פני יהושע/כתובות/כו/ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

פני יהושע כתובות כו ב

בתוספות בד"ה ואסקינא וא"ת ולמאן דחייש כו' וליכא למימר דליכא זילותא אלא כשהורידוהו ב' פעמים כדמוכח בחזקת הבתים עכ"ל. ובאמת דמפרש"י בשמעתין משמע דלא הוי זילותא אלא כשהורידוהו ב' פעמים ואפ"ה נלע"ד דלק"מ מסוגיא דר"פ חזקת הבתים דהתם לקושטא דמילתא מסקינן התם כר"נ דלא חיישינן כלל לזילותא דבי דינא. ואף בהורידוהו ב' פעמים נמי מסקינן התם הכי דלא פליגי כלל בזילותא דבי דינא אלא בלצרף עדות. אלא דמעיקרא מותיב התם רבא מפלוגתא דרבי מנחם בר' יוסי דחייש לזילותא דבי דינא אפילו בפעם א'. וקשה לרב נחמן דרבנן נמי לא פליגי בהא אדרבי מנחם בר"י. ועל זה מסיק הש"ס התם מעיקרא ולא היא דתליא באשלי רברבי. והיינו דלמאי דס"ד דרשב"ג ור"א דשמעתין פליגי בזילותא דב"ד וס"ל מיהו לרשב"ג דאפילו בהורידוהו תרי זימני לא חיישינן כ"ש בפעם א' וא"כ רב נחמן ס"ל כרשב"ג. מיהו לר"א דפליג אדרשב"ג וס"ל דחיישינן. ע"כ ס"ל דלא חיישינן אלא בשני פעמים ולא בפעם א' כיון דא"א לאוקמי למילתא דר"א אלא בכה"ג להאי אוקימתא. וא"כ כ"ש דא"ש טפי מילתא דרב נחמן דאתי בין לרשב"ג בין לר"א דפליגי אדרבי מנחם בר"י כן נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל בשמעתין. מיהו בעיקר פירושא דזילותא דבי דינא בשמעתין ובפרק חזקת זה לי כמה שנים שעניתי ואמרתי בפני כמה גדולים שלולי שאיני כדאי לפרש נגד משמעות פרש"י ותוס' היה נ"ל לפרש בפשיטות דלא שייך כלל זילותא דבי דינא אפי' במאה פעמים דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות אלא דהיינו כשהדבר ברור שנעשה בטעות גמור משא"כ הכא ופרק חזקת דאכתי איכא תרי ותרי וא"כ הדבר בספק וא"כ שפיר הוי זילותא דבי דינא שיחזרו מדבריהם מספק ואית לן למימר שפיר מספיקא לא הדרינן עובדא. כך היה נראה בעיני ברור וכמה גדולים הודו לדברי. וכעת הזאת זכינו לחידושי הרא"ה והריטב"א וראיתי שפירשו כן להדיא בשמעתין ונתתי שמחה בלבי שכוונתי לדעת הגדולים וא"כ התמיה יותר על רבותינו בעלי התוס' שלא פירשו כן. והיה נראה בעיני דקשיא להו א"כ מאי איריא דנקיט בפלוגתא דרשב"ג ור"א דאיירי דאתי מעיקרא תרי ואסקינהו דאפילו בחד וחד נמי משכחת לה בדאתי עד המכשיר מעיקרא ובדליכא חזקת אבהתא. ואף את"ל דלא הוי כחד במקום שנים אלא כחד חד אפ"ה חיישינן לזילותא דבי דינא ולא מחתינן ליה. ולמ"ד אין מעלין ס"ל דלא חיישינן ואף לפמ"ש דלשון אין מעלין לא משמע הכי אלא בדאתא עד המכשיר לבסוף אפ"ה תיקשי אדרשב"ג ור"א גופא אמאי לא פליגי בכה"ג בחד וחד אע"כ כפירוש התוספות אלא דבאמת לא קשה מידי דודאי איכא רבותא טפי למ"ד חיישינן לזילותא דבי דינא. ומש"ה אין מעלין ונשאר בפסול ממה שיאמר דמשום זילותא דבי דינא אין מורידין אותו. וכ"ש אם נאמר דבכה"ג דעד המכשיר אתא ברישא הו"ל נמי כתרי ואין דבריו של א' במקום ב' וכשיטת הפוסקים שכתבתי לעיל שסוברים כן ודוק היטב:

קונטרס אחרון
בענין זילותא דבי דינא העליתי דלא שייך זילותא דבי דינא אלא היכא דהשתא נמי הדבר ספק והוי זילותא דבי דינא שיחזרו מספק אבל היכא דהשתא ודאי לא הוי זילותא דבי דינא אפילו מאה פעמים דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות וזכיתי בזה לכוין לדעת הגדולים הרא"ה והריטב"א ז"ל וכן מצאתי ג"כ בלשון הראב"ן ז"ל בדף כ"ה אלא שמדבריו נראה דלפסק הלכה חיישינן נמי לזילותא דבי דינא בכה"ג ע"ש באריכות והמעיין היטב בדבריו יראה שדבריו מטין לדברי ר"י בר ברוך שכתבו התוספות לקמן בד"ה אנן אחתינן אלא דהראב"ן כיפי תלה לה לפרש הטעם משום זילותא דבי דינא ולר"י בר ברוך משמע דהטעם שעל ידי העדים הראשונים יצאה מחזקת א"א דמעיקרא ועיין מה שכתבתי בזה בסמוך בל' התוס' להעמיד דברי ר"י בר ברוך ממה שהקשה עליו ר"י בעל התוספות:

רש"י בד"ה ואנן מסקינן ליה ואי קשיא תרי ותרי כו' דקול לאו עוררין הוא עכ"ל. נראה מדבריו שנתכוין לתרץ ממה שהקשו התוס' על שיטתו מפרק האומר דחזקה דאבהתא לאו כלום הוא בתרי ותרי לכך כתב דאפ"ה שאני הכא דהוי ליה נמי חזקת כשרות כשהעיד עליו העד הראשון והא דלא מוקמינן ליה אחזקת איסור שהיה לו קודם שבא העד ע"י הקול. ע"ז מסיק דקול לאו עוררין וכוונתו דמה שהורידוהו תחילה ע"י הקול לאו הורדה גמורה הוי מן הדין אלא חששא וריעותא בעלמא. וכמ"ש ג"כ התוס' ד"ה ואסקינהו דמשום הורדה שע"י הקול ליכא זילותא והיינו מה"ט דפרישית. משא"כ הא דאסקי' ע"פ העד א' מיקרי חזקה לשיטת רש"י כיון דאסקינהו מן הדין על פיו לאוקמי אחזקה דמעיקרא. ונהי דכשבאו שנים והכחישוה נתבטלה החזקה דעד א' מ"מ כיון שבא אח"כ עוד עד שני איגלאי מילתא למפרע דשלא כדין הורידוהו השנים דהעד קמא אפשר דקושטא קמסהיד וכ"ש דא"ש טפי לשיטת הסוברים דבכה"ג שייך נמי לומר דהאמינו עד א' כשנים. וא"כ מעיקרא הו"ל תרי ותרי. ואף שהעליתי באריכות בתשובה דבמקום שהכחישו שנים אין סברא כלל לומר שיהא נאמן כשנים והארכתי ליישב לשון התוס' ביבמות דף קי"ז ול' התוס' בסוטה ס"פ מי שקינא מ"מ היינו דוקא כשהכחישוהו השנים לגמרי שהרי העד גופא נפסל ע"פ השנים שהעידו עליו שהעיד שקר משא"כ הכא דאכתי תרי ותרי גמורים נינהו א"כ חזר וניעור העד הראשון למקומו דהו"ל נמי כתרי ושפיר מוקמינן ליה השתא אהאי חזקה של הע"א כנ"ל בשיטת רש"י ז"ל וכן מטין דבריו ג"כ בפ' האשה רבה דף פ"ח ע"ב בד"ה ועשו שתי נשים:

קונטרס אחרון
רש"י בד"ה ואנן מסקינן ליה ואי קשיא תרי ותרי כו'. עיין מה שכתבתי בזה בכוונת רש"י ז"ל ושם הבאתי אגב גררא שהעליתי בתשובה דאע"ג דקי"ל כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים היינו לגבי חד וחד משא"כ היכא דמכחשו ליה בי תרי מילתא דפשיטא דהעדות של העד א' נתבטל לגמרי ותצא מדאורייתא והולד ממזר גמור וכן בדין שהרי העד גופא נפסל לכל העדות שבעולם ואף דלכאורה משנה שאינה צריכה היא אפ"ה הוצרכתי להאריך לפי שראיתי למורה א' שטעה דהיכא דהעיד ע"א בעגונה שמת בעלה ובאו שנים והכחישוהו לא תצא אלא מדרבנן דהו"ל כתרי ותרי והולד כשר וסמך יסודו על לשון מהרש"א ז"ל בתוספות ביבמות דף קי"ח לכן הארכתי בסתירת דבריו דלשון התוס' ומהרש"א ז"ל שם אינן אלא לסברת המקשה דלא ניחא ליה להקשות פשיטא ארישא כ"א אסיפא והיינו משום דארישא איכא למידחי בהאי סברא אבל לקושטא דמילתא אין שום סברא לומר כן ואף דלכאורה נראה כן מלשון הב"י בהל' סוטה שכתב דע"א בסוטה שנטמאה ובאו שנים והכחישו הו"ל כתרי ותרי והיתה שותה כבר כתבתי דבאמת הב"י אגב שיטפ' כתב כן ודבריו צריכין עיון והכי מוכח להדיא מלשון הטור אה"ע סי' י"ז:

בתוספות בד"ה אנן אחתינן כו' וקשיא לר"י דבפרק האומר כו' עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך ליישב שיטת רש"י ז"ל ובאמת שכ"כ הר"ן ז"ל בכוונת רש"י וכ"כ מורי זקיני ז"ל בס' מג"ש אלא דלא משמע ליה לר"י בעל התוס' כלל סברא זו דיועיל חזקת העד הראשון לשום דבר כמו שדחה ר"י בעצמו בסוף הדיבור דברי ר"י בר ברוך וסיים בפירוש ואין סברא שיועיל מה שע"א המכשיר העיד קודם עכ"ל. ובאמת נלע"ד דשיטת ר"י בר ברוך ושיטת רש"י א' הן כמו שאפרש לקמן. מיהו בעיקר קושית התוס' מההיא דפרק האומר כבר העליתי בעז"ה ישוב נכון לפרש הסוגיא בענין אחר דלא איירי כלל התם מהכשירא או פסולא דינאי אלא אלישנא דויבוקש הדבר ולא נמצא מהדר לאקשויי תרי ותרי נינהו ולא שייך לומר ולא נמצא. וכן מצאתי בחדושי הריטב"א ז"ל אלא שהוספתי ראיות נכונות וברורות ותמצאנו במקומו בפרק האומר אי"ה וכאן לא באתי אלא בשביל דבר שנתחדש ליישב שיטת רש"י ז"ל. דבלא"ה נ"ל דשאני ההיא דשמעתין דמוקמינן לאבוה בחזקת כשרות דלא נסיב גרושה וחלוצה וההיא חזקת כשרות ודאי אלים טובא דכל ישראל בחזקת כשרים הן ולא חשדינן לאיניש מספיקא ברשיעא ואפילו מדרבנן לא החמירו לפסלו משא"כ בההיא דינאי לא שייך חזקת כשרות דהא אף לדברי העדות הפוסלין לא איתרע חזקת כשרות דידה במה שנשבית דהא אנוסה היא וכן בכל הנך דמייתי התוס' בדיבור זה לא שייך בשום א' מהם חזקת כשרות כי האי ומש"ה איכא למימר שפיר דתרי ותרי ספיקא דרבנן מיהו הוי להחמיר מספק כן נ"ל נכון ודו"ק:

קונטרס אחרון
מהדורא בתרא בתוספות בד"ה אנן אחתינן שהקשו התוס' על שיטת רש"י ז"ל. וכתבתי ליישב בשני דרכים אלא דעל מה שכתבתי בתירוץ השני דבשמעתין דבן גרושה שייך חזקת כשרות דאבוה משא"כ בעובדא דינאי לא איתרע חזקת כשרות דידה שהרי נאנסה ובאמת לכאורה יש לפקפק ע"ז דאכתי שייך חזקת כשרות דאבוה דינאי ודאימא דמסתמא לא עבדו איסורא דשבויה לכהן אלא דמ"מ יש ליישב ולחלק כיון דאף לפי העדים שהעידו לאחר זמן שנשבית אפ"ה בשעה שהחזירה לא היו עדים והיתה נאמנת לומר שלא נשבית או שאביו של ינאי אפשר שהיה יודע שלא נטמאת והיה נאמן על עצמו כיון שלא היו עידי שבויה באותו פעם ואדרבא צריך עיון דהא משנה שלימה היא דאם משניסת באו עידי שבויה הרי זו לא תצא וא"כ מסתמא אין הבנים חללים ועיין בחידושי פ' האומר:

בא"ד ואמרינן נמי לעיל בפ"ק לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה כו' עכ"ל. ולענ"ד אין בזה סתירה לשיטת רש"י דההיא דפ"ק נמי לאו משום דחזקת האם לחוד מהני לבת אלא דטענת ברי של האם מהני לבתה דע"א נאמן באיסורין ואפילו קרוב נאמן תדע דהא לקושטא דמילתא אפילו האם גופא לאו מטעם חזקת היתר לחוד מכשיר ר"ג אלא שטוענת ברי כדקאמר להדיא נאמנת וכדמשמע מכולה סוגיא דהתם דלר"ג אלים ליה ברי ושמא וכ"ש דמהני טפי ברי דידה לגבי הבת דהא קי"ל ע"א נאמן באיסורין ואפילו קרוב. ושבויה גופה תוכיח דהכל נאמנין להעידה אפילו בנה ובתה ואביה ואמה חוץ מיבמה ובעלה וכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש התוס' דף י"ג ע"ב בד"ה השבתנו על המעוברת דעיקר טעמא דר"ג משום דאשה מזנה בודקת ומזנה וכתב כן כדי לחלק בין מעוברת לשבויה כדפרישית התם וא"כ אזלא לה קושייתם דהכא דבפשיטות מצינן למימר דאף למאי דקי"ל כמ"ד לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה היינו משום דאיכא כל הני טעמי חזקת היתר וברי של האם ואשה מזנה בודקת ומזנה. משא"כ בעובדא דינאי דליכא אלא חזקת האם לחוד איכא למימר דיפה כתב רש"י ז"ל דלא מהני לינאי חזקת האם כנ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל ובפרק האומר אבאר יותר ודו"ק:

בא"ד וגם אין לומר כמו שתירץ ר"ת כו' לפי שכל הנשים היו בחזקת שבויות כו' עכ"ל. נ"ל דאין כוונתו של ר"ת ז"ל מטעם עיר שכבשוה כרקום דכל הכהנות פסולות כמתניתין בדף הסמוך וכמו שהבין הרשב"א ז"ל בחידושיו פרק האומר בכוונת ר"ת. ומחמת כן הקשה על פירושו כמו שהקשה ר"י כאן דהא ודאי ליתא דהא ר"ת ז"ל גופא פירש לקמן דבכרקום של מלכות אחרת אינן פסולות ומודיעים ודאי כרקום של מלכות אחרת היה. ועוד מאן יימר שלא היה מחבואה אחת המצלת על כולן. אע"כ דעיקר כוונת ר"ת דנהי דמצד כבישת הכרקום לא מיפסלא מ"מ רוב הנשים נשבו ממש והוליכן השבאין עמהם. והו"ל כשבויה ממש דפסילי אלא דאפ"ה לא שייך לומר אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי איתתא אחזקתה שלא נשבית דאיתרע לה האי חזקה טובא כיון דרוב הנשים נשבו ורובא וחזקה רובא עדיף. ואע"ג דאפשר לומר דלאו רוב גמור הוא דהו"ל רובא דתליא במעשה אם נשבית אמו של ינאי. אפ"ה איתרע ליה מיהא טובא חזקת שלא נשבית כן נ"ל ליישב שיטת ר"ת ז"ל. ולולי שאיני כדי להשיב את האר"י בעל התוספות מ"מ ללמוד אני צריך דאדרבה ממה שהקשה ר"י על ר"ת משם ראיה לפירוש ר"ת דאלת"ה מאי בעי אביי למימר התם אלא לאו בעד א' ובעי לאתויי ראיה דעד אחד שזינתה נאמן לאוסרה ואטו ס"ד דאביי דעד א' בשבויה נאמן ומש"ה הורידוהו לינאי מכהונתו והא משנה שלימה שנינו ואם יש עדים שנשבית דמשמע שני עדים ואפילו על ידי קול שנשבית אמרינן לעיל עדים בצד אסתן ותאסר. ואביי גופא נמי בפ"ק דקידושין אמר אם הקילו בשבויה דאמרינן עדים בצד אסתן משום דמנוולא נפשה לגבי שבאי אלמא דמודה דקול לגבי שבויה לאו כלום הוא וכ"ש ע"א דגרע מקול כמ"ש התוספות לעיל בשמעתין בד"ה והאמר רבי יוחנן והא דבעי אביי למימר דאשתו זנתה בע"א נאמן לאוסרה ע"כ היינו משום ששותקת ואיכא רגלים לדבר שאומר אמת וכמ"ש שם התוספות. וא"כ ע"כ צ"ל בפי' ר"ת דבאמו של ינאי נמי איכא רגלים לדבר שנשבית כיון שידוע לכל שמודיעים נכבשה ורוב הנשים שבה היו בחזקת שבויות וא"כ מייתי אביי שפיר לענין ע"א שזינתה דבאיכא רגלים לדבר ע"א נאמן כן נראה לי נכון וברור בעז"ה ליישב שיטת ר"ת ז"ל ומיהו ר"י ורשב"א שהקשו על ר"ת יש להם שיטה אחרת בסוגיא דע"א שזינתה ודעתי לפרש בפ' האומר ודוק היטב:

בא"ד ובשנים אומרים מת דאמרינן לעיל לא תצא כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דלולי דבריהם היה נ"ל דלמאי דמוקמינן לה בניסת לא' מעידיה ואומרת ברי לי מש"ה לא תצא אפילו במקום חזקה כו' ע"ש ויש לתמוה עוד לדברי מהרש"א ז"ל דאטו ר"י בעל התוספות מקשה קושיית הגמרא לעיל אמאי לא תצא ולא ידע מאי דמשני הש"ס במקומו דניסת לא' מעדיה ואמרה ברי לי ועוד דבלא"ה יש לדקדק דמאי ענין קושיא זו דב' אומרין מת וכל הנהו דמייתו התוס' להקשות על פירוש ר"י בעצמו יותר ממאי דקשה בפשיטות לכל הפירושים דהא ליכא למ"ד דתרי ותרי ספיקא דרבנן נמי לא הוי וא"כ תקשי להו ההיא דשנים אומרים מת ונתגרשה וההיא דפרק האשה רבה ביבמות אע"כ דאדרבא למאי דס"ד מעיקרא דכולהו סתמא דתלמודא סברי דתרי ותרי ספיקא דאורייתא היא ולא אזלינן בתר חזקה מדאורייתא כדמשמע לכאורה מההיא דינאי ומהסוגי' דשנים אומרין מת גופא דמקשה באשם תלוי קאי. ולפ"ז משני שפיר דאיירי שנשאת לא' מעידיה ואמרה ברי לי דכיון דאין כאן חזקה כלל מדאורייתא בתרי ותרי הו"ל כספק חלב וספק שומן דהאומר ברי לי נאמן ואפי' בדבר שבערוה כדאיתא בריש גיטין אימר דאמרינן ע"א נאמן באיסורין היכא דלא אתחזק איסורא כו' משא"כ למה שפירש ר"י כאן דסתמא דתלמודא ס"ל תרי ותרי ספיקא דרבנן הוי דמדאורייתא אזלינן בתר חזקה אף לקולא וכ"ש דלחומרא מהני חזקה. וא"כ אין כאן ספק אלא ודאי והו"ל כשאר ספיקות דאזלינן בתר חזקה דהו"ל כודאי ואין ע"א נאמן כלל וכ"ש דלא מהני ברי של הבע"ד עצמו וא"כ תו לא מהני הא דניסת לא' מעידיה ואומרת ברי לי דאפ"ה בחטאת קאי בשוגג ובמזיד בחנק דסוקלין ושורפין על החזקה ולאו כל כמיניה למיטען ברי בדבר דמדאורייתא הספק כודאי. לכך הוצרך ר"י לפרש בשיטתו דההיא דלעיל וההיא דהאשה רבה היינו משום דאשה דייקא ומינסבא מרעא לחזקת אשת איש. והוי ליה כפלגא ופלגא ואכתי באשם תלוי קאי כדמקשה לעיל ומשני שפיר דניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי ובהכי מיתוקמא נמי ההיא דתרי ותרי ביבמות בפרק האשה רבה דף צ"ד וכמ"ש שם ר"י להדיא דאיירי נמי כה"ג דניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי דשני תירוצים של ר"י בעל התוס' צריכין זה לזה וכמ"ש ר"י עוד בר"פ האשה רבה דף פ"ח ע"ב בד"ה והבא עליה באשם תלוי ע"ש אלא דגם שם כתב מהרש"א ז"ל שדברי התוס' שם סותרין למה שכתבו התוס' שם דף צ"ד ובמחילה מכבוד תורתו של מהרש"א ז"ל דליתא שמרועה אחד נאמרו כל הדברי' מפה קדוש של ר"י בעל התוס' וכל דבריו א' הן דא ודא א' היא וכדפרישית והדברים ברורין למבין בעז"ה בלי גמגום ודוק היטב:

בא"ד ור"י בר ברוך פירש כו' ואין נראה לר"י דהא הכא בשמעתין וכו' עכ"ל. ולענ"ד דר"י בר ברוך בלא"ה לא קשיא ליה ההיא דשמעתין דמפרש לה כפירוש רש"י בשמעתין או כמו שכתבתי דהכא איכא חזקת כשרות דאבוה דלא נסיב גרושה אלא דעיקר פירושו של ר"י ב"ב ז"ל היינו לתרץ ההיא דלעיל בשנים אומרים מת ונתגרשה. וההיא דפרק האשה רבה דמקשה תרי ותרי נינהו ולא אמרינן דאוקמה אחזקה. ועל זה תירץ שפיר כן נראה לי:

בא"ד ועוד דרב אשי משמע דבעי למימר דאפילו אתו שניהם לבסוף דמסקינן ליה עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דלמאי דמוקי לה רב אשי בלצרף פליגי דתו לא איצטריך לאוקמי בדהוי מעיקרא קול ועד א' כו' ע"ש. ולענ"ד לא יתכן לפרש כן דנהי דלענין פלוגתא דלצרף עדותן לא צריך לאוקמי הכי מ"מ כיון דלפירוש ר"י ב"ר ברוך לעולם לא שייך לומר דמסקי' ליה בתרי ותרי היכא דאתו המתירין בסוף אא"כ חד מינייהו אסהיד קודם שבאו השנים האוסרין א"כ ממילא דרב אשי בהא נמי באוקימתא קמייתא קאי לכן נראה לענ"ד דעיקר קושיית ר"י אאתקפתא דרב אשי קאי דמתקיף א"ה אפילו תרי ותרי נמי ובהא לא ניחא ליה לר"י לפרש כדברי ר"י בר ברוך וכמו שפירש רש"י דאיירי נמי דהנך תרי ותרי דאתו לבסוף היינו לבד מהאי עד אחד דאתא מעיקרא דא"כ מאי מקשה רב אשי א"ה אפילו תרי ותרי נמי ומהיכי תיתי ליפלגו בהכי כיון דבכה"ג אין צורך לשנים בסוף אלא בחד סגי ואדרבה איכא רבותא טפי כחא דהתירא דאפילו בכה"ג מעלין ולא חיישינן לזילותא דב"ד ואשמעינן נמי אגב אורחא דמצרפין לעדות. אע"כ דעיקר אתקפתא דרב אשי דטפי אית להו לאיפלוגי בתרי ותרי גרידא דהוי שפיר טפי בעיקר פלוגתא דזילותא דב"ד. דתו לא צריכין ליציאת הקול מעיקרא ולא לעדותו של העד א' מעיקרא וא"כ מקשה ר"י שפיר לפירוש ר"י בר ברוך כן נ"ל בכוונת ר"י בעל התוס'. מיהו מה שכתב מורי זקיני בס' מג"ש דלמסקנת אוקימתא דרב אשי לא צריך כלל לאוקמי בתרי ותרי אלא בשנים המתירין סגי ופליגי בלצרף עדות חד וחד. ואחר נשיקות עפרות רגליו אגב חורפיה ושיטפי' כתב כן דהא קתני להדיא במתניתין במקום שיש עוררין ועלה אמר רבי יוחנן אין ערעור פחות משנים וא"כ הרי לפנינו תרי אוסרין ובהא פליגי בלצרף עדותן של השנים המתירין וא"כ אי אפשר לאוקמי כלל אלא בתרי ותרי וכדפרישית ודוק היטב ותו לא מידי:

משנה האשה שנחבשה בידי עכו"ם ע"י ממון מותרת לבעלה ופירש"י דמירתתי להפסיד ממונם ואין מפקירין אותה עכ"ל. ולכאורה נראה מלשונו זה שמפרש ג"כ כפירוש התוס' דהאי מותרת לבעלה אף לבעלה כהן והיינו דאיצטריך לפרש הנך תרי טעמי דבטעמא דאין מפקירין אותה לחוד לא סגי דנהי דמהני האי טעמא להתירה לישראל דכיון דאין מפקירין אותה לא חיישינן לשמא נתרצתה דלמה נחוש לכך לאפוקה מחזקת כשרות דדוקא ע"י נפשות חיישינן לכך. כמו שמפרש בסיפא דמתניתין משא"כ בממון. אבל אכתי ניחוש שמא נאנסה דלא עדיפא משבויה כיון שהיא תמיד תחת יד עכו"ם ורוב עכו"ם פרוצין בעריות. ולכך הוצרך לפרש נמי טעמא דמירתתי להפסיד ממון אלא דבהאי טעמא לחוד נמי לא סגי אלא לענין דלא חיישינן שמא נאנסה דכיון דמירתתי להפסיד ממונם מתייראי' לאנסה שמא תצעק או שתודיע אח"כ לבעלה ויופסד ממונם. משא"כ לענין שמא נתרצתה לא מהני האי טעמא שאם נתרצתה תחפה עליו ולא יתוודע הדבר ותו לא מירתתי ולכך הוצרך ג"כ לפרש טעמא דאין מפקירין אותה דלא חיישינן שמא נתרצית כן נ"ל בכוונת רש"י ז"ל. אלא דלפ"ז קשה על המרדכי ז"ל שכתב בשמעתין דמלשון רש"י נראה דאף ע"י ממון אינה מותרת אלא לבעלה ישראל אבל לעולם אסורה לכהן דשמא נאנסה וא"כ למה הוצרך רש"י לפרש טעמא דמירתתי להפסיד ממונן והא באידך טעמא דאין מפקירין אותה לחוד סגי להתירה לישראל דלא חיישינן לשמא נתרצית כדמוכח מפירושו בסיפא. אע"כ כדפרישית. ומה שדקדק כן המרדכי מל' רש"י בפ"ק דעכו"ם אחר העיון שם יראה שאין זה מוכרח דמ"ש רש"י ז"ל שם ואית דמפרשי לה באשת כהן דוקא דמתסרא באונס וראשון עיקר כדמוכח בכתובות דבאשת ישראל נמי קאי עכ"ל. וזה מבואר דאסיפא דמתניתין קאי דע"י נפשות אסורה לבעלה היינו אפילו באשת ישראל כמ"ש התוס'. וזה שכתב כדמוכח בכתובות נראה לי שכוונתו בזה מדקתני באידך מתניתין דסיפא בעיר שכבשוה כרקום כל הכהנות שנמצאין בתוכה פסולות והאי כל הכהנות על כרחך היינו אשת כהן. והכא קתני סתמא אסורה לבעלה ולא קתני כהנת. אלא על כרחך דבאשת ישראל נמי איירי אבל לעולם דרישא דע"י ממון מותרת לבעלה לפרש"י נמי בין באשת ישראל ובין באשת כהן איירי כן נ"ל ברור וכ"כ הב"ח בא"ע סימן ז' בכוונת רש"י ז"ל ולשיטת המרדכי בכוונת רש"י צ"ע ליישב לשון רש"י דמשנתינו כדפרישית ודו"ק:

קונטרס אחרון
משנה האשה שנחבשה בידי כותים ע"י ממון מותרת לבעלה ופרש"י דמירתתי להפסיד ממונא ואין מפקירין אותה. ודקדקתי מלשונו זה דייתור לשון הוא וע"כ כוונתו דמותרת אף לבעלה כהן ודלא כמה שכתב בהגה"ת מרדכי בכוונת רש"י ויישבתי ג"כ לשון רש"י דפ' אין מעמידין וכ"כ הב"ח בסי' ז' בכוונת רש"י ז"ל:

בתוספות בד"ה על ידי ממון כו' נראה דמותרת אף לבעלה כהן כו' וכן מוכח בגמרא ע"כ היינו לכהונה מדקאמרי אף אנן נמי תנינא כו' עכ"ל. לכאורה בפשיטות הו"מ לאוכוחי דע"כ רישא דמתניתין מותרת אף לבעלה כהן דאי דוקא לישראל א"כ אמאי קאמר בגמרא לא שנו כו' אבל בזמן שיד א"ה תקיפה על עצמן אף ע"י ממון אסורה לבעלה ומה סברא יש בזה לאסרה בשביל כך לישראל. אע"כ דלכהן איירי. ואם נאמר דלא פסיקא להו הא מילתא כ"כ משום דיש סברא לומר דכשיד א"ה תקיפה ע"י ממון שוה לע"י נפשות והו"ל כשבויה דכולהו איתנהו ביה ואפילו ע"י ממון זימנין דאתא לידי נפשות אם יכבידו לאסרה בנחושתים. ועוד שאין לדבר קצבה. וא"כ חיישינן לשמא נתרצית למצוא חן להקל השביה מעליה ואע"ג דבשבויה לגמרי פשיטא לן טובא דמותרת לישראל אפשר דמשום הא נמי לא איריא דבשבויה מנוולא נפשה לגבי שבאי כדי שלא תמצא חן להעלותה בדמים. והשתא דמנוולא נפשה יתננה לפדות בדבר מועט משא"כ בנחבשה ע"י ממון אפשר דלא שייך האי טעמא דמנוולא נפשה. אלא דלפ"ז לא מייתי התוס' נמי שום ראיה דכשיד א"ה תקיפה נמי לא מיתסרא לישראל מהא דקאמר אף אנן נמי תנינא דהא שפיר מייתי כיון שרחקוה בני משפחתה לאסרה לכהונה אי לאו שהתירוה חכמים ע"י עדות המעידין אע"ג דע"י ממון היה ומותרת אף לכהן כדקתני מתניתין ע"י ממון מותר' לבעלה והיינו אף לכהן כדמוכחי התוס' מסוגיא דע"ז דהיכא דע"י ממון לא חיישינן כלל שמא נבעלה. אע"כ דיש לחלק בין יד א"ה תקיפה דהו"ל כע"י נפשות כדפרישי' וא"כ ממילא דאסורה אף לישראל מה"ט דדמי לע"י נפשות. והנראה מזה דבאמת אין כוונת התוספות כאן אלא להוכיח מיהא דרישא דמתני' מותרת אף לכהן אבל לענין מימרא דר"ש בר רב יצחק משמיה דרב כשיד א"ה תקיפה אין ראייתן מוכרחת כלל והשתא א"ש טפי דמצינן למימר דבכל השקלא וטריא דשמעתין אין לחלק כלל בין אשת ישראל לאשת כהן אלא שכל הפוסקים כתבו בפשיטות דאף כשיד א"ה תקיפה נמי לא מיתסרא אלא לכהן אבל אשת ישראל שריא. ואפשר דאפילו בלא ראיה פשיטא להו דאין להחמיר ביד א"ה תקיפה יותר מבשבויה ודוקא אי הוי משמע לן דרישא דמתניתין דע"י ממון מותר' לבעלה היינו דוקא לישראל אבל לכהן אסורה א"כ ע"כ היה בהכרח לפרש מימרא דרב דביד א"ה תקיפה אסורה אף לישראל ולחלק בשום חילוק להחמיר יותר מבשבויה משא"כ לאחר שהוכיחו התוס' דמה נפשך איירי רישא דמתני' אף לכהן א"כ מצינן לפרש מימרא דרב כסברא קמייתא דביד א"ה תקיפה לכהן הוא דאסורה הא לישראל שריא כן נ"ל ועוד כיון דלהרמב"ן ז"ל כולה מתני' באשת כהן דבאשת ישראל אפילו ע"י נפשות מותרת א"כ אין לומר דהתוס' מחמירין כ"כ דביד א"ה תקיפה ע"י ממון נמי תיאסר לישראל ועדיין צ"ע ודוק היטב:

קונטרס אחרון
בתוספות בד"ה ע"י ממון כו' ולכאורה משמע מלשון התוספות דלקושטא דמילתא אין לחלק בשמעתין בין בעלה כהן או ישראל א"כ אפשר דביד א"ה תקיפה אף לבעלה ישראל אסורה דיש סברא להחמיר בה טפי מבשבויה אלא כיון שכל הפוסקים כתבו בפשיטות דאף ביד א"ה תקיפה שריא לבעלה ישראל וא"כ ע"כ צריך לפרש שיטת התוספות כמ"ש בפנים:

גמרא העיד רבי יוסי הכהן וכו' ואמרו להם חכמים אי אתם מודים כו'. לכאורה אריכות לשון הוא דמהיכי תיתי לא יהיו העדים נאמנים אפילו בלא מיגו ונ"ל דהנך לאו עדים כשרים היו אלא עדים קרובים או פסולים כדמשמע קצת לשון ועדיה מעידין ולא קתני ועדים מעידין. ומש"ה לא מהימני אלא ע"י מיגו שמאמינין אותן שהורהנה והיינו נמי דריחקוה בני משפחתה דהוי סברי דלא מהני מיגו בכה"ג ובסמוך אפרש עוד בדרך אחר:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.