שאגת אריה/פא
|
< הקודם · הבא > |
ועתה נחזור על הראשונות כבר נתברר בהני לאוי דבל יראה ובל ימצא דעת ר"י ז"ל דה"ל לאוי הניתק לעשה ומותר להשהותו על מנת לבערו בתוך ימי הפסח ואם ביערו אפי' על למפרע אינו עובר ודעת הרמב"ם דלא ה"ל לאוי אלו ניתק לעשה כלל ודעת רש"י ממוצע ביניהם דס"ל ז"ל דה"ל לאוי הניתק לעשה ואין לוקין עליו אבל מ"מ אפי' אם ביערו בתוך הפסח ואפי' משהה אותו כדי לבערו וביערו אפ"ה כל מה שעבר עליו מימי הפסח קודם הביעור עובר על בל יראה ובל ימצא. והנה סברת ר"י ק"ל מאד אי ס"ד כל שמשהה אותו על מנת לבערו לית לן בה וש"ד. א"כ תקשה הא דתנן בפ' אלו עוברין (ד' מו) כיצד מפרישין חלה בטומאה בי"ט רא"א לא תקרא לה שם עד שתאפה בן בתירא אומר תטיל בצונן אר"י לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובבל ימצא אלא מפרשתה ומנחתה עד הערב ואם החמיצה החמיצה ובגמ' תניא א"ל ר"א לדבריך הרי הוא עובר על בל יראה ובל ימצא ומה"ט ס"ל לר"א דלא תקרא לה שם עד שתאפה דלא שרי אלא ע"י הואיל והרי ר"י גופיה פי' התם דלר"א כל היכא דמצי למיעבד בלא שום הואיל לא שפיר דמי למיעבד ע"י הואיל והכא משום איסור בל יראה א"א למיעבד אלא ע"י הואיל וכמ"ש למעלה בדיני י"ט והא אפי' אם תחמיץ יכול להשהותו ע"מ לבערו אחר י"ט ושוב אינו עובר באותו שהייה ולמה התירו לאפות קודם קריאת שם ע"י הואיל הא איפשר להשהותה בהיתר בלא שום הואיל והא ליכא למימר דהאי כיצד מפרישין חלה בטומאה בי"ט דקאמר היינו בי"ט אחרון שהוא ז' של פסח ולא בי"ט ראשון דהתם לכולי עלמא קורא שם קודם שתאפה דוקא ואם החמיצה לית לן בה דא"כ לא הוי לתנא לסתום אלא לפר' כיצד מפרישין חלה בטומאה בי"ט אחרון. ועוד בלא"ה סברת ר"י תמוה מאד לומר שהמשהה ע"מ לבערו שפיר דמי ואין עובר עליו דהא אע"ג דקי"ל לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו מילקא הוא דלא לקי אבל איסורא וודאי איכא אע"פ שקיים העשה לבסוף דומיא דלאו שאין בו מעשה דקי"ל דאין לוקין עליו והא וודאי איסורא איכא וה"נ לאו הניתק לעשה מש"ה נתקו רחמנא ללאו זה לעשה לומר שאם עברת על לאו זה תקנתו בקיום עשה זו לפטור מן המלקות אבל מאיסורא לא פלט. ותמה על עצמך לאוי דגזל ומשכון ופיאה ואונס שגירש דכל הני ה"ל לאוי שנל"ע כדאמרי' התם בפ"ג דמכות וכי מותר לכתחילה לעבור על לאוין הללו כשכוונתו בשעת עבירות הללו לקיים העשה שבו כגון אונס שגירש על מנת להחזירה וגזל על מנת להשיב ומשכון על מנת להחזיר ופיאה ע"מ להפריש לרבנן כדאית להו ולר"י כדאית ליה כדאמרי' התם והא וודאי ליכא למ"ד הכי ובהדיא אמר בפ' הכונס (ד' ס) גבי הא דשאל דוד לסנהדרין מהו ליטול גדישים של שעורים דישראל ליתן לפני בהמתו ע"מ לשלם גדישים של עדשים דפלשתים שלחו ליה חבול ישיב רשע גזילה ישלם אע"פ שגזילה ישלם רשע הוא אבל אתה כו'. הרי אע"פ שגוזל על מנת להשיב רשע מיקרי ואף ע"ג דבעובדא דדוד י"ל כיון דאינו משיב לו הגזילה עצמה אלא שנותן לו דבר אחר חליפי שלו עדשים חליפי שעורים לפיכך נקרא רשע הא מ"מ מקרא דחבול ישיב משמע דבכל ענין נקרא רשע אפי' בגוזל ע"מ להחזיר אותו דבר בעצמו ואפי' שואל שלא מדעת בעלים הוי גזלן ואפי' אינו מחסרו ואינו מקלקלו כדאמר בס"פ המפקיד (ד' מא) בשמעת' דחבית אע"ג דכל שואל הוי ע"מ להחזיר. ובר"פ איזהו נשך (ד' סא) אמר לא תגנובו דכתב רחמנא ל"ל לכדתניא לא תגנובו ע"מ למיקט לא תגנובו ע"מ לשלם תשלומי כפל ומשמע אפי' בגונב ע"מ להחזיר לו הגניבה בעצמה דלמיקט הכי הוא וע"מ לשלם תשלומי כפל אפ"ה עובר על לאו דלא תגנובו והרי לאו דגניבה ה"ל כלאו הניתק לעשה הואיל ואיתיה בתשלומין כדאמר התם בפ"ג דמכות גבי הא דפריך והרי גזל ומשכון כו' משכחת לה בקיימו ולא קיימו ביטלו ולא ביטלו ומשני התם כיון דחייב בתשלומין אינו לוקה ומשלם וע"ש בתוס' וה"נ משמע בשילהי חולין בגמ' דהנוטל אם על הבנים דלאו דגניבה ה"ל לאו הניתק לעשה. ולדעת ר"י ז"ל צריך לחלק בין כל הני לאוי דאמרן כיון שעושה מעשה בידים איכא איסורא אפי' אם עושה ע"מ לקיים העשה שניתק אליהם ובין לאו דבל יראה ובל ימצא דלא קעביד מעשה לפיכך אם משהה אותו ע"מ לבערו ולקיים העשה שבו לא קעביד איסורא כלל ולפי"ז בלאוי דבל יראה ובל ימצא נמי היכא דעביד מעשה בידים כגון בקנה או חמצו בתוך הפסח נמי איכא איסורא אפי' משהה אותו ע"מ לבערו והשתא לפי"ז י"ל דלא פליגי ר"י והרמב"ם אהדדי. דאי איתא להא דאמרן לא הוי שתיק הגמ' מיניה ללמדנו בהדיא. ועוד שהרי הוכחת ר"י הוא מדאמר בפר' כ"ש (דף כט) האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל ומוקי לה רב אשי דבפלוגתא דר"י הגלילי ורבנן קמיפלגי מאן דאמר מעל כר"י כלומר דס"ל חמץ בפסח מותר בהנאה ואפסדיה להקדש דהא חזי למיפרקי' ולהסיקו תחת תבשילו וכתבו התוס' מכאן הוכיח ר"י שהמשהה חמץ ודעתו לבערו אינו עובר באותו שהייה דאי אמרת דעובר אכתי אמאי מעל לר"י הא מיד שיפדה אותו הוא שלו ומודה ר"י דשלך אי אתה רואה אלא וודאי לא עבר וטעמא דלא יראה ניתק לעשה ולכן אינו עובר כשמבערו לבסוף ע"כ ואי ס"ל לר"י דבלאו הניתק לעשה היכא דעביד מעשה אפי' עושה ע"מ לקיים העשה עביד איסורא א"כ אכתי אמאי מעל לרי"ה שהרי הכא קעביד מעשה בידים שע"י שפודה אותו קונה חמץ זה מן ההקדש ומיד הוא שלו ואף ע"פ שפודה אותו ע"מ לבערו הא כיון דע"י מעשה זה של פדיון רכיב עליה איסור בל יראה תו לא מהני ליה האי ניתק לעשה להתירו לכתחילה לפדותו ואמאי מעל לר"י כיון דאסור לפדותו משום בל יראה ובל ימצא ועק"ל לסברת ר"י דא"כ מותיר בפסח דה"ל לאו הניתק לעשה דוהנותר באש תשרופו כדאמר בפר' כ"צ (ד' פד) אם מותיר ע"מ לשרוף לא עביד איסורא וזה חידוש גדול ואי איתא לא אישתמיט הגמרא להשמיענו זאת ואדרבה בכ"מ מסדר קדשים ומסדר פסחים מוכח איפכא אלא שבזו י"ל דמש"ה אסור להותיר על מנת לשרוף משום דמבטל לעשה דואכלו את הבשר בלילה הזה דבכלל עשה זו הוי לאכלו כולו לגמרי ולא להותיר ממנו כלום כדמוכח התם (דף פה) דקאמר אבל בעצם שיש בו מוח שובר ואוכל ואל תתמה שהרי יבא עשה וידחה לא תעשה וש"מ דמצות עשה דואכלו את הבשר על כל הפסח קאי ולא סגי ליה בכזית ממנו:
מ"מ הרווחנו במה שכתבתי לדר"י דלא תקשה עליו ז"ל מהא דאמרי' בפ' קמא דתמורה (ד' ד) לא ישאירו ממנו עד בקר בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת לומר שאין לוקין עליו דר"י ר' יעקב אומר לא מן השם הוא זה אלא משום דה"ל לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו מכלל דר"י סבר לוקין עליו ופריך ור"י האי הנותר ממנו עד בקר למאי אתי וכתבו התוס' וא"ת והא איצטריך להורות לנו דין שריפה וי"ל דמן הסמיכות קא פריך למאי הילכתא כתב הכא סמוך ללאו אי לאו לנתוקי אתי ליכתבי' במקום אחר ע"כ. והשתא לפיר"י מאי פריך דהא אע"ג דאין לוקין לר' יעקב על לאו דלא תותירו משום דאין בו מעשה אפ"ה הא כיון דמ"מ איסורא איכ' אפי' במותיר ע"מ לשורפו להכי נתקיה רחמנא לעשה למימרא דבכה"ג אפי' איסורא ליכא. ולמש"כ אתי שפיר דהא אפי' דהשתא דנתקי' לעשה אפ"ה איסורא מיהא איכא משום עשה דאכילת קדשים אבל מ"מ קשה עליו ז"ל כל הני קושיות דאמרן. עוד קשה לי ע"ד ר"י ז"ל דסבירא ליה במשהה את חמצו ע"מ לבערו ש"ד ואינו עובר עליו על בל יראה ובל ימצא מהא דאר"ע בפ"ק דפסחים אך ביום הראשון תשביתו שאור מעי"ט או אינו אלא בי"ט הרי כתיב כל מלאכה ל"ת ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה ואמר רבא עלה ש"מ מדר"ע דלא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך ה"נ שלא לצורך ופי' התוס' דא"א מתוך שרי אע"ג דבעינן צורך היום קצת הכא מה שמבער הוי צורך ע"כ. והשתא לפ"ד ר"י ז"ל ע"כ האי תשביתו דביום הראשון דכתב רחמנא אע"ג דמותר להשהותו לכתחילה ע"מ לבערו מ"מ באינו משהה ע"מ לבערו כמו דעובר על בל יראה הכי נמי עובר על עשה דתשביתו וא"כ מנ"ל דל"ל לר"ע מתוך דילמא אית ליה ואפ"ה בי"ט לא דכיון דיכול להשהותה עד סוף הפסח במשהה ע"מ לבערו א"כ אין בהבערה זו צורך כלל כיון דאיפשר בלא"ה ואפי' למאן דאית ליה מתוך נמי אסור ואע"ג דיש פוסקי' ס"ל דלמאן דאית ליה מתוך אפי' שלא לצורך כלל שרי וכ"ד רש"י בפ"ק דביצה (ד' יב) הא התוס' חולקין עליו וס"ל דאפי' למאן דא"ל מתוך בעינן צורך קצת וגם הם ז"ל הסכימו לדעת ר"י א"כ קשה מנ"ל לרבא דר"ע לית ליה מתוך ובע"כ צ"ל דר"י כשיטת רש"י ס"ל דמאן דאית ליה מתוך אפי' שלא לצורך כלל נמי שרי והא דכתבו התוס' בפ' האשה דמכאן משמע כפי' ר"י דבל יראה ניתק לעשה בהא לחוד ס"ל כוותי' ונ"מ דאין לוקין עליו דה"ל לאו הניתק לעשה אבל מ"מ ס"ל דאפי' במשהה ע"מ לשורפו איסורא איכא ועובר על בל יראה ועל עשה דתשביתו וא"כ אי אית ליה מתוך אפי' בי"ט נמי שרי דה"ל לצורך קצת וא"כ לפי"ז ש"מ דהתוס' נמי ס"ל דלאו דבל יראה ובל ימצא דאע"ג דניתק לעשה דתשביתו אפ"ה אפי' במשהה ע"מ לבערו נמי עובר עליו כדמוכח מהא דר"ע למאי דס"ל להתוס' למאן דאית ליה מתוך אפ"ה בעינן צורך קצת והרי הרא"ש והטור ושאר פוסקים שדרכם לימשך אחר התוס' ז"ל ורוב חיבוריהם מיוסד על דברי התוס' א"א דס"ל להא דר"י אמאי לא הביאו דבריו להשמיענו חידוש גדול כזה דהמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר עליו אלא וודאי כלהו לא ס"ל כוותיה בהא אלא באפי' משהה ע"מ לבערו נמי עובר עליו. ואל תטעה בהא דאמרינן בסוף מסכת חולין (ד' קמא) גבי שילוח הקן כגון שנטלה ע"מ לשלח דלאו ליכא עשה הוא דאיכא וש"מ בלאו הניתק לעשה כשעושה ע"מ לקיים העשה לבסוף אינו עובר על הלאו וליכא איסורא כלל והיינו ממש כסברת ר"י ז"ל דהא ליתא דהכי אמרינן התם שלח אין לי אלא לדבר הרשות לדבר מצוה מניין ת"ל תשלח מ"מ ופריך טעמא דכתב רחמנא תשלח הא לא"ה ה"א לדבר מצוה לא עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ל"צ דעבר ושקלה לאם דלאו ליכא עשה הוא דאיכא ליתי עשה ולידחי עשה קמ"ל הניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו אלא למאן דתני ביטלו ולא ביטלו כמה דלא שחטה לא עבריה ללאו ותו לר"י דאמר שלח מעיקרא משמע אפי' עשה נמי ליכא ומסיק כגון שנטל' ע"מ לשלח דלאו ליכא עשה הוא דאיכא וס"ד ליתי עשה ולידחי עשה. והרי אהא שהקשה ותו לר"י דאמר שלח כו' קאי נמי האי שינויא כגון שנטלה ע"מ לשלח והרי לר"י כיון דשלח מעיקרא משמע אין כאן לאו הניתק לעשה ואפ"ה בנטלה ע"מ לשלח אפי' לדידיה נמי לאו ליכא ש"מ דטעמא לאו משום לאו הניתק לעשה הוא. 
ועוד ע"כ א"א לומר כן דהא אפי' ר"י ז"ל לא קאמר במשהה ע"מ לבערו דאינו עובר בבל יראה אלא כשמבערו לבסוף וא"כ ה"ה בנטל' ע"מ לשלח ל"ל דאינו עובר עלי' אלא כשמשלח' לבסוף הא לא"ה אפי' לאו נמי איכא ואכתי מאי משני בנטל' ע"מ לשלח דלאו ליכא הא כיון דאינו משלחה לבסוף לאו נמי איכא ומאי ס"ד דליתי עשה ולידחי עשה ול"ת אע"כ הא דקאמרי' לאו ליכא לאו מטעם ניתק לעשה הוא. וא"ת הא דפריך הניחא כו' אלא למאן דתני ביטלו ולא ביטלו כמה דלא שחטה לא עבריה ללאו וש"מ לדידיה בלאו הניתק לעשה אם מקיים את העשה לבסוף לא עבר על הלאו והרי לגי' רש"י ותוס' שם במסכת מכות ר"י תני ביטלו ולא ביטלו ואע"ג דר"ל תני קיימו ולא קיימו הא קי"ל כר"י לגבי ר"ל ולר"י שמע מינה בלאו הניתק לעשה כ"כ דלא ביטל את העשה לא עבר ללאו והיינו כסברת ר"י ז"ל. הא ליתא דהא אפי' ר"י לא קאמר אלא כשדעתו בשעת העברת הלאו לקיים העשה כגון משהה ע"מ לבערו אבל בשאין דעתו לכך אפי' ר"י מודה דעבר עליו א"כ א"א לפרש כפשוטו הא דקאמרי' למאן דתני ביטלו ולא ביטלו כמה דלא שחטה לא עבר ללאו למימרא דלא עביד איסורא כלל דהא לא מוקי לה בנטלה ע"מ לשלח אלא לבסוף אבל בהאי שינוי' מיירי בנטלה ע"מ שלא לשלח ובנטלה באיסור והיינו דקאמרי' ל"צ דעבר ושקלה לאם אלמא בעבר ועשה איסור מיירי וא"כ אפי' לר"י ז"ל מיד בלקיחתו עביד איסור' ואינו מתקן הלאו אפי' אם מקיי' העש' לבסוף ומשלחה והיאך קאמר כמה דלא שחט' לא עבר ללאו ובע"כ נ"ל לפ' דהא דקאמרי' כמה דלא שחטה לא עבר ללאו לאו למימרא דלא עבר הלאו כלל בלקיחתו אלא ה"פ דלא עבר ללאו לגמרי כלומר דוודאי עבר ללאו מיד בנטילתו כיון שלא נטל' ע"מ לשלח אלא שאכתי לא נתבטל הלאו לגמרי מלעבור עליו על להבא ועדיין הלאו תלוי ועומד ולא פקע לגמרי דאם ביטלו כגון שהרג לאם בידים אכתי עובר עוד פעם ב' בלאו דלא תקח ועל עשה של שלח תשלח וזה ברור:
ואחר שנתברר דאפי' היכא שמשהה את חמצו אפי' ע"מ לבערו עובר עליו בבל יראה צריכים אנו ליישב מה דק"ל לר"י ז"ל דהאוכל חמץ של הקדש במועד אמאי מעל לת"ק דס"ל כרי"ה הא שלך אי אתה רואה ול"ל דמיירי מחמץ נוקשה א"נ מתערובת חמץ דאינו עובר עליו בבל יראה לפיר"ת בר"פ א"ע (ד' מג) כמ"ש התו' משמו דהא ליתא דאע"ג דאינו עובר עליו בבל יראה מה"ת אפ"ה מדרבנן צריך לבערם כמ"ש התוס' בריש מסכת פסחים בשם הרשב"א וכיון דמדרבנן בעי ביעור וא"א לפדותו אע"ג דמה"ת לית לן בה אפ"ה לא מעל כדמוכח ההיא דפר' כ"ש דלר"י ה"ט דאוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל לת"ק משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים והוכיחו התוס' דהאי אין פודין לת"ק אינו אלא מדרבנן וכתבו ואין לתמוה אטו משום חששא דרבנן נפקיע מעילה דאורייתא דכיון דאמרי רבנן אין פודין לא שוי מידי ע"כ וה"נ דכוותיה. ומה"ט נמי אין לומר דלמאי דס"ל להרמב"ן והר"ן דאפי' חמץ שלו אם אינו בביתו וברשותו אינו עובר עליו דע"כ איפשר לפדותו ושלא להכניסו לרשותו עד שיעבור פסח הא מ"מ מודו דמ"מ מדרבנן צריך לבערו וכמ"ש א"כ כיון דאין פודין מדרבנן לא שוי מידי ואין בו מעילה וי"ל דיכולין לפדותו בפחות פחות מכזית דאינו עובר בבל יראה ובל ימצא אלא בכזית דווקא כדתנן ברפ"ק דביצה ובפחות מכזית אפי' איסורא דרבנן נמי ליכא כדמוכח כולה שמעתא דבצק שבסידקי עריבה דפ' א"ע (ד' מה). ובע"כ צ"ל כן לסברת ר"י דס"ל דבל יראה ובל ימצא ה"ל לאו הניתק לעשה וא"כ אין לוקין עליהן אפי' בעשה מעשה ואי ס"ד דפחות מכשיעור דהיינו פחות מכזית אסור מה"ת לענין בל יראה ובל ימצא כמו בכל איסורים שבתורה דקי"ל כר"י דאמר ברפ"ב דיומא (דף עד) חצי שיעור אסור מה"ת א"כ אין לחלק בין כשיעור לפחות מכשיעור ושניהם שוין שאסורים מה"ת בכזית ואין לוקין עליהם א"כ תקשה לך הא דרפ"ק דביצה דתנן בש"א שאור בכזית וחמץ בככותבת ובה"א זה וזה בכזית ואמרי' דלענין אכילה כ"ע ל"פ דזה וזה בכזית כי פליגי לענין ביעור מנ"מ בהא פלוגתא בכמה שיעורא דשאור לענין ביעור כיון דלעולם אפי' בשיעורא רבה אין לוקין עליו ולענין איסורא אפי' בכ"ש אסור מה"ת אלא ודאי ש"מ דבפחות מכשיעור אפי' איסורא גרידא נמי ליכא והשתא נ"מ טובא בהאי שיעורא ונראה לי ליתן טעם לדבר דמ"ש לענין בל יראה דליכא איסורא כלל בפחות מכשיעור משא"כ בכל האיסורים משום דאמרינן התם דהא דחצי שיעור אסור מה"ת הוא משום דחזי לאיצטרופי איסורא קאכיל וה"ט לא שייך אלא באיסורי אכילה דקי"ל אם אוכל כזית בכדי שיעור אכילת פרס מצטרף וחייב עליו הרי שאם אכל עכשיו כל שהוא כשיחזור ויאכל בכדי אכילת פרס עד שישלים עמו לשיעור כזית נמצא האי כל שהוא שאכל כבר באיסורא אכל למפרע דהא איהו מצטרף ומשלים לשיעור אכילה אבל גבי בל יראה דאפי' אם ישלים לבתר זמן לשיעור כזית אינו עובר אלא על מכאן ולהבא כ"ז ששהה אצלו פחות מכזית ליכא איסור' כלל למפרע אפי' לבתר שהשלימו לכזית אינה עובר על שהיות פחות מכשיעור כלל דלשעבר אלא על להבא משעה שהשלים לכשיעור וכיון דא"א לעולם שיבא לידי איסור על שהייה זו של פחות מכשיעור לענין בל יראה למפרע לית לן בה ואע"ג דיליף התם לחצי שיעור מקרא דכל חלב מ"מ עיקר טעמא הוא משום דחזי לאיצטרופי איסורא קא אכיל וכמ"ש שם התוס'. הרי נתברר דאפי' את"ל דלאו דבל יראה הוי ליה ניתק לעשה דתשביתו מ"מ אפי' במשהה ע"מ לבערו אפ"ה עובר על בל יראה ובל ימצא וכדעת רש"י ז"ל וכדמוכח מדברי כל הפוסקים ז"ל ומדברי התוס' עצמן וכמש"כ וכ"ש למאי דיתבאר בסי' שאח"ז דאין לאו בל יראה ובל ימצא ניתק לעשה כלל דליתא להאי סברא.
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |