נודע ביהודה/תניינא/יורה דעה/קפח

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

נודע ביהודה TriangleArrow-Left.png תניינא TriangleArrow-Left.png יורה דעה TriangleArrow-Left.png קפח

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


תשובה

מבן המחבר

נשאלתי מאחד מתושבי קהלתנו יצ"ו. ע"ד אשתו שהפילה ח' שבועות אחר הטבילה שנפל ממנה חתיכה אחת ולא הביטה בו ולא שמה לבה לראות אם הוא שפיר או שליא ונשאר החתיכה בתוך השמלה ונתנה השמלה עם שאר כלי פשתן לכובסת נכרית וכאשר החזירה את השמלות ספרה להאשה מסל"ת שמצאה בתוך השמלות חתיכה אחת והכירה בה שהוא נפל והיה בן זכר, ויהי לתקופת השנה נתעברה האשה שנית וילדה בן. ושאל אבי הבן אם יש לסמוך על דברי הכובסת שהפילה נפל הפוטר את הבא אחריו מבכורה:

והוריתי שחייב לפדות את בנו הזה והוא בכור פטר רחם, דהנה הרמ"א ביו"ד סימן ש"ה סכ"ג בהג"ה הביא בשם מהרי"ק דכל שאין אבריו מרוקמים אינו פוטר את הבא אחריו ע"ש. ואם נחשוב זה לספק אם נאמין לדברי הכובסת ואם היה נפל שאבריו מרוקמים הוה זה הבן הנולד אח"כ ספק בכור ופטור מליפדות שהכהן הוא המוציא ועליו הראיה כמו שפסקינן בש"ע יו"ד סימן ש"ה סעיף י"ג:

אך ראיתי במהרי"ק שם שורש קמ"ג שפסק באשה שהפילה שפיר ולא ראו אם אבריו מרוקמים אינו פוטר את הבא אחריו והוא בכור לכהן דמוקמינן האשה על חזקתה שלא נפטר רחמה עדיין וגם הנפל היה בחזקת שלא נתרקמו אבריו עדיין ע"ש. ומעתה בנדון דידן ג"כ אוקמינן האשה בחזקת שלא נפטר רחמה וגם החתיכה בחזקת שלא נתרקם והבן הזה הוא בחזקת בכור לכהן וחייב האב לפדותו:

אבל ראיתי בתשובת ח"צ סימן ק"ד שחולק על מהרי"ק ומביא ראיה לסתור פסקו של מהרי"ק מגמרא דנדה דף כ"ט ע"א דאמר ר"י בן לוי עברה הנהר והפילה מביאה קרבן ונאכל דרוב נשים ולד מעליא ילדן. הרי דאיכא רוב נגד החזקה של מהרי"ק ואמרינן שבודאי נתרקם והוה ולד מעליא דהא מביאה קרבן ונאכל ואיך יאכלו הכהנים חטאת עוף במליקה מספק אלא ודאי שאין ספק כלל ואזלינן בתר רוב נשים דילדן ולד מעליא ע"ש בח"צ שהאריך בזה:

ואני אומר כבודו של הגאון חכם צבי במקומו אבל הראיה שלו אין בה ממש לדחות פסקו של מהרי"ק ואין אני רואה שום סתירה מסוגיא זו דהא הגמרא פריך על הך דריב"ל ממתניתין דתנן אם אינו ידוע אם ולד היה תשב לזכר ולנקבה ולנדה אמאי תשב לנדה נימא רוב נשים ולד מעליא ילדן ומשני הגמרא מתניתין דלא הוחזק עוברה וכי קאמר ריב"ל כשהוחזק עוברה ע"כ דברי הגמרא ע"ש:

והנה צריכין אנו לתת לב מה היא הכיונה במה דקאמר הוחזק עוברה. ואומר אני דאין לנו לפרש פירוש אחר אלא שעבר עליה שליש ימי עיבורה דהיינו שלשה חדשים שלמים והוכר עוברה לכל הרואה אותה והאשה מרגשת בעצמה בתנועת הולד שיש עצמות בבטנה דאל"כ במאי הוחזק עוברה אם אינו ידוע שעוברה בצדה, דאין לפרש הוחזק עוברה שהאשה מסולקת וסתה ארבעים יום אחר הטבילה דבזה עדיין לא הוחזק עוברה ומקרה אחד לכל הנשים שכמה פעמים מתעכב הוסת אף שאינן מעוברות ולא מבעיא אי אמרינן וסתות דרבנן ודאי לא הוחזק עוברה ע"י עכבת הוסת אלא אפי' אי אמרינן וסתות דאורייתא עכ"פ אינו נופל לשון הוחזק עוברה ע"י עכבת הוסת והא ראיה דגבי ג' חדשי הבחנה פריך הגמרא במס' יבמות דף מ"ב ע"א ותמתין משהו ותנשא וכי מלו לה שלשה חדשים נבדקה ופירש"י שם דאי מיעברא ודאי בר קמא הוא דאי בר בתרא הוא אכתי לא הוה מינכר דלא מלו לה ג' חדשים. הרי מפורש דאם חסר משהו מג' חדשים ליכא למיקם עלה אם היא מעוברת. ואף שיש לדחוק ולומר דלענין שיהיה מבורר לאחרים ע"י בדיקה שהיא מעוברת לזה צריך שלשה חדשים אבל האשה בעצמה יודעת שהיא מעוברת אף קודם ג' חדשים מ"מ לשון הוחזק עוברה משמע שהיא מוחזקת לאחרים שהיא מעוברת דהיינו שכריסה בין שיניה והיא הרגשת תנועת הולד בקרבה וכן נקט הרמב"ם בפ"י מהלכות א"ב הלכה י"ט האשה שהוחזקה מעוברת וילדה ובפרט לפי הגרסא שהיה להרב המגיד בגמ' הוחזק עוברה בפנינו וכו' ע"ש משמע שיודעין בבירור שיש עובר בבטנה וכבר עברו עליה שלשה חדשים שניכר עוברה ומעתה אם נתגדל העובר כל כך עד שהוחזק עוברה שוב ליכא ספק אם נתרקמו אבריו דאחר שליש ימי עיבורה בודאי נתרקמו אבריו ולפ"ז איזה ספק יש בהך נפל שנפל לנהר עד שצריך ריב"ל לומר דאזלינן בתר רוב נשים. והנה רש"י פירש שם בד"ה והפילה ואינה יודעת אם נפל אם רוח שהרי נפל למים ונראה מזה דגם על ספק שמא רוח הפילה אמרינן רוב נשים ולד מעליא ילדן ואינן מפילות רוח. לפ"ז צריכין אנו לתת לב בסוגיא דמסכת פסחים דף ט' ובמסכת נדה דף ט"ו ובמסכת ע"ז דף מ"ב במעשה בשפחתו של מסיק אחד ברימון דמשני ספק וספק הוא שמא רוח הפילה וכן פסקינן להלכה עיין ברמב"ם פ"ט מהלכות טומאת מת הלכה י"א בהשגות הראב"ד שם וקשה אמאי לא ניזיל בתר רובא דרוב נשים ולד מעליא ילדן ואינן מפילות רוח דהא הך רובא דריב"ל נחשב כודאי כדמוכח במסכת נדה דף י"ח ע"ב דפריך הגמרא על ר"י למה לא חשוב גם הך דריב"ל בהדי הנך שלשה דעשו חכמים כודאי וע"כ צ"ל דבשפחתו של מסיק לא הוחזק עוברה ורש"י ז"ל דפירש בדברי ריב"ל שמא רוח הפילה לא פירש כן אלא לפי ההו"א דהוה ס"ל דריב"ל מיירי בלא הוחזק עוברה בזה שייך הספק שמא רוח הפילה ולא היה שם ולד כלל אבל לפי המסקנא דריב"ל מיירי בהוחזק עוברה שוב ליכא ספק כלל שמא רוח הפילה דהא הוחזק עוברה ע"י הרגשת תנועת הולד ושאר סימנים המוכיחים שהיה עובר בקרבה כנ"ל. וע"כ מה שהוצרך ריב"ל להך רובא דולד מעליא ילדן הוא להוציא מספיקא אחרת כדבעינן למימר לקמן ולא משום ספק רוח. מעתה לפי המסקנא יש לומר דהיכא דלא הוחזק עוברה ויש מקום לספק שמא רוח הפילה לזה לא שייך לומר רוב נשים ולד מעליא ילדן להוציא מספק רוח דגם זה הוא שכיח שתפיל רוח והרה עמל וילד שקר והוי ספק שקול ולפ"ז גם בשפחתו של מסיק ג"כ מיירי שלא הוחזק עוברה ושפיר הוי ספק אם רוח הפילה או ולד הפילה דהך רובא דנשים ולד מעליא ילדן אינו מועיל נגד ספיקא שמא רוח הפילה:

ובזה יש ליישב נמי מה דיש להקשות למה נקט הגמרא במעשה דשפחתו של מסיק הספק שמא רוח הפילה אמאי לא נקט ספק הרגיל יותר דשמא לא נתרקם או שמא היה תוך מ' יום דנפל שהוא תוך מ' יום או שלא נתרקם אינו מטמא באוהל כמו שמוכיח אאמ"ו הגאון ז"ל בנודע ביהודה חלק יו"ד סימן צ"ז וכמ"ש המ"ל ריש פ"ב מטומאת מת ע"ש, ולפמ"ש ניחא דיש לומר דהגמרא נקט ספק שמא רוח הפילה לאשמועינן דלא אמרינן בזה רוב נשים אינן מפילות רוח והרמב"ם בפ"ט מטומאת מת הלכה י"א באמת לא נקט הספק שמא רוח הפילה אלא נקט סתם ואין ידוע אם הפילה דבר המטמא או לא הפילה ע"ש, ופירוש דבריו שמא הפילה דבר המטמא היינו שפיר מרוקם או לא הפילה בזה כולל כל הספיקות ודוק. ועכ"פ יצא לנו דרש"י פירש כן לפי ההו"א קודם דאוקמינן הך דריב"ל כשהוחזק עוברה אבל לבתר דאוקמי דריב"ל איירי כשהוחזק עוברה ליכא ספק בזה כלל ובודאי הפילה נפל ולא רוח וגם ספק אם נתרקמו אבריו ג"כ ליכא כמ"ש לעיל שידעינן בודאי שנתרקמו אבריו, וצ"ל דאפ"ה יש כאן ספק שמא הפילה ולד שאין לו צורת אדם כי אם צורת חיה ועוף וכיוצא בזה שאין אמו טמאה לידה עד שיהיה לו צורת אדם כמו שמבואר במסכת נדה דף כ"ד וברמב"ם פ"י מהל' א"ב הל' ח' ע"ש ועל ספק זה שפיר קאמר ריב"ל דאזלינן בתר רוב ורוב נשים ולד מעליא ילדן דהיינו שהוא בצורת אדם וכ"ז הוא כשהוחזק עוברה שעבר עליה שלשה חדשים וליכא ספק כלל אם היו אבריו מרוקמים אבל המתניתין שם מיירי דלא הוחזק עוברה ואיכא ספק אם נתרקם או שמא עדיין לא נתרקם וליכא רוב ולכך תשב לזכר ולנקבה ולנדה מספק. ומעתה גם בנדון של מהרי"ק דהפילה חתיכה שעדיין לא עבר עליה כ"א ז' או ח' שבועות שיש בזה ספק אם היה אבריו מרוקמים בזה לא שייך לומר רוב נשים ולד מעליא ילדן הא ע"כ אין הולד נוצר תיכף ברקימת אברים ועליו מפורש בקבלה הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני עור ובשר תלבישני ועצמות וגידים תסוככני הרי אחר שנעשה הולד כחתיכת בשר אח"כ ילובש בעצמות וגידין וזו היא רקימת אברים, ולא ידעתי איך עלה בדעת הגאון חכם צבי לפרש דברי ריב"ל רוב נשים ולד מעליא ילדן היינו שאבריו מרוקמים אדרבה הלא כל הנוצר בבטן תחלתו הוא בלי רקימת אברים וכל ולד מעליא תחלת הוייתו הוא גולם בלתי צורה וזה הזקיק לרש"י ז"ל לפרש לפי ההו"א דלא אסיק אדעתיה דמיירי בהוחזק עוברה דהספק הוא אם הפילה נפל או רוח דבזה שייך רוב נשים ולד מעליא ילדן ואינן מפילות רוח אבל לפי הבנת פירושו של ח"צ שהספק הוא אם היו אבריו מרוקמים לא היה צריך רש"י ז"ל לדחוק ולפרש הספק אם הפילה נפל או רוח והוה מצי לפרש בספק הרגיל אם נתרקם, א"ו בשלמא שם גבי שפחתו של מסיק נקט שמא רוח הפילה לרבותא כמ"ש לעיל אבל רש"י שפירש כן לפי ההו"א ליכא לתרץ כן א"ו דעל ספק הריקום ליכא רוב כלל דאטו רוב נשים מפילות ולד מרוקם והלא שכיח הרבה ומצויים נפלים שאינן מרוקמים ואין זמן מוגבל לאחר מ' יום לרקימת האברים, ועיין במסכת נדה דף למ"ד ע"א דתני המפלת ליום ארבעים אינה חוששת לולד וליום מ"א חוששת לזכר ולנקבה מספק ולר' ישמעאל צריך לנקבה פ"א יום ע"ש. הרי דמיום מ"א ואילך הוא רק ספק שמא הוא ולד אבל לודאי ולד לא מחזקינן עד שנראה שהוא מרוקם כמו דתני במתניתין לעיל דף כ"ג ע"ב ואם היה מרוקם תשב לזכר ולנקבה הרי דעד מ' יום ודאי ליכא ולד ומיום מ"א ואילך הוא ספק ואין לנו זמן מוגבל לתחלת הריקום והא ודאי היולדת למקוטעים נגמר הולד מהר וממילא גם רקימת האברים הוא קודם וכל היכא דאשתהא הולד ונתאחר הלידה גם הריקום נתאחר הכל לפי ערך זמן יצירת הולד ואיך תאמר בזה רוב נשים ולד מעליא ילדן אם הדבר תלוי במקרה הזמן ושמא עדיין לא בא עת ריקום האברים וע"ז שפיר קאמר מהרי"ק דיש להשפיר חזקה שעדיין לא נתרקמו אבריו הואיל ותחלת יצירתו הוא בלי ריקום אברים ומה שמחמירין לענין טומאת לידה הוא משום חומר איסור כמו שיבואר, באופן שדברי מהרי"ק שרירין וקיימין וראיית הגאון חכם צבי נדחה ואין לדבריו הבנה לפי רהיטת סוגיא דגמרא:

ואין להשיב על דברי מהרי"ק מסוגיא דמסכת נדה דף כ"ה ע"א דקאמר הגמרא מי סברת ר"י מיפשט פשיטא ליה ר"י ספוקי מספקא ליה גבי אשה דספק ממונא הוא ספק ממונא לקולא גבי בהמה דאיסורא הוא לגבי גיזה ועבודה ספק איסורא לחומרא וה"נ גבי אשה ספק טומאה לחומרא ופירש"י דקולא הוא דקאמר פוטר את הבא אחריו דכהן הוי מוציא מחבירו ועליו הראיה ע"ש ולדברי מהרי"ק אדרבה הו"ל לומר גם בספק ממונא לחומרא דהעמיד האשה על חזקתה שלא נפטר רחמה עדיין. זה אינו קושיא דשם קאי הגמרא על ר"י דפליג על החכמים וסובר דגם שפיר שאינו מרוקם חשיב ולד וע"ז מתרץ דר"י לא מכח ודאי אומר דחשיב ולד אלא דספוקי מספקא ליה בדין אי שפיר שאינו מרוקם חשיב ולד או לא ובספק זה שהוא ספיקא דדינא שפיר אמרינן ספק ממונא לקולא דבזה לא שייך חזקה כלל דדין חזקה הוא אם נולד לנו ספק אם נתהוה דבר זה או אם נעשה איזה מעשה או לא בזה אמרינן דאוקמי אחזקה שלא נשתנה הדבר ונשאר כמו שהיה מתחלה אבל אם אין אנו מסופקים על גוף המעשה כגון שידעינן בודאי שלא נתרקם הנפל רק שהוא לר"י ספיקא דדינא אם נפל שאינו מרוקם חשיב ולד איזה חזקה יש לבחון בספיקא דדינא בזה בודאי אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה לברר הדין אם שפיר שאינו מרוקם לא חשיב ולד אבל לדידן דקיי"ל כחכמים דשפיר שאינו מרוקם לא חשיב ולד כלל רק שאנו מסופקים על המעשה שנעשה אם נתרקם השפיר או לא בזה שפיר פסק המהרי"ק דאוקמינן אחזקתו הראשונה ולא נתרקם עדיין וגם האשה היא בחזקת שלא נפטר רחמה עדיין והבא אחריו הוא בכור לכהן. אחר זה ראיתי גם בתשובת שבות יעקב סימן פ"ג משיג על המהרי"ק מכח ראיות הנ"ל ותמיה לי איך דחה דברי מהרי"ק בקש באשר שביארתי שאין ממש בראיות האלה:

ומעתה לפ"ז גם דברי סיפורי הכובסת בטלים ואין לסמוך על דבריה דכיון דאיכא חזקה אפילו במסל"ת אינה נאמנת כמו שהביא הש"ך ביו"ד ס"ס ט"ו ובסימן ט"ז ס"ק נ"ג דאין מסל"ת נאמן בדאורייתא ומכ"ש נגד חזקה כי אם בעדות אשה ועיין באה"ע סי' י"ז ועיין בפ"ח יו"ד סימן ס"ט סק"מ מדין מסל"ת:

אחר כתבי זאת הראני ידידי הרב המופלא ומופלג בתורה ויראה מוהר"ר משה וואלף אויש יצ"ו דברי הרמב"ם בפי"א מהלכות בכורים הלכה י"ד שפסק כל נפל שאמו טמאה לידה הבא אחריו אינו פטר רחם וכל נפל שאין אמו טמאה לידה הבא אחריו בכור לכהן וא"כ קשה על המהרי"ק שלא הזכיר הכלל הזה שכתב הרמב"ם ז"ל דאם אמו טמאה לידה הבא אחריו אינו פטר רחם והרי במפלת חתיכה אנו חוששין לטומאת לידה מספק שמא הפילה ולד ונימא המוציא מחבירו עליו הראיה ושמא היה נפל מרוקם ופוטר הבא אחריו. והשבתי להרב מו"ה משה וואלף הנ"ל שאין סתירה מדברי הרמב"ם לפסק של מהרי"ק דמ"ש הרמב"ם דכל שאמו טמאה לידה פוטר הבא אחריו מבכורה היינו שמחזיקין ללידה ודאית אבל לא בדבר שאנו חוששין ללידה משום ספק ואף שאנו מחמירין במפלת חתיכה וחוששין שמא הוא שפיר מרוקם כמ"ש הרא"ש בסוף פ' המפלת שאין אנו בקיאין בגווני שפיר ושליא וכן פסק הטור ביו"ד סימן קצ"ד דאזלינן לחומרא מפני הספק דרוב פוסקים ס"ל דהלכתא כשמואל במסכת נדה דף כ"ה ע"א דסבר אחת זו ואחת זו חוששת ומעולם לא דכו שפיר בנהרדעא ועיין במ"מ בפ"י מא"ב הל' ד' ובב"י סימן קצ"ד אעפ"כ לא שייך לומר הואיל וחיישינן לולד לענין טומאת לידה מכח ספק נאמר נמי שהוא ולד לענין לפטור את הבא אחריו מבכור לכהן. וז"ל מהרי"ק שם ואע"ג שכתב בטור יו"ד שעכשיו אין אנו בקיאין להבחין בשפיר אם ישנו מרוקם או לא ויש להחמיר ליתן לה טומאת לידה פשיטא דהיינו דוקא לענין איסור נדה משום חומרא דכרת אבל בכיוצא בזה דהיינו לפטור הבא אחריו מבכורה נלענ"ד דליכא למימר הכי דאדרבה יש להעמיד האשה בחזקת שלא נפטר רחמה עדיין וגם הנפל בחזקת שלא נתרקמו אבריו עדיין דהא חזקה גמורה היא זו עכ"ל המהרי"ק ע"ש:

והנה לכאורה דברי מהרי"ק תמוהין והא גופא טעמא בעי הלא חזקה דאורייתא היא ולמה לא נימא הך חזקה גם לקולא לענין טומאת לידה. וראיתי קדוש אחד מדבר ה"ה אאמ"ו הגאון ז"ל בספרו נ"ב מהדורא קמא בחלק יו"ד סימן צ"ז דמתרץ דברי מהרי"ק דגבי טומאת לידה לא סמכינן אחזקה שלא נתרקם עדיין לפי שעכ"פ תיכף האשה טמאה לידה דאין פתיחת הקבר בלא דם וכיון שכבר מטמאינן לה שוב יש לה חזקת טומאה ואי אפשר לטהרה עד אחר י"ד יום כיון דאיכא כבר חזקת טומאה ואוקמי חזקה להדי חזקה ומטמאינן לה טומאת לידה מספק משא"כ לענין פדיון בכור נשאר הך חזקה בתקפו שלא נפטר רחמה עדיין והנפל בחזקת שלא נתרקם וגם ליכא למימר ס"ס נגד החזקה ספק שמא לא היה מרוקם ואת"ל שהיה מרוקם שמא לא היה צורת אדם דזה לא נחשב לספק דרוב נשים ולד מעליא ילדן ע"ש בנו"ב. עכ"פ מבואר מדברי מהרי"ק דמה דחיישינן לטומאת לידה מספק הוא רק חומרא דאיסור נדה וחזקת טומאה שיש לה ואין לדון מינה לענין בכור לכהן. ומעתה ממילא נשמע דהך כללא שכתב הרמב"ם בהלכות בכורים הוא רק במה שאמו טמאה לידה בודאי שמביאה קרבן ונאכל ויהבינן לה ימי טוהר בזה אמרינן כיון שנחשב ולד לענין טומאת לידה בין לקולא ובין לחומרא נחשב ולד גם לפטור את הבא אחריו מבכורה. ואף שהדברים פשוטים ומתקבלים על הדעת אפ"ה אביא ראיה לזה דכוונת הרמב"ם הוא רק בטומאת לידה בודאי ולא מספק דהא בפ"א מהלכות מחוסרי כפרה הל' ו' כתב הרמב"ם כל מקום שאמרנו שהיא טמאה לידה ה"ז מביאה קרבן וחטאתה נאכל וכל מקום שאמרנו שאינה טמאה לידה ה"ז פטורה מקרבן עכ"ל הרמב"ם ע"ש (ועיין לעיל בחבור הזה בסימן קכ"א מ"ש אאמ"ו זצ"ל בביאור דברי הרמב"ם האלה) הרי העיד רבינו על עצמו שכל מקום שכתב סתם שהיא טמאה לידה כוונתו על טומאת לידה ודאית דהא מביאה קרבן ונאכל דכל שהוא ספק אין חטאתה נאכל וכיון שהרמב"ם כתב כל מקום שאמרנו בודאי כוונתו על כל חיבורו הגדול יד החזקה וא"כ גם בהלכות בכורים שכתב סתם כל שאמו טמאה סתמו כפירושו דכוונתו על טומאת לידה ודאית ולא כיון אלא על אופני צורת הולד ואופן הלידה דהיינו אם ילדה צורת בהמה חיה ועוף שקצים ורמשים שיש חילוק אם פניו כצורת אדם וכיוצא בזה ככל מה שמבואר בפ"י מהל' א"ב שנחשב ולד לענין טומאת לידה בין לקולא ובין לחומרא חשיב נמי ולד לענין לפטור את הבא אחריו מבכורה אבל דבר שהוא רק מפני ספק שמא יש שם ולד אין לתלות דין בכור לכהן לדין טומאת לידה כיון שיש סברא לחלק דלענין בכור איכא חזקות כמ"ש מהרי"ק משא"כ לענין טומאת לידה דאיכא חזקה נגד חזקה כמש"ל:

דברי הק' שמואל סג"ל לנדא.


מעבר לתחילת הדף
< הקודם · הבא >
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.



שולי הגליון