שו"ת מהרשד"ם/אורח חיים/טו: הבדלים בין גרסאות בדף
מ (מערכת העביר את הדף שו"ת מהרשד"ם/אורח חיים/טז לשם שו"ת מהרשד"ם/אורח חיים/טו בלי להשאיר הפניה) |
אין תקציר עריכה |
||
| (גרסת ביניים אחת של אותו משתמש אינה מוצגת) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{ניווט כללי עליון}} | <noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude> | ||
{{ | {{מרכז|'''לשון טו'''}} | ||
'''הרמב"ם''' ז"ל [[רמב"ם/יום טוב/ח#כ|פרק אחרון מהלכות יום־טוב [ה"כ]]] '''ההולך ממקום כו''''. זה הלשון קשה להולמו בעיני. והרב ה[[מגיד משנה/יום טוב/ח#כ|מגיד משנה]] לא פירש בה כל הצורך, רק שמדבריו נראה בפירוש שהרמב"ם דבריו הם במי שאין דעתו לחזור. ובודאי דהכי נראה בפי', ומ"מ קשה דכיון דאין דעתו לחזור אמאי מפני המחלוקת מדינא הוי. וכ"כ הר"ן בפי' ההלכות וז"ל וכל הנכנס באותו מקום אם אין דעתו לחזור חייב לנהוג איסורא דאותו דבר מן הדין. | |||
''' | עוד קשה, שאמר '''אבל עושה הוא במדבר'''. וקשה כיון שהדין נותן שהנכנס שם הוי כאנשי העיר וממנה הוא נחשב יתכן שא' מבני עיר אחת שנוהגין איסור בדבר אחד שהוא יצא למדבר לאכול שאסור לו בעיר. | ||
עוד קשה, שאומר אח"כ '''וההולך כו'''' ולמה לא יעשה דיצא ממקומו פקע מיניה מנהג מקום ראשון כיון שאין דעתו לחזור ונקבע מקום שני. | |||
עוד קשה, למה לא אמר לא ישנה בפניהם ולא שאמר במדבר או למטה לימא במדבר ולמה אמר לא יתראה. ואי מיירי הרמב"ם בתחלה בדעתו לחזור, קשה איך אמר וכן מי שדעתו לחזור כו'. | |||
{{ | |||
{{ | ועוד קשה למה הצריכו לצאת למדבר וכו'. | ||
וכדי ליישב כל זה רואה אני לכתוב מה שפרש"י בגמ' משנה ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין כו' נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם ואל ישנה מפני המחלוקת ע"כ. ובגמ' כי אתא רבה בר בר חנה מא"י לבבל כו' אכל חלב דאייתרא כו' ופריך בגמרא ורבה לית ליה נותנין עליו כו' אמר אביי ה"מ מבבל לבבל ופרש"י דכיון דלא כייפי להדדי אם ישנה מנהגם לעיניהם יש כאן מפני המחלוקת אבל מא"י לבבל אם ישנה את המנהג אין כאן מחלוקת כו' דבני א"י סמוכים כו' רב אשי אמר אפי' תימא מבבל לא"י הני מילי היכא שאין דעתו לחזור, רבה בר בר חנה דעתו לחזור הוה ע"כ נראה בפי' דלתירוץ רב אשי דהלכתא כוותיה כדפריש הרי"ף מתניתין דקאמר נותנים כו' מיירי באין דעתו לחזור דהכי אמר אפילו תימא כו' הנ"מ כו'. | |||
וק"ל א"כ הרמב"ם ברישא מיירי באין דעתו לחזור וסבירא ליה להרמב"ם כי מן הדין כל אדם יש לו לנהוג כאנשי מקום שנולד בו בין דעתו לחזור ובין אין דעתו אלא שכשאין דעתו לחזור חמור שנותני' עליו חומרי המקום שיצא משם דלא פקע מיניה החומרא ההיא לעולם ונותנין חומרי המקום שהלך לשם וזה מפני המחלוקת דאי לאו הכי היה די שיעמוד בדין אנשי מקומו בין שאין דעתו לחזור החמירו שאפילו בצינעא לא ישנה. ונ"ל הטעם דכיון שהוא עומד שם א"א שבכל עת יעשה בצינעא וא"כ לעולם יבא לידי מחלוקת ולכן החמירו עליו שאם ירצה לשנות יצא למדבר. ובזה נסתייעתי ג"כ מדברי הר"ן שכתב וז"ל ועובדא דרמי בה תמרי כו' והקשו עליו מדתנן נותנין כו' בדין הוא דבתוך התחום נמי הוא שרי בצינעא אם היה דעתו אלא דבעי לשנויי אפי' אין דעתו לחזור דשרי דחוץ לתחום אכלתינהו הא שמעינן דסבירא ליה להר"ן שאפילו באין דעתו לחזור חוץ לתחום שרי. וא"כ נתיישב לשון הרמב"ם שאמר לא יעשה ביישוב מפני המחלוקת כו' והיינו באין דעתו לחזור וההולך ממקום שאין עושין כו' לא יעשה והיינו שהדין נותן שיעשה כאנשי מקומו הראשון ואעפ"כ כו' היינו כשעושין כאנשי מקומו לחומרא לא יתראה כו' וכן מי שדעתו כו' בין להקל כו' וזה כיון שדעתו לחזור אינו חמור כ"כ אלא בצינעא עושה כאנשי מקומו אפי' לקולא. א"כ כפי דעת הרמב"ם הא דמשני כפי מקום שנהגו הנ"מ באין דעתו לחזור מוקי מתניתין דנותנין כו' באין דעתו לחזור. ומתיישבות סוגיות דגמ' כנ"ל: | |||
<noinclude>{{שולי הגליון}} | |||
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude> | |||
גרסה אחרונה מ־17:08, 12 באפריל 2024
|
< הקודם · הבא > |
הרמב"ם ז"ל פרק אחרון מהלכות יום־טוב [ה"כ] ההולך ממקום כו'. זה הלשון קשה להולמו בעיני. והרב המגיד משנה לא פירש בה כל הצורך, רק שמדבריו נראה בפירוש שהרמב"ם דבריו הם במי שאין דעתו לחזור. ובודאי דהכי נראה בפי', ומ"מ קשה דכיון דאין דעתו לחזור אמאי מפני המחלוקת מדינא הוי. וכ"כ הר"ן בפי' ההלכות וז"ל וכל הנכנס באותו מקום אם אין דעתו לחזור חייב לנהוג איסורא דאותו דבר מן הדין.
עוד קשה, שאמר אבל עושה הוא במדבר. וקשה כיון שהדין נותן שהנכנס שם הוי כאנשי העיר וממנה הוא נחשב יתכן שא' מבני עיר אחת שנוהגין איסור בדבר אחד שהוא יצא למדבר לאכול שאסור לו בעיר.
עוד קשה, שאומר אח"כ וההולך כו' ולמה לא יעשה דיצא ממקומו פקע מיניה מנהג מקום ראשון כיון שאין דעתו לחזור ונקבע מקום שני.
עוד קשה, למה לא אמר לא ישנה בפניהם ולא שאמר במדבר או למטה לימא במדבר ולמה אמר לא יתראה. ואי מיירי הרמב"ם בתחלה בדעתו לחזור, קשה איך אמר וכן מי שדעתו לחזור כו'.
ועוד קשה למה הצריכו לצאת למדבר וכו'.
וכדי ליישב כל זה רואה אני לכתוב מה שפרש"י בגמ' משנה ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין כו' נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם ואל ישנה מפני המחלוקת ע"כ. ובגמ' כי אתא רבה בר בר חנה מא"י לבבל כו' אכל חלב דאייתרא כו' ופריך בגמרא ורבה לית ליה נותנין עליו כו' אמר אביי ה"מ מבבל לבבל ופרש"י דכיון דלא כייפי להדדי אם ישנה מנהגם לעיניהם יש כאן מפני המחלוקת אבל מא"י לבבל אם ישנה את המנהג אין כאן מחלוקת כו' דבני א"י סמוכים כו' רב אשי אמר אפי' תימא מבבל לא"י הני מילי היכא שאין דעתו לחזור, רבה בר בר חנה דעתו לחזור הוה ע"כ נראה בפי' דלתירוץ רב אשי דהלכתא כוותיה כדפריש הרי"ף מתניתין דקאמר נותנים כו' מיירי באין דעתו לחזור דהכי אמר אפילו תימא כו' הנ"מ כו'.
וק"ל א"כ הרמב"ם ברישא מיירי באין דעתו לחזור וסבירא ליה להרמב"ם כי מן הדין כל אדם יש לו לנהוג כאנשי מקום שנולד בו בין דעתו לחזור ובין אין דעתו אלא שכשאין דעתו לחזור חמור שנותני' עליו חומרי המקום שיצא משם דלא פקע מיניה החומרא ההיא לעולם ונותנין חומרי המקום שהלך לשם וזה מפני המחלוקת דאי לאו הכי היה די שיעמוד בדין אנשי מקומו בין שאין דעתו לחזור החמירו שאפילו בצינעא לא ישנה. ונ"ל הטעם דכיון שהוא עומד שם א"א שבכל עת יעשה בצינעא וא"כ לעולם יבא לידי מחלוקת ולכן החמירו עליו שאם ירצה לשנות יצא למדבר. ובזה נסתייעתי ג"כ מדברי הר"ן שכתב וז"ל ועובדא דרמי בה תמרי כו' והקשו עליו מדתנן נותנין כו' בדין הוא דבתוך התחום נמי הוא שרי בצינעא אם היה דעתו אלא דבעי לשנויי אפי' אין דעתו לחזור דשרי דחוץ לתחום אכלתינהו הא שמעינן דסבירא ליה להר"ן שאפילו באין דעתו לחזור חוץ לתחום שרי. וא"כ נתיישב לשון הרמב"ם שאמר לא יעשה ביישוב מפני המחלוקת כו' והיינו באין דעתו לחזור וההולך ממקום שאין עושין כו' לא יעשה והיינו שהדין נותן שיעשה כאנשי מקומו הראשון ואעפ"כ כו' היינו כשעושין כאנשי מקומו לחומרא לא יתראה כו' וכן מי שדעתו כו' בין להקל כו' וזה כיון שדעתו לחזור אינו חמור כ"כ אלא בצינעא עושה כאנשי מקומו אפי' לקולא. א"כ כפי דעת הרמב"ם הא דמשני כפי מקום שנהגו הנ"מ באין דעתו לחזור מוקי מתניתין דנותנין כו' באין דעתו לחזור. ומתיישבות סוגיות דגמ' כנ"ל: