שב שמעתתא/ו/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרק ב

ובתוס' שם פרק יש נוחלין ‏‏(ב"ב קלד:) ד"ה למפרע אינו נאמן ז"ל ותימה דמאי קמ"ל פשיטא דאינו נאמן לומר למפרע גרשתי את אשתי שאם היה נאמן מה הועילו חכמים בתקנתן שתקנו זמן בגיטין שלא יחפה על בת אחותו אם תזנה תחתיו (גיטין יז.) דלעולם יחפה שיאמר גרשתי קודם הזנות ויהיה נאמן בשלמא למאן דאמר בסמוך לא פלגינן דיבורא אתי שפיר דאצטריך לאשמעינן דאפילו מכאן ולהבא אינו נאמן כשיאמר גרשתי מקודם אבל למאן דאמר פלגינן דיבורא ונאמן מכאן ולהבא אלא למפרע אינו נאמן קשה דמלתא דפשיטא היא עכ"ל.

ולפמ"ש נראה ליישב כיון דבש"ס ריש פרק האשה רבה (יבמות פח.) דבעי למילף עד אחד באשה מטבל והקדש דדבר שבערוה להתיר הוה ליה כמו שאר איסורין שבתורה ואם כן כל שהיה בידו פעם אחת נמי מהימן דהא כי דחי לה שם ריש פרק האשה רבה טבל והקדש בידו אם כן גבי דבר שבערוה להתירא נמי מהני בידו ולפי זה גרשתי למפרע נמי נאמן כמו בנתנסך יינך כיון שהיה בידו פעם אחת ובגירושין דלמפרע נמי היה בידו לגרשה ואי משום שיחפה על בת אחותו ויאמר גרשתי קודם הזנות נראה דהתם אחר הזנות ולענין מיתה ודאי אינו נאמן אף על גב דלענין איסור נאמן דהרמב"ם כתב בפרק ט"ז מהל' סנהדרין (ה"ו) דאין צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק כיצד אמר עד אחד חלב כליות הוא זה כלאי הכרם פירות אלו גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו הרי זה לוקה אף על פי שעיקר האיסור בעד אחד עכ"ל. ומבואר דקודם מעשה עד אחד נאמן לאסור ולוקין עליו כשאכלו אבל אם בא לאחר מעשה להעיד דמה שאכל חלב היה ולהלקותו ודאי אינו נאמן, ואם כן הוא הדין הכא כיון דודאי בת אחותו היה בעדים ובהתראה והיא במיתה שוב אינו נאמן אחר כך לומר גרשתי למפרע ומשום דעד אחד למיתה אינו קם וכמו שאינו קם לחייב מיתה וכדכתיב (דברים יט טו) לא יקום עד אחד באיש לכל עון הוא הדין לפטור ממיתה עד אחד לא מהני דלא גרע עונש מיתה מעונש ממון ואין עד אחד מהני ביה לא לחיוב ולא לפטור[1]. וכמו שכתב הרא"ש כיוצא בזה ריש פרק קמא דמציעא (סי' ג') גבי עד המסייע דפוטר משבועה אבל אם היה בדין מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם שוב לא מצי עד המסייע לפוטרו כיון דאין עד אחד קם לממון ע"ש[2] והכי נמי אם כבר זינתה בעדים ובהתראה שוב אין עד אחד מהני ביה דלענין מיתה בין לחיוב בין לפטור אינו קם וכמ"ש אבל לענין איסור גרידא היכא דליכא עונש מיתה כגון שלא בהתראה איכא למימר דלמפרע נמי נאמן משום דעד אחד נאמן באיסורין כל שהיה בידו וגירושין למפרע היה בידו ואם כן טובא קא משמע לן ר' יוחנן דלמפרע אינו נאמן ומשום דדבר שבערוה בעי שנים בין לאיסור בין להיתר וכל דין תורת ממון עלה כדיליף דבר דבר מממון ואם כן אינו נאמן אלא בתורת מגו ולמפרע ליכא מגו וכמ"ש וזה נכון ודו"ק[3].

ובתוס' פ"ב דגיטין דף י"ח (ע"א) בד"ה הנהו קלא אית להו הקשו בזמן הזה דליכא עונש מיתה למה תיקנו זמן משום בת אחותו ותירצו שלא יחפה על בנים ממזרים או שמא יחזיר גרושתו ע"ש, ולפמ"ש אם כן לחפות על בנים ממזרים מה הועילו חכמים בתקנתן אי נימא דנאמן על גירושין דלמפרע ואם כן הדרא קושיית התוס' פרק י"נ לדוכתיה כיון דלזה ליכא עונש מיתה.

וניחא לפי מה שבארנו לקמן פרק ט"ו דלפסול אדם מקהל או לכהונה כיון דהוא פסול הגוף ודאי בעי שנים עיין שם, ואם כן לחפות על בנים ממזרים נמי לא יהיה נאמן בתורת עד אחד משום בידו כיון דלענין ממזרים בעי שנים אם כן הוא הדין להכשירם היכא דהמה בחזקת ממזרים בעי שנים כיון דגבי פסול הגוף אין עד אחד נאמן וכמ"ש לפנינו בעז"ה אם כן הוא הדין להכשיר אינו נאמן בתורת עד אחד:



שולי הגליון


  1. עי' ביאורים והערות להגרש"ז אויערבאך (אות ז) ורשימות בשמעתתא להגר"מ שטרנבוך (אות שכ) שהעירו שבעד אחד שאמר על דבר שהוא אסור ונתחייב מאן דהוא מלקות על פיו ואחר כך בא עד אחד ואמר שהוא מותר בודאי פטור ממלקות [עכ"פ אם לא נאמר שע"א באיסורין הרי הוא כשניים], ואם כן הוא הדין הכא כיון שהבעל נאמן שלא היתה אשת איש ודאי תיפטר מן המיתה.
  2. בביאורים והערות להגרש"ז אויערבאך (אות ט) חילק דהתם אף קודם שנגמר הדין כיון שכך הוא הדין שאם אינו יכול לישבע צריך לשלם ממילא נמצא שהעד בא לפוטרו מחיוב ממון, מה שאין כן כאן אין העדות שזינתה מבררת יותר את המציאות אם אשת איש היא או לא. עוד העיר שרבינו עצמו בקצות החושן ‏‏(סי' פ"ז סק"ה) כבר תמה על דברי הרא"ש וכתב דעד אחד נאמן באופן זה ושאני התם דחשיב כאומר איני יודע אם פרעתיך.
  3. וכן כתב בשו"ת רע"א (ח"א סי' קכד ד"ה ובאמת מהכרח) שאף אם היה הדין דנאמן למפרע מאיזה טעם שיהיה לדונו כמו נאמנות עד אחד באיסורין, מכל מקום מועיל רק לענין איסור אך לא לענין עונשין הן לחיוב והן לפטור.