שאגת אריה/קז
|
< הקודם · הבא > |
ואכתי יש לעיין אי שרי להוציא את השופר ואת הלולב לרה"ר לצורך איש שספק תקע ספק לא תקע או ספק נטל לולב בי"ט ספק לא נטל כיון דהוצאת שופר ולולב לרה"ר שלא לצורך בי"ט אסור מה"ת הוי ליה ספיקא דאורייתא דילמא יצא כבר ואסור א"ד שרי וכמשכ"ל בס"ד. והנה מדעת התוס' הנזכר בסי' שעבר נראה להדיא דאסור דהא פי' הא דאמרן גבי ת"ש בגבולין דאין וודאה דוחה שבת וספיקה דוחה י"ט היינו משום גזירה דהעברה והרי האי ספיקא היינו ספק איש ספק אשה. ואס"ד דכל היכא דמספקא לן אי הוי בר חיוב או לא מותר להוציא את השופר לצרכו ול"א דה"ל הוצאה שלא לצורך בי"ט הא כיון דהוצאה גופה שריא בשביל ספק זה מאי גזירה שמא יעבירנו איכא הכא ומאי קאמרי רבנן וספיקה דוחה י"ט באיסור דרבנן דדילמא אשה היא דאסורה לתקוע מדרבנן משום גזירה שמא יעבירנו ול"ל לומר ר"י לטעמיה דאמר אשה ודאית נמי תקעה הא אע"ג דאשה ודאית לא תקעה היינו משום דאסור הוצאה לצרכה ואיכא למיגזר משום שמא יעבירנו אבל ספק אשה ליכא איסור דרבנן בתקיעתה כיון דהוצאה גופה שריא לצרכה וליכא למיגזר גבה כלל. אלא וודאי ס"ל ז"ל דהוצאה לצורך ספק אסורה. מיהו ק"ל על פי' התוס' דהא רבה שמביא שם להא ברייתא דר"י דכוי מפ' בפ"ק דביצה דב"ש דאמרי אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב כו' וב"ה דמתירין בעירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה לי"ט פליגי ולא במתוך וכיון דקי"ל כב"ה דאין עו"ה לי"ט אי משום מיעוטא דקרא דביום השבת ואי משום דהוצאה מלאכה גרועה היא כמש"ש התוס' ולה"ט אין לחלק בין לצורך לשלא לצורך כיון דלא נאסרה הוצאה כלל בי"ט א"כ לא מיבעיא ספק אלא אפי' אשה ודאית נמי שריא להוציא שופר בי"ט ול"ש הכא כלל להאי גזיר' דשמא יעבירנו. ועק"ל דאפי' למאי דמסקינן התם דבמתוך פליגי הא גבי יום טוב דקיל דאינו אלא לאו בעלמא ל"ג משום שמא יעבירנו תדע דלב"ש דל"ל מתוך ואמרי אין מוציאין את הלולב וה"ה דאין מוציאין את השופר אמאי ל"ג גבי תקיעת שופר של ר"ה שלא יהא תוקעין אלא כל זמן שב"ד יושבין כדגזרו גבי תקיעת שופר של יובל הכי כדאמרינן ברפ"ד דר"ה וה"ט משום גזירה שמא יעבירנו אלא ע"כ ה"ט דיה"כ דבכרת דחמור גזרו אבל י"ט דבלאו דקיל ל"ג וכ"כ למעלה בדיני יה"כ סימן ע' ע"ש. ועוד ק"ל לפי' התוס' מאי קאמר ור"י לטעמיה דאמר אשה ודאית נמי תקעה משמע לרבנן לא תקעה משום האי גזירה דשמא יעבירנו ואמאי הא ל"ש האי גזירה גבי אשה דבשלמ' גבי איש ה"ט דגזרינן משום דכיון דחייב בת"ש שמא ילך אצל בקי ללמוד וכדאמרינן ברפ"ד דר"ה הכל חייבין בת"ש ואין הכל בקיאין גזירה שמא ילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ומשמע דוקא משום דחייב בת"ש ובהול כדי לצאת ידי חובתו הוא דחיישינן לה אבל גבי אשה שאינה חייבת הרי שופר אצלה כשאר דברים הניטלין בשבת דל"ח לשמא יעבירנו. ואפי' לרבה דאמר בפ"ב דביצה (ד' יח) דה"ט דגזרו על טבילת כלים בשבת משום גזירה דשמא יעבירנו אע"ג דהתם ל"ש לומר הכל חייבין בטבילה דהא לאו דבר שבחובה הוא ואם רצה להניחו בטומאתו ל"ל בה רק שלא ישתמש בו תרומה וקדשים ואפ"ה גזרו משום שמא יעבירנו התם ה"ט דטבילת כלים שאני דאדם להוט להטבילן והרי אמרינן התם דוקא כלי שנטמא באב הטומאה הוא דאין מטבילין בי"ט אבל אם נטמא בולד הטומאה מטבילין אותו ביום טוב וה"ט כיון דאינו טמא אלא מדרבנן אינו להוט כל כך להטבילו ול"ג וכבר כתבתי מזה בדיני שבת סימן נ"ז כל שכן תקיעת שופר לאשה דאינה חייבת כלל אפי' מדרבנן דל"ח לשמא יעבירנו כלל:
עוד ק"ל אפי' את"ל דשייך למיגזר ביום טוב ולאשה משום שמא יעבירנו היינו משום דלגבי אשה ה"ל העברה שלא לצורך לגמרי כיון שפטורה מתקיעת שופר ולא אמרינן מתוך אבל טומטום דחייב בתקיעת שופר מספק דשמא איש הוא והוי ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא הוצאה גופה וודאי שרי' לצרכו דהא הוי לי' הוצאה לצורך כמו גבי איש כיון דעל כל פנים מחוייב בה מספק ואם כן מאי ספיקה דוחה יום טוב דקאמרי רבנן גבי תקיעת שופר למיפרך ק"ו דר"י ממילה לכיסוי דאין ספק כיסוי דוחה יום טוב הא גבי תקיעת שופר כיון דספיק' הוי הוא הגורם דאין כאן דחיית יום טוב דהא מחמת ספיקא שריא הוצאה גופה לצרכו לגמרי ול"ד לכיסוי דאע"ג דודאו דוחה יום טוב אפ"ה מן הדין הוא דספיקו א"ד יום טוב דוודאי מצות כיסוי הוא דדחי יום טוב לפיכך בספיקו דאיכא למימר דאין כאן מצות כיסוי והרי לצורך דבר הרשות לא ניתן לחלל יום טוב בהא מילתא דכיסוי ושפיר יליף לה ר"י לכיסוי בקל וחומר ממילה דהתם נמי ה"ט דאין ספיקה דוחה י"ט דחבלה לצורך דבר הרשות אסורה ולא הותרה אלא לדבר מצוה הילכך מספיקא אינה דוחה דילמא אין כאן מצוה. אבל הוצאה ביום טוב כל שהיא לצורך אפי' לדבר הרשות הותרה הילכך לצורך ספק מצוה נמי הותרה אע"ג דא"ל שמא אין כאן משום מצוה אפ"ה כיון דעכ"פ חייב בה משום ספיקא ה"ל לדידיה הוצאה לצורך דלא גרע מדבר הרשות גמור ומאי פירכא דרבנן לקל וחומר דר"י מספק דתקיעת שופר הא ל"ד כלל לספק דכיסוי. ולא מיבעיא למ"ד הא דספיקא דאורייתא לחומרא הוי מה"ת כיון דטומטום חייב בתקיעת שופר מה"ת מספק הוצאה לצרכו וודאי ה"ל הוצאה לצורך. וכה"ג כתב הר"ן בתשובה סימן נ' על אחד שנשבע שלא יהא בתוך העיר בשבת דרשאי להתיר לו נדרו סמוך לשקיעת החמה אע"ג דקי"ל אין חכם מתיר אלא אם כן חל הנדר כיון שהדבר ספק אי בכלל שבועתו שיצא משם קודם השבת ה"ל ספק דאורייתא וכיון שמה"ת מחוייב לצאת מן העיר מספיקא קודם שקיעת החמה חל הנדר מיקרי וה"נ דכוותיה. אלא אפי' מאן דס"ל הא דספיקא דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן ולפי"ז לא מיקרי מספיקא חל הנדר כמש"כ שם הר"ן. אפ"ה לדברי התוס' גופייהו מותר להוציא שופר לרשות הרבים לצורך ספק כגון טומטום דבמידי דרבנן ס"ל דאמרינן נמי מתוך. כמש"כ בפ"ק דכתובות (ד' ז) אהא דמוצא חמץ בביתו ביום טוב דכופה עליו את הכלי ולא שרינן משום מתוך כו' אבל אין לומר דמיירי בשביטלו הא מ"מ מדרבנן מצוה לשורפו והוי צורך היום דבמצוה דרבנן נמי שרינן היכא דא"ל מתוך ע"כ. וה"נ במצוה דרבנן אמרי' נמי מתוך לענין הוצאה דהני מתוך דהוצאה והעברה חדא מילתא היא כדמוכח שם להדיא בפ"ק דביצה. ועוד הא עיקר דספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת הוא כמש"כ שם הר"ן א"כ אפי' להחולקין על התוס' וס"ל דל"א מתוך במצוה דרבנן כמש"ל אפי' הכי גבי תקיעת שופר אצל טומטום אמרינן שפיר מתוך וכמש"כ וא"כ מאי פירכא דרבנן לק"ו דר"י מספיקא דת"ש לפי פי' זה של התוס' ז"ל. הרי ביארנו שפי' התוס' הא דאין ספיקה דוחה שבת דת"ש מטעם הוצאה שלא לצורך הוא תמוה. ועיקר הפי' הוא כמש"כ התוס' למעלה מזה דאין ודאה דוחה שבת משום גזירה דרבנן שמא יעבירנו וספיקה דוחה י"ט ואע"ג דאיכא נמי איסור דרבנן בתקיעה שהיא חכמה ואינה מלאכה ונדחה איסור זה מספק ע"כ. ומהתימה למה דחקו התוס' א"ע בתי' בתרא לפ' הדיחוי דת"ש בי"ט מטעם הוצאה ולא כפשוטו מצד תקיעה עצמה שאסורה משום שבות וכמש"כ הם ז"ל בעצמן רפ"ד דר"ה וספ"ב דשבת וכמשכ"ל בשמם. וכמדומה לי משום דקשיא להו מאי פירכא הוא זה מת"ש דהא דלא דחי שבת ע"כ לאו משום איסור שבות שמצד התקיעה עצמה דנהי דהא דתנן רפ"ד דר"ה י"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין א"ש דקי"ל אין שבות במקדש אבל סיפא קשה דתנן משחרב בהמ"ק התקין ריב"ז שיהא תוקעין כ"מ שיש בו ב"ד. והשתא אא"ב דלא גזרו אלא משום גזירה שמא יעבירנו לחוד אתי שפיר דבמקום ב"ד לא גזרו שאימת אזהרת ב"ד עליהן וכמש"כ הרמב"ן בס' המלחמות רפ"ד דסוכה אבל א"א דמשום שבות דתקיעה עצמה נמי גזרו אין טעם להתיר במקום ב"ד כיון שהתקיעה מצד עצמה משום שבות ול"ש לחלק אלא בין מקדש לגבולין מטעמא דאין שבות במקדש וכיון דלא גזרו בשבת משום שבות של תקיעה עצמה דשייך נמי גבי יום טוב אלא משום גזירה דשמא יעבירנו לחוד דלא שייך בי"ט אם כן מ"ק ת"ש תוכיח כו' ואין ספיקה דוחה יום טוב הא ל"ש האי גזירה דשבת גבי יום טוב. אבל לק"מ דהא וודאי ת"ש אסור בשבת מצד עצמה משום שבות ואפי' הכי לא גזרו על ת"ש בשבת משום האי שבות כיון דשבות זה שייך נמי ביום טוב גרידא אפי' חל להיות בחול. אם כן בטל מצות ת"ש לגמרי מכל הגבולין אפי' ח"ל בחול מכל ישראל לבד ממקדש והא אי איפשר לבטל ולעקור מצוה א' מה"ת לגמרי לעולם. והא נמי ל"ש למיגזר משום האי שבות לחצאין בח"ל בשבת אבל לא בי"ט גרידא דמ"ש י"ט משבת לגבי האי שבות. ואע"פ שכתבתי למעלה דלב"ש דס"ל יש עו"ה לי"ט ושייך האי גזירה דשמא יעבירנו גבי יו"ט נמי אפ"ה לא גזרו שאין תוקעין אלא כ"ז שב"ד יושבין כמו שגזרו הכי ביוה"כ של יובל ובר"ה שח"ל בשבת משום די"ט קיל דאינו אלא בלאו אפ"ה ש"ה דכיון דהא גזירה דשמא יעבירנו לא שייך בי"ט כולן אלא בר"ה לחוד שיש בה ת"ש של מצוה ומתוך שהכל חייבין בה ואין הכל בקיאין איכא למיגזר משום שמא יעבירנו לפיכך בשבת וביה"כ דחמירי גזרו אבל לא בי"ט דקיל אבל הא שבות דמצ"ע של תקיעה דגזרו רבנן נמי בכל י"ט א"כ בהא יו"ט של ר"ה לחוד לא שייך לחלק בין שבת ליו"ט. ועוד משום דלא ליתו לזלזולי בשבות דת"ש בכל י"ט אי גזרו בשבת של ר"ה שלא לתקוע לגמרי אפי' במקום ב"ד משום האי שבות וביו"ט של ר"ה גרידא א"א לגזור משום זה דהא א"א לעקור מצות ת"ש לגמרי אתו לזלזולי בת"ש בשאר י"ט נמי דאמרי אין איסור שבות דת"ש נוהג בשום יום טוב לגמרי וביטלו האי שבות דת"ש בר"ה שח"ל בשבת ולא גזרו במקום ב"ד מפני דלא ליתו לזלזולי בהאי שבות בשאר י"ט ומתרי טעמי ביטלו הא שבות דשבת מפני שבות די"ט חדא כדי שלא לבטל ת"ש עדיף לן ועוד ביטלו קצת האי שבות דשבת דלא שכיח' דאינו אלא בר"ה שח"ל בשבת משום דלא ליתו לזלזולי בשבות דת"ש בכל י"ט דשכיחא יותר. וכה"ג אמרינן בפ"ו דעירובין (דף סז) יתר מבית סאתים דאסור לטלטולי בכוליה שרו רבנן לטלטולי מתוכו לים ומן הים לתוכו מ"ט דילמא אמרי רה"י גמורה היא ואתו לטלטולי בכוליה ומ"ש תוכו שכיחא מתוכו לים ומן הים לתוכו לא שכיחא בטלו הא גזירה דלא שכיחא דלא ליתו לזלזולי בהא דשכיח' אע"ג דהתם תרווייהו של שבת הן אבל הכא הא דלא שכיחא הוי של שבת ודשכיח' הוי של י"ט אפ"ה שפיר א"ל נמי דבטלו הא דלא שכיחא אע"פ שהוא של שבת דחמור דלא ליתו לזלזולי בשל י"ט דשכיח' אע"ג דקיל הילכך ל"ג על ת"ש של מצוה בשבת אלא משום שמא יעבירנו דלא שייכא כלל גבי י"ט אבל תקיעה של רשות בין בשבת בין בי"ט אסורה מצ"ע מדרבנן. והשתא א"ש הא דקאמר ת"ש בגבולין תוכיח שאין ודאה דוחה שבת משום טעמא דשייך למיגזר גבי תקיעה של מצוה בשבת דהיינו משום שמא יעבירנו דאילו משום שבות דמצ"ע של תקיעה ל"ש למיגזר גבי ת"ש של מצוה מטעמא דאמרן. ומ"מ וודאי שבות דשייך למיגזר גבי ת"ש של מצוה גזרו ואינ' דוחה שבת וספק שבות דמצ"ע של ת"ש שאסור אצל רשות דוחה יו"ט בספק איש ספק אשה אף ע"ג דאם היא אשה ה"ל תקיעה של רשות דאסורה בי"ט מצ"ע אצל רשות וזה ברור. הילכך מסתבר לי דבספק תקע ספק לא תקע וכן טומטום דספיקא הוי מותר להוציא שופר לרה"ר לצרכם וה"ה ללולב כיון דהעיקר כדברי הרשב"א והר"ן וש"פ ורש"י ותוס' מכללן דספיקא דאורייתא לחומרא הוי מה"ת כמש"כ במ"א:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |