חתם סופר/כתובות/כו/ב

חתם סופר כתובות כו ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ואסקיני' וחיישינן לזילותא דב"ד רש"י פי' בהדיא דווקא ב"פ הוי זילותא כדי להשמר מקו' תוס' היכי אסקינן כיון שכבר הורידו מחמת הקול. ומ"ש תוס' דבב"ב מוכח אפי' בפ"א הוי דלותא אה"נ הכל לפי מה שהוא בדר"מ בר יוסי דהוי שריותא דא"א הוי זילותא אפי' בפעם א'. ובההוא דשל אבותי להוציא מיד מי שהחזיקוהו ולעשות דינא דאלים גבר שכל אותו דינא עולבנא דדיינא הוא עמ"ש רשב"ם בסוגיא דאלים גבר ותוס' שם ובריש ב"מ משא"כ הכא בעי' תרי פעמים. והנה במה שהקשה רב אשי אי הכי אפי' תרי ותרי נמי פירש"י נמי בפעם שני' לר"א לא מסקינן לי'. ואין רצונו לומר ב' פעמים תרי ותרי דמה יועילו דתרי כמאה אלא עיקר הכוונה מ"ט תליא במשנתינו הך פלוגתא במעלין ע"פ ע"א. הא לאו מטעם ע"א אתאינן עלה ואפי' בתרי אי הוי משכחת בכה"ג הוי זילותא. ומ"מ משכחת בזוממים וזוממי זוממים. וק"ל:

אנן מסקינן לי' מ"ש תוס' בכאן מאם ינאי כבר כתבתי לעיל ספ"ק בסוגיא דראוה מדברת ומ"ש תוס' מפ' בכל מערבין דעירובי תחומין דאורייתא וחזרו וכ' תי' אחר דהרי נטמא לפניך היינו עפ"י מ"ש שם ל"ה ע"ב ד"ה א"ר ירמי' כו' דהסוגיא אזלא למ"ד תחומין דרבנן ע"ש וצריכים לתירוץ ב' דהכא ועפ"י דבריהם דהכא יובנו דבריהם שם ל"ו ע"א ד"ה הכא כו' שדבריהם צריכים הג"ה באופן שיסכימו לדבריהם דהכא וקאי להך שנויא תחומין דרבנן עיי' ודוק היטב. ומ"ש תוס' בשמעתין ממקוה דבריהם צריכים הג"ה וכצ"ל אע"ג דגבי מקוה אמרינן השתא הוא דחסר אע"ג דחסר ואתאי מכ"ש בתרומה דלא שייך חסר ואתאי מכ"ש דהו"ל למימר השתא נטמא. ומ"מ תמוה הוא אדרבא במקוה לא אמרינן השתא חסר אלא אמרינן כל הטהרות טמאות למפרע. וי"ל הכי קאמרי תוס' דהתם נמי אי לאו מוקמי' הטמא בחזקתו ולא טבל ה"א דהשתא הוא דחסר כמבואר ריש נדה וה"נ בתרומה הא ליכא שום חזקה מתנגדת. מיהו ה"נ י"ל מוקמי' לי' אחזקת תחום ביתו ע"ש בתוס' הנ"ל. ומ"ש עוד מסוגיא דשנים אומרים מת נתבאר שם באורך בעזה"י:

ומ"ש בסוף דבריהם ועוד דרב אשי בעי למימר אפי' באו שניהם לבסוף והבין המרש"א ז"ל דרב מוקי לה בלא קול רק ב' אומרים בן גרושה הוא וא' אומר היום כשר הוא וא' ליומא אחרא. וצ"ע מנ"ל להתוס' להקשות אהר"י בר ברוך. ומנ"ל דלמא רב אשי לא נייד מאוקימתא קמייתא מה"ט גופי' דלא ליתי הפוסלים תחילה ולא יהי' לה חזקת כשרות. ע"כ צ"ל פשוט דכוונת תוס' אמאי דמקשה ר"א אפי' תרי ותרי נמי וע"כ י"ל ב' באו ואמרו בן גרושה ואחתיני' ואח"כ באו ב' ואמרו כשר הוא והו"ל זילותא למסקי' דהתוס' לטעמי' אזלי דס"ל בפ"א נמי הוי זילותא. דא"ל דהמכשירים באו תחילה והוי קול א"כ כיון שהכשירוהו ואח"כ באו שנים אחרי' למפסלי' איך שייך למיחש לזילותא למיכלי' תרומה האסורה לו. ול"ד לר"מ בר יוסי דמשום זילותא לא תצא שאני הכא דאומרת ברי לי וליכא איסורא מדינא אבל הכא לתרומה איך שייך זה וע"כ בהיפך וא"כ מוכח דלא כהר"י בר"ב. ואמנם איהו מצי סבר כשיטת רש"י דבעי' ב' פעמים לזילותא. וא"כ שפיר י"ל דב' המכשירים באים תחילה אחר הקול ואחריהם זוממים וזוממי זוממים וכנ"ל וא"ש וק"ל:

האשה שנחבשה בידי עכו"ם. פירש"י ע"י ממון לא מפקרי לה וע"י נפשות ע"י דקא מפקרי מתרצית להם. יראה דרצונו כל דלא מפחדי משום הפסד ממונם קא מפקרי לה לאונסה וממילא מתסרא ע"י נפשות לבעלה ישראל דכיון דרוצה העכו"ם היא מתרצית לו. משא"כ אי לא היו מפקרי לה מה"ת להתרצות לו. וממילא מובן דכל שלא ע"י ממון ושלא ע"י נפשות היא בחזקת אנוסה ואסורה לכהן ושרי לישראל. וכ"כ מרדכי בשם ר"ת דלא תיקשי דיוקא דמתניתין אהדדי. ובזה מובן בש"ס דע"ז דקאמר חד דבדיעבד נמי אסורה מדקתני ע"י נפשות אסורה לבעלה. ר"ל דאל"ה לא הוי חיישינן שתתרצה אי לאו שבחזקת שבא לאונסה. ושם כ' רש"י די"מ דמתניתין באשת כהן דווקא. ורצונם לומר דסיפא בע"י נפשות לא מתסרה אלא לכהן. ודלא כמו שהבינו תוס' שם מפירש"י. ונראה דס"ל להי"מ דאי ס"ד שנתרצית לא הוי מייתי שם תדע מסיפא דע"י נפשות. אע"כ צ"ל דהך רצון באונס הוא כיון דמחמת נפשות מתרצית. וסברא זו כ' הראשונים ועי' תשובת רש"י שבמרדכי וכמדומה לי שמפני זה אמרינן בשמעתין דמיירי מתניתין בנשי גנבי ובן דינאי ולא שהן עצמן מחייבין מיתה דבכה"ג לא הוי רצון אונס אלא רצון ממש כיון דלא ברירא להו להני נשי דאתו עלי' להרגן ואפ"ה מתרצית וס",ל להי"מ דסתמא דע"ז דקאמר תדע מסיפא פליגי ומוקי למשנתינו בע"י נפשות ממש והו"ל אנוס גמור ולא מתסרי אלא לכהן. וכן הוא דעת הרמב"ם באמת דפסק בע"י נפשות לא מתסרי אלא לכהן ולא מייתי להך בן דינאי ולא הך דנגמר דינן ולא נגמר דינן. משום דס"ל דכל זה הואיל ואוקי מתניתין ברצון ובדלא מתחייבי אינהו הריגה. אבל למאי דסמכינן אהש"ס דע"ז ומוקמינן לי' באונס ובנתחייבו מיתה אינהו גופייהו כ"ע מודי אפי' לא נגמר דינן ממילא הו"ל אונס. ובנתחייב בעלה הריגה אין לנו בנשים כלל טפי משארי נחבשה. וזהו נמי שכ' רש"י דמסוגיא דכתובות לא משמע הכי כהנך י"מ היינו כנ"ל מדדחיק ומוקי לה בנשי גנבי ש"מ דרצון הוי ולא אונס לכהן דווקא. והנה להך שיטה דמוקי לכולהו בבי דמתניתין בכהן צריכים לדחוק בדיוקא דרישא ודסיפא דסתרי אהדדי. ואולי ס"ל נמי דשמעתתא דע"ז דמוכח מינה דכולה בכהן לא ס"ל הא דשמעתין אלא דווקא בהורהנה הוא דאסורה בתקיפה על עצמן אבל בנחבשה אפי' תקיפה ע"ע נמי מותרת מחמת הפסד דממונו. והשתא א"ש דיוקא והכי קאמר נחבשה ע"י ממון לעולם מותרת אפי' תקיפה ע"ע. וע"י נפשות לעולם אסורה. אמנם בנחבשה שלא ע"י ממון ושלא ע"י נפשות יש חילוק בין תקיפה לאינו תקיפה. ובזה נבין לשון ר"מ בפי' משנה דעדיות שכ' דנחבשה ע"י נפשות אסורה אבל ע"י ממון מותרת. משא"כ בהורהנה דאע"ג דע"י ממון אסורה והיינו כהס"ד דהש"ס. ולפי הנ"ל ניחא. אמנם בחיבורו חזר בו והביא לחלק בין תקיפה ע"ע ליד ישראל תקיפה וצ"ל תי' אחר על דיוקא דמתניתין וק"ל:

אם אתם מאמינים לה שהורהנה כו'. י"ל דהי' קול שנחבשה והוה ס"ל לבני משפחה שכבר נאסרה ומה יועילוה העדים הפסולים מעתה. וא"ל חכמים דע"י חבישה לא נאסרה אלא ע"י הורהנה וכיון שאין כאן עידי הרהון אלא אלו מהימני במגו דאי בעי שתיק. ולמסקנא דבאמת אין חילוק בין חבישה להורהנה צ"ל דבהא הוי פליגי דבני משפחה ס"ל מגו דאי בעי שתיק בי תרי נמי לא אמרינן וחכמים ס"ל מגו דאי בעי שתיק אמרי' בבי תרי ועי' ראב"ד בעדיות ועי' פ"י בשמעתין ועי' תומים בכללי מגו ס"ק י"ח:

והנה בהג"ה אשרי ומרדכי מייתי פלוגתת ר' שמחה וראב"י באשה שנתייחדה עם ב' אנשים ביער והיא אומרת שאנסה א' מהם ויען שדברי רבינו שמחה סתומים קצת אמרתי לפרש דס"ל כיון דאלו באו האנשים הרשעים אלו לפנינו והעידו לנו שאשה זו נתייחדה הוי פלגינן דבורי' והוי מהמנינן להו לגבי אשה שנתייחדה עם אנשים ברצונה והשתא נמי דלא באו לקמן להעיד מ"מ כיון דאיכא עדים בצד אסתן תיאסר דדוקא בשבוי' הקילו עיין פי"נ קנ"ה ע"א. וס"ל לרבינו שמחה כיון שנתייחדה ברצון ונהי דאין אוסרים על היחוד לחוד מ"מ כיון דעכ"פ נבעלה בסוף לא מהימנא תו דבאונס נבעלה. ויש לתת תבלין לזה דהא לאבוה דשמואל לקמן נ"א ע"ב כל אשת ישראל אפי' הכשירות אם נאנסה אסורה על בעלה עד דאיכא עדים דצווחה מתחילה ועד סופה משמע דהיא לא מהימנת בהכי משום דרובא מתרצות בסוף מחמת חיבת ביאה ורבא נמי דפליג וקיי"ל כוותי' לא פליג אהך סברא דרובא סופן ברצון. אלא דס"ל דהך רצון אונס הוא משום דיצרא אלבשה. והיינו בנשי דעלמא אבל האי דנתייחדה אדרבא היא אלבשא יצרא לגבי' אש בנעורת הו"ל תחילתה וסופה ברצון והיא גרמה להלבשת יצר וצריכי' עדים דצווחה מתחילתה ועד סופה לכ"ע. והשתא דלית לה סהדי בהכי נהי דהיא טוענת שהיתה אנוסה מתחילה ועד סוף ויש לה נמי מגו דאי בעי שתקה מהיחוד מ"מ כיון דאיכא עדים דידעי מהיחוד תו לא מהימנא במגו ובזה מיושבים רוב הקו' שהקשה במרדכי על שיטת ר' שמחה. ובפרט מה שהקשה מספ"ק מראוה מדברת ונסתרה דאפ"ה איכא מגו. דהתם אין חילוק בין אונס לרצון ויש לה מגו דלא נבעלת דמה שיש עדים על היחוד אינו מהכרח שתיבעל דאין אוסרין על היחוד. ומגו דשתקה מהבעילה נאמנת על הכשירו של ולד. אבל למימר באונס נבעלתי כיון שיש עדים על היחוד ע"כ א"א לומר אונס הייתי אלא אם צווחה עד סופה דאם הי' סופה ברצון נאסרה ע"י סופה. וע"כ צריכה לומר שהי' גם סופה באונס וזה נגד הרוב או יותר ואילו לא הי' עדי יחוד הי' אפשר להאמין לה משום דאין אדם משים עצמו רשע. א"נ למשנה אחרונה לא מהימנת לאסור עצמה על בעלה משא"כ כשאיכא עדי יחוד ורגלים לדבר עיין בראשונים סוף נדרים וע' תוס' יבמות ריש דף כ"ה. ולפ"ז לר' שמחה עדיף אם נתייחדה מרצונה עם עכו"ם או עם א' מאם נתייחדה עם ב' ישראלים דהו"ל עדים על היחוד כנ"ל:

ובשמעתין אפשר דמיירי שהי' מפורסם שנתייחדה מרצונה עם אנשי אשקלון אך לא ידעו שהי' בזה בתורת משכון ולבסוף העידו עדים פסולים שבתורת משכון והרהון הי' וס"ל לבני משפחתה כיון שעכ"פ עבדה איסורא א"כ תו לא מועיל לה מגו להכשירה ורבנן פליגי. ובזה י"ל גם דיוקא דמתני' אהדדי וק"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף