט עצמות הרי הוא כיום קבורה שאינו תופס לילו ואפי' מדבריהם לפיכך טובל ואוכל בקדשים לערב, אבל יום המיתה כשם שאסור לאכול בו קדשים מן התורה כך אסרו לאכול בלילו מדבריהם, והנה מד' הרמב"ם מוכח דאין נ"מ בדין אכילת קדשים אם עוד לא נקבר המת או כבר נקבר, וכן מבואר להדיא מעיקר דין אונן דילפינן מקרא דהן היום הקריבו חטאתם ומשמע דהיה אחר הקבורה, וכן כתב הרמב"ן בתורת האדם בשער מי שמתו מוטל לפניו, (והוא בחידושי הרמב"ן בלקוטי תוה"א במס' ברכות דף י"ח) לענין דין שמת מוטל בתפיסה ואין נותנין רשות לקוברו דלא חל אנינות על הקרובים ליאסר בבשר ויין וכתב וז"ל ואפי' יחשבו אוננים ליאסר בקדשים ומעשר שני אפי' יהיה שם אונס כזה אעפ"כ אין לאסרם בבשר ויין שהרי ביום מיתה מותרין בבשר ויין לאחר הקבורה אע"פ שאסורין בקדשים ומע"ש כל היום לכו"ע מן התורה מטעם אנינות אפי' לא נטמאו בקבורתו עכ"ל, אלא שצריך עוד לבאר טעמא דהך חילוקא.

ונראה דיש נפ"מ בין מצות אבלות בעיקר האבלות היינו שיתעצב בשביל מיתת קרובו שהוא מצוה להתאבל עליו ובין לנהוג המצות והחיובים שבדיני אבלות, דמצות אבלות בעיקרה חלה תיכף משמת המת והוא גדר אחד עם אנינות, והמצוה בזה הוא עיקר האבלות, וכמו שכתב הרמב"ם בפי"ג הל' י"ב כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים הרי זה אכזרי, ואף דכונתו שם למי שאינו נוהג דיני אבלות כמו שצוו חכמים והיינו אפי' חיובים שהם מדרבנן אבל עכ"פ נוכל להבין דשייך מצוה על עיקר האבילות שלא יהא אכזרי ויאמר שלא איכפת לו כלל במה שמת לו מתו בזה הוא מצווה על עיקר האבלות, וזה למדנו מקרא דואכלתי חטאת היום על עיקר דין האנינות שהוא אבלות, ולקדשים הכל אחד דכל יום המיתה בין לפני הקבורה בין לאחר כן הוא אונן שהוא אבל והוא שם אחד, ובשביל זה הוא אסור בקדשים שאסור לו להקריב וכן לאכול קדשים ביום זה, אבל לנהוג דיני אבלות אף דממילא הם איסורים כמו מלאכה ורחיצה ותספורת וכל הי"א דברים שמנה הרמב"ם בפ"ה, מ"מ האיסורים יוצאים מהחיובים שמחויב האבל לנהוג דיני אבלות וזה לא חייבו חכמים להאבל עד שיקבר המת, דכ"ז שלא נקבר ומחוייב להתעסק בקבורתו ופטור מכל המצות אמרינן דלא חייבתו תורה לנהוג בדיני אבלות.

ואף דלכאורה לא דמי דמה דאמרינן דפטור מכל המצות היינו במצות שהם בקום ועשה ומגדר עוסק במצוה פטור מן המצוה אבל איסורים שהם בשב ואל תעשה הא אין מעכבין את חיובו להתעסק בקבורתו, מ"מ כיון שבארנו דכל איסורי האבלות יוצאים מחיוב מצות אבלות אמרו חכמים דכל מה דילפינן איסורים לאבל, זהו כשחל עליו החיובים לנהוג דיני אבלות, ויש לומר עוד דמה דאמרו חכמים דאינו חייב לנהוג דיני אבלות קודם קבורה אינו משום דין עוסק במצוה פטור מן המצוה, אלא דכיון שהוא טרוד בקבורת המת אין לבו פנוי כלל לנהוג דיני אבלות וכמו דלא שייך להתחיל בתנחומי אבלים כמו שאמרו אל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו, ולכן אף דילפינן כולהו מקראי אמרו חכמים דזה הכל אחר שיקבר המת שלבו פנוי לנהוג דיני אבלות, אבל כל זה הוא באיסורים הפרטיים שהוא נוגע להאבל שיקיים על עצמו דיני אבלות, אבל מה דאבל אסור להקריב ולאכול קדשים אין זה מצד דיני אבלות שהוא מחויב לנהוג, אלא דכיון דעכ"פ הוא במציאות אונן ואבל, אסרתו התורה בקדשים מצד קדושת הקדשים, וכמו דאסור במע"ש דכתיב לא אכלתי באוני ממנו, ולכן אף דמהך קרא דבני אהרן ילפינן דאבל אסור בתספורת מדכתיב ראשיכם אל תפרעו מכלל דכו"ע מחייבי ומה דאונן אסור להקריב קרבן ילפינן מקרא דהן הקריבו ולכאורה כמו דצווי ראשיכם אל תפרעו היה אחר הקבורה כן הא דהן הקריבו היה ג"כ אחר הקבורה, מ"מ בדין איסור הקרבה ואכילת קדשים לא מחלקינן דאיסור זה הוא מפני הקדשים ולא מפני מנהג דיני אבלות, ועוד דהאיסור דראשיכם אל תפרעו הא הוי קודם הקבורה רק דאמרינן דנצטוו אחר הקבורה דאבל אחר חייב.

ובזה שבארנו מה דליכא חיובי מנהג אבלות קודם הקבורה נוכל לבאר גם מה דאסור בבשר ויין דוקא קודם הקבורה והוא דכיון שבארנו דמצות עיקר האבלות היינו שיתאבל ויתעצב על מתו חל תיכף משמת המת, לכן חייבו חכמים להאבל שעכ"פ יראה קצת אבלות בפועל בזה שלא ינהג עידונין ולא יאכל בשר ולא ישתה יין ומשמע דזהו באמת מדבריהם דלא נמצא דרשא ע"ז מקראי לא בגמ' ולא ברמב"ם, ולאחר הקבורה כשהגיע זמן מנהג אבלות וגם זמן תנחומי אבלים א"א לאסרו בבשר ויין דאדרבא היו משקין את האבל להפיג קצת אבלותו, וכמאה"כ תנו שכר לאובד ויין למרי נפש, וכיון שכבר נתחייב לנהוג כל דיני אבלות לכן לא אסרוהו אח"כ בבשר ויין, וקבעו בשבילו שני שמות שם אונן קודם הקבורה לאסרו בבשר ויין וכן קבעו שם זה לפוטרו מן המצות דזהו מדינא בשביל שחייב לעסוק בקבורתו ושם אבל לאחר הקבורה אבל מעיקר דין תורה שם אונן ואבל חד הוא וכמבואר בדברי הרמב"ם פ"א מהל' אבל שלמד דיני אבלות מדין אונן דקדשים וכנ"ל.

ומ"מ לא קשה על דברינו במה שכתב הרמב"ן בתוה"א שהבאנו למעלה דמת שמוטל בתפיסה ואין המושל נותן רשות לקוברו דאף שלא נתייאשו מלקוברו ולא חל על הקרובים אבלות מ"מ לא קרינן בהו מי שמתו מוטל לפניו לאסרם בבשר ויין, דאף דלפימש"כ כיון דלא חל עליהם חיובי מנהג אבלות היה מן הדין לאסרם בבשר ויין מ"מ סובר הרמב"ן כיון דאיסור זה מדבריהם ולא מצינו זה אלא במי שמתו מוטל לפניו וכיון שעתה אין יכולים לקוברו לא קרינן בזה מתו מוטל לפניו ולא אסרו בכה"ג בבשר ויין, ויש להוסיף דכיון שהוא דבר שאין לו גבול וקצבה לא מצינו שאסרו חכמים בכה"ג.

והנה לפ"מ שנתבאר קשה טובא מה שכתב רש"י בריש פ"ב דזבחים בהא דתנן אונן ופירש"י אונן כל זמן שלא נקבר המת, וכבר עמד ע"ז בזבח תודה לבעל חפץ חיים זצוק"ל בפ' טבול יום וכתב עוד דאם נאמר דרש"י כייל בזה מה דקיי"ל דאפי' שהה כמה ימים ולא נקבר הוא ג"כ אונן מדרבנן, מ"מ קשה דבודאי מדרבנן גם בזה אסור אפי' אחר הקבורה כל אותו היום ונשאר בצ"ע.

אמנם שראיתי להמאירי בפסחים דף ד' במשנת האונן והמפקח את הגל שפירש"י האונן כל זמן שלא נקבר המת, וכתב המאירי להדיא דאחר שנקבר המת ליכא דין אונן מדאורייתא, אבל דבריו תמוהין מפשטות דין אונן דאורייתא דנלמד מהן היום הקריבו את חטאתם, והזבח תודה הוסיף יותר להוכיח ממה שאמרו בגמ' הן היום אני היום אסור ולערב מותר דמוכח דכל היום אסור אפילו אחר שנקברו, איברא דמה שכתב עוד להוכיח וכתב שהיא ראי' מוכרחת ממה דמקשה הגמ' לרבי אמאי סבר דיום קבורה תופס לילו, ומשמע דלרבנן ניחא, והלא גם עלייהו יכול להקשות אמאי סברי דיום קבורה הוא אסור מדרבנן כל אותו היום אפי' לאחר קבורה מי חמור מיום מיתה דמן התורה לאחר שנקבר מותר, וגם לדידהו מוכרח לתרץ דחכמים עשו חיזוק יותר משל תורה, אלא ודאי דיום מיתה הוא אסור מן התורה אפי' אחר שנקבר, ולדעתי ראיה זו אינה מוכרחת אלא אם נימא דאחר הקבורה הוא המשכה מזמן אנינות שלפני הקבורה, אבל לפי"מ שנבאר לפנינו בדעת רש"י דיום קבורה אחר הקבורה הוא דין מיוחד מגדר אבלות דחל אחר הקבורה, א"כ לא קשה כלל, אכן הראיה מהן היום הקריבו את חטאתם הוא ראי' מוכרחת והוא תימה גדולה על המאירי שכתב להדיא דאינו אלא מדרבנן.

ונראה דאפשר ליישב דברי רש"י גם לשיטת הרמב"ן דהנה יש לעיין בדין אונן דרבנן באיסור קדשים דמדאורייתא אינו אסור אלא ביום הראשון מהמיתה בין שנקבר בין שלא נקבר, ומדרבנן מצינו שאסרו בו שני דברים חדא שכל זמן שלא נקבר המת הוא אסור בקדשים אפי' שהה כמה ימים, ועוד דיום קבורה אסור וגם תופס לילו, ויש להסתפק אם גדרי שם אונן דרבנן הוא מגדר אונן דאורייתא לגבי קדשים ורק שהרחיבו הזמן ואסרו אפי' שהה כמה ימים וגם לאסרו ביום קבורה, ונמצא דהוא חד דינא עם אונן מדאורייתא דכמו דביום ראשון הוא בשם אונן ליאסר בקדשים בין קודם קבורה בין אח"כ מדין תורה, כן בשאר הימים עד שלא נקבר וגם אח"כ אסור מדבריהם משם אונן, או דמה שאסרו חכמים אונן בקדשים אחר יום ראשון קודם קבורה הוא מגדר אונן מדיני אבלות ליאסר בבשר ויין ולהפטר מן המצות, וגם דאסור ביום קבורה אחר קבורה הוא ענין אחר מגדרי אבלות, אף דלכאורה בפשוטו היה צ"ל באופן הראשון, אבל נראה דרש"י סובר כאופן הב' ויש לו הכרח לזה מהא דתנן בפסחים דף צ"א האונן והמפקח את הגל וכו' ועל כולן אין שוחטין עליהן בפני עצמן שמא יבואו הפסח לידי פסול גבי אונן שמא יטמא למתו, וא"כ הוא דוקא כ"ז שמתו מוטל לפניו ולא אחר שנקבר, וכיון דתנן במתני' סתמא האונן מוכח דסתם אונן הכי הוא וכדתניא בזבחים בברייתא שהביא, ואף דהתם נמי תניא דאחר שנקבר ג"כ אסור בקדשים ותופס לילו. ע"כ צ"ל דזהו דין מיוחד שאסרו חכמים יום קבורה, אבל אין לזה שם אונן ושם אונן הוא דוקא כמו לגבי פטור ממצות ואכילת בשר דהוא דוקא כ"ז שמתו מוטל לפניו.

ולכן יש לומר דרש"י סובר דמהמשנה דפסחים מוכח דלשון אונן הוא כדין אונן דאבלות לגבי פטור ממצות ואכילת בשר ושתיית יין דהוא כל זמן שמתו מוטל לפניו דכיון דמדרבנן הוי אונן אפי' נשתהא הרבה ימים עד שקברו המת גם לשון המשנה מתפרש כן דעיקר לשון אונן הוא כל זמן שלא נקבר המת, אלא שיש עוד דין אבלות לגבי קדשים והיינו יום קבורה אם נקבר אחר יום המיתה הוא מדרבנן אבל לא נקרא אז אונן, ואף דבלשון התורה נקרא אונן כדכתיב לא אכלתי באוני, ובארנו דלגבי קדשים אין נ"מ אבל בלשון המשנה יש חילוק ומשו"ה תנן סתמא דמתני' האונן והמפקח את הגל והוא דוקא כל זמן שלא נקבר ומבוארים בזה דברי רש"י בפסחים במשנת האונן והמפקח את הגל שכתב האונן שמתו מוטל לפניו כדאמרינן בפ' טבול יום איזהו אונן כ"ז שלא נקבר והוא תימא גדולה דשם בסוגיא איתא להיפוך דהכי איתא התם עד מתי מתאוננים עליו כל אותו היום, רבי אומר כל זמן שלא נקבר במאי עסקינן אילימא ביום מיתה מי איכא דלית לי' ואחריתה כיום מר, ומסיק דפליגי ביום קבורה אם תופס לילו, אבל ביום מיתה ודאי לא פליג רבי וכמו שמבואר שם בסוגיא ובפירש"י שם, א"כ איך כתב רש"י משם להיפוך וע"כ דכונת רש"י גם כאן הוא לומר דהאונן הוא כ"ז שלא נקבר המת אפי' שהה כמה ימים, ואף דביום המיתה הוי אונן אפי' אחר הקבורה מ"מ סובר רש"י דלא נקרא בלשון סתם אונן, אלא דהוא דין מיוחד דלאחר קבורה אסור ג"כ מדין אבל, כל ביום מדאורייתא ובלילה מדרבנן ואף דמה"ת הכל נכלל בשם אונן אבל בלשון המשנה גם גבי קדשים לא נקרא אחר קבורה בשם אונן וכמו שבארנו.

ומה שהקשה שם הזבח תודה עוד על מה שכתב רש"י בדף צ"א ע"ב במתני' דאונן טובל ואוכל את פסחו לערב שכתב ואע"פ שעדיין לא נקבר והקשה דהא אפי' נקבר אחר שקה"ח אסור לאכול הפסח בלילה וכ"ש שלא נקבר עדיין, זה ג"כ מיושב במה שכתבנו דאם היה דין יום קבורה דאסור מדרבנן אחר יום מיתה חד דינא עם מה דאסור אחר יום המיתה כ"ז שלא נקבר עדיין, אז שפיר הוי קשה מטעם הק"ו שלו, דמה אם נקבר אחר שקה"ח אסור לאכול פסחו בלילה כ"ש כ"ז שלא נקבר, אבל אם נימא דדין יום קבורה הוא דין מיוחד א"כ לא קשה כלל דאף דתרווייהו דרבנן מ"מ כבר כתב רש"י שם בד"ה אכילת פסחים דביום קבורה החמירו משום דרובא קברי ביום מיתה, ואתי למישרי יום מיתה עצמו ויש מקומות שהעמידו דבריהם במקום כרת ע"ש, א"כ יש לומר דדוקא ביום קבורה החמירו במקום פסח אבל כ"ז שלא נקבר אינו אסור בערב כיון דאינו לא יום מיתה ולא יום קבורה, ושפיר מיושבים דברי רש"י וכמו שפי' במתני' דהאונן והמפקח את הגל דאונן הוא כ"ז שלא נקבר וכמו שכתבנו.

איברא דבמה שכתבתי דלשיטת רש"י מה דיום קבורה אסור בקדשים מדרבנן אינו אלא משום גדר אבלות יום ראשון יש לדון דאיכא נ"מ דלפי"ז אם נתייאשו קודם מלקברו דכבר חל על הקרובים אבלות ואח"כ קברוהו, דמבואר ביו"ד סי' שע"ה דא"צ לנהוג אבלות מחדש, ואף דהש"ך חולק שם אבל בביאור הגר"א מביא שם מקור לזה מהירושלמי, וגבי קדשים משמע דאין חלוק ובכל גווני יום קבורה אסור בקדשים, ועוד יותר יקשה לפי"ז דא"כ אם נתייאשו מלקוברו אחר יום המיתה דחל עליו אבלות ומ"מ לא מצינו דאסור בקדשים, אלא דבאמת לא קשה דאין אנו אומרים דגדר איסור קדשים תלוי בחלות דיני אבלות דהא כתבנו למעלה בדעת הרמב"ם שהם שני גדרים דדיני אבלות הוא בחיובי האבל לנהוג מנהגי אבלות, ואיסור בקדשים הוא מצד הקדשים דאסור לאונן מצד היותו אונן ואבל, וגם רש"י בודאי יסבור כן אלא דרש"י סובר דמ"מ הם שני שמות דאף דביום המיתה שהוא מדאורייתא ובלשון תורה אין חילוק בין אונן לאבל מ"מ בלשון המשנה יש חילוק דלשון אונן היא קודם קבורה ולשון אבל הוא אחר קבורה אינו אלא ביום המיתה ומדרבנן ביום קבורה אחר הקבורה אסרו חכמים אפי' אחר כמה ימים אבל אין לזה שם אונן במשנה שאינו אלא קודם קבורה אלא דהוא מגדר אבלות במשנה, ונקרא אונן לפני הקבורה ואחר הקבורה אסור משום יום קבורה, וכבר הבאתי למעלה מדברי רש"י דיום קבורה אף שהוא מדרבנן חמיר לגבי פסח מדין אונן שלאחר יום המיתה כיון דרובא קברי ביום מיתה.

ולכן מיושב דבודאי בנתייאשו מלקוברו אחר יום המיתה אף דחל אבלות על הקרובים מ"מ לא אסרוהו בקדשים דאין איסור קדשים תלוי במצות קיום דיני אבלות אלא בעיקר האבלות, ולא אסרו חכמים מדבריהם אלא אונן שאחר יום המיתה ויום קבורה שאחר יום המיתה, וכן מיושב אף אם נימא דכשנקבר אפי' אחר שנתייאשו מלקוברו ונהגו הקרובים אבלות מ"מ אסור בקדשים משום דלגבי חיוב לנהוג דיני אבלות כיון שכבר קיימו מצות אבלות לא חייבו אותם חכמים לנהוג מחדש דיני אבלות אבל לגבי איסור קדשים שפיר אסרוהו ביום קבורה, כמו שכתב רש"י דיום קבורה חמיר כיון דרובא קברי ביום המיתה, וכיון דיום קבורה יש לו שם בפ"ע לא הותר בקדשים בשביל שכבר נהג מצות ודיני אבלות.

אמנם הרמב"ם בפ"ו מהל' ק"פ הל' ט' כתב דיום קבורה הוא אונן מדבריהם, אך מלבד שאין ראיה מלשון הרמב"ם שאינו צריך לדייק לכתוב כלשון המשנה כיון דיסוד האיסור מדברי תורה הוא אונן מדבריהם, אלא דבאמת הרמב"ם לשיטתו אין לו כלל הכרח דאונן דמתני' הוא כ"ז שמתו מוטל לפניו שהוכחתי זה ממתני' דפסחים דתנן האונן והמפקח את הגל וכו' וכולם אין שוחטין עליהם בפני עצמן שמא יביאו הפסח לידי פסול ופירש"י האונן שמא יטמא למתו וזה ע"כ כ"ז שלא נקבר, אבל הרמב"ם בפיהמ"ש אינו מפרש כפירש"י אלא שמא מתוך אבלותו ישכח מלאכלו ויעשה הפסח נותר וזה שייך גם אחר קבורה אבל רש"י לשיטתו סובר כמו שכתבנו.

והנה בפ"ב מהל' ביאת מקדש הל' ה' ו' כתב הרמב"ם כהן שיצא מן המקדש בשעת העבודה בלבד חייב מיתה בין כהן גדול בין כהן הדיוט שנאמר ומפתח אוהל מועד לא תצאו פן תמותו, כלומר לא תניחו עבודה ותצאו מבוהלים ודחופים מפני גזירה זו, וכן זה שנאמר בכהן גדול ומן המקדש לא יצא אינו אלא בשעת העבודה בלבד שלא יניח העבודה ויצא, אם כן מפני מה נשנית אזהרה זו בכהן גדול שכהן הדיוט שהיה במקדש בעבודתו ושמע שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו אע"פ שאינו יוצא מן המקדש אינו עובד מפני שהוא אונן, ואם עבד והוא אונן של תורה חלל עבודתו בין בקרבן יחיד בין בקרבן ציבור אבל כהן גדול עובד כשהוא אונן שנאמר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל, כלומר ישב ויעבוד עבודה שהיה עוסק בה ואינה מתחללת, ובהשגות הראב"ד בין בכהן הדיוט א"א תימה גדול הוא זה שלא נאמר אותו פסוק אלא לאותה שעה בשביל שנמשחו בניו, ומה שאמרו בתו"כ מנין לכהנים שבכל הדורות לכהנים הגדולים שבכל הדורות קאמר שהרי שמן משחת קדש הוא מרבה אותם, והכ"מ הביא דברי הספרא פ' שמיני דאיתא שם ומפתח אהל מועד לא תצאו יכול בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה ת"ל ומן המקדש לא יצא ולא יחלל אימתי אינו יוצא ולא יחלל הוי אומר בשעת עבודה, כי שמן משחת ד' עליכם אין לי אלא אהרן ובניו שאם יצאו בשעת עבודה חייבים מיתה, מנין לכהנים שבכל הדורות ת"ל כי שמן משחת ד' עליכם, והביא הכ"מ דברי הראב"ד וכתב ע"ז נראה שטעמו של הראב"ד משום דכתיב כי שמן משחת ד' עליכם, ודעת הרמב"ן בזה כדעת רבינו ומתוך דבריו נתיישבה תמיהתו של הראב"ד שכתב בהשגותיו לספר המצות בעיקר חמישי וז"ל ת"ל כי שמן משחת ד' עליכם שאפי' כהנים הדיוטים שבכל הדורות כאלעזר ואיתמר באזהרה זו שלא להניח העבודה ולצאת כל זמן שיכולים לעשותה והראיה כי שמן משחת ד' עליכם מדלא כתיב כי בשמן הקדש נמשחתם ואמר שמשחת ד' עליהם שהוא לדורות כמו שאמר בהם והיתה להם משחתם לכהונת עולם לדורותם עכ"ל, והנה הכ"מ הביא ד' הרמב"ן וכתב שדעתו כדעת הרמב"ם ובאמת אינם שוים בשיטתם כמו שאבאר, וגם מש"כ שטעמו של הראב"ד הוא משום דכתיב כי שמן משחת ד' עליכם אף שכתב כן הראב"ד להדיא מ"מ צריך ביאור.

והנה הרמב"ן בסה"מ שם כתב וז"ל והנה אלעזר ואיתמר ביום מיתת אחיהם אוננין ולא היו באזהרת ומן המקדש לא יצא וענין הכתוב שכללן עם אהרן אביהם בפסוק ומפתח אוהל מועד לא תצאו פן תמותו יזהירם כולם בשעת מעשה מלהניח עבודה ולצאת ויודעים הם כי אהרן מקריב אונן והוא באזהרתו מהיום והם באזהרתם מן אותו היום ואינך אבל אותו היום אוננים הם עכ"ל, ואח"כ כתב מה שהביא הכ"מ ומבואר בדברי הרמב"ן להדיא דלא כדעת הרמב"ם דסובר דאפי' כהן הדיוט שהיה במקדש בעבודתו ושמע שמת לו מת אף שאסור לו לעבוד כשהוא אונן מ"מ אסור לו לצאת כל זמן העבודה, אבל הרמב"ן סובר דכהן הדיוט כיון שאסור לו לעבוד כשהוא אונן אין עליו איסור לצאת ובאלעזר ואיתמר שאסר הכתוב הוא שלא יצאו בשעת העבודה למחר כשלא יהיו אוננים, ונמצא דהרמב"ם והראב"ד והרמב"ן הם ג' שיטות.

ונראה דהרמב"ם והרמב"ן הולכים לשיטתם, דהרמב"ם סובר בפ"א מהל' אבל דאבלות יום ראשון דאורייתא ובפ"ה הל' ב' כתב ומנין שהאבל אסור בתספורת שהרי הזהיר בני אהרן ראשיכם אל תפרעו מכלל שכל המתאבל אסור לספר שערו אלא מגדל פרע, ובפ"ח הל' א' כתב אבל חייב לקרוע על מתו שנאמר ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו, הא אחר חייב לפרום, והנה בדין אבלות כתב הכ"מ בפ"א הל' א' על דברי הרמב"ם שכן הוא דעת הרי"ף והרמב"ן, אבל בפ"ח גבי קריעה הביא הכ"מ מדברי הרמב"ן דקריעה דרבנן, וא"כ לדעת הרמב"ן דאין אנו למדים חיוב פריעה ופרימה מדכתיב ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם אל תפרומו וכן כתב שם להדיא והוא בליקוטי תוה"מ במו"ק דף כ' א"כ שפיר אפשר לומר דמה דאמר לאלעזר ואיתמר ומפתח אוהל מועד לא תצאו אינו על יום האנינות אלא על יום שאחריו, אבל לדעת הרמב"ם שאנו למדין ממה שנאמר לבני אהרן דלאבל אחר איכא חיוב וכיון שבודאי מה שאמר להם לא תצאו הוא שלא יצאו ויניחו העבודה בשביל האבלות, א"כ היה לנו ללמד שגם אחר יום ראשון איכא אבלות ואסור בעבודה אחרת שלא בבהמ"ק כעין עבודות המקדש, וכמו דסובר הרמב"ם דביום ראשון אסור במלאכה מדאורייתא כן היה לנו ללמד מכאן על שאר ימי האבלות, ואין לומר דהצווי היה שלא יניחו העבודה בשביל צערם דא"כ לא היינו יכולין ללמוד חיוב פריעה ופרימה באבל ושכן הוא באמת דעת הסוברין שאינו מה"ת, וא"כ לדעת הרמב"ם אין לפרש דמה דהזהיר משה לאלעזר ואיתמר לא היה על יום האנינות אלא על יום שלאחריו, ולכן ע"כ דאף שאלעזר ואיתמר אסורין לעבוד כשהם אוננים מ"מ אסרם הכתוב לצאת בשעת העבודה דזהו חלול העבודה וכמש"כ הכ"מ.

עתה נבוא לבאר דעת הראב"ד שכתב שלא נאמר אלא לאותה שעה בשביל שנמשחו בניו ומה דמרבינן כל הדורות היינו לכהנים הגדולים שהרי שמן משחת קודש מרבה אותם, והנה לפי דבריו נמצא דגם כהן גדול שלא נמשח בשמן המשחה אין בו חיוב אם יצא בשעת העבודה, וזה תימה דהא משנה מפורשת שנינו במגילה דף י"ט אין בין כהן משוח בשמן המשחה למרובה בבגדים אלא פר הבא על כל המצות ונראה דגם הראב"ד מודה דכיון דרבוי בגדים מהני כמו משיחה שיהיה כהן גדול לכל דבריו אסור לו לצאת מן המקדש, דלכל הדברים הוי מרובה בבגדים כמו כהן משיח, ודוקא בפר הבא על כל המצות דכתיב להדיא הכהן המשיח הוי דוקא כהן משוח, וטעמא דכיון דבהך פרשה כתיב גם פריעה ופרימה, ובפ' אמור גבי כה"ג דכתיב את ראשו לא יפרע כתיב והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו משמן המשחה ומלא את ידו ללבוש הבגדים ורבתה תורה בפירוש דמרובה הרי הוא כמו כהן משוח, לכן גם לענין יציאה מן המקדש כן הוא, אך לפי"ז היה לנו לרבות גם כהנים הדיוטים כמו גבי פריעה ופרימה, אלא דעיקר טעמו של הראב"ד דגבי כהן הדיוט לא שייך הך דינא כיון דאינו עובד אונן וכמו שכתב הרמב"ן רק דלהרמב"ן ניחא לי' דהאיסור הוא על יום שלאחריו שלא יהיו אוננים, אבל הראב"ד לא ניחא ליה בזה כיון דמדאורייתא ליכא אבלות כלל אחר יום ראשון לא שייך לאסור אותם שלא יצאו מן המקדש בשביל אבלותם.

ולכן סובר הראב"ד דבאמת מה דנאסרו אלעזר ואיתמר היה רק הוראת שעה דאף שאסורים לעבוד אוננים מ"מ אסורים לצאת מן המקדש והיינו שלא יטמאו לאחיהם, וזהו כמו שכתב הרמב"ן בהא דראשיכם אל תפרעו דזהו רק הוראת שעה בשביל שהיה חג המלואים נצטוו שלא לנהוג אבלות כמו שהבאתי בפ"ב, אלא דהראב"ד סובר כאן מטעם אחר משום שנמשחו בשמן המשחה וכדכתיב כי שמן משחת ד' עליכם, ולכן אף דכהנים הדיוטים אחרים כיון שאינם עובדים אוננין ומחויבים מן הדין לטמא לקרוביהם צריכים לצאת כיון שאין בזה בטול העבודה ממש, אבל אלעזר ואיתמר נצטוו שלא לצאת כדי שלא ינהגו אבלות וכמו שנצטוו על פריעה ופרימה משום זה, ולכן מפרש הראב"ד דמה דמרבה בספרי לכל הדורות זהו לכהנים גדולים שעובדים כשהם אוננים, וע"ז כתב שהרי שמן משחת קודש מרבה אותם וסתם כהנים גדולים בבית ראשון היו משוחים בשמן המשחה, אלא דמ"מ מן הטעם האמור למעלה דכמו שבפריעה ופרימה רבתה תורה מרובה בגדים כמו כהן משוח, ה"נ לדין לצאת מן המקדש אין חילוק בין כהן משוח למרובה בגדים.

ובזה מבואר מה דלכאורה עיקר שיטתו של הראב"ד לחלק בין כהן הדיוט לכהן גדול לדין לצאת מן המקדש הוא תימה דהא בהוריות דף י"ב חשיב בברייתא כל דבר שיש בין כהן גדול לכהן הדיוט ולא חשיב הך דינא, אך לפמש"כ דעיקר טעמו של הראב"ד הוא משום דכהן הדיוט אינו עובד אונן מיושב שפיר דחלוק זה שכהן גדול עובד אונן ולא כהן הדיוט חשיב שם בברייתא והוא חד טעמא.

ב[עריכה]