שיח השדה/שבת/קכ/א

שיח השדה שבת קכ א

מהפקירא קזכו. פירש"י דהא הצילו לכם קאמר להו לצרכיכם. והנה בתשו' רע"א (סי' קע"ד) הביא דד' הרמב"ן דאסור להפקיר בשבת מדהוכיח דביטול חמץ לא מדין הפקר הוא דאי הפקר איך מותר לבטל בע"פ שחל בשבת ומבואר דאסור להפקיר בשבת וכ"כ בשעה"מ בשם הריטב"א והפר"ח ובקה"י (ח"ז סי' מ') האריך בזה והקשה משמעתין דמרש"י משמע שמפקיר בשבת וע"ש מה שתי' דלא הוי הפקר ממש רק כעין יאוש ע"ש והנה הר"ן בשמעתין מפ' דהא דפריך מהפקירא קזכי אינו כרש"י שהוא מפקירו רק דהוי הפקר ממילא כזוטו של ים ולפ"ז אין מכאן ראי' שמותר להפקיר ובשעה"מ פ"ח מלולב ה"ב העתיק ד' ריטב"א ואומר לאחרים כו' אע"ג דאסור להפקיר בשבת שא"ה שהוא כמופקר מאליו והולך לאיבוד ולא מחזי כקנין משמע שאין מפ' כהר"ן רק כרש"י שהוא מפקירו רק שכ' כיון דבלא"ה הולך לאיבוד מותר לו ג"כ להפקיר ולא מחזי כקנין, והנה לקמן קכ"ז ב' אמרי' מיגו דאי בעי מפקר נכסי' מבואר דמותר להפקיר בשבת וראי' זו כ' בעבודת הגרשוני ס"ס כ"ד וכ"כ המאירי שם דכאן מוכח דמותר להפקיר בשבת וכ"כ בדף קל"א הואיל ובידו להפקירן וכבר כתבנו שמותר להפקיר בשבת והנה מהא דבידו להפקירן אין קושיא להרמב"ן דכיון דמדאורייתא מותר להפקירן ואין כאן אלא איסור דרבנן ודאי דאין דוחה שבת ועי' בתשו' רעק"א הנ"ל אבל מהא דאי בעי מפקר נכסי' ק' לרמב"ן ואין לומר דהכונה שבידו להפקירן אחר שבת וממילא אינו מוקצה דלא מחוסר מעשה ותיקון בגופו דהנה התוס' הקשו ל"ל למימר הואיל ואי בעי מפקר נכסי' לימא הואיל וחזי לעניים ותי' הרמב"ן והרשב"א בשם י"מ דגבי תרומה דע"כ יהיב לי' לכהנים וכן לוף שאין ראוי אלא לעורבין אינו מוקצה אבל דמאי שממתין עד למחר ומפריש ואוכל ולא קאי לעניים מוכרח לומר דאי בעי מפקר מבואר דאי מפקר נכסי' חזי לי' היום [ובד' הרמב"ן י"ל הא דתנן ריש מפנין מטלטלין התורמוס היבש מפני שהוא מאכל לעזים וי"ג לעניים וק' לגי' זו דהא מסיק בסוף כירה דפחות מגע"ג וקרטין ביד עשירים הוי מוקצה אף דחזי לעניים ובשלמא ממש"כ תוס' דדמאי אינו מוקצה דחזי לעניים ל"ק דדבר הראוי רק מחמת איסור לא חזי מהני הא דחזי לעניים אבל דבר שאין ראוי מחמת גריעותו כיון שעתה הוא ביד עשיר לא מהני הא דחזי לעני אבל מתורמוס קשה דאין עשירים דורסין אותו משום גריעותו ודמי לקרטין אבל להרמב"ן הנ"ל י"ל דתורמוס עומד ליתן לעניים דאין עשירים אוכלין אותו שאין חביב להן ונותנו לעני אבל קרטין זורקו], עכ"פ ק' לרמב"ן שאסור להפקיר בשבת איך קאמר מיגו דאי בעי מפקר ויתכן דלעיל מ"ג א' אמרי' טבל מוכן שאם עבר ותיקנו מתוקן וכ' שם תוס' דדוקא לענין מבטל כלי מהיכנו אמרי' הכי אבל טבל ודאי מוקצה כדתנן ריש מפנין, ופשוט שאם עבר ותקנו מותר לטלטל את הטבל וכן מבואר בביצה ל"ד ב' ורש"י הוכיח בביצה ל"א ב' מהא דטבל מוכן כו' דמוקצה מחמת איסור דרבנן לא אמרי' בי' מיגו דאיתקצאי ביה"ש ונ' דכל שאין בו אלא איסור דרבנן מקרי שעומד להיות מותר ולכך אינו מבטל כלי מהיכנו ומ"מ כ"ז שלא תיקנו הוא מוקצה דמחוסר מעשה וכ"ז כשיש חסרון בגוף הדבר משא"כ בדבר שיש לו עצה ע"י הפקר נכסיו כיון שאין חסרון בהאוכל לא הוי מוקצה ועדיין צ"ע בזה, והנה בקה"י שם הביא בשם שעה"מ בין מפקיר לצורך אחרים למפקיר לצורך עצמו כגון שיוכל לאכול הדמאי או ללבוש הטלית שזה מותר וזה יתכן רק להריטב"א אבל לרמב"ן שמביא מביטול חמץ מוכח שגם לצורך עצמו אסור שגם שם מפקיר שיוכל להשתמש בו אחר הפסח, והרב ראצ"ט (נ"י) ז"ל הביא ראי' מפסחים נ"ו א' להאכיל נשר כו' ורק משום מוקצה אסרו משמע דמותר להפקיר וי"ל דהתם הוא הפקר ממילא וצ"ע ועי' מ"ב סי' י"ג סקט"ו שכ' מהנכון שיפקירנו ואולי לצורך מצוה מותר, ונ' ראי' שמותר לזכות מהפקר בשבת מב"מ ט' א' הגבי' ארנקי בשבת ולמה נקט ארנקי שהיא מוקצה מכלל דכל הפקר מותר לזכות וכמדומה שלראי' זו כיון בהגהות מרדכי סוף שבת ועי' בזה בתשו' רעק"א הנ"ל:

מעבר לתחילת הדף

ספרי רבנו הגר"ח קניבסקי זללה"ה מונגשים לציבור בהורמנא דמרן זללה"ה (הזכויות שמורות)