שאגת אריה/לב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שאגת אריה לב

סימן לב

שאלה אימתי ראוי לברך על הטלית של ציצית אם בעת שמתעטף בו או בשעה שמחזיק בידו ורוצה להתעטף בו:

תשובה דבר זה תלוי במשכ"ל בסי' ל' בשם התוס' שפיר' דאינו חייב בציצית בשעת עיטוף אלא לאחר שנתעטף כבר חל עליו חובת ציצית א"כ אין לברך קודם עיטוף. דאע"ג דקי"ל כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן מ"מ קודם דקודם אין לברך אלא סמוך לעשייתן. ומה"ט אמר בפ' ד' דמנחות (דף נו) תפילין מאימתי מברך עליהן משעת קשירה עד שעת הנחה אבל לא קודם קשירה דה"ל קודם דקודם לעשייתן כמש"כ הפוסקים וא"כ ה"נ כיון דאין המצוה חלה עד לאחר העיטוף אין ראוי לברך קודם העיטוף דה"ל עובר לעשייתן כיון דאין המצוה חלה עד לאחר עיטוף אבל מ"מ דברי התוס' תמוהין דלמאי שהעליתי שם דהא דשרא רחמנא כלאי' בציצית אינו אלא במקום מצוה אבל שלא במקום מצוה לא א"כ אס"ד דאין מצות ציצית חל עד לאחר עיטוף והרי איסור כלאים ע"כ חל בשעת עיטוף א"כ היכי אמר דכלאים בציצית בעידנא דמיעקר לאו מקיים לעשה הא הלאו דכלאים קדים לעשה שהלאו חל בשעת עיטוף והעשה אינו חלה עד לבתר עיטוף אלא וודאי ש"מ דהעשה דציצית נמי חלה בשעת עיטוף וא"כ ראוי לברך קודם שנתעטף דה"ל עובר לעשייתן ולא בשעת עיטוף דכבר חל עליו המצוה ואינו עובר לעשייתן. גם התוס' שם בעצמן שדו נרגא בהא שפי' דאין מצות ציצית חלה עד לאחר שנתעטף בו וכתבו ומיהו קשה מדמברכינן להתעטף בציצית משמע דבשעת עיטוף עביד מצוה ומלשון להתעטף מוכיח נמי דקי"ל בציצית דחובת גברא הוא ע"כ. ועק"ל על דעת התוספות שפי' דמה"ט ה"ל סדין בציצית שב ואל תעשה אע"ג דכי מיכסי בטלית דבת חיובא היא ואין בה ציצית הרי הוא עובר בידים משום דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד לאחר שנתעטף דמה בכך הא מ"מ כיון דחיוב ציצית חל עליו ע"י מעשה של העיטוף אע"פ שלא נתחייב בשעת עשיית מעשה העיטוף אלא לבתר הכי כל כה"ג חשיב לי' כקום ועשה הואיל ותחילתו א"א אלא ע"י מעשה ודמי להא דכלאים דפ' מ"ש דאמר התם המוצא כלאים בבגדו פושטן אפי' בשוק ואין כבוד הבריות דוחה את ל"ת דכלאים אף ע"ג דשב ואל תעשה נדחה מפני כבוד הבריות כדאמר התם. והא הכא אע"פ שכבר לבש בשוגג ושנודע לו שוב אינו עושה מעשה אפ"ה בתר תחילתו אזלינן שא"א ללבישה בלא מעשה. וה"נ תנן בספ"ק דמס' מכות (ד' כב) היה לבוש כלאים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תלבש אל תלבש והוא פושט ולובש כל היום חייב עכאו"א. ואמר ר"א עלה בגמ' לא פושט ולובש ממש אלא אפי' שהה כדי לפשוט וללבוש נמי חייב והרי קי"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו אפ"ה חשבינן ליה כעושה מעשה בשהה כדי לפשוט וללבוש וחייב הואיל ותחילת הלבישה ע"י מעשה באה נגרר כל משך זמן הלבישה אחר תחילתה לחייב עליו בשהה כדי לפשוט וללבוש כאלו בכל שהייה ושהייה עושה מעשה ובפ"ב דמס' שבועות (ד' כד) מיבעיא לן גבי טומאת מקדש אי במזיד צריך שהיי' כדי השתחויה לחייב מלקות או לא ומ"מ אי צריך שהיי' חייב אע"ג דבהא ששוהה אינו עושה מעשה אלא ע"כ בתר תחילתה אזלינן שא"א לו אלא ע"י מעשה בשעת כניסתו למקדש. ולא תימא דכל הני ה"ט דאזלינן בהו בתר תחילתן משום דהתחלת המעשה היה באיסור שנכנס למקדש בטומאה או שלבש כלאים בתחילה בשעת לבישה באיסור. וההיא דהמוצא כלאים בבגדו בפרק מ"ש אע"ג דהתחלת הלבישה בשוגג היתה מ"מ שם איסור עלה בשעת הלבישה אף ע"ג דהוא לא ידע לפיכך כל משך זמן הלבישה נגרר אחר תחלתה שהיתה ע"י מעשה והרי עכשיו כעושה מעשה בידים כיון שתחילת הלבישה היתה באיסור וע"י מעשה וה"ל כקום ועשה ואין כבוד הבריות דוחה אותה לפיכך פושטן ואפי' בשוק. דהא ליתא שהרי מיבעיא התם בפ"ב דשבועות ובפ' ג' מינין (ד' מ) בנזיר בקבר אי צריך שהיי' למלקות ומפרש לה התם כגון שנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה ועוד אמר התם בפ' ג' מינין (דף מ) גבי היכא דטומאה וביאה בהדי הדדי אתיין דחייב משום טומאה ומשום ביאה ומוקי לה מר בר ר"א כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דטומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין והרי הכא תחלת הכניסה בהיתרא הוי בשידה תיבה ומגדל ואפ"ה כשבא חבירו ופרע עליו את המעזיבה חייב אלמא אע"פ שתחילת הכניסה בהיתרא כי בא אח"כ איסורא אע"פ שאינו עושה מעשה משעה שבא עליו האיסור מ"מ תחילת המעשה של היתרא גורם לאיסור שלאחר שעה להיות נחשב כעושה מעשה בידים. ועוד דההיא בעיא דשהייה למלקות דגבי טומאת מקדש ע"כ מיירי נמי שתחלת הכניסה בהיתרא היה שהרי לא שייך שיעור שהיה כדי השתחויה אלא בנטמא בעזרה דבשעה שנכנס עדיין היה טהור ולא היה שום שם איסור עליו בשעת הכניסה כדאמר התם ואפ"ה תחילת מעש' הכניסה של היתר גורם לאיסור הבא מאליו לאחר שעה בשב ואל תעשה להיות נחשב כקום ועשה להתחייב עליו אע"פ שהמעשה של כניסה בהיתר היתה. וכ"כ מזה בדיני טומאת כהן בס"ד באריכות ע"ש והרי נראין הדברים ק"ו מה התם שבשעת כניסה של היתר לא עבידא האיסור דאתי לאחר שעה דהא איפשר שלא יטמא בעזרה ולא יבא חבירו ויפרע עליו את המעזיבה אפ"ה כשבא האיסור לאחר שעה חשבינן ליה כעושה מעש' מחמת תחילת המעש' של כניסה דהיתרא. כ"ש הכא דבשעה שמתעטף בסדין בלא ציצית אע"ג דבשעת עיטוף אכתי לא נתחייב בציצית מ"מ הא אחר העיטוף עבידא דאתי בוודאי חיוב מצות ציצית עליו אינו דין שיהא נחשב לקום ועשה הא דעומד ומלובש בלא ציצית ע"י תחילת המעשה של העיטוף אע"פ שבהיתרא היתה שעדיין לא חלה עליו מצות ציצית. אבל מה שנ"ל בזה הוא הא דסדין בציצית חשיב שב ואל תעשה משום דאין הלבישה אסורה מצד עצמה אלא מחמת חסרון מעשה של מצות ציצית דרמא רחמנא עליה ולא דמי לאיסור כלאים דהלבישה מצד עצמה אסורה הילכך אין הלובש בגד בת חיובא בלא ציצית חשיב כעושה מעשה בידים שאין עושה איסור בלבישה זו אלא שחיסר מצוה בשב ואל תעשה. והכי משמע לי מדברי הרמב"ם שכ' בפ"א מה' חגיגה הראייה האמורה בתור' הוא שנראה פנים בעזרה בי"ט הראשון של חג ויביא עמו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה ומי שבא בעזרה ביום א' ולא הביא עולה לא דיו שלא עשה מ"ע אלא עבר על ל"ת שנא' ולא יראו פני ריקם ואינו לוקה על לאו זה שהרי לא עשה מעשה ע"כ. ואס"ד דכל היכא דאמר רחמנא כשתעשה זאת עשה זאת כגון כשאתה לובש טלית בת ארבע כנפות עשה ציצית אם עבר ולא עשה מה שציוותה התורה לעשות אותה מעשה הגורם לקיום ציווי של תורה היא נעשית כקום ועשה באיסור הואיל ועשה אותה במעשה בלתי קיום המצוה שחייבה אותו תורה ע"י מעשה זו אלא שמצות ציצית חשיב שב ואל תעשה מפני שאין חיובה בא אלא לאחר העיטוף וכדברי התוספות. א"כ ה"נ מי שבא לעזרה ולא הביא עולה ליחייב מלקות שהרי אותו גורם ללא יראו פני ריקם דהיינו ראיית פנים ע"י ביאתו בעזרה היא נעשית בקום ועשה בעבירה וביאתו וראיית פניו בעזרה שהיא מעשה הוא עיקר וגוף העבירה. כמו שהלובש טלית בלא ציצית דאם החיוב בא בשעת עיטוף חשבת למעשה של עיטוף בעבירה. אלא וודאי ש"מ דס"ל ז"ל דכל כה"ג אין מעשה הראשון הגורם לחיוב ציווי של תורה היא העבירה אלא חסרון הציווי של תורה היא העבירה שחיסר מצוה של תורה הילכך לא ה"ל קום ועשה אלא שב ואל תעשה לפיכך אין לוקין עליו. וה"נ גבי סדין בציצית ה"ל שב ואל תעשה. ותדע לך דהא דמצות ציצית אם לבש טלית בלי ציצית אין בלבישה שום איסור אלא שחיסר מצוה של ציצית בשב ואל תעשה. ונ"מ בזה אם אין לו ציצי' דא"א דהלבישה מחמת עצמה יש בה איסור בלא ציצית כיון דאין לו אסור ללבוש טלית בת חיובא. אבל אי אמרת דאין בלבישה שום איסור אלא שמחוייב להטיל ציצית היכא דלא איפשר ל"ל בה. והרי תנן התכלת אין מעכב את הלבן ותניא התם (ד' לח) אין לו תכלת מטיל לבן והרי אנן נמי השתא שאין לנו תכלת מטילין אנו לבן לחוד ואס"ד כל היכא שלובש בגד בר חיובא בלתי מצוותו דרמא רחמנא עליה עביד איסורא במה שעומד ומלובש בו. אם כן היכא שאין לו תכלת היאך מטיל לבן ולובש לטלית זה הא קעביד איסורא בלבישתו ועובר על מ"ע דתכלת. והא ל"ל דכיון דאין לו תכלת ותכלת אין מעכב את הלבן דתרי מצות נינהו אתי מ"ע דלבן ודחי למ"ע דתכלת כמו שמצות עשה דתכלת דוחה לל"ת דכלאים. דהא ליתא דמאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה לדחות זו מפני זו. אלא וודאי ש"מ דאין שום איסורא בלבישת הבגד בלי ציצית אלא שחיסר מצוה והיכא דאין לו ל"ל בה ולפיכך אין לו תכלת מטיל לבן ול"ל בה. וכיון שתי' קושיית התוספות דיבמות מעתה קם לן דבשעת עיטוף מצות ציצית חלה עליו מדמברכינן להתעטף בציצית ואם כן ראוי לברך על הטלית עובר לעשייתן בעוד שאוחז הטלית בידו ורוצה להתעטף בו לא בשעת עיטוף דאין זה עובר לעשייתו כיון דכבר חלה עליו מצות ציצית. ובהא שכ' דאין עשה דוחה עשה מה שיש לפלפל בזה בדברי הפוסקים אכתוב בסי' שאח"ז בס"ד ומ"מ מהא שכתב' למדנו דאין שום איסור בלבישה עצמה אם לובש הטלית בלתי ציצית אלא שחיסר מצות ציצית לבד. וכ"כ המרדכי בה' ציצית בשם ר"י שכתב אטו אסור ליכנס לבית שאין בו מזוזה ומעקה כו' ומהתימה שדברי ר"י בתוס' שכת' למעלה סותרין את דברי ר"י אלו שבמרדכי. והרי נתבאר היטב דמצות ציצית חלה בשעת עטיפה הילכך ראוי לברך קודם העיטוף בשעה שאוחז הטלית בידו ורוצה להתעטף בו דהוי ליה עובר לעשייתן ולא בשעת העיטוף, כנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף