שאגת אריה/נח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שאגת אריה נח

סימן נח

שאלה מי שנפסקו לו א' מציציותיו בשבת ברה"ר וחבירו רואה אם מחוייב להגיד לו כדי שישליך טליתו מעליו או דילמא משום כבוד הבריות אין צריך להגיד לו עד שיבא לביתו:

תשובה גרסינן בפ' מי שמתו אר"י אמר רב המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפי' בשוק מ"ט אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה' כ"מ שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב וכתב הרא"ש בפ"ט דנדה ירוש' הרי שהלך בשוק ונמצא לבוש כלאים תרין אמוראי' חד אמר אסור חד אמר מותר מאן דאוסר ד"ת מאן דמתיר כדאר"ז גדול כבוד הבריות שדוחה את המצוה בל"ת תני אין מדקדקין לא במת ולא בכלאים בבה"מ ר"י הוי יתיב ומתני והוי תמן מיתא מאן דנפק לא א"ל כלום מאן דיתיב לא א"ל כלום. ר"א הוי יתיב ומתני א"ל חד לחבריה את לבוש כלאים א"ל ר"א שלוף מאנך והב ליה. וסבר ר"א כאמורא דשרי א"נ בכלאים דרבנן א"נ בכלאים דאוריי' דודאי המוצא כלאים בבגדו אין חכמה ואין תבונה לנגד ה' וצריך לפושטו אפי' בשוק אבל אם אדם רואה כלאים בבגדי חבירו והלבוש כלאים א"י אין לומר לו בשוק עד שיגיע לביתו דמשום כבוד הבריות ישתוק ולא יפרישנו משוגג ע"כ וגם בטי"ד סי' ש"ג העתיק להאי תירוץ בתרא א"כ בנידון דידן א"צ להודיעו בר"ה אלא משום כבוד הבריות ישתוק ולא יפרישנו משוגג מ"מ ק"ל ע"ז מהא דאמרינן בספ"ג דמנחות (ד' לז) רבינא הוי אזיל אבתרי' דמר בר ר"א בשבתא דריגלא איפסיק קרני' דחוטיה ולא א"ל ולא מידי כד מטא לביתי' א"ל מהתם איפסיק א"ל אי אמרת לי מהתם שדיתיה ופריך והא אמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה ומשני הא תירגמא רב בר שבא קמיה דרב כהנא בלאו דלא תסור ומדא"ל אי אמרת לי מהתם שדיתיה משמע שהקפיד עליו על שלא א"ל מהתם כדי למישדייה וש"מ אע"ג דלא ידע היה מחוייב רבינא להודיעו. וי"ל דלאו משום שהקפיד עליו על שלא א"ל מהתם קא"ל הכי אלא בניחותא קא"ל הכי אי אמרת לי מהתם שדיתיה כלומר הייתי מחוייב להפשיטו ולאו דלא שפיר עבד על שלא א"ל ותרתי קמ"ל בהא חדא דאין כבוד הבריות דוחה ל"ת של תורה ותו קמ"ל דד' ציציות מעכבות זה את זה כת"ק ולא כשמואל דפסיק התם כר"י דאמר במתני' דאין מעכבין זה את זה. אבל קשה מהא דאמר התם איכא דאמרי מהתם א"ל א"ל מאי דעתיך למישדינהו והא אמר מר גדול כבוד הבריות כו' הא תירגמא רב בר שבא קמיה דרב כהנא בלאו דלא תסור ה"נ כרמלית דרבנן היא. והשת' תקשה אפי' למאי דס"ד דרבינא דמחוייב למישדיי' כשידע מ"מ לא הוה ליה למימר מהתם אלא שגם בזו י"ל דלמאי דס"ד דרבינא דאין כבוד הבריות דוחה את ל"ת דלא תסור דרבנן דקיל כ"ש שאינו דוחה ד"ת אפי' בשב ואל תעשה וכיון דמה"ת מחוייב להפריש את חבירו מאיסורא משום כבוד הבריות לא דחינן ליה אבל למאי דקי"ל דאפי' ד"ת נדחה מפני כבוד הבריות בשב ואל תעשה ושל סופרים אפי' בקום ועשה אם הלובש שוגג א"צ להגיד לו דמה שנמנע מלהגיד לו אינו אלא שב ואל תעשה ונדחה מפני כבוד הבריות אע"ג דשל תורה הוא והא דפריך והא תירגמא רב בר שבא בלאו דלא תסור לאו למימרא דשפיר עבד רבינא על שא"ל מהתם אלא אמר בר רב אשי פריך דס"ד דבר"ה היה מעשה כלישנא קמא ואמאי לא שדי ליה מהתם ומשני בכרמלית דרבנן היה מעשה. ואין להביא ראיה לדבריהם מהכא מדא"ל ללישנא קמא אי אמרת לי מהתם שדיתי' ולא א"ל מ"ט לא א"ל מהתם אלמא לא הקפיד עליו בזה דאין זה מוכרח. אבל מ"מ מדברי התוס' ר"פ שבועת העדות (דף ל) נ"ל שחולקין על סברא זו דאמר התם א"ר בר ר"ה האי צורבא מדרבנן דידע בסהדותא וזילא ביה מילתא למיזל לב"ד דזוטר מיניה לאסהודי קמיה לא ליזול א"ר שישא בריה דר"א אף אנן נמי תנינא מצא שק או קופה ואין דרכו ליטול ה"ז לא יטול וה"מ בממונא אבל באיסורא אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה' כ"מ שיש בו חלול השם אין חולקין כבוד לרב וכתבו התוס' מיהו תימא דהכא שב ואל תעשה הוא ובפ' מי שמתו מוכח דשרי אפי' באיסורא דפריך גבי המוצא כלאי' בבגדו פושטו אפי' בשוק מהולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו שמטמא למת מצו' משום בזיון המת ומשני שב ואל תעשה שאני ותירצו בתירוץ ב' דכשעושין איסורא על ידו לא מיקרי שב ואל תעשה והכא כדפ"ה כגון שבאת האשה לפני החכם להתיר' להינשא ותלמיד זה יודע שבעלה חי ובממונא שרי אפי' מוציאים ממון ע"י מבעליו שלא כדין ומצא שק או קופה דמייתי ראיה כגון שרוצה אחר ליטול והשתא נמי ניחא הא דאיצטריך לשנויי התם שאני ממונא דאתיהיב למחילה ע"כ. הרי דס"ל ז"ל דכיון דע"י שתיקתו נעשה איסור בידים ה"ל כקום ועשה ואין נדחה מפני כבוד הבריות וא"כ ה"ה אם רואה את חבירו מלובש בכלאים א"נ נפסקו לו ציציותיו בר"ה והוא לא ידע אם אינו מודיעו ה"ל כעושה מעשה בידים ואינו נדחה מפני כבוד הבריות וחייב להגיד לו. אלא שתירצו התו' עוד שם דהתם גנאי גדול הוא למת מצוה שאין לו קוברין לכן שב ואל תעשה שרי תדע דבקרובים לא דחי כבוד דידהו פסח ומילה וכן לפשוט בשוק גנאי גדול כגנאי מת מצוה להכי פריך מיניה אבל הכא גבי עדות ליכא גנאי כ"כ ולא שרי באיסורא אפי' בשב ואל תעשה ודמי לגנאי דמצא שק או קופה והתם נמי דפריך ממצא שק או קופה במכ"ש פריך וה"מ לשנויי שב ואל תעשה שאני כדמשני בתר הכי אלא דשפיר משני שאני ממון דאתיהיב למחילה או שמא אכתי לא אסיק אדעתי' האי שינוי' ע"כ ולפי"ז אין ראיה לנידון דידן דאם שותק מלהפריש את חבירו מן האיסור ה"ל כקום ועשה. מ"מ מדברי הרמב"ן בתה"א שער הכהנים נ"ל דע"כ ס"ל כתירוץ השני של התוס' שכ"כ דאהא דמשני הגמ' גבי ולאחותו שב ואל תעשה שאני כתב דיש נוסחי עתיקי דמוספי וגרסי וכ"ת לילף מנזיר מה לנזיר שכן ישנו בשאלה וכ"ת נילף מכהן מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל והשתא משמע לפום הני נוסחי דכל לאו דטומאה נדחה מפני כבוד הבריו' דכולהו לאוין שאינו שוה בכל הן ואידחי לי' כולהו סוגי' דלעיל דבא בטמאה באים עמו בטמאה אפי' בטומאה דאורייתא ומדלגין ע"ג ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל אפי' בשאין בהן פותח טפח וודאי דהיא טומאה דאורייתא ע"כ ומדיליף מדכהן ונזיר מטמאין למת מצוה ושרי להו משום כבוד הבריות דה"ה דמשום כבוד האבל דבא בטמאה ומשום כבוד המלך לצאת לקראתו שרי להו לטמא ול"א שאני מת מצוה דהוי גנאי גדול לכן נדחה איסור טומאה דכהן ונזיר לגביה אבל הא דאבל ומלך ל"ד לה ואסור ש"מ דאין לחלק לגבי כבוד הבריות בין גנאי גדול לאינו גדול וכל היכא דשרי איסורא משום כבוד הבריות בכל ענין שרי אפי' היכא דליכא גנאי כלל אלא העדר כבוד בעלמא כההוא דאבל ומלך וממת מצוה ילפינן נמי להעדר כבוד דשרי ולפי"ז שב ואל תעשה הנדחין מפני כבוד הבריות בכל האיסורין דילפינן לה מפסח ומילה שנדחין מפני מת מצוה ה"ה שנדחין נמי מפני העדר כבוד בעלמא ולדידיה ע"כ הא דאמרינן בשבועות הני מילי בממונא אבל באיסורא אין חולקין כו' אי ס"ד דמה שנעשה איסורא ע"י שתיקתו חשיב שב ואל תעשה א"כ באיסור נמי אין צריך להעיד משום כבוד הבריות אע"פ שהוא גנאי קטן אע"כ ה"ט דבאיסורא חייב להעיד משום דזה חשיב לקום ועשה שאין נדחה מפני כבוד הבריות כיון דע"י שתיקתו נעשה איסור בידים:

וה"נ משמע לי מדברי רש"י ברפ"ק דמגילה (ד' ג) דאמרי' התם אמר רבא פשיטא לי עבודה ומקרא מגילה מקרא מגילה עדיף מדר"י ב"ח ת"ת ומקרא מגילה מקרא מגילה עדיף מדסמכו של בית רבי ת"ת ומת מצוה מת מצוה עדיף מדתנן מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה עבודה ומת מצוה מת מצוה עדיף מולאחותו דתנן לאחותו מת"ל הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יטמא אמרת לא יטמא יכול כשם שאינו מטמא לאחותו כך אינו מטמא למת מצוה ת"ל ולאחותו לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא למ"מ בעי רבא מקרא מגילה ומת מצוה הי מינייהו עדיף מקרא מגילה עדיף משום פרסומי ניסא א"ד מת מצוה עדיף משום כבוד הבריות בתר דבעיא הדר פשטה מת מצוה עדיף דאמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה ופירש"י את לא תעשה דכתיב לא תוכל להתעלם וכתיב והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כגון זקן ואינו לפי כבודו ע"כ. ואיכא למידק דהא אע"ג דמת מצוה דוחה לפסח ומילה מולאחותו אפ"ה מיבעיא ליה לרבא דילמא מקרא מגילה עדיף וא"כ מאי אולמא דמשום דכבוד הבריות דוחה להשבת אבידה למילף מיניה דמת מצוה עדיף ממקרא מגילה יותר מהא דמת מצוה דוחה לפסח ומילה דאפ"ה מיבעיא ליה דילמא מקרא מגילה עדיף. ולא עוד הא אדרבה פסח ומילה אלימי טפי מהשבת אבידה דהוי דבר שבממון דקיל וכיון דאי איפשר למיפשט מפסח ומילה דגדול כבוד הבריות שידחה מת מצוה למקרא מגיל' כ"ש שאין לפשוט מהשבת אבידה דקילא דכבוד הבריות דוחה למקרא מגילה וע"כ ה"ט דל"מ למיפשט מהא דפסח ומילה משום דהא מקרא מגילה נמי דוחה לעבודה וה"ה דעדיפא נמי ממילת בנו משום פרסומי ניסא וא"כ ה"נ אי איפשר למיפשט מדדחי כבוד הבריות להשבת אבידה שתדחה נמי למקרא מגילה דהא וודאי מקרא מגילה נמי דחיא להשבת אבידה דאם רואה אבידת חבירו מניחה והולך לו למקרא מגילה מק"ו דעבודה ומילה דדחי להו והרי הדבר ברור דעבודה ומילה דוחין להשבת אבידה דקילא דהוי דבר שבממון אלא ע"כ רש"י בשיטת התוס' אמרה דהא דהשבת אבידה חשיב ליה כקום ועשה כגון בשרוצה אחר ליטלו ומהשתא וודאי אין מקרא מגיל' דוחה להשבת אבידה דכיון דמקרא מגילה דרבנן הא קי"ל דאין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת בקום ועשה אלא בשב ואל תעשה כדאמרינן בפ' האשה רבה (דף) ואפ"ה כבוד הבריות דוחה להשבת אביד' אע"ג שהיא בקום ועשה וא"כ ש"מ דכבוד הבריות דמ"מ עדיף ממקרא מגילה שדוחה לקום ועשה דהשבת אבידה ואלו מקרא מגילה לא דחי לה. והא ליכא למימר דעבודה ומילת בנו יוכיחו שדוחין להשבת אביד' ואינן דוחין למקרא מגילה אף אני אביא כבוד הבריות דמת מצוה דאע"פ שדוחה להשבת אבידה אפ"ה לא תדחה למקרא מגילה. דמה לעבודה ומילה דקילין שכן נדחין מפני מת מצוה לפיכך דין הוא שידחו מפני מקרא מגילה משא"כ מת מצוה דל"מ שנדחה מפני שום מצוה כמו שאין מקרא מגיל' נדחית מפני שום מצוה אפי' מפני עבודה מדר"י ב"ח וכיון דמצינו צד חמור במת מצוה לענין השבת אבידה משא"כ במקרא מגילה דא"א שתדחה אותה בקום ועשה א"כ דין הוא שיהא מת מצוה עדיף ממקרא מגילה ומה שיש לעיין בזה יתברר בדיני מגילה בס"ד וההיא שמעתא דפ' אד"מ (ד' לה) גבי ויהא קבורת מת מצוה דוחה את השבת אין מתנגד למש"כ והדברים מבוארים מעצמן למבין לכן לא רציתי להאריך בזה:

ומתוך מש"כ יש לנו ראיה ברורה לנידון דידן דכל כה"ג דע"י שישתוק ולא יפריש את חבירו מאיסור חשיב ליה כקום ועשה ואינו נדחה מפני כבוד הבריות אלא בדבר שבממון דקיל דאתיהיב למחילה אבל לא באיסורא מדפשיט רבא דכה"ב דמת מצוה דוחה למקרא מגילה מדדוחה את השבת אבידה וש"מ דמקרא מגילה אינ' דוחה להשבת אבידה וע"כ ה"ט משום דחשיב ליה קום ועשה ואין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת בקום ועשה דאס"ד דכל כה"ג חשיב שב ואל תעשה אם כן לא מוכח מידי מהא דכבוד הבריות דוחה את לא תעשה דהשבת אבידה שתדחה למקרא מגילה דהא כיון דהשבת אבידה אינו אלא שב ואל תעשה דין הוא שמקרא מגילה נמי תדחה אותו קל וחומר מדדחי לפסח ומילה א"ו כדאמרן. ואין לדחות דילמא הא דפשט רבא מהא דאמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה היינו בלאו דלא תסור דרבנן כדאמר בפרק מ"ש ובההיא דהקומץ רבה וכדתרגמוה רב בר שבא קמיה דרב כהנא ואפי' בקום ועשה של איסור דרבנן כבוד הבריות דוחה אותו כההיא דמלך ואבל דפ' מ"ש וכהא דכרמלית דרבנן דפ' הקומץ רבה וטלטול אבנים לבית הכסא בשבת דס"פ המוצא ודטלטול המת מפני הדליקה דפרק המצניע אבל מקרא מגיל' אינה דוחה לאו דל"ת דרבנן בקום ועשה וש"מ דכבוד הבריות דמת מצוה דדוחה איסור דרבנן בקום ועשה עדיף ממקרא מגילה שאין בה כח לדחות איסור דרבנן של קום ועשה. דהא גופיה מנ"ל לרבא דילמא אה"נ דמקרא מגילה משום פרסומי ניסא דוחה נמי לאיסור דרבנן בקום ועשה. אבל לפירש"י אתי שפיר דהדבר מוכרע ומוכרח מעצמו דאין מקרא מגיל' דרבנן יכולה לדחות השבת אבידה דה"ל קום ועשה ואפ"ה כבוד הבריות דוחה אותה מקרא דוהתעלמת וש"מ דכבוד הבריות דמת מצוה עדיף ממקרא מגילה והא תרגמוה רב בר שבא להאי דגדול כבוד הבריות בלאו דל"ת ולא תרגמוה בלאו דהשבת אבידה אלא ש"מ דהשבת אבידה לא חשיב אלא שב ואל תעשה ומדקאמר שדוחה את ל"ת משמע בדבר של ל"ת מיירי ומפני כבוד הבריות מותר לעשותו דאין זה דיוק דוודאי כל לאוין שבתורה אפי' של קום ועשה כגון לאו דלא תשים דמים בביתך דעשיית מעקה וכגון הלנת המת שהוא בלאו דלא תלין נבלתו על העץ אלא קום ועשה וקברו ל"ת מיקרו בכולה תלמודא ובהדיא תנן בס"פ נגמר הדין (ד' מו) ולא זו בלבד אלא כל המלין את מתו עובר בל"ת אלמא ל"ת קרי לה אבל הא דלא מוקי לה בלאו דהשבת אבידה משום דמשמע דהתנא רוצה להגדיל כבוד הבריות עד למעלה שאין בכל המצות דוגמתה שדוחה את ל"ת שבתורה משא"כ בכל המצות ואי מהשבת אבידה מיירי הא איכא נמי עבודה ומילה דדוחין אותה א"ו מלאו דלא תסור דרבנן מיירי דאפי' פסח ומילה אין דוחין אותה לפעמים בקום ועשה וכדאמר בס"פ האשה (ד' צא) ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהן במקום כרת והא דאיזמל לענין מילה מיירי כדמפרש התם איזמל דתניא כשם שאין מביאין אותו דרך רה"ר כך אין מביאין אותו דרך גגות כו' וכמה דברים של שבות איכא שמילה נדחית בפניהם כדאמרי' במס' שבת ועירובין הרי דפסח ומילה נדחין מפני איסור דרבנן אבל כבוד הבריות דוחה את כולן הרי שגדול כבוד הבריות מכל המצות שבתורה. ומ"מ הא דהשבת אבידה נמי בכלל הא דאמר מר גדול כבוד הבריות ולא נפיק מהא כללא הילכך מייתי רבא ראיה מיניה למת מצוה דעדיף ממקרא מגילה וניחא לי' לאתויי מיני' ולא מהא דמצא שק או קופה דמתני' הוא בספ"ב דב"מ ולא מברייתא דממעט לזקן ואינו לפי כבודו שם מקרא דוהתעלמת משום דהא דאמר מר מגדיל לכה"ב. ונ"ל שדעת הרמב"ם נמי כן שכת' בפ"י מהל' כלאים הרואה כלאים של תורה על חבירו אפי' היה מהלך בשוק קופץ לו וקורע מעליו מיד אפי' היה רבו שלמדו חכמה שאין כבוד הבריות דוחה ל"ת המפורש בתורה ולמה נדחה בהשבת אבידה מפני שהוא לאו של ממון ולמה נדחית בטומאת המת הואיל ופרט הכתוב ולאחותו מפי השמוע' למדו לאחותו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה ע"כ ואי ס"ל דהשבת אבידה הוי שב ואל תעשה אם כן מה ענין השבת אבידה לרואה כלאים של תורה על חבירו דה"ל קום ועשה הילכך אינו נדחה מפני כבוד הבריות והשבת אבידה ה"ל שב ואל תעשה ובדין הוא שתדחה ומאי ק"ל מהשבת אבידה שנדחה מפני כבוד הבריות לכלאים שאינו נדחה אלא ש"מ דס"ל דהשבת אבידה נמי קום ועשה הוא כמו כלאים אלא דה"ט דנדחה מפני כבוד הבריות משא"כ כלאים מפני שהוא לאו של ממון דקיל. מ"מ סוף דבריו קשה מאד שכתב ולמה נדחה בטומאת המת אמאי ק"ל אי על טומאת כהן ונזיר ק"ל אמאי נדחין מפני כבוד הבריות דמת מצוה א"כ מאי קאמר הואיל ופרט הכתוב ולאחותו הא טומא' כהן ונזיר לאו מולאחותו אתא אלא מלאביו לאביו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה כדאמר בר"פ ט"י וכה"ג ואי למה נדחה בטומאת מת דקאמר היינו הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו דילפינן לה מולאחותו דמטמאים למת מצוה מ"מ אכתי תקשה מה ענין הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו לכלאים דק"ל ולמה נדחה הא זה ה"ל שב ואל תעשה וזה ה"ל קום ועשה. ועוד מאי קאמר הואיל ופרט הכתוב ולאחותו מ"מ נגמר מיניה. ועוד בתחילה דקאמר ולמה נדחה בהשבת אבידה הל"ל נמי הואיל ופרט הכתוב והתעלמת ול"ל למימר מפני שהוא לאו של ממון ובדוחק יש ליישב אלא שאין להאריך בזה מפני שאינו נוגע לנידון דידן כל כך:

ועתה נבא לדברי הרא"ש שהתחלנו בתחילת תשובה זו שמפרש להא דאין מדקדקין לא במת ולא בכלאים בבה"מ בכלאים דרבנן א"נ בכלאים של תורה אלא כיון שהלבוש שוגג א"צ הרואה להפרישו משום כבוד הבריות וק"ל דמאי ענין בה"מ לזה וכי בבה"מ שייך כבוד הבריות יותר ממקום אחר והטור בי"ד סי' ש"ג כתב המוצא כלאים בבגדו אם הם דאורייתא פושטו ואפי' בשוק ואם הם כלאים דרבנן והוא בשוק א"צ לפושטו וכן אם הוא בבה"מ א"צ למהר בשבילו לצאת משם וכ"כ האחרוני' משמע שהוא מפרש להא דאין מדקדקין בכלאים בבה"מ דטעמא לאו משום כבוד הבריות הוא אלא משום ביטול בה"מ והרי תירוץ הא' של הרא"ש וסבר ר' אמי כאמורא דשרי וכן תירוץ האחרון כשהלובש שוגג דא"צ הרואה לומר לו הוי טעמא משום כבוד הבריות כמ"ש הרא"ש להדיא וכ"כ שם הטור ומשמע וודאי דתירוץ הב' בכלאים דרבנן משום כבוד הבריות הוא וכדאמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה דתרגמוה רב בר שבא בלאו דלא תסור ולאו משום ביטול בה"מ נגעו בה ואין לנו ללמוד מכאן דכלאים דרבנן משום ביטול בה"מ שרי. ועוד ק"ל הא דאין מדקדקין במת בבה"מ א"א לפרש בדרבנן דהא טומאת אהל המת דאורייתא הוא אלא שבזו י"ל דהא דאין מדקדקין במת בבה"מ לאו מטומאת כהן מיירי אלא לענין ביטול תורה להוצאת המת מיירי וכמו שכת' הרמב"ן בס' תה"א שער ההוצאה והרא"ש גופי' בפ"ב דכתובות שי"מ כן. ומהא גופיה תמוה לי על הרא"ש שדבריו סותרין זא"ז דכאן מפרש להא דאין מדקדקין לא במת ולא בכלאים בבה"מ ועובדא דר"י ור"א דא"צ לפשוט משום כבוד הבריות ושם בפ"ב דכתובות מפרש לה בענין אחר שכת' אין מדקדקין בבה"מ כהן שיושב בבה"מ וטומאה מאהלת עליו אין מצריכין אותו לצאת דקסבר מותר לטמאו' לת"ת וגמרא דידן פליגא דלא שריא אלא בבית הפרס וח"ל אבל בטומאה דאורייתא לא ובכלאים אם היה יושב בבה"מ ולבוש כלאים אין מזקיקין אותו להפשיטו ומייתי תרי עובדי דכהן יתיב ולא א"ל ר"י לצאת ועוד מייתי עובדא אחרינא ר"א כו' א"ל חד לחבריה את לבוש כלאים כו' ע"כ. הרי דלאו משום כבוד הבריות התירו אלא משום דת"ת דוחה לאיסור כלאים וטומאה ואדרבה משמע איפכא טעמא משום מצות ת"ת הא לא"ה חייבין להגיד לו כדי לפרוש מן הטומאה ולפשוט את הכלאים ולא אמרינן משום כבוד הבריות ישתוק ולא יפרישנו משוגג. ובאמת מש"כ בפ"ב דכתובו' הוא מדברי הרמב"ן בס' תה"א שער ההוצאה והמה תרתי דסתרן אהדדי והרמב"ן מסיים שם וכן הענין הזה שנוי בירוש' פ' מ"ש דגרסי' התם מהו שיטמא כהן לת"ת ר"י הוי יתיב ומתני ועל מיתא מאן דיתיב לא א"ל כלום ע"כ. ולענין הלכה כבר נתבאר שדעת רש"י והרמב"ם והרמב"ן וכ"ד התוס' לחד תירוץ שכל שע"י שישתוק יעשה חבירו איסור של תורה בקום ועשה חייב להגיד לו כדי להפרישו מן האיסור ואינו נדחה מפני כבוד הבריות וגם הסמ"ג פי' ההיא דאין מדקדקין בכלאים בבה"מ בכלאים דרבנן דוקא והכי משמע מההיא דרפ"ק דמגילה וכמ"ש לפיכך ההולך בשבת ברה"ר וחבירו רואה שנפסקו לו א' מן הציציות חייב להגיד לו כדי שיפשוט טליתו מעליו ואין נדחה מפני כבוד הבריות וה"ה בכלאים נמי דינא הכי ודלא כהטור והאחרונים בי"ד סי' ש"ג כן נ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף