אבן בוחן/י
|
< הקודם · הבא > |
וגם כי העושר מעלה גדולה ליראי ה׳ ולחושבי שמו. הרודים מגוית הארי דבש דיים. ולנגוע בקצהו להשתמש ממנו בהכרחו לבד. איש לפי אכלו שארו וכסותו וצרכי עבודת אלהים. והיותר יחרים. ומזה הצד קראוהו המושלים סולם המעלות. והיום הזה יד רשעים תנידנה. ומכל החסידים ואנשי אמת לא תגע בו יד. בימים האלה הזהב וגם הכסף לבני בליעל למורשה. והישרים בלבותם לצרכיהם אין ידם משגת. הגדולה והתפארת ניתנה ביד רשע. והשוד והשבר לירא את דבר ה'. הזמן האכזר נתן הסכל במרומים. ובשאט בנפש יגרע מצדיק עינו. העניק צוארי הנבלים כסף כאשר יוכלין שאת. ואנשי מופת ישלח ריקם. היעמוד הלב בהראות השחתת הסדר האלהי בארץ. בהשתנות מטבע גזירת עירין. (הפיכת ארעא והפיכת מילתא) דרך רשעים צלחה. ודרך צדיקים המכשלה תחת ידיהם. שפלי אנשים את רמים לכסא. ואדירי כל הפץ בשפל ישבו. עשיר רב מעשקות לשוד ולכפן ישחק. ויושב תהלות ישב בדד וידום. לבו דוי דמעותיו על לחיו מאין לחם ואין שמלה. תמותתהו מגינת לב ושבר רוח. מרבה נכסים אוהביו רבים. יחתו מריביו. וצדקות אהב מעדו קרסוליו. אחיו שנאוהו ולא יכלו דברו לשלום. כן מנהג הזמן הזה. מקרקר קיר ושוע. משפיל יקרים עדי ארץ. שופך בוז על נדיבים. מגביה שפלים עד מרום. ואלו נשתוו הנקלה והנכבד החרשתי. אבל בראותי האדם הגדול ימיו מכאובים. והיה רק זועה. תרדפהו שואה ומשואה. נגעים הרדיפוהו. שכול ואלמון השיגוהו. השמועות יבהלוהו. הזמן גדר בעדו ובעד כל אשר לו לבל יגע בו שלות השקט. ולחוטא אין עיף ואין כושל. אי שמים. בארזים נפלה שלהבת. והאזוב הולך וגדול והיה עלהו רענן. לויתן בחכה הועלה במצודה רעה. ודגי הרקק שלאנן לא שמעו קול נוגש. הנשר הגדול ילכדהו ציד הרמאי במשכו ברשתו ונתפש במצודתו. והדוכיפת והעטלף אין דורש ואין חקר אותם. על כן אומר מה נפלא משל הקדמוני. הזמן ישלך חפשי הזבוב ויתן הנשר בכלוב. מי זה האיש ירא את ה׳ יעתר אל אלוה וירפאהו מזה הנגע וחלי רע.
ויוסף המייסר שאת משלו. בן אדם ראה שנים כוננוך ויעשוך. ה׳ אביך. והאדמה אמך היא. ה׳ עשה לך את הנפש. והאדמה היתה לה לחמר. והיא בונה חיץ בזפת ובחמר להבדיל בינך ובין אביך אלהי השמים. נטה מעליה דרכך. מעשיה אשה זונה שלטת. מעלליה כמעללי אשה אהובת ריע ומנאפת. ואולם בעבור זאת כבד את אביך. ותפנה למעלה וראית השמש והירח והככבים והיו למאורות. ושור שחקים כי גבהו מושב אלהים קנך. הבט לארץ והנה חושך וצלמות סבבו אותה בכנפיה. צר ואור חשך בעריפיה. שאל אביך ויגדך לשכון אור. אל תסיתך חבל אמך. כי רפאים שם. אל תבט אל מראיה. תחתיה הבהרת צרעת ממארת. אל ירמוך קולות שמחותיה. סופם יגון ואנחה. ואנו ואבלו פתחיה. אל יפתך. הזמן כי נטה אחרי הבצע. אל יסיתך הצל העובר הזה בנעימות בימינו. כי קללה בו. אל תתאו למטעמותיו. כי מות בסיר. אל תטעה בנשיקות פיהו. נעתרות נשיקותיו. תזרם כמו דוה. כי רעה גמלוך. הרף ממנו אזי ינוח לך. בני דע את אלהי אביך ועבדהו. ובכל דרכיך דעהו: