שו"ת חתם סופר/ב/ע
שו"ת חתם סופר 
ב ע
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שלום וכל טוב לידידי הרב המופלג הותיק כמהו' יאקב נ"י אב"ד דק"ק נאדיש:
גי"ה הגיעני טרם נסעי מקהלתי ק"ק פ"ב והנני בקרית חוצות תמול בואי ועיינתי היום בשאלת חכם אשר שאלני אודות דם שחיטה שנקרש ומתמצותו מתמצי' מים צלולים מה דינם של אותם המים אם מפליט לתבשיל ובחולין פ"ז ע"ב מבואר כשאין בהם מראה אדמומית אין חייבים עלי' כרת מ"מ יש לשאול אי אסורים מדאורייתא או מדרבנן או אינם אסורים כלל:
נחזי אנן בעזה"י בפ' כל הבשר קי"ד ע"א המבשל במי חלב פטור כו' וע"ש ברא"ש שכתב הרמב"ם אוסר אותן מפני שהופרשו מחלב חזרו לאי' אמה"ח [בל"ח הגיה הרמב"ן ויען בטור סי' פ"א כתוב רבינו אליעזר אוסר כ' בכנה"ג הובא בהגהת הטור החדשי' אות ז' דצריך להגיה בהרא"ש ר"א ממיץ ואני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא צ"ל הראב"ן היינו ר' אליעזר בר נתן חבירו של ר"ת שהי' רבו של הר"א ממיץ ושפי' השיב עליו ר' שמחה] ור"ש פליג דהרי לענין הכשר זרעים חלב גמור הוא אלא לענין ב"בח גז"ה הוא בחלב אמו כעין שיצא מאמו אבל לשאר מילי חלב הוא ודברי הש"כ בי"ד סי' פ"א סקי"ב תמוהים בעיני שכ' מסברה דנפשי' כיון דגלי רחמנא היתר חלב ש"מ בשר דוקא נאסר מן החי ולא שארי דברים א"כ גם המים מותרים ודבריו צ"ע וכי עלה על הדעת דחלב יהי' אבמ"הח או בשר מ"הח אלא הוה סד"א דהוה בכלל ציר היוצא מדבר איסור דקיי"ל בכל התורה משקין היוצאים מהם כמותן והוא מבואר בחולין ק"כ ע"ב ורק בדגי' פליגי תוס' בחולין ס"ל דהוה דרבנן ובע"ז ס"ל דהוה ג"כ דאורייתא וכן עיקר וכמ"ש בשאילת יעב"ץ ח"ב סי' קפ"ח והוספתי ראיות בחידושי וכתבתי בגליון ש"ע י"ד סי' פ"ג ס"ה מ"מ כל מעיין בש"ס פ"ק דבכורות יראה דכל הסוגי' התם ניבנית אהך קרא לאסור צירן ומדהתי' רחמנא חלב דהוה ציר אמ"הח ה"א אפי' חלב דציר טמאה מותר קמ"ל גמל גמל וס"ל לראב"ן חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו דוקא כשהחלב והמים מעורבים אבל כשפירשו ה"ל כשאר ציר היוצא מאמ"הח ורב"ש נמי הי' מודה לזה אלא דפליג בעיקר הסברה ואסר דעדיין חלב הוא רק לענין בישול קפיד קרא חלב אמו כמו שיוצא מהאם וכל ב"בח חידוש הוא ואהא קפיד רחמנא שיהי' מעורב אבל לענין שארי ענינים חלב הוא שהרי מכשיר כל זה ברור ודברי ש"ך והכרעתו צ"ע:
והנה בגליון תוי"ט ריש מס' נדה בתו' חדשים מבואר בראיו' ברורו' שאין עליהם תשובה ע"פ טבע מפורסם כי לכ"ע החלב מתהוה מאותן הליחות שדרכם להתהות מהם הדם אלא ר"מ ס"ל מתחילה נעשית מהליחות דם ושוב נעכר ונתהפך לחלב והוה טהור מטמא ולרבנן לא נתהוה דם מעולם כי בימי הנקה אותן ליחות שיהיה ראויין להתהוות מהם דם מתהווים מיד לחלב ואין כאן טהור מטמא ע"ש והנה אמת והנה נכון ולפ"ז יש לעיין מה בין מים צלולים המתהוים מתמצית הדם שנקרשו למים צלולים המתהוים מתמצית החלב שנקרש כיון שטבע א' להם ומבטן א' יצאו מליחות הבעל חי שמתהפך ונעשה דם או חלב ולכשיקרש יוצא מיץ מים מתמציתן ומה בין אלו לאלו דבצללתא דדמא אמרי' בחולין פ"ז ע"ב אי לית ביה מראה אדמומית אינו מכשר ואי לית ביה כזית דם אינו חייב כרת ובמי חלב אפי' צלול ממש מכשיר לכ"ע ולרבינו שמחה לשאר מילי נמי חלב גמור הוא אפי' להקל:
מיהו לענין הכשר לק"מ דהכשר בראוי' לשתיית אדם תלי' מילתא ומי חלב עומד לשתי' טפי ממי דם אפי' לבני נח ודבר זה יתבאר במתני' סוף מס' מכשירין ולשון רמב"ם פי"א מטומאת אוכלים הל' ג' ד' ע"ש אבל ארבינו שמחה קשי' דבצללתא דדמא בעי' מראות דם וגם כזית דם בתוכו והנה בהא דאמרי' והוא דאיכא כזית והוא דאיכא רביעית משמע מפירש"י ותוס' דהאי צללתא אית בעצמו כמה זתים ואנו משערינין שיעור מרא' אדמומית שבו שעדיין לא נצלל לגמרי ויש בו בהני כמה זתים מים עכ"פ עוד זית אחד דם ממש שממנו מראה האדמימות אך הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות וגם בה' טומאת מת פ"ג לא הביא תנאי זה דכזית או רביעית והרגיש בזה בס' תורת חיים וכתב דרמב"ם לא פי' כפיר"שי ותוס' אלא כל שיש במים עדיין שום מראה אדמומית הרי הם דם גמור ובלבד שיהיה במים בכללי כשיעור כזית או רביעית וזה לא צריך לכתוב ונדחק בת"ח מה צריך ש"ס להביא זה פשיטא שלא יהי' חמירי מדם עצמו דבעי כזית ורביעית ע"ש והנה כוונתו ברמב"ם הוא אמת אך הא דמייתי ש"ס והוא דאית בו כזית והוא דיש בו רביעית נ"ל היינו משום כזית דם עב ובנקל הוה כזית והשתא נצטללו המים ובעו שיעור רב שישוער בו שיעור כזית וכן רביעית ודבר זה יעויין בש"ס ר"פ המוציא יין ויובנו דברי וקמ"ל ש"ס אע"ג דהנהו מים אדומים יש להם דין דם ממש להתחייב כרת ולטמא באוהל מ"מ שעורן משתנה שצ"ל שיעור כזית ורביעית מים לא לפי ערך דם כיוצא בו. ואעורר ע"ד נפלא בכ"מ פ"ב מטומאת מת שם שהראה מקום לרמב"ם מש"ס חולין ודזבחים ע"ט ושם בזבחים לא נזכר תנאי דכזי' ורביעית ע"ש אבל דברי הכ"מ נפלאו שנתחלף לו דם התמצי' בתמצית הדם כי הרמב"ם וש"ס דחולין מיירי בתמצית דם ובזבחים מיירי מדם תמצית והוא פלא לפע"ד:
נחזור להנ"ל דאפי' להרמב"ם דמחייב כרת אפי' ליכא כזית דם מעורב מ"מ מראה אדמומית בעי ואלו במי חלב לרבינו שמחה הוה חלב גמור בלי שום תנאי ונלע"ד לישב דכי היכי דס"ל לרבינו שמחה לענין ב"בח בעי' חלב אמו כמו שהוא יוצא מהאם ה"נ לענין חיוב כרת בעי' עכ"פ דם הראוי' לכפר על המזבח וזה פשוט דמים צלולים שאין בהם שום מראה דם אינם ראוי' לכפר וממילא לית בהו כרת וכן לענין טומאת אוהל הא נפיק מקרא נפשות מת שהוא דם ובצלילות מים אין נפש תלוי' בו כן נ"ל ליישב ועדיין צריך ישוב קצת לענין כיסוי דם:
מ"מ לפ"ז נהי דכרת ליכא כיון שאינו ראוי לזריקה מ"מ כיון דדם מעלי' הוא לרבינו שמחה אם כן ה"ל כדם שקרש דפליגי במס' מנחות אי עובר עליו והתם משום שכנגדו ראוי לחטאת עכ"פ דלא בעינן זריקה אלא נתינה אבל הכא מים צלולים אפי' לחטאת לא חזי לכ"ע כרת ליכא אבל לאו איכא לרוב הפוסקים ורש"י בראשם וכן הסכימו כל גדולי אחרונים לבתר ש"ך וט"ז דדם שבשלו ושמלחו נהי כרת ליכא לאו מיהא איכא משום דם האיברים דלא בעי' ראוי' לזריקה ולהתוס' וסייעתם נמי איסורא דרבנן מיהת הוה. ועוד נראה פשוט דלא צריך לכל זה דאפי' לראב"ן דס"ל מי חלב וה"ה מי דם תו לא הוה לא חלב ולא דם מ"מ הכא אסור דה"ל ציר היוצא מדם וכמו שאסור ציר מכל האיסור למאי דקיי"ל משקה היוצא מהן כמותן ואם כן הני מיא הוה כציר היוצא מהדם וכבשר טרפה ויצא ממנו ציר אסור כטרפה עצמו הה"נ כל האיסורים חוץ מאותן המפורשים בחולין ק"כ ע"ב ע"ש וה"נ ואין זה ענין לפלוגתת הראשונים גבי מוס"ק דמייתי מג"א סי' רי"ו סק"ג ודבר גדול דיבר הגאון חק יעקב סי' תס"ז דזה אינו ענין לדם נעכר ונעשה חלב דלא הוה אזלי' בתר השתא אי לאו דגלי קרא דשאני התם דלא נישתנו לדבר המותר בשלמא בשר שנשתנה לדבש איכא דבש תמרים ודבורים היתר גמור ונשתנה הבשר לאותו הדבר היתר אבל הכא נתלבן וליכא בעולם שום חלב דלא אתי מדם שנאמר שהדם נתהפך לאותו דבר אלא נעשה לבן ומהיכי תיתי לנו להתיר דם שנתעפש ונעשה ירוק ה"נ לא נתיר אם נעשה לבן אי לאו דגלי קרא אבל בנתהפך לדבר המותר או לעפרא בעלמא בהא פליגי ע"ש וה"נ נשתנה למים אבל טעותא הוא כי לא נתהפך ולא נשתנה וכל ציר של כל איסורים כך הוא כשאכל בשר נבילה יש בו צירו ומצטרף לכזית ולוקה עליו ושוב כשאותה הציר יוצא ממנו לא נשתנה ממה שהי'. והמחה את החמץ וגמעו זה היה אפשר לדמות לנשתנה ומ"מ חייב עליו כרת משום שלא נשתנה לדבר המותר אבל הציר ומי דם לא נשתנו כלל וכשהי' עם הדם הי' ג"כ חייבים כרת על כזית דם ומים מעורבים ועכשיו שנצטללו לא נשתנו ממה שהי' והא דלא חייבי' עליהם כרת כמו משקין היוצאין משאר איסורים דחייבים עליהם כמו האיסור עצמן נ"ל הכא לא עדיפי מאבוהון דהרי אבוהון דם ודם עצמו כשאינו ראוי עוד לזריקה בטל חיוב כרת מיני' וה"נ כיון שאינו ראוי עוד לזריקה בטל חיוב כרת ממנו אבל עכ"פ דינו כדם שקרש ותלי' בהנ"ל אי איכא לאו בדם שבשלו ושמלחו או אי' דרבנן אבל כשנפל לקדירה פשיטא שאוסר ועיין ליקוטי חי' ר"ן שלהי חולין שהקשה אמתני' ס"פ כל הבשר חומר בחלב מבדם ליתני נמי חומר בחלב שחייב עליו מבושל משא"כ דם שבשלו אע"כ דם שבשלו לוקין עליו כדם האברים ובחידושי הוספתי דהא לא קשי' לתני חומר בדם דחייב עליו כשאכלו חי בלי מבושל משא"כ חלב חי דהאי לאו חומר הוא אלא כל א' חייב עליו כדרך הנאתו וחלב חי הוה שלא כדרך הנאתו משא"כ דם חי אבל מדם שבשלו ק' אע"כ דם שבשלו נמי אסור מן התורה וראיה זו נמי יש להבי' בציר היוצא מחלב תרבא דהוה משקה היוצא ממנו כמותו ואי ס"ד משקה היוצא מדם לאו כמותו ליתני חומר אע"כ כנ"ל וע"כ נ"ל הלכה למעשה דהני מיא אסורים ואוסרים התבשיל:
מ"ש מעלתו שהק' לו א' בחולין ס"ד ע"ב בת היענה לרבות ביצת עוף טמא וכ' תוס' דסד"א כיון דביצת טהורה שרי' אע"ג דיצא מחי ה"א ה"ה דטמאה קמ"ל והוקש' לו לר"מ דס"ל אמ"הח אינו נוהג בעוף בחולין ק"ב ע"א בת היענה ל"ל הנה כיוצא בו שמעתי ק' ס"פ כיסוי הדם דפליגי ר"מ ורבנן בשחיטת חש"וק אי בעי כיסוי וקאמר התם לר"מ אוקי מיעוטא להדי חזקה פירש"י חזקת אמ"הח וק' הא בעוף וחיה מיירי ולר"מ אין אבמ"הח נוהג אלא בבהמה אומר אני מאן דמקש' הא לא חש לקמחי' דפשוט הא דאמר ר"מ אינו נוהג אלא בבהמה טהורה משום דכתיב וזבחת מבקרך וסמיך לה לא תאכל הנפש עם הבשר היינו אמ"הח משהו בשר גידין ועצמות אבל בשר מן החי דלפי מאי דקיי"ל כר"י חולין ק"ב ע"ב נפקא ליה מבשר בשדה טרפה א"כ כל שישנו בטרפה ישנו בבשר מן החי ועוף וחיה שישנו בטרפה ישנו בבשר מן החי והא דכ' רש"י ס"פ כיסוי הדם הנ"ל דבהמה בחיי' בחזקת אמ"הח עומדת אשגירת לישנא נקיט וכוונתו דבחזקת איסור בשר מן החי עומדת ויעיין פ"ג דשבועות כ' רש"י דבהמה מוחזקת מאי' אמ"הח לאיסור נבילה ע"כ אין יו"הכ חל על הנבילה והקשו תוס' למ"ד דבהמה בחייה לאו לאברים עומדת מאי איכא למימר יע"ש ולק"מ דרש"י שם בחולין ק"ב ע"ב ס"ל אפי' למ"ד לאו לאיברי' עומדת מ"מ לבשר עומדת ע"ש וא"כ היא מוחזקת מאי' בשר מן החי לאיסור נבלה וה"נ בסוף פרק כיסוי הדם הנ"ל כוונת רש"י על אי' בשר מן החי דמודה ר"מ וממילא מתורצת גם קו' הנ"ל דשפיר איצטרך בת היענה דה"א הואיל וביצת עוף הוא כציר מבשר מן החי ואפ"ה שרי' ה"א דטמאה נמי קמ"ל:
ואעפ"י שהתי' הלז אמת מ"מ מי שתי' דאפשר ר"מ פליג אהך דרשא אע"פ שאמר כסומא בארובה מ"מ לא נשתבש דהרי הך בת היענה גופי' לא מייתר דכך שמו של העוף עצמו כדכתיב בנות היענה אלא משום דפסקי' ספרא בשתי שיטין ש"מ בתו של יענה קאמר והיינו ביצתה ואין זה אלא קבלה ממסורת הסופרים א"כ אולי ר"מ לא קיבל זה ובתורתו של ר"מ לא היה כ"כ:
ומריש לפום רהיטא ה"א הנה הפשוט מפירש"י כי יענה הוא עוף אוכל אבנים וברזל ובשרו נחוש כנחושת וא"א לאכלו בשום אופן ע"כ כ' התורה באי' אכילה בת היענה פירוש אפרוח בתחילת יציאתו שאז אפשר שיהיה ראוי' לאכילה וחכז"ל מיאנו גם בזה וכי בת יש ליענה כי אפי' בתה ביום יציאתה לאויר העולם אינה ראוי' לאכילה ע"כ מוקי ליה בביצתו והאמת כי הביצה נאכל ואני ראיתי כלים העשוים מקליפת ביצתה ועלה ברעיוני דלא פליגי במציא' דאפרוח ביצתה בתחילת יציאתו לאויר ראוי' לאכילה ומ"מ יליף חזקי' מיני' איסור ביצת טמאה דלאפרוח שלא נפתחו עיניו לא צריך קרא דאפי' בטהורה אסורה כדאמרי' התם בחולין אלא דמסיק אסמכתא בעלמא הוא וס"ל לחזקיה דרשא גמורה הוא ומש"ה מוקי ליה לביצה ור"מ ס"ל דאינו אלא מדרבנן וא"כ בת היענה י"ל אאפרוח של יענה ולביצה לא איצטריך קרא:
אלא דהדרנא בי דקיי"ל דטהורה שלא נתפתחה עיניו הוא מדרבנן וקיי"ל ביצת עוף טהור מותר מלך ולא לכלביך כמ"ש תוס' שם וא"כ מנ"ל דביצת טמאה אסור' דמדאיצטריך בת היענה ליכא למילף דהא איצטריך אאפרוח ועוד ראיתי ברמב"ן על בכורות שנדפס עתה אצל הרי"ף שכ' בשם ה"ג [גם בתוס' מייתי לי'] דיליף היתר ביצת טהורה מדאיצטרך בת היענה לאסור טמאה ש"מ טהורה מותרת וע"ש במהר"יט אלגאזי פלפול הגון מ"ט לא יליף ליה מתקח לך ולא לכלביך וע"ש מ"מ אי ס"ד כהנ"ל קשה אכתי מנ"ל להתיר טהורה דלמא אסור משום דנפק מחי ובת היענה אאפרוח קאי דבטהורה מותר מן התורה אפי' לא נפתחה וביענה אסורה אע"כ צ"ל דפשיטא לחכז"ל אפי' ביומה אינו ראוי' לאכילה או דא"כ לא ה"ל לספרא למפסק' בתרי שטין דאפי' אי נימא שמה כך מ"מ ממיל' נבין דאפרוח קאמר דהזקינה אינה ראוי' לאכילה ומהיכי תיתי נטעה לומר עץ הוא והתורה חייבה עליו אע"כ מדפסקא ספרא לב' תיבות ש"מ ביצתה קאמר וא"כ ליתא להאי שינוי ומחוורתא כדשנין מעיקרא:
ובדרך הליכתי קרב אלי דברי הרמב"ן בכורות הנ"ל בשם יש גאונים שאומרים היתר ביצת טהורה נפקא לן מדשרי עופות ואי ס"ד הביצה אסורה אם כן כל היוצא מטמא טמא ורמב"ן דחה אעפ"י שהביצה אסורה מ"מ האפרוח מותר כמו אפרוח ביצת טרפה במסכת תמורה אימת קא גביל לכי מסרח עפרא בעלמא הוא אלו דברי רמב"ן שם ובאמת כבר נמצא פלפול כזה בתו' נדה ד"נ ע"ב על ענין כיוצא בזה ע"ש אבל אינו ענין לכאן:
ונוראות נפלאתי על הגאונים למאי דלא סלקו אדעתן הך דתמורה אימת קא גביל לכי מסרח וכי מסרח עפרא בעלמא הוא א"כ מאי קאמרי דאי הביצה אסור משום דנפיק מחי גם האפרוח יהיה אסור הלא נולדו לו סימני' ושוחטי' אותן ומסתלק איסור דנפיק מחי הלא כך היתר של כל אמ"הח לכשישחט יהי' מותר ול"ד להא דחולין ס"ט ע"א דמבואר אי אבר מוליד אבר חתיך לי' להאי יד ולא נימא שתותר ע"י שחיטת סמני' שהרי אי אבר מוליד אבר א"כ הסימנים ראוי לשחיטה ומכשירים כל הבהמה ואפ"ה אינם יכולין להתיר האבר הזה הואיל ונולד מהאבר שלא הי' לו היתר גם הא דנפיק מיני' אין לו היתר אבל הכא הביצה עצמה מתרקם וגומר והולך ומעיקרא לא ה"ל סימנים ועכשיו נולדו לו סימנים ושוחטים ומסלקין אסור חיותו אלא דלא שייך למימר שהביצה עצמה נעשה ראוי' לשחיטה ע"י גמר ריקום שהרי בין זמן היותו ביצה אסורה ובין גמר רקומו ביני לביני עפרא בעלמא הוא וא"כ שפיר י"ל הביצה לא היה לו שום תקנה כמו אבר היוצא הנ"ל ומה שנולדו לו לאפרוח סימנים פנים חדשות כך צ"ל וא"כ כבר אסקי' אדעתי' הך אימת קא גביל לכי מסרח וכי מסרח עפרא בעלמא הוא וא"כ ממ"נפ לית כאן אי' מחי וכדמייתי רמב"ן א"כ דעת הגאונים הללו צע"ג וי"ל דס"ל אין סימנים של עוף הלז יכול להתיר איסור חי דנפיק מעוף אחר ואסורו של ביצה היה מחיות האם ולא יכול להתירו והנה במ"ש לעיל דבעוף אף על פי דלר"מ אין אמ"הח נוהג מכל מקום בשמ"הח נוהג בו היה אפשר ליישב בזה מ"ש רמב"ם פ"ט ממלכים דאאמ"הח מן העוף אין ב"נ נהרג עליו ומקשי' עליו מפסחים דקאמר השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז דתיקן להוציא מידי אבמ"הח פירש"י לב"נ ומקשי' הא ספ"ב דחולין מוקמי' להאי ברייתא בחטאת העוף ולרמב"ם אין אמה"ח לב"נ בעוף ולהנ"ל י"ל דהא הרמב"ם כ' דב"נ מוזהר על אמ"הח וגם על בשמה"ח א"כ י"ל נהי אין נהרג על אבמ"הח דעוף אבל אבשר מן החי נהרג ושפיר תיקן להוציא מידי בשמ"הח אבל לא יתכן חדא טעמא לא ידענא לחלק בשלמא בישראל א"ש כיון דבישראל נפקא מבשר בשדה טרפה וכל שישנו בטרפה ישנו בבשר בשדה אבל בב"נ מנ"ל לחלק ועוד שמעתי בלאה"נ קושי' ממ"ו הגאון מו"ה נתן אדלר זצ"ל שהק' לו הגאון שאגת ארי' בעברו דרך פפ"דמ מאי נפקא מיניה לב"נ בין במ"הח לאבמ"הח בישראל איכא נ"מ משהו בשר וגידין ועצמות אבל בב"נ דלא נאמר לו שעורא כמ"ש רמב"ם עצמו א"כ על כל כ"ש בשר מ"הח נהרג א"כ מה בין אבר לבשר ולמה הוצרך רמב"ם לומר שב"נ מצווה על אבר ועל בשר וכשאני לעצמי אמרתי עכ"פ אם אוכל קצת בשר מאבר שנאתך שלם מהבהמה אית בי' ב' אסורים משום אבר ומשום בשר מה שא"כ כשאוכל קצת בשר שנחתך ולא נחתך אבר שלם ליכא ביה אלא חד איסור והשתא נ"מ כמ"ש תוס' ס"פ בן סורר ומורה דגם בב"נ אמרינן וחי בהם ולא שימות בהם ונמצא כשהוא מסוכן ורפואתו ע"י בשר ויש לפניו במ"הח ואבמ"הח ושביק במ"הח ומרפא עצמו באמ"הח נהרג עליו דאיסור בשמ"הח הותר לו לרפואתו ולא אמ"הח כנלע"ד לפי חומר הקושי' אך לא הועלתי ליישב הנ"ל לומר ג"כ דבעוף אינו נהרג על אבר אבל נהרג על בשר ונפ"מ במסוכן ויש לפניו במ"הח דעוף ואמ"הח דעוף שיכול לאכול מה שירצה דזה לא מיקרי תיקון לפקוח נפש כמובן:
ראיתי בדברי מעלתו דבר שצריך אני להעמידו על האמת והוא דהא דקי"ל ב"נ נהרג בדיין א' רוצה לומר אפילו אין כאן אלא דיין א' הורגו על פיו ולא בעי עדה ועדה אבל אי יש כאן ג' דיינים ושנים מזכים ואחד מחייב פשיטא דהמיעוט בטל ברוב ואינו נהרג אדרבא בענין זה שייך בב"נ אחרי רבים להטות יותר מבישראל דבישראל בד"נ להחמיר לא אזלינן בתר רובא עד דאיכא ב' מחייבים יתר מעל המזכים וא"כ אין זה נהרג מטעם רוב דא"כ בחד סגי אלא מגז"ה משא"כ ב"נ אם א' מזכה ושנים מחייבים נהרג עפ"י הכרעת אחד משום רוב ודברים פשוטים וברורים לפע"ד והנלע"ד כתבתי ואחתום בברכה א"נ. פ"ב י"ג מנחם תקצ"ול - משה"ק סופר מפפ"דמ:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |